דברים שתעשיית המשקפיים מעוניינת להסתיר מעינינו

לוקסוטיקה היא חברה איטלקית שרוב הסיכויים שהקוראים את שורות אלה מעולם לא שמעתם את שמה, למרות שרבים מהם לא יוצאים מהבית מבלי להרכיב על גשר אפם את מוצריה. מדובר בחברה המייצרת, מעצבת ומשווקת משקפי שמש ומשקפי ראיה עבור מותגי על כדוגמת שאנל, פראדה, ורסצ'ה, בולגרי, דולצ'ה וגבאנה, ברברי, טיפני'ס, מיו-מיו, סטלה מקרטני, דונה קארן ורלף לורן. בנוסף לכך, קיימים ברשותה כמה מהרשתות האופטיקה הגדולות ביותר בשוק משקפי השמש והראיה בצפון ארה"ב תחת שמות שונים(כולל רשת דוכני המשקפיים "sunglass hut" הניצבת בחנויות כלבו וקניונים ונחשבת לגדולה בעולם). לוקסוטיקה היא גם הבעלים של "רייבן", מותג המשקפיים הנמכר ביותר בעולם (לאחר שנרכש על ידה ב1999, הצליחה החברה להפוך אותו לנחשק עד כדי כך שניתן יהיה לגבות על מסגרת הפלסטיק ועדשות הזכוכית הנושאות את שמו, מעל 150 דולרים במקום 30 דולרים, מחיר משקפיים לפני כעשור). אוליבר פיפלס, פרסול, ווג, אוקלי ומותג המשקפיים של רשתות "טרגט" ו"סירס" האמריקאיות נמצאות גם הן בבעלות לוקסוטיקה. למעשה, מדובר ביצרנית משקפי השמש הגדולה ביותר בעולם ועל פי ההערכות כ65 מיליון זוגות משקפי שמש יוצאים משערי מפעלה, הממוקם בעיר הפסטוראלית אגורדו, באלפים האיטלקים, מדי שנה (נכון ל2011). 

(הקטע המדובר מתוך התוכנית האמריקאית "60 דקות")

תפוצתה רחבה כל כך עד שבכל רגע נתון חצי ביליון אנשים מרכיבים את המשקפיים של לוקסוטיקה ברחבי העולם, כפי שסיפר אנדראה גוראה, המנכ"ל העולמי של החברה, בראיון לתוכנית האמריקאית "60 דקות". EyeMed, פוליסת הביטוח הרפואית השנייה בגודלה בארה"ב נמצאת גם היא בבעלות לוקסוטיקה. שליטתה של לוקסוטיקה בעולם האופטיקה היא ללא ספק בלתי מעורערת. הסיפור של המותג אוקלי הוא הוכחה לשליטתה המוחלטת של לוקסוטיקה בשוק משקפי השמש. בעקבות מחלוקת בין אוקלי ללוקסוטיקה בנוגע למחירים תמחור דגמי המשקפים החליטה לוקסוטיקה להחרים את המותג הסורר ולא למכור אותו בחנויות שבבעלותה (לרבות 2 רשתות מובילות, בסירס, בטארגט או ב sunglass hut- רשת הדוכנים הגדולה בעולם). בסופו של דבר לא רק שאוקלי נכנעו, אלא גם אפשרו ללוקסוטיקה לקנות אותם.

איך זה עובד? המותג שולח את הסקיצה למפעלי החברה והם אחראיים להתאים, לשנותו ולהביא אותו לייצור על ידי הוספת פריטים קטנים המבטאים את אופי החברה (קריסטלים לבולגרי וסרטי עור לשאנל). אני לא יודע מה אתכם, אבל אם אני קונה זוג משקפי שמש של מעצב על, אני רוצה להאמין שהוא ישב בעצמו וסרטט את הדגם שרכשתי, שהרי מדוע שאשלם אלפי שקלים עבור דגם של מצב אנונימי. גוארה, סרב לנקוב במחיר עלות הייצור בפני המראיינת בתוכנית (המוערכת על ידי מומחים בכמה עשרות דולרים בודדים) וטען כי התמחור שנקבע גם הוא על ידי החברה, נעשה על פי שיקולים פנימיים ויכול להאמיר עד למאות דולרים (על פי ההערכות- עד פי 200 ממחיר הייצור).

