משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode. 

האלמנה השחורה

אין דבר שאני אוהב לעסוק בו יותר בבלוג זה מאשר שערוריה טובה ועסיסית, כזו המשלבת מעצבי על, אופנה, כסף, אהבה, תשוקה וחטא. כן, זה נשמע כמו מתכון מצוין לטלנובלה, אבל יש כבר מי שראה את הפוטנציאל המלודרמטי בעלילות השקרים, הבגידות או הירושות והשכיל לעשות על כך לא מעט סרטים דוקומנטריים. אחרי שדנתי ללא הפסקה בתולדות בית ורסצ'ה או הגורל האכזר של איזבלה בלואו בבלוג זה, נתקלתי השבוע בסיפור מרתק לא פחות, שטרם הספקתי להעשיר בו את קוראיי. אבל פרשיה אחת הושמטה מעל דפי בלוג זה. הייתה זו מעשיית הרצח של מאוריצ'יו גוצ'י על ידי אשתו, פטריציה רג'יאני, שבמקרה (או לא) גם חגגה בתחילת השבוע יום הולדת 64 מאחורי סורג ובריח. בתוכנית האומנותית: האסירות העובדות ופטריציה צופה מהצד, בתפריט: עוגה להכנה במיקרו, על פי מתכון של מרתה סטיוארט (שלא בזבזה זמן ואספה לא מעט מתכונים בתקופה שישבה בעצמה בכלא), במחלקת המתנות: פצירות של שאנל, סרבלים כתומים מבית הרמס ואזיקונים אלקטרוניים של ג'יבנשי. אבל לא באמת. 

(שיק!) 

מאוריציו, נכדו של מייסד המותג, גוצ'יו גוצ'י, שייסד את החברה ב1921, היה אחד המנכ"לים שקידמו ותרמו למיצובה ופיתוחה באופן המשמעותי ביותר. כידוע לכולם, מאז שנות ה40, נהנה המותג שמטהו ממוקם בפירנצה, איטליה, להצלחה כבירה; הוא שגשג מבחינה כלכלית ומוצרי העור האיכותיים שלו נישאו על ידי אושיות אופנה וסלבריטאים כדוגמת ג'קי קנדי, גרייס קלי, לייזה מינלי, מריאן פייטפול, ברברה סטרייסנד, הנסיכה דיאנה ועוד. עד שנות השמונים, איבד המותג מעט מזוהרו. יש הטוענים כי החיכוכים וחוסר ההרמוניה בין מנהלי המותג, שהיה אז בבעלות משפחתית (אלדו ורודולפו, בניו של גוצ'יו, בניו של אלדו ומאוריציו בנו של רודולפו), היו אלה שהעיבו מבפנים החוצה ובלמו את צמיחתו. הרוחות בישיבות ההנהלה נהגו להיות סוערות וחברי מועצת המנהלים העזו להפוך שולחנות לא פעם על מנת להוציא את רצונם לפועל (ליטרלי אנד פיגורטיבי). מאוריציו מכר 50% מהמותג לחברת אחזקה בחריינית ובהמשך, בתחילת שנות השמונים, עשה את הצעד פורץ הדרך ששינה את פניו של המותג, כאשר שכר את שירותיהם של מנהל בלומינדיילס לשעבר, דון מלו ודומניקו דה סול, שמינו את טום פורד למנהל האומנותי ב1991, ומאז הכל היסטוריה.

(גוצ'י- תמונות ארכיון)

אבל ב1995, התחוללה הדרמה האמיתית, כאשר מאוריצי נרצח בבוקר יום עבודה שגרתי מיריית אקדח על פאתי בניין ההנהלה של החברה במילאנו (4 יריות בגוף ואחת בראש, אם זה מעניין מישהו). המשטרה האיטלקית, שלמדה כנראה הרבה מהצרפתים, לא הלכה רחוק מידי בחקירת הרצח ודבקה במשפט המפורסם "שרשה לה פם" ( או נכון יותר: "("Cherchez la femme. ב1998 נעצרה פטריציה, שהייתה נשואה למאוריצ'יו במשך 12 שנה והפכה רשמית לגרושתו 4 שנים לפני כן, באשמת הזמנת הרצח של בעלה ובית המשפט האיטלקי גזר עליה 29 שנות מאסר (,) אותו היא התחילה לרצות שנה אח"כ. (שנה לאחר מכן).  

