הטלנובלה לבית ורסצ'ה - 15 שנה למותו של המעצב האגדי ג'יאני ורסצ'ה

בשבוע שעבר מלאו 15 שנים לרצח המסתורי של מעצב העל ג'יאני ורסצה. בני משפחה וחברים קרובים, בניהם כמה סלבריטאים מעולם הקולנוע ותעשיית האופנה שזהותם לא נחשפה, ציינו את התאריך באירוע פרטי. אחותו, דונטלה ורסצ'ה, ששמשה לו כמוזה וכיום, ממשיכת דרכו כמעצבת הראשית של המותג הנושא את שמו, נשאה דברים לזכרו בנוכחות ביתה, אלגרה ורסצ'ה ואחיה סנטו. כשבועיים קודם לכן, הציגה דונטלה את תצוגת ההוט קוטור של המותג במלון הריץ' בפעם הראשונה מאז מותו, שם הציג ג'יאני את תצוגות האופנה האחרונה שלו, שהייתה ראוותניות לא פחות מקודמותיה ובכיכובן של דוגמניות על כדוגמת נעומי קמפבל, קלאודיה שיפר, לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד וקרלה ברוני (הרבה לפני שהייתה האישה הראשונה של צרפת).

("מבזק מיוחד": ככה זה נשמע בזמן אמת...)

ב15 ליולי 1997 (כשהיה רק בן 50), נמצא ג'יאני בפתח אחוזתו אשר במיאמי ביץ', לוס אנג'לס; שרוע על מדרגות הכניסה שהיו מגואלות בדם לאחר שנורה למוות. מספר צעדים ממנו נמצאה יונה לבנה שספגה גם היא את הכדור ועיתון (אותו יצא לקנות יחד עם הקפה כפי שהיה נוהג מדי בוקר). היונה חלפה כנראה בנתיב הקליעה שירה הרוצח וספגה אותו גם היא. סיבת הרצח נותרה עלומה עד היום: ההנחה הרווחת בתחילה הייתה, כי ג'יאני נרצח בעקבות חובו למאפיה האיטלקית. אולם השמועות הופרכו מהר מאוד, לאחר שהתגלתה זהותו של הרוצח, אנדרו פיליפ קונאן, בן 27, שהיה נער שעשועים פסיכופט, שרצח בנוסף לג'יאני לפחות ארבעה גברים נוספים. המניעים לרצח טרם פוענחו; בין ההשערות שעלו הייתה הקנאה לג'יאני בהיותו "גיי אייקון" או רומן נכזב שאולי ניהל עימו (כפי שניהל עם שאר הגברים שרצח). קונן התאבד בעצמו כשבוע לאחר הרצח.

(התצוגה האחרונה של ג'יאני הוצגה כשבועיים לפני מתו, הוט קוטור חורף 1997/8)

טקס ההשכבה של ג'יאני היה ההלוויה האופנתית והמסוגננת ביותר מבין הלוויות מעצבי האופנה שחיו בתקופתי. הסטייל האלגנטי והמוקפד של האורחים והפרופיל הגבוהה שלהם, הפכו את אירוע זה לעילוי אופנתי מבחינתי. שמלות שיפט שחורות וחצאיות עיפרון וג'קטים מוייטים שולבו עם תיקי הקרוקו ואבזמי הזהב של ורסצ'ה או נעלי סטילטו עם שפיץ אופנתי. יותר מהלווייתו של ג'יאנפרנקו פרה האיטלקי (שמת משווץ ב2007), או מהתווייתו של איב סאן לורן הצרפתי(שמת בנסיבות מוזרות ב2008) ואפילו יותר מההלוויה של אלכסנדר מקווין (שהתאבד ב2010), זו של גיאנני התעלתה על כולם, במותו כמו בחייו. בין האורחים שנכחו בהלווייתו של ג'יאני ורסצ'ה, נמנו אלטון ג'ון ובן זוגו, דיוויד פרניש, הנסיכה דיאנה, שהייתה לקוחה וחברה נאמנה ונהרגה בעצמה חודש וחצי בדיוק לאחר רציחתו של ג'יאני. דוגמניות העל שנהגו לצעוד עבור ג'יאני, כמו קייט מוס, קרלה ברוני, אווה הרציגובה, ונעומי קמפבל, הגיעו גם הן לחלוק כבוד אחרון בשמלות ומשקפי שמש שחורים, בדומה לבכירים בעולם האופנה, כמו פרנקה סזני, עורכת הווג האיטלקי, אנדרה ליאון טלי מהווג האמריקאי, קרל לגרפלד, ג'יאורג'יו ארמני, ג'יאנפרנקו פרה, ולנטינו וסלבריטאים שהיו גם חברים קרובים, כדוגמת סטינג ורעייתו טרודי או הכוכבת אליזבת' הרלי.