(לינדה אוונג'ליסטיה בקמפיין למשקפי השמש שלשאנל- זה רק נראה יקר...)

מדוע הצרכן צריך לשלם מחירים מרקיעי שחקים עבור שתי חתיכות פלסטיק או תיל מתכתי המחוברות בניהן? כיוון שחברה אחת היא זו ששולטת בתעשייה השלמה, ובעצם, מודבר במונופול: לוקסוטיקה היא זו שקובעת את ההיצע וגם את הביקוש (שהרי לפתוח אופטיקה ללא כל קשר עם לוקסוטיקה - הוא מהלך בלתי אפשרי וכל יצרן משקפיים חפץ למכור את עיצוביו בחנויות הרשת). ולכן, כשזה מגיע למשקפיים- הזכות לבחירה החופשית היא בגדר אשליה אופטית בלבד.

"ערכו של מוצר הוא המחיר שהצרכנים מוכנים לשלם", ענה גוארה, בתגובה לטענות על המחירים הגבוהים של מוצר כה פשוט, כמו גם הפערים במחירי משקפיים ממותגים שונים המיוצרים על ידי אותה החברה. מדוע לא לאחד את כל המותגים ולמכור אותם תחת שם החברה שלמעשה מייצרת אותם? התשובה לכך היא הצורך של בני האדם למגוון, כפי שהסביר המנכ"ל.  

(קמפיין המשקפיים של ריי-בן לרגל חגיגות 75 השנים למותג סבב סביב הססמה "Nver Hide"- עקרון שכנראה לא חלחל אל המדיניות של לוקסוטיקה, בעלת השליטה בו)

כשכותרת של פוסט הופכת למציאות:

בשבוע שעבר הוזמנו מיטב עיתונאי האופנה והסטייליסטים לחנוכת השואו-רום החדש של חברת לוקסוטיקה. הם מיששו את הסחורה, הקשיבו לקולות הקניינים ומנהלי השיווק אך סרבו להפנים את השורה התחתונה, אותה ניסיתי להציג בטקסט שלעיל, *רובו גם פורסם בגיליון נובמבר של Belle Mode. כיוון שפניתי לנציגי לוקסוטיקה בישראל לקבלת תגובה לכתבה כשבוע טרם הפרזנטציה, בוטל הסיור שלי במטה (שנקבע הרבה לפני כן) יום לפני שהיה אמור להתקיים ולא נקבע מועד חדש. גם התגובה המובטחת לכתבה לא נשלחה מעולם אולם כן עלתה ההצעה לגנוז את האייטם בתמורה לאייטמים בלעדיים בעתיד (נוסך: "פראדה משיקה קולקציית..."), מיותר לציין שסרבתי. על פי דברי נציגת יחסי הציבור של החברה, הראיון של גוארה הביך מאוד את התאגיד בראשה הוא עומד וזה לא מאחריותו של הנציג הישראלי להגיב על כך.

(Hana Soukupova for Elle Italia April 2011 by Alexei Hay)

אני עצמי, כבר מזמן וויתרתי על קניית משקפי ממותגים, היות וראוי לסגוד לעיצוב ולא ל"שם". את משקפי השמש שלי אני קונה בH&M- הם מסננים את קרינת הUV, נראים נהדר, מעוצבים על פי כל המגמות האחרונות ועולים פרוטות. כך שאתה יכול להרשות לעצמך להישאר עדכני, לא להרגיש פראייר ולהתמלא בנחת כאשר שמרעיפים עליך מחמאות או שואלים "מאיפה המשקוף ההורס?". 

It's All About Editing!