(פטריציה ומאוריציו גוצ'י בימים טובים יותר - למרות שלפי הפרצוף שלו, יתכן והוא היה חולק על זה...) 

אישיותה והאופן בו היא התבטאה בתקשורת היו אלו שהפכו את כל הסיפור למשעשע ומסקרן. על פי פרוטוקול המשפט, בין מניעי הרצח ניתן היה לכלול את התנהגותו הבוגדנית של מאוריצ'יו, שהיה נשוי לפטריציה במשך 12 שנה ונטש אותה 10 שנים מוקדם יותר למען מאהבת צעירה ולא חזר יותר לביתם מעולם (הוא התגרש ממנה באופן סופי רק 6 שנים מאוחר יותר). על פי הסכם הגרושים, קיבלה פטריציה פנטהאוס בבית מילאנזי מהמאה ה18 ו"דמי כיס" בסך 500,000 דולר לשנה, סכום נמוך מספיק על מנת להניע כל אריסטוקרטית אמיתית לרצוח את מי שהרחיק אותה מהעושר אליו היא הייתה רגילה. המשפט המתוקשר שהתנהל במשך שנה בלבד, זיכה אותה בכינוי הסקסי- "האלמנה השחורה". הערעור שהגישה ביתה בשנת 2000, בטענה שהרצח בוצע בהשפעת הגידול המוחי ממנו סבלה אימה שנה לאחר הגירושים (אך הוסר בהצלחה). הערעור הוביל להפחתת עונשה ל26 שנות מאסר, דבר שלא עודד את פטריציה והיא ביצעה באותה השנה ניסיון אובדני כושל על ידי תליה. 

(התיקים-קרוקודיל, הדמעות- תנין! פטריציה ובנותיה בהלוויה של מאוריציו גוצ'י)

"אני מעדיפה לבכות ברולס רוייס מאשר להיות מאושרת על אופניים", היה אחד הציטוטים המפורסמים והאוויליים ביותר שהשיקו שפתיה של גב' גוצ'י, והתייחסו לשאריות המזומנים שבעלה הואיל להותיר לה. פטריצ'יה, שכפי שאתם כבר מבינים, לא הייתה אישה פשוטה, כזו שלקשה לרצות, והיא נותרה מאוכזבת גם מהאופן בו ניהל בעלה את החברה המשפחתית. יתכן שהחליטה לקחת את המושכות לידיה ולהצהיר בעלות על גורל החברה המשפחתית.

 

(למען קוראי דוברי האיטלקית...)

בשנה שעברה הוצע לפטריצ'יה, 64, הקלה בעונש וקיצוץ משך שהותה בכלא San Vittore, בתנאי שתעבוד באחת מהעבודות השחורות אותן מציעים בתי הכלא האיטלקיים לאסיריהם. פטריציה, ששריצתה אז 13 שנות מאסר, דחתה את ההצעה ואמרה "מעולם לא עבדתי בחיי אני ממש לא מתכוונת להתחיל עכשיו". כך, הצליחה פטריציה להתעלות על לינדה אוונג'ליסטה, שתמחרה את יום העבודה שלה ב10,000 דולר בעוד שזו, לא מוכנה לצאת מהמיטה גם לא במחיר החופש שלה! את ימיה בכלא היא מעדיפה לבלות כמו כל אשת חברה אמיתית: בטיפוח עציצים והכלב הקטן שלה (שלא בדיוק ברור איך הגיע לשם...). אולם זו, לא מתגוררת בכלוב מזהב, אלא מברזל.

(פטריציה ריג'אני- אלקסיס/ג'ואן קולינס כמודל חיקוי, או להפך)