(העיתון שג'יאני היה חייב לראות- ככה זה נראה ב"ניו יורק טיימס" של היום שאחרי ההלוויה)

לאחר הרצח, ירשה דונטלה את משרת המעצבת הראשית ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה, הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני שבעקבותו החליט לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. אחייניו, שני ילדיה של דונטלה (מהנישואים לדוגמן האמריקאי פול בק) ושתי בנותיו של סנטו, היו קרובים לג'יאני בחייו יותר מכל נפש אחרת. למעשה, הוא גידל והתייחס אליהם כאילו היו ילדיו שלו. בצוואתו, הורה ג'יאני להעניק לאחייניתו אלגרה, ביתה של דונטלה, את החלק הארי מהאימפריה שבנה: 50 אחוזים בחברה (שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18), את אחוזתו האיטלקית באגם קומו ודירת פאר במנהטן. אלגרה, הסובלת מאנורקסיה ותת תזונה במשך שנים, בחרה עד לא מזמן להתרחק מעולם האופנה ומאימה (איתה הייתה מסוכסכת גם כן) וללמוד דרמה בארה"ב. לאחרונה, היא חזרה לחיק משפחתה ואף עיצבה יחד עם אימה את קולקציית הקוטור האחרונה שהוצגה בפאריז. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של ג'יאני. מדובר בירושה צנועה, אך כלכלית ואטרקטיבית לא פחות, שהוערכה במאות מיליוני דולרים (ורובה כבר הספיק להימכר). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. אנטוניו דאמיקו, דוגמן עבר והמאהב של ג'יאני במשך 15 שנה עד למותו, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל הפנסיה החודשית בסך 26 אלף הדולרים שהותיר לו אהובו המנוח והזכות לבחור כל אחת מאחוזותיו המפוארות (מיותר לציין כי ג'יאני היה בעל טעם עשיר ורהבתני).

לצפיה בסרט דוקומנטרי העוסק בנושא, ליחצו על הלינק.

(פורטרטים משפחתיים)

הפוסט נכתב בהמשך לפינה שלי בפרק מספר 44 של התוכנית "פאשן.נט", ערוץ האופנה הישראלי.

It's All About Editing!

אם יצא לכם להכיר אותי קצת דרך הבלוג, ודאי למדתם כי אני נמנה בין החסידים הקונסרבטיביים וההדוקים ביותר של בית ורסצ'ה. לכן, זה ודאי לא יפתיע אתכם אם אספר עד כמה רבה הייתה ההתרגשות למשמע הידיעה כי דונטלה, הואילה לשתף פעולה עם ענקית האופנה הקמעונאית, H&M. כבר חודשים ארוכים שאני לא מספיק לדבר על הקולקציה ועל כמה אני רוצה לשים את ידי על הפריטים מתוכה. הייתי מוכן לקנות את כולה עוד לפני שידעתי בכלל איך נראים הדגמים. היום, פתחו H&M את האתר הרשמי המציג את כלל פרטי הקולקציה, ובהתאם לכך, הוצפו כל מגזיני האופנה ברשת באותם הפריטים. ואני, נרקומן של גלאם-שיק היסטורי-היסטרי שכמותי, מיהרתי להרכיב לעצמי מלתחה נובורישית לתפארת עוד לפני שהצלחתי לעכל את ערכה הקלורי ומחיר הכבוד העצמי שיהיה עלי לשלם.