אם יצא לכם להכיר אותי קצת דרך הבלוג, ודאי למדתם כי אני נמנה בין החסידים הקונסרבטיביים וההדוקים ביותר של בית ורסצ'ה. לכן, זה ודאי לא יפתיע אתכם אם אספר עד כמה רבה הייתה ההתרגשות למשמע הידיעה כי דונטלה, הואילה לשתף פעולה עם ענקית האופנה הקמעונאית, H&M. כבר חודשים ארוכים שאני לא מספיק לדבר על הקולקציה ועל כמה אני רוצה לשים את ידי על הפריטים מתוכה. הייתי מוכן לקנות את כולה עוד לפני שידעתי בכלל איך נראים הדגמים. היום, פתחו H&M את האתר הרשמי המציג את כלל פרטי הקולקציה, ובהתאם לכך, הוצפו כל מגזיני האופנה ברשת באותם הפריטים. ואני, נרקומן של גלאם-שיק היסטורי-היסטרי שכמותי, מיהרתי להרכיב לעצמי מלתחה נובורישית לתפארת עוד לפני שהצלחתי לעכל את ערכה הקלורי ומחיר הכבוד העצמי שיהיה עלי לשלם.

VERSACE + H&M, Shopping List

בחרתי בפריטים הכי אייקוניים, אלה שמייצגים את ג'יאני ורסצ'ה יותר טוב מג'יאני ורסצ'ה עצמו, פריטי הארכיון של הארכיון. אחז בי מין בולמוס; רציתי כל פריט, ובלבד שיהיו בו ניטים, עור, זהב או הדפסי בארוק ודוגמאות מנומרות. אבל לפתע גיליתי שאני מתנהג כמו פשניסטה בולמית ונחנקתי מהקיא של עצמי. מצאתי את עצמי מתבוסס בשלולית של פריטים חצי מעוכלים שנפלטו מאוסף נושן כל כך עד שהספיקו להיות מועתקים אפילו על ידי הבסטיונר האחרון בשוק הכרמל. לא, לחלוטין אינני מפחית מערכו של כל פריט עיצובי. אני מאמין אמונה שלמה בנכונותה של דונטלה, להכניס את אנשי העולם כולו לארכיון העיצובים של אחיה ואני לא מפקפק לרגע באותנטיות של העיצובים, אבל המחירים הגבוהים, הארכאיות שבחגורות עור עבות אבזמים או בג'קטי אופנוענים (בומבר) מעוטר בניטים זהובים בספירלה גיאומטרית, הפך אותי לאנורקסי. התחלתי לצמצם ולערוך את הרשימה, הנחתי שאת מחצית הפריטים מאותו הסגנון, אוכל למצוא גם בחנות הוינטג' הנידחת ביותר שאעלה על דעתי באלנבי או בקינג ג'ורג (צעיפי המשי המנומרים או חגורות הניטים) ושאת הדגמים המינימליסטים (כמו חליפות מונוכרומטיות) אפשר יהיה לקנות בכל רשת קמעונית אחרת גם בלי שיתוף הפעולה, שהרי הם במילא לא נושאים מאום מאופיו של המותג. חלק מהדגמים בקולקציה, פשוט אינם אטרקטיביים מספיק, הדפסי הדקלים או הדוגמאות בשחור לבן, יכולים להישאר בחנויות הרשת. ההכרה בכך שלא מדובר בפריטי המותג המקוריים, אלא בראינטרפרטציה שלהם, על ידי מי שהייתה לעיתים המוזה ולעיתים האחות המופקרת שנושלה בסופו של דבר מחלקים נכבדים מהירושה- גרמה לי להמשיך ולצמצם את רשימת הקניות, אולם רק במידה מעטה. כך, נשארתי עם הנעליים- המשלבות את רצועות העור האייקוניות ואבזמי הזהב אופנתיים מספיק ונושאות תגית מחיר סבירה יותר; החולצות השחורות- מינימליסטיות עם נגיעה של זהב, שמץ של נובורישיות מערב אמריקאית. את שאר הפריטים בעמוד הציפו סימני שאלה גדולים כיוון שהם שעשויים למצוא את עצמם ב"ארכיון הפרטי שלי" (קרי, לא יראו את אור היום שמחוץ למדף העליון בארון הבגדים). [אבל חוסר ההחלטיות והתשוקה למעט "שבבי אפר מג'יאני", גורמים לי להמשיך ולהתעקש: אולי חולצה מודפסת, אולי בכל זאת חגורה ואולי מעיל צמר עם שרוולי עור, שירד לעת עתה מרשימת הקניות הרשמית בעיקר בגלל הציפייה והחשש מתגית המחיר. לאחר שעם ישראל יטביע את חותמו וטעמו, ירוקן את מדפי הרשת ויגרום לבעליה לתמחר מחדש את הקולקציה, אוכל לשקול את הכל מההתחלה].