זה נכון שמדובר בפשע מתועב של אישא שהיא רודפת בצע אכזרית וחסרת מצפון, אבל משהו בסיפור הזה הופך אותו לרומנטי. למעשה מדובר באישה שלוקחת את גורל חייה לידיה (ובדרך גם את חייו של בעלה) ומנסה לשנות אותו. היא עומדת על עקרונותיה בקנאות ושומרת על תדמיתה בקנאות מרשימה לא פחות. אני חושב שמה שהכי הרשים אותי בפטריצ'יה, שסבלה על פי כל הסימנים מהפרעת אישיות גבולית, היה הכבוד העצמי, האסרטיביות, העמידה על העקרונות בהם היא מאמינה והאצילות בה היא מתנהלת מהמקום אליו הגיעה, נמוך ככל שיהיה (זאת אם אנחנו מתעלמים מהמעשה האובדני, למרות שמדובר במאפיין מרכזי בהפרעת האישיות שממנה לכאורה היא סובלת). כל אלה בולטים על דרך הניגוד כשמסתכלים על התנהגותם של הפוליטיקאים הישראלים אשר מהרגע שבו הם מתחילים לרצות את המאסר על עברותיהם, לא מפספסים כל הזדמנות לנגן על מיתריו של הנשיא, השופט, הציבור הרחב או כל גורם אחר שיכול להקל בעונשם ולקצרו, גם במחיר של השפלה עצמית והתנהגות פתטית. אולי גם בגלל זה, כל הסיפור הפיקנטי הזה, כמו גם היוקרה, הכסף, המזימות, השקרים, הבגידות והדמויות המעורבות, עתידים לשמש חומר נהדר לסרט המתבסס על הפרשיה, כפי שהצהיר רידלי סקוט ב2007. את פטריציה תגלם פנלופה קרוז.

 שיר לסיום:
דולי פרטון מתחננת בפני המאהבת של הגבר שלה בתקווה שתניח לו להיות איתה. פטריציה גוצ'י, לעומתה, לא יורדת על הברכיים בשביל אף אחד. היא פשוט רוצחת אותו.

 

זיכרונות וחוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2012/13; דיווח מהשטח!

מילאנו היא בירת אופנה בלתי מעורערת, יותר מניו יורק, לונדון או פאריז. מילאנו היא העיר אליה נושאים חובבי האופנה את עיניהם בשעה שליבם חפץ לצרוך את הפרשנות האלגנטית למגמות האופנה האחרונות. העיר היא גם משכנם של כמה מבתי האופנה הבולטים ביותר בזירת מותגי היוקרה, וחווית הקניות שהיא מאפשרת למבקרים בה היא חסרת תקדים. הגבר האיטלקי קנה את שמו כגנדרן האירופאי המוכשר ביותר, לא רק הודות למסורת החייטות המעולה והמשובחת שמאפיינת את המדינה, אלא גם בזכות הסטייל המעולה שמדיף ניחוח גברי עם טוויסט- סגנון חמקמק שקשה להגדירו במילים. אלה הסיבות שבחרתי לבקר במילאנו בשבוע אופנת הגברים בינואר האחרון (13-18.1) לחורף 2012/13, מעבר לעובדה שטרם יצא לי לטוס למדינת המגף. הרצון לצפות בשבוע אופנת הנשים בפאריז, התנגש עם תאריכי החופשה שיכולתי לקחת ממקום עבודתי ולכן נאלצתי לדחות סיפוקים ולהסתפק במה שיש.

(הדומו, המקום הכי יפה במילאנו!)

הטקסט הבא דן בחוויות שלי מתצוגות האופנה בהן נכחתי, כמו גם אלו שנאלצתי להשלים בצפייה מהבית, ההתרחשויות מאחורי הקלעים והתצפיות מהרחוב. הדברים פורסמו באחד המגזינים עבורם אני כותב, אך כיוון שאינני חושב שיהיה זה מקצועי לכתוב אותם מחדש עבור קוראי הבלוג, אביא אותם כלשונם(כמעט).

(הנוף הנשקף מחלוני...)

שבוע האופנה המילאנזי מתחיל בשדה התעופה, כאשר נציגי בתי האופנה, לבושים בחליפות מחויטות למשעי, מגיעים על מנת לאסוף את האורחים שהגיעו מרחבי אירופה. מכוניות מרצדס (נותנת החסות לחגיגות האופנה בעיר) אוספות את עורכי האופנה והקניינים על כל מזוודות הלואי וויטון ויתר הפלאות המעוצבות שלהם, ומביאים אותם לכמה מהמלונות העומדים לרשות שבוע האופנה בתקופה זו. הממשלה האיטלקית, בניגוד לזו הישראלית, מבינה את התרומה הכלכלית, כמו גם הפוטנציאל והחשיבות המדינית שבאופנה ומקצה משאבים, לרבות שירותי הסעות, לינה ותנאי עבודה מתאימים עבור התקשורת הזרה המתארחת בהזדמנות זו בעיר (הכל תמורת השתתפות סמלית של העיתונאים בעלויות.על פי הדוחות הפיננסיים, ענף בגדי המותרות לגברים עתיד לגדול ב14% השנה ויניב כ280 ביליון דולרים בשנה. עובדה המהווה הצדקה קיימת ושרירה ללקיחת חגיגות האופנה הגברית הזו המתפרשת על פני שבוע שלם ברצינות המכבדת אותן.