VERSACE + H&M, Shopping List

בחרתי בפריטים הכי אייקוניים, אלה שמייצגים את ג'יאני ורסצ'ה יותר טוב מג'יאני ורסצ'ה עצמו, פריטי הארכיון של הארכיון. אחז בי מין בולמוס; רציתי כל פריט, ובלבד שיהיו בו ניטים, עור, זהב או הדפסי בארוק ודוגמאות מנומרות. אבל לפתע גיליתי שאני מתנהג כמו פשניסטה בולמית ונחנקתי מהקיא של עצמי. מצאתי את עצמי מתבוסס בשלולית של פריטים חצי מעוכלים שנפלטו מאוסף נושן כל כך עד שהספיקו להיות מועתקים אפילו על ידי הבסטיונר האחרון בשוק הכרמל. לא, לחלוטין אינני מפחית מערכו של כל פריט עיצובי. אני מאמין אמונה שלמה בנכונותה של דונטלה, להכניס את אנשי העולם כולו לארכיון העיצובים של אחיה ואני לא מפקפק לרגע באותנטיות של העיצובים, אבל המחירים הגבוהים, הארכאיות שבחגורות עור עבות אבזמים או בג'קטי אופנוענים (בומבר) מעוטר בניטים זהובים בספירלה גיאומטרית, הפך אותי לאנורקסי. התחלתי לצמצם ולערוך את הרשימה, הנחתי שאת מחצית הפריטים מאותו הסגנון, אוכל למצוא גם בחנות הוינטג' הנידחת ביותר שאעלה על דעתי באלנבי או בקינג ג'ורג (צעיפי המשי המנומרים או חגורות הניטים) ושאת הדגמים המינימליסטים (כמו חליפות מונוכרומטיות) אפשר יהיה לקנות בכל רשת קמעונית אחרת גם בלי שיתוף הפעולה, שהרי הם במילא לא נושאים מאום מאופיו של המותג. חלק מהדגמים בקולקציה, פשוט אינם אטרקטיביים מספיק, הדפסי הדקלים או הדוגמאות בשחור לבן, יכולים להישאר בחנויות הרשת. ההכרה בכך שלא מדובר בפריטי המותג המקוריים, אלא בראינטרפרטציה שלהם, על ידי מי שהייתה לעיתים המוזה ולעיתים האחות המופקרת שנושלה בסופו של דבר מחלקים נכבדים מהירושה- גרמה לי להמשיך ולצמצם את רשימת הקניות, אולם רק במידה מעטה. כך, נשארתי עם הנעליים- המשלבות את רצועות העור האייקוניות ואבזמי הזהב אופנתיים מספיק ונושאות תגית מחיר סבירה יותר; החולצות השחורות- מינימליסטיות עם נגיעה של זהב, שמץ של נובורישיות מערב אמריקאית. את שאר הפריטים בעמוד הציפו סימני שאלה גדולים כיוון שהם שעשויים למצוא את עצמם ב"ארכיון הפרטי שלי" (קרי, לא יראו את אור היום שמחוץ למדף העליון בארון הבגדים). [אבל חוסר ההחלטיות והתשוקה למעט "שבבי אפר מג'יאני", גורמים לי להמשיך ולהתעקש: אולי חולצה מודפסת, אולי בכל זאת חגורה ואולי מעיל צמר עם שרוולי עור, שירד לעת עתה מרשימת הקניות הרשמית בעיקר בגלל הציפייה והחשש מתגית המחיר. לאחר שעם ישראל יטביע את חותמו וטעמו, ירוקן את מדפי הרשת ויגרום לבעליה לתמחר מחדש את הקולקציה, אוכל לשקול את הכל מההתחלה].