The Versace Family Portrait- משמאל: אוגוסט 1988- בשורה האחורית משמאל לימין: סאנטו, ג'יאני ובעלה של דונטלה דאז, פול בק. מקדימה: דונטלה אוחזת את אלגרה הקטנה לצד אישתו של סנטו עם ילדיהם פרנצ'סקה ואנטוניו. מימין: לונדון, 1992- דונטלה, בעלה ושני ילדיהם, דניאל ואלגרה, בתצוגת אופנה למען הצלת יערות הגשם.

ההתבוננות בפרטים בהפקות האופנה מערכתיות, אתרי האינטרנט או הקטלוגים של החברה, כתיבה עליהם ואפילו שימוש בהם בהפקות, מסבים לי אושר עילאי! אבל הפנטזיה האוטופית על משפחת ורסצ'ה וסגנון החיים שמתאפשר רק לבני עשירים ומפונקים, הובילה אותי להתנגש בקירות המציאות הפרקטיות, בה שיקולים כמו מחיר, תועלת ושימושיות הבגד, הם המובילים את הדיון האופנתי. בעולם ההוא, אני איזבלה בלואו, שקונה את כל הקולקציה שהיא פרי שיתוף הפעולה (ולא אכפת לי שגילו כבר את ג'יאני ורסצ'ה בשנות השבעים ושהוא הספיק למות יחד עם המותג שלו לפחות 9 פעמים מאז). אבל בעולם האמיתי, אני בלוגר, עורך אופנה, שמשתדל בכל הכוח ללמוד דבר אחד או שניים לא רק בכתיבה אלא גם בעריכה. עריכת התמונות והמילים שאני מעלה למרחב זה וגם עריכה של הרצונות שלי בהתאם לתנאי המציאות: המרחב בעמוד וגבולות כרטיס האשראי.

משמאל: VERSACE Fall/Winter 1993, staring model: stephanie seymour, photographed by Richard Avedon.

מימין: Sigrid Agren & Parker Gregory for Magazine Antidot, Photographed by Giampaolo Sgura

במקביל להתחבטויות וההתלבטויות, המהולות בהתרגשות לקראת השקתה של הקולקציה, שוטטי לי בגבולות האינסופיים של המרחב האינטרנטי והבחנתי בהפקת האופנה הזו של הגיליון ההאחרון של "מגזין אנטידוט". העתק מושלם של קמפיין המאסטרו ג'יאני לחורף 1993. דבר אחד השתנה מאז רציחתו של ורסצ'ה- החיקויים/המחוות נהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, הן בתעשיית מותגי היוקרה והמותרות והן בעולם המגזינים.

Time For Versace, Again

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).

Donatella Versus Kane

קריסטופר קיי, מעצב המותג ורסוס, מצליח להתעלות על הדגמי הקולקציה העיקרית של בית ורסצ'נה, שהוצג יום לפני כן במילאנו.
קיין נבחר ע"י דונטלה ורסצ'ה להיות מעצב הקו הצעיר יותר של המותג ורסצ'ה, ורסוס, כבר בעונה הקודמת והציג אז שמלות בגזרות בסיסיות ובצבעוניות של אדום ושחור כאשר הוא משלב את מוטיב סיכת הביטחון עם ראש המדוזה האייקוני של המותג, ממש כמו מימיו של גיאני ( מוטיב שזכור לכולנו מאותה השמלה שלבשה אליזבת הרלי כאשר התלוותה לחברה דאז, יו גרנט, לאוסקר). עונה לפניכן, נבחר לעצב את קו האביזרים של ורסוס.