את סגנון הלבושהגברי שבלט על מסלולי מילאנו ניתן לתאר כדקדנטי, כזה הנשען על אלמנטים היסטוריים. המינימליסטיות הגיאומטרית והעתידנית שאפיינה את אופנת הגברים עד היום פינתה את מקומו למראה גרנדיוזי ומגונדר, כזה שאפיין את ה"דנדי" הבריטי או הגביר האיטלקי מאתיים שנים קודם לכן. בדי ברוקד פרחוניים, קטיפות עשירות, ג'קרדים מעוטרים ברקמות זהב נוסח הרוקוקו, הופיעו בקולקציות שהציגו שלל המעצבים השונים. חליפות מחויטות למשעי ומעילים צבאיים כיכבו על המסלולים, בין אם מעוטרים בסמלי מלחמה שאוירו על הדש (כמו בקולקציות של פראדהוורסצ'ה) ובין אם בכפתורי זהב ורקמות מפותלות (אצל דולצ'ה גבאנה).

BURBERRY Fall/Winter 2012/13

(למעלה- תמונות מאחורי הקלעים, למטה- הפינאלה)

את פניהם של המוזמנים לתצוגת האופנה של ברברי, קיבלו בלוגרי אופנת רחוב ושאר הגרופים למיניהם שלא זכו להזמנה וצילמו את הטרנצ'ים, המעילים הצבאיים, הפרוות ושמלות הקוקטייל שלבשו האורחים בעת שחלפו על פני השטיח האדום שנפרס בכניסה (הלבוש החורפי, שתאם את 3- המעלות ששררו בחוץ, הפך עד מהרה למטרד והושל נוכח החימום הקיצוני שהופעל באולם). לאחר קוקטייל קצר (שכלל את הקמפרי, שהומצא בעיר, ושמפניה צוננת) עברו המוזמנים לאולם מוקף בוילונות ושרפרפי עץ מתקפלים בצבע חול. התצוגה החלה כמידי עונה במטר גשם שהוקרן על קיר אימתני עליו תבליטים גיאומטרים שצבע בז'. הדוגמן שעמד מתחת לגשם שהוקרן על הקיר, קיפל את מיטרייתו בעלת ידית ראש הברווז המסורתית, והחל לצעוד בנעלי האוקספורד הקלאסיות שנעל. אחריו החלו להגיח בזה אחר זה יתר הדוגמנים, לבושים בחליפות אפורות ומסורתיות בעלות גזרה צרה, אוחזים בידיהם תיקים בגווני שלכת, כפפות משובצות ניטים ומטריות מרהיבות שידיותיהן עוצבו בצורת ראשי עופות למינהם כמו כלבי ציד. כריסטופר ביילי, המעצב הראשי של המותג, בחר העונה להתרכז בשורשיו שלו אשר ביוקרשר, והציג קולקציה על טהרת סגנונו הקלאסי של הג'נטלמן הבריטי. גווני התכשיטים- ירוק אמרלד או בורדו של אבני אודם לצד הבז' של מעילי הטרנץ' וגווני הזית של מעילי קווילט שהסתיימו על המותן, היו הרמוניים ונוגים להפליא. חולצה מכופתרת עם דוגמת ינשוף נראתה חריגה על רקע הסגנון הקלאסי, אך הוסיפה מעט הומור ועוררה תהיות בנוגע לפשרה.

Backstage @ Burberry

(מלמעלה למטה: בגדים ומטריות על קולבים מאחורי הקלעים, דוגמנים חוזרים לבגדים שלהם לאחר התצוגה, דרק בלסברג בחליפת ארגמן מברוקד ותיק של גויארד, הנעליים של ברברי לאחר התצוגה)