The Versace Family Portrait- משמאל: אוגוסט 1988- בשורה האחורית משמאל לימין: סאנטו, ג'יאני ובעלה של דונטלה דאז, פול בק. מקדימה: דונטלה אוחזת את אלגרה הקטנה לצד אישתו של סנטו עם ילדיהם פרנצ'סקה ואנטוניו. מימין: לונדון, 1992- דונטלה, בעלה ושני ילדיהם, דניאל ואלגרה, בתצוגת אופנה למען הצלת יערות הגשם.

ההתבוננות בפרטים בהפקות האופנה מערכתיות, אתרי האינטרנט או הקטלוגים של החברה, כתיבה עליהם ואפילו שימוש בהם בהפקות, מסבים לי אושר עילאי! אבל הפנטזיה האוטופית על משפחת ורסצ'ה וסגנון החיים שמתאפשר רק לבני עשירים ומפונקים, הובילה אותי להתנגש בקירות המציאות הפרקטיות, בה שיקולים כמו מחיר, תועלת ושימושיות הבגד, הם המובילים את הדיון האופנתי. בעולם ההוא, אני איזבלה בלואו, שקונה את כל הקולקציה שהיא פרי שיתוף הפעולה (ולא אכפת לי שגילו כבר את ג'יאני ורסצ'ה בשנות השבעים ושהוא הספיק למות יחד עם המותג שלו לפחות 9 פעמים מאז). אבל בעולם האמיתי, אני בלוגר, עורך אופנה, שמשתדל בכל הכוח ללמוד דבר אחד או שניים לא רק בכתיבה אלא גם בעריכה. עריכת התמונות והמילים שאני מעלה למרחב זה וגם עריכה של הרצונות שלי בהתאם לתנאי המציאות: המרחב בעמוד וגבולות כרטיס האשראי.

משמאל: VERSACE Fall/Winter 1993, staring model: stephanie seymour, photographed by Richard Avedon.

מימין: Sigrid Agren & Parker Gregory for Magazine Antidot, Photographed by Giampaolo Sgura

במקביל להתחבטויות וההתלבטויות, המהולות בהתרגשות לקראת השקתה של הקולקציה, שוטטי לי בגבולות האינסופיים של המרחב האינטרנטי והבחנתי בהפקת האופנה הזו של הגיליון ההאחרון של "מגזין אנטידוט". העתק מושלם של קמפיין המאסטרו ג'יאני לחורף 1993. דבר אחד השתנה מאז רציחתו של ורסצ'ה- החיקויים/המחוות נהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, הן בתעשיית מותגי היוקרה והמותרות והן בעולם המגזינים.

Time For Versace, Again

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).

Rococo- הוראות הכנה

בשבוע שעבר נערכה תצוגת האופנה השנתית של בוגרי המגמה לעיצוב אופנה של מכללת שנקר. לאחר שיחות קוקטייל ארוכות עם כתבים ועורכי אופנה, מעצבים ושתי מנכ"ליות: האחת נכבדה יותר, מנהלת המותג ברברי, אנג'לה ארנדהטס, והשנייה נכבדה פחות אך חביבה ביותר, גב' אתי רוטר- התיישבו כולם על הטריבונות הלבנות שלצידי המסלול בסטואה (קיבוץ געש) וחיכינו לצפות בעבודותיהם של דור המעצבים הבא. אולם השנה, נפלה בחלקנו הזכות לחזות ביבול שעבר את ניפויה הקפדני של ראש המחלקה האדמונית (ויש הטוענים גם "שטנית"), לאה פרץ, שאפשרה רק למחצית מהבוגרים להציג את בגדיהם. מבין אלה, בלטו שניים שגם קיבלו את האישור על עבודתם הטובה באמצעות ביקורות מהללות בכתבות שעסקו בתצוגה. האחד הוא מרק גולדברג שהצליח לצוד את עינו של הנציג מטעם דוכסית האופנה האמריקאית ו"חברה" קרובה של שנקר, דיאנה פון פירסטנברג, וכך זכה לפרס השנתי מטעמה (מסתבר שלהיות חבר של שנקר זה טרנד חזק יותר מה"קולור בלוקס", במועדון האקסקלוסיבי נמנים אותן אושיות אופנה שבעורקיהם זורם דם יהודי, כמו דונה קרן, סוזי מנקס-שהתגיירה וארנדהסט של ברברי, שלגבי יהדותה אינני מוכן להתחייב...).