דונטלה, אחותו של מעצב העל המנוח שנרצח ע"י מאהבו ב 1997, התחילה את דרכה בעצמה כמעצבת אותו הקו הצעיר בדיוק. לאחר מות אחיה, תפסה את מקומו כמעצבת הראשית של ורסצה. היא בחרה בקיין בעקבות היכרותם הקודמת מתחרויות פרינג בלונדון, בהן היא התארחה כשופטת, והוא כמתמודד ושופט בהמשך. כישרונו והצלחתו של המעצב הצעיר, כמו גם הדמיון של קיין לאחיה, הם אלה שעמדו בבסיס ההחלטה למנותו כמחיה המותג הזה שהוקפא בשנים שלפניכן בעקבות המצב הכלכלי והקשים הפיננסים של ורסצה. דונטלה מרבה לציין כי מערכת היחסים של קיין עם אחותו, מזכירה לה במידה רבה את זו שלה עם אחיה המנוח, גם בזוית האישית וגם מבחינת שיתוף הפעולה בתהליך העיצובי.

ורסוס, מאפשר לקיין לחזור לאהבה גדולה שלו, שהזניקה את הקרירה שלו והפכה אותו למי שהוא היום: המחוחים, שמלות צמודות וקצרות החובקות את הגוף בצבעים ניאונים המשלבות אלמנטים מתכתיים ופאנלים הנותנים לו קונטור ומבליטים את הנכסים. לאחרונה התמסר לגזרות מאופקות יותר, כפי שהציג בשבוע האופנה האחרון טחרות, ריקמות פרחים, סאטן ושליטה בולטת של הצבע השחור. בעונת 2007, קרין רויטפלד, עורכת ווג הצרפתי ואוטוריטה אופנתית בזכות עצמה, בחרה ללבוש את שמלותיו במשך עונה שלמה.

בקולקציה של דונטלה, לקו המרכזי של ורסצ'ה בלטה השראת הסרט אווטר. "מסע לפנדורה", כינתה את הקולקציה, שכללה גזרות מאורכות שנוצרו על ידי מעילים ארוכים וחצאיות המגיעות עד הכקרסול עם שנץ גבוה עד האגן. שילובי עורות בצבעים מטאלים כמו כסף וכחול, בלוקים של צבעים והעדר עיטורים יצרו תחושה מינימליסטית ונקייה. שמלות הערב, שתמיד מצליחות להשאיר פיות פעורים בסוף התצוגה, היו דיי אנמיות, עם הברקות מדי פעם ואותם אלמנטים של פאנלים מחטבים הבולטים מהשמלה, שסע גבוה וסילואטה ארוכה וסקסית. אבל לא משהו שאלון ליבנה לא יכול לעצב (או להעתיק)...
בוורסוס, בלט הצבע הכחול גם הוא, אך היה בקולקציה את אותו נופך שובבי ונובורישי המזוהה יותר עם המותג. שמלות מחוך עם קו חזייה בולטים ותחתית פליסה או טול בגזרת A קצרצרה כמו גם קשירות החושפות את עור בית החזה, שידרו הסקס אפיל והעוצמה. תחרות, סאטן וחליפות עור שחור, שהיו בדים בולטים בקולקציות עבר של ג'יאני, כיכבו גם אצל קיין. ממש כמו בעיצוביו של קיין בעבר המתכתבים גם עם אלה של ורסצ'ה, נראה כי ורסוס תופס את רוח המותג בצורה נכונה ומאפשר אלטרנטיבה אטרקטיבית, צעירה ועדכנית יותר מהקו המרכזי.