Christopher Bailey, all pictures ware taken by me

לאחר תום התצוגה, נהרו אורחיה אל מאחורי הקלעים, שם נמשכו החגיגות; האלכוהול המשיך לזרום והדוגמנים החלו לפשוט מעליהם את חליפות הקטיפה והסריגים אותם לבשו על המסלול על מנת להחליף לנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טי- "משהו נוח יותר". מתמחות בריטיות חרוצות מיהרו לארוז את הבגדים לשקיות ענק שחורות שנתלו על הקולבים שפוזרו לאורך קירות האולם. התקשורת הקיפה את ביילי כאילו הייה השמש במרכזה של המערכת הקוסמית ובמשך כשעה ארוכה, היה עליו להשיב לשאלות העיתונאים ולקבל את בירכתיהם של האורחים המוקסמים מהדגמים שעיצב (כולל חיבוקים ונשיקות). "רציתי ליצור קולקציה מסורתית, אך גם סקסית", ענה להם ביילי בתשובה לכיוון בו בחר העונה. דרק בלסברג (עיתונאי ווג), סוזי מנקס (מהאינטרנשיונל הרולד טריביון), טים בלנק (מStyle.com), אליונה דסקיבסקיה (לשעבר העורכת הראשית של הווג הרוסי) ועוד עורכי אופנה מוכרים פחות מGQ, שישבו קודם על ספסלי השורות הראשונות, המשיכו להתמנגל גם לאחר התצוגה, לפני שיצאו בדרכם לתצוגות של ג'ון וורבטוס ורוברטו קוואלי שהתקיימו מאוחר יותר.

(מימין- רוברטו קוואלי, משמאל- דולצ'ה וגבאנה)

אצל רוברטו קוואלי, זכה בנו של המעצב הראשי, דניאל, לטבילת האש הראשונה שלו כמעצב עבור המותג של אביו. דניאל, שמר על מראה "המאצ'ו האיטלקי" באמצעות פלטת הצבעים הכהה (שנשברה בעזרת נגיעות של כחול רויאל, ורוד וצהוב), חליפות קלאסיות (חלקן עם הדפסים) ומעילי העור שהציג. ביום שלמחרת, סיפקה מוצ'יה פראדה, קורטוב טוב של סלבריטאים, שבאופן כללי, נעדרו משבוע האופנה שבעיר. על שטיח הארגמן האימתני עם דוגמאות הערבסק שנפרס במרכזו של אולם התצוגות במטה הראשי של המותג, צעדו להם אדריאן ברודי, גרי אולדמן, טים רות וויליאם דפי לצד דוגמנים מן המניין. לבושים במעילים מחויטים בעלי רכיסה כפולה, חולצות צווארון לבנות שנלבשו מעל לגולף בצבע תואם ונעלי ערב שמחציתם עשויה גומי או שהושחלו מתחת לערדליים, הציגו הדוגמנים, כמו גם השחקנים, את אחת הקולקציות המוצלחות של המותג. למרות ההופעה האצילית והמראה האריסטוקרטי נוסח המאה ה19, הדמות שקיבלו על עצמם השחקנים לגלם בתצוגה הייתה זו של נבל מרושע, "שליט עריץ-דיקטטור. הייתה תחושה של 'ערפו את ראשם' בדמות שגילמתי", אמר ברודי לאחר התצוגה. פראדה מצידה ניסתה להעביר באמצעות הדגמים את הרעיון של "האון הגברי". "לבוש כוחני, בגדים אלגנטיים יהיו תמיד מקור לכוח כיוון שבגדים ואלגנטיות תורמים להילה של עוצמה", הסבירה המעצבת.

PRADA Fall/Winter 2012/13

תצוגת האופנה של גוצ'י, התקיימה לא רחוק מהגנים הציבוריים של העיר. שם כשעה קודם לכן, בקור מקפיא, התקיימה התצוגה של המעצב ג'ון ריצ'מונד, באוהל שנפרס במיוחד לצורך האירוע, לא רחוק מהברווזים ששטו באגם הסמוך. המעצב הבריטי בחר העונה להתרחק מסגנון ה"רוק-אנד-רול" המאפיין אותו והציג קולקציה בהשראת ה"קנטרי סייט" האנגלי. בתום התצוגה, זרמו האורחים לכיוון כיכר אוברדון אל הטרנקלין המחומם והעגלגל של גוצ'י, על מנת ללגום כוס משקה ולהתרשם מסידור הפרחים האימתני שנתלה במרכזו ונראה כמו עץ אשוח מקושט המשתלשל מהתקרה אל עבר מראה עגולה וענקית שניצבה במרכז הפואיה. קירות אולם התצוגות הקטן, יש לציין, חופו כולם במראות מבריקות והרצפה, כמו גם ספסלי הישיבה, כוסו בשטיח בעל גוון כחול כהה ועמוק. בין אורחי המותג העל האיטלקי נמנו פרנקהסזני, עורכת הווג האיטלקי, קרין רויטפלד, לשעבר עורכת הווג הצרפתי ואנה דלו רוסו, עורכת האופנה של הווג היפני, שענתה לשאלות התקשורת עד לרגעים האחרונים לפני תחילת התצוגה.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