(וידאו של הקולקצית הגמר של שנפלד- שמצאתי ברשת...)

הסטודנטית השניה, גל שנפלד קרסווסקי, שהקולקצייה שעיצבה- חתמה את תצוגת הבוגרים והייתה כמו קינוח מתקתק עבורו מוקדש פוסט זה. במרווח שבין כתיבת פוסט זה לבין פרסומו, הספיקה שנפלד לזכות במקום הראשון בקטגוריית "צבע והרמוניה" של תחרות מיטלמודה היוקרתית הנערכת מידי שנה באיטליה. מה הופך אותה לטובה? הביצוע האסטטי והנאה (דבר שקשה למצוא במחוזות אחרים, לדוגמא בבצלאל או ויצ"ו) והעיסוק בנושא כל כך רלוונטי לזמנינו עד שטרם הספקנו להפנים ולהבין זאת. היכולת של שנפלד לחוש את הדופק האופנתי ולהגיב לו ביצירת קולקציה זו, היא זו שראוי להערכה האמיתית. למרות שהאלמנטים בהם השתמשה שנפלד פזורים על אביזרים, בגדים ולוחות השראה של מעצבים אחרים, היא הצליחה לעורר את הריגוש שיוצרת התבוננות בבגד טוב, כזה שמוצאים באחת מרשתות האופנה הקמעוניות ומעורר את מידת הרפרנסים המדויקת לקולקציות אהובות מהתצוגות האופנה המובילות כיוון שהיא משלבת באופן מושכל אלמנטים מובחרים מתוכן.

המצרכים הדרושים להכנת קולקציה מנצחת זו:

(מימין- עיצובים של וורסצ'ה: פוסטר לתערוכת רטרוספקטיבה של המעצב, ג'יאני לצד ג'ון קולינס, דוגמניות העל בסוף תצוגת קוטור של המעצב ב1994. מרק ג'יקובס חורף 2009, ברוק ובסו חורף 2009, מריה קטרנזו- חורף 2011/12, קיץ 2011)