המראה היוקרתי והאווירה הרשמית תאמו גם את הקולקציה שעיצבה פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית של המותג, בהשראת "גראנג' בוהמיאני", כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. "רציתי להוסיף אלמנט רך לגבר הנוקשה של גוצ'י. אני אוהבת את הרעיון הרומנטי של דמות המשורר המיוסר והדקדנטי מהמראה ה19, בעל הגישה הלא מתאמצת כשזה מגיע ליצירת הסגנון האישי שלו", הסבירה ג'יאניני. "היוקרה האינטלקטואלית" של מהעצבת, מצאה את ביטויה באמצעות מקטורני סמוקינג מקטיפה, מקטורנים עשויים בדי ג'קרד עשירים, ברוקאד, סאטן מבריק ואריגים קשיחים עם הדפסי פרחים וגוונים של כחול פטרול עמוק, ירוק בקבוק, חום ובורדו כהה הוצגו בליווי תיקי עור קרוקודיל. הלוק הדקדנטי שאפיין את הקולקציה, תאם את האווירה ששררה באולם כמו גם את אופיו של מותג היוקרה הנחשק.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Runway

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

בסוף התצוגה נעמדו רבים מהמוזמנים בתור ארוך שהוביל אל מאחורי הקלעים על מנת לברך את המעצבת הראשית. גם אני נעמדתי מאחוריהם, בציפייה לקחת חלק בחגיגות התוססות שלאחר התצוגה, בציפייה שמה שחוויתי "מאחורי הקלעים" בתצוגה של ברברי ישוחזר כאן גם הפעם. בתור הצלחתי לשמוע שיחה תמוהה ומשעשעת בין כתב האופנה של המגזין DAZED לבין בחור יפני, במהלכה ניסה הראשון להסביר לשני על המגזין, כיוון שזה מעולם לא שמע עליו. אולם עד מהרה הבנתי שחגיגות כבר לא יהיו פה; ג'יאניני, שירדה כנראה כמה קילוגרמים מהסטרס שלפני התצוגה, נראתה אצילית ונאווה במכנסי סאטן רחבים ומקטורן טוקסידו ארוך, בעודה לוחצת את ידי המברכים וחיוך מרוח על פניה. סביבה ניתן היה להבחין במאבטחים חמורי הסבר ששמרו על הסדר באולם, כמו גם על הבגדים והתיקים שנארזו ונתלו כבר על הקולבים הפזורים לאורך קירות החדר האחורי. אני, שהבנתי שהינה גם תורי מתקרב, התחלתי להביט ימינה ושמאלה, כאילו בניסיון למצוא נתיב הימלטות. ג'יאניני לא נמנית בין המעצבים המוערכים עלי והסט בו נערכה התצוגה, כמו גם הדגמים עצמם, הוכיחו את הניסיון שלה לשחזר ולהמשיך את אשר התחיל טום פורד במותג. לבסוף, בחרתי לתת לה את הכבוד הראוי לה, כמארחת ונציגת בית האופנה שאירח אותי ולחצתי לה את היד, בעודי משבח אותה על "התצוגה הנהדרת", לאחר שהצגתי את עצמי ככתב מישראל. היא והדובר המגונדר שעמד לצידה, חייכו מאוזן לאוזן ונראו מרוצים. אחר כך, התפנתה ג'יאניני לענות לשאלותיו של טים בלאנק ולהצטלם לקליפים שהתרגלנו לראות באתרים כדוגמת Style.com ודומיו.

MOSCHINO Fall/Winter 2012/13 and the Elephant outside

(אני לא מבין איך דבר כזה קורה- מימין- דגם של מוסקינו, משמאל- דגם של ז'אן פול גוטייה שהוצג שבוע אחר כך!)

קולקציית הגברים של המותג מוסקינו, התאפיינה גם העונה בהומור הסוריאליסטי שהפך למזוהה כל כך עם המותג; חליפות עם הדפסים לבנים, מקטורנים הפוכים, חולצות פיג'מה, חליפות בצבע ירוק רעל וכובעים שהזכירו את אלה של "בן האדם" מהציור המפורסם של מגרית, היו רק חלק קטן ממבחר הפריטים המשעשע שהציג המותג האיטלקי. האווירה ההיתולית והלא רשמית המשיכה גם מחוץ לאולם התצוגות כאשר הדוגמנים הואילו להצטלם יחד עם המעריצים שחיכו להם מיד ביציאה מאולם התצוגות. פסל גור פילים עשוי מחוטים בצבעי הקשת עמד בסמוך לאזור התרחשויות שלאחר התצוגה ונראה כתפאורה טבעית.

VERSACE Fall/Winter 2012/13

במרחק 15 דקות הליכה משם, לאורך רחוב ג'יזו, בו ממוקם המטה המרכזי וההיסטורי של מעצב העל ג'יאני ורסצ'ה, השתרך תור מכוניות אורך. מכוניות מרצדס שחורות נעמדו בכניסה לבית מספר 12 והורידו היישר לכניסתו המקורה של הבניין יורשים בריטים, שחים ערבים וחברי משפחה קרובים. אנה דלו רוסו, דאגה לרדת בקצה הרחוב על מנת שתוכל להפגין את מחלצותיה, (מעיל פרווה עשיר באורך מיני ונעלי עקב מרקיעות שחקים), בעודה מפלסת את דרכה בין המוני הצלמים שהמתינו בכניסה לאולם. בשעה 20:00(השעה בה הייתה אמורה התצוגה להתחיל), נראתה סוזי מנקס, עורכת האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, מדדהלה בעצלתיים לעבר הכניסה, תוך כדי סגירת פרטים טלפוניים אחרונים הנוגעים לראיון וכתבה אותה היא תכננה לפרסם בימים הקרובים (כמובן שמוזיקת התצוגה לעולם לא תתחיל להתנגן לפני שאושרו נוכחותם של מנקס ועמיתיה, עורכי האופנה החשובים האחרים, באולם). בתצוגה עצמה, צעדו הדוגמנים בחליפות ג'ינס עם צווארוני פרווה בצבעים בוהקים של צהוב, ורוד וירוק, כותנות שינה גבריות מודפסות וצבעוניות, חליפות ומעילים בצבע אדום פרג לוהט או הדפסים עליזים של פרחים. מעילי עור מעוטרים בניטים, ז'קטי ג'ינס מקושטים בשלשלאות וחולצות תחרה שחורות היו אזכור גס לשנות השמונים בהן שגשג ופרח המותג. באותה שעה בדיוק, בקצה השני של העיר, חגגו להם קומץ האנשים שלא הוזמן לתצוגה הדקדנטית של ורסצ'ה, ב"אפטר פארטי" של Dirk Bikkembergs, במסעדה היוקרתית Eat's אשר ממוקמת בכלבו הבוטיק היוקרתיExcelsior, שנסגרה לצורך האירוע. הדוגמנים, המתאבנים המשובחים והאלכוהול שזרם, הצליחו להדיר כל תחושות קיפוח או החמצה שהיו עשויות להתעורר בקרב החוגגים שלא זכו לראות את דונטלה ורסצ'ה, ממשיכה להחיות מחדש את המותג של אחיה.

!Put your Smartphone in the Air

סוזי מנקס מזוהה לא רק עם הכרבולת המסולסלת שלה, אלא גם עם מצלמת הפילים החד פעמית איתה הייתה נוהגת להגיע לתצוגות האופנה. הסיבה; כפי שהסבירה מנקס בראיון עבור ידיעות אחרונות ב2006, הייתה רצונה להתריס כנגד המצלמות הדיגיטליות שצמחו בידי היושבים בשורה האחרונה או הצלמים שבקצה המסלול כמו יבלות בטירונות קרבית. אלה, הביאו את התמונות מהתצוגה היישר אל אתר האינטרנט הקרוב לאצבעותינו אנו, היושבים מאחורי מסך המחשב בלי צורך לחכות לפיתוח בחדר חושך והדפסת המגזינים בחדרי אור. הייתה זו סוג של אמירה אליטיסטית, התבדלות מכוונת מכל מה שנראה היה כהמוני וחסר טעם. באמצעות הדיגיטליזציה של המצלמה, כולנו קיבלנו את הפריווילגיה לראות את הפריטים מתצוגה אחת היטב ומקרוב (עם ZOOM IN, ZOOM OUT ושאר פלאי הטכנולוגיה) עוד לפני שהתחילה התצוגה הבאה. פעמים רבות, איכות התמונה והיכולת להבחין בפרטים אפשרו למתבונן בהן מהמחשב הביתי הזדמנות להתרשם מהבגדים בצורה טובה יותר מאשר הנוכחים באולם התצוגות עצמו. במילא כולם באים לשבוע האופנה בשביל האפטר-פרטיס.