*5 טון של נושא/מוטיב מוצלח: הרוקוקו. העידן המוזהב, הזכור בעיקר הודות לשלל הפיתוחים הגיאומטריים, הכרכובים והקרניזים מלכותיים, הנחשולים הזהובים והפיתולים הדקדנטיים שהיו נפוצים כאלמנטים דקורטיביים בתקופה זו. אחרי תקופה קשה של מינימליזם ומשבר כלכלי, נראה שזהב, יהלומים וקריסטלים נוצצים הם צו השעה, תשאלו את אנה דלו-רוסו. Basso & Brooke הקדישו לו קולקציה מודפסת שלמה כבר בחורף 2009 ומרק ג'יקובס שילב הדפסים ענפים מפותלים על רקע צבעים עזים באותה העונה, כמובן שלפניהם, היה את ג'יאני ורסצ'ה שבנה מפיתוחי הרוקוקו הללו קרירה שלמה הממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. כיוון שהנושא מושאל מעולם הארכיטקטורה ועיצוב הפנים, מן הראוי לציין גם את מרי קטרנזו, שקולקציית השמלות המודפסות שלה עם עיצובי פנים, קולקציית הhomewear קיץ 2011, יכלה לשמש נקודת מוצא אפשרית, בדומה לקולקציה האחרונה של אותה המעצבת, שבמרכזה עמדו שמלות משי מודפסות בפרחים ומסגרות זהב מפותלות (שמלה מאותו הז'אנר הופיעה גם בקולקציה של שנפלד). השרשראות המונומנטאליות שענדו הדוגמניות לצווארן בקולקציה הנ"ל כמו גם בקולקציה הראשונה שעיצבה קטרנזו (חורף 2009) היו עשויות נחשולי פרספקס, מתכות זהובות ופלסטיקים דמויי קריסטלים המעטרים שנדלירים שהזכירו את העיטורי הבגדים של שנפלד (אותם היא הצליחה לשחזר בשיתוף עם המחלקה להנדסה בשנקר "בלעדיהם זה לא היה קורה", אמרה פרץ). קולקציית הריזורט הביזנטית של שאנל, הקולקציה האחרונה שהספיק לעצב אלכסנדר מקווין בטרם עלה השמימה, קולקצית החורף האחרונה ברוח הרנסנס של ג'ילס דיקון והעיטורים שעל שמלות הקטיפה של אמיליו פוצ'י ולנוון מהעונה האחרונה לבטח יצרו את אווירת הרקע הנכונה המצדיקה לידה של קולקצית בוגרים שכזו. (גם סטייל.קום חושב שבארוק זה "אין").

*3 כוסות של וידאוקליפ פתיחה עם פס קול מנצח- המנגינה שליוותה את הקליפ שפתח את התצוגה הייתה פס הקול של הסרט "השעות", בהלחנתו של פיליפ גלס (שהפסיד את האוסקר ב2002, שנת יציאת הסרט, לפס קול של הסרט "פרידה"). סרט הקאלט רווי השחקניות המוכשרות ביותר בהוליווד, הפך לאהוב על אנשי תעשיית האופנה ו"הקהילה"- אולי בגלל שלכל אחת מגיבורות הסרט יש רומן לסבי משלה. ובאופנה, כאשר מנגנים על המיתרים האסוציאטיביים של אנשי הקהילה הנכונה (הפעם מדובר על ההומואים ולא על היהודים) אי אפשר לטעות.

*4 כפיות תמצית מוזיקלית של מגה תצוגה אחרת- הדוגמניות שהציגו את הדגמים של שנפלד צעדו לקול המוזיקה הדרמטית שהתנגנה ברקע התצוגה של לואי ויטון לחורף 2012 ונלקחה מפס הקול של הסרט "Notes of a scandal" (בכיכובן של ג'ודי דנץ וקיט בלאנשט). התצוגה הפכה לסנסציונית גם בזכות העיצובים של מרק ג'יקובס, אך בעיקר בזכות קייט מוס שצעדה בה כשהיא חושפת ירכיים מלאי צלוליט ומעשנת על המסלול. נקודת ההשקה בין הקולקציות הייתה אולי העיטורים שעל רשתות הברזל מהן יצאו הדוגמניות של לואי ויטון.

*קורטוב טוב של יצירתיות, כישרון, צניעות ויכולת מיפוי טרנדולוגית לרבות הכישרון לזהות את "מה שחם". יש לתבל בסטיילינג- לפי הטעם.

*ניתן להוסיף גם שמץ מזערי של דמיון לקולקציה של בוגר שנקר אחר, עומר פזנר, שסגר את תצוגת הגמר של שנקר בשנה שעברה. אוברול הטורקיז שעיצבה שנפלד יכול היה בקלות להיכנס כנמבר נוסף לקולקציה של פוזנר.

*יש לאפות בחום-בינוני עד גבוה- עם הרבה אהבה לאופנה וחיבה חזקה של ראש המחלקה...

*הצעת הגשה- אל תתערב ללאה בבחירות. תסמכו עליה...

*טיפ-אודטה: "כשמשתמשים בחומרים הכי טובים, התוצאה יוצאת טובה לא פחות".

Bon Appétit!

לפני סיום, קליפ נוסף שהצפייה בו היא בגדר חובה: גם אנדרה לאון טלי נהנה לאפות מערבולות בארוק יחד עם מרתה סטיוארט. נותר רק להחליט, האם הקולקציה של שנפלד היא ריג'נסי בארוק או בארוק אמיתי? מה שבטוח, אין שם שמץ של ידיים כבדות.

זקנה לנצח

"Death becomes her", הסרט המפורסם משנת 92, היה נראה לי כדרך בטוחה להעביר אחה"צ חופשיים בהנאה צרופה. מדוע נזכרתי בסרט הנושן הזה דווקא עכשיו? מודעות פרסומת נושנות קצת פחות של ג'יאני ורסצ'ה. כי אין דבר שמחיש טוב יותר את התגיות: "נעורים", "עושר", "שקרים", אחיזות עניים" ו"חלומות"- מאשר "ורסצ'ה". כך, חשבתי לתומי: מה יכול להיות טוב יותר מאשר שתי כוכבות הוליוודיות זוכות אוסקר, מריל סטריפ וגולדי הון, וברוס וויליס אחד, בעלילה פנטסטית על חיי נעורים נצחיים בבבורלי הילס של שנות ה90?

(מישהו עשה לכולנו טובה ודחס את הסרט ל5 דקות. עוד גרסה עם שיר מצחיק ועוד אחת עם קטעים מצחיקים לא בסדר כרונולוגי.)

התשובה: כל דבר. באיזשהו שלב, "חסמבה דור 3", היה נראה לי כיצירת מופת בהשוואה לסרט הטרחני, ומלא הקיטש הזה. הסרט שם לעצמו את המטרה להציג את המרדף אחר הנעורים כמשימה מאוסה וחסרת הגיון בנוסף למתיחת ביקורת על תרבות הניתוחים הפלסטיים (ששגשגה כנראה כבר שני עשורים קודם). אולם בדרכו לעשות זאת, הפך הסרט לעלילה מסורבלת ומרגיזה, שבמהלכה שתי תרנגולות קרקרניות (אבל זוכות אוסקר) הובילו אותי להרים גבה (ממש כפי שעוברות השתיים במהלך העלילה) ולתהות מדוע נצרב הסרט בזיכרון של כולנו, יש אף שיכנו אותו- "סרט קאלט".

(Versace By Richard Avedon, fall 1995)

הסצנה של גולדי הון, עולה ממצולותיה של בריכת נוי מלאה בשושנות מים כשבבטנה חור והטקסט הסרקסטי, נראו בעיני הילד שהייתי כאשר צפיתי בסרט בפעם הראשונה כשיא התחכום. אולם במבט נוסף, מרוחק מעט מעידן הזוהר של הכוכבניות או מהתקופה שבה דיון "בחיי נעורים לנצח" היה נחשב ל"מרענן"- כל הסיפור נראה מיותר. ואולי הייתה זו האסטטיקה הגבוה שבעיצוב התפאורה והתלבושות בסרט שהפכו אותו למושך כל כך. השמלות הארוכות בעלות המחשוף העמוק, החיים באזור המיקוד 90210, האחוזות המפוארות ושני כלבי הדוברמן של איזבלה רוסליני חשופת החזה, בוודאי לא הזיקו לתפוס אותו כ"מרתק". אולי פניה המתוחות והתמימות של הון או מותניה הצרות של סטריפ ואולי המרחק שעבורו היינו מוכנים ללכת כדי לנקום או להוכיח דבר מה למי שקרוב אלינו (כפי שעושות הגיבורות במהלך העלילה).

( Amber Valletta & Georgina Grenville by Steven Meisel Fall 2000 )

נקודה מעניינת נוספת: "שיקוי הנעורים" אותו שתו השתיים על מנת "להשתמר" לנצח, דומה דמיון מפתיע לבושם החדש של טרי מוגלר "WOMANITY". מהלך שיווק הבושם כולל דיון פעיל המתרחש באתר החברה והזמין נשים להתחקות אחר המכנה המקשר בין נשים ברשת האינטרנט. את המכנה הנ"ל ניתן אולי למצוא במרדף אחר שלמות הגוף או באחוות חברות המסכימות לדאוג זו ליופייה של זו לנצח, עד שמדרגות הכנסייה יפרידו בניהן...

(Kristen Mcmenamy & Nadja Auermann, Richard Avedon & Steven Meisel, spring 1995)

השורה התחתונה בסרט כנראה נוגעת בהנחה כי חיי נצח אינם שווים את המאמץ; לא את התחזוקה האינסופית וגם לא את המחיר הכרוך בכך. מסר המנסה למצוא את דרכו לליבו של הצופה במהלכה של סאגה מסורבלת. אבל האתגר הגדול ביותר העומד בפני מי שמבקש להתקיים לעד הוא ההתמודדות עם הנקודה בה הנעורים שחלפו מזמן הופכים ל"זקנה" והיא זו שממשיכה להתקיים לנצח. ואכן, חיי הזקנה לנצח בודאי שאינם מדברים לאף אחד.

A Golden Age

פוסטר, תמונה, שיר ומחשבה.
(שמרו על ראש פתוח=>)

(תמונת מחזור. מקלאודיה שיפר ועד קייט מוס. ורסצ'ה 1994)

*כשמנסים להעלות מתהום הנשייה זכרונות על עידן "הגלאמזונות", אי אפשר שלא לחשוב על Gianni Versace. ורסצ'ה, שהושפע לא מעט מהמיתולוגיה היוונית, הצליח להפוך את הדוגמניות שצעדו על המסלולים שלו ל"אלוהיות", אפילו יותר ממה שהיו לפני כן. ברוק איטלקי מהול בנובורישיות, דקדנטיות ושטחיות מתובל בקמצוץ נדיב של קריצות מיניות- הפכו לשמו הנרדף. כל אלה, השפיעו כמובן גם על "מצב הרוח האופנתי" בתקופה- פוסט "הבורגנות הדיוריסימית" פרה "הרואין שיק" של קייט מוס ו"המינימליזם" של קלוין קליין, פרה היסטורית ל"דקונסטורטיביזם" של גרת' פיו וריק אונס.

* קרלה ברוני, תצוגת האופנה של YSL לקיץ 1989. צעירה, מתוחה, תמימה. אופטימיות. גם היא הייתה "גלאמזונה" (תמונה ראשונה, במרכז). היום- ויתרה על העקבים כדי להפוך לגברת הראשונה של צרפת.

*בקליפ: מעט מידיי נשים ויותר מידיי שוטים של הזמר (שלא מעניין אף אחד). היונה של YSL גם היא הייתה שם. בזהב היא נראית הרבה יותר טוב. כמו כל דבר.

* אתמול, שמעתי מישהו מבקש לחזור על 2010 ובדיוק לפני שאמרתי לעצמי שהייתי חוזר עליה בעצמי, ירד לי האסימון. סירבתי ליפול לפח הנוסטלגיה והחלטתי להשאיר את הטוב שהיה במקומו ולחשוב על הטוב שיהיה. לפני 12 חודשים, הייתה לי מין הרגשה משונה שהינה; "זה הולך להיות העשור שלי", 2010 הצטיירה לי כשנה מדהימה עוד לפני שהחלה. וכך גם היה. אבל השנה, כלומר ביום האחרון של שנה שעברה, הרגשתי רק תוגה. שאלתי את עצמי האם כך ארגיש כך כל השנה?
התשובה הייתה כמובן שלא, זה לא יכול להיות.

תהיה לנו שנה "זהב"! וגם אם לא, אנחנו נדאג שזה בדיוק מה שהיא תהיה...

NOTE:
הנקודות לא כל כך רופפות כפי שהן נראות...נשאר רק לחבר אותן.