פפרצי לפנים- סוזי בהשקת קו התכשיטים של פיט דוהרטי, דצמבר 2010.

היום, המצלמה נגישה לנו יותר מאשר הייתה אי פעם, היא נמצאת למעשה ממש בקצות הפלאפון הסלולרי שהפך ל"תהליך תופס מקום" (מונח רפואי מעודן לתאר "גידול") הצמוד לאפרכסת או לכף ידינו. כל אחד שם אייפונו אל עבר הרקיע ומפיץ באינטרנט את הבשורה החמה לעונה הבאה בטוויטר, בבלוגר, בפייסבוק, בטמבלר, במיי ספייס וכו'. עוד לפני שהקופים והבננות של פראדה עלו על פס יצור המוני במפעלי המותג אשר באיטליה, מאות ידיים סיניות עמלות החלו לתפור את אותם הדגמים עבור H&M. כך עשו גם הידיים הטורקיות עבור זארה (הרומנים אגב, שמהווים את יצרני "ההוט קוטור" של "הרשתות המהירות", עבדו על הקולקציה של ורסצ'ה באותו הזמן). היום, אפילו סוזי מנקס לא מתביישת לשלוף את הלפטופ ולהשתמש בו כמשטח קשיח כדי לכתוב את ההערות בפנקס הספירלה שלה ואולי לתקתק כמה שורות כדי לחסוך זמן בכתיבת הטור ליום שאחרי.
במקרה, השיקה בשבוע שעבר ענקית האינטרנט, גוגל, את אפליקציית כרטיס האשראי, זו שתהפוך את הטלפונים החכמים שלנו לגאונים ותאפשר לכולנו לקנות את עליוניות הטוראדור של מוסקינו או נעלי המכוניות של פראדה היישר מהנייד, בלי צורך בכרטיסי פלסטיק.

!Put your Smartphone in the Air

מימין- אצל ג'וליאן מקדונלד, משמאל- אצל מידם קירכהוף.

מקרא: חצים- סלולרים, כוכבים- סוזי מנקס.

מותג העל ברברי, הידוע בזכות הכרתו בכוחה של הטכנולוגיה והאינטרנט באופנה לא פחות מאשר בד הטרטן בגוון הבז' שלו, הצהיר כי העונה בחר כריסטופר ביילי (המעצב הראשי) למקד את הזרקור לא רק לרחש בחש שסבב את התצוגה (קרי, השטיח האדום, מאחורי הקלעים, הסלבס שבשורה הראשונה וכל היוצא בזה), אלא בעבודות המלאכה שהושקעו בבגדים עצמם. מעילים ארוגים בדוגמאות אתניות ובגווני חול צבעוני שניתן למצוא במכתשים אקזוטיים או עליוניות שזורות בחרוזים בצורות גיאומטריות נתנו את התו אליו התכוון המשורר. אולם בפועל סרבו בעלי המותג בכל תוקף להפנות את עורפם לטכנולוגיות החדשות. זאת הודות ליכולת שלהן לשלהב את מעריצי בית האופנה שבתפוצות כדי לקנות את הבגדים: התצוגה, כמדי שנה שודרה בשידור חי באתר האינטרנט הרשמי של מותג ובעוד 300 אתרים נוספים, בעמוד הפייסבוק או בחשבון הטוויטר שלו וכמובן גם ביותר מ45 חנויות ברברי ברחבי העולם. אם זה לא מספיק, אז כריסטופר ביילי השתלט על חשבון הטוויטר של ברברי ביום התצוגה ושוחח עם העוקבים באופן אינטראקטיבי. הקולקציה שהוצגה על המסלול עמדה למכירה מיד לאחר מכן באתר ברברי ותסופק לרוכש תוך 8 שבועות, שזה בעצם עמוק בתוך החורף. חבל שהבגדים לא היו מוצלחים מספיק כדי שמישהו יתלונן על זה שלא ניתן לקבל אותם קודם.

ברברי קיץ 2012

האינטרנט הפך גם לזירה נגישה ונוחה לצרכני האופנה, כך שאין זה מפתיע שמותגי העל הפנימו ורתמו זאת לשירותם. הספקת קולקציית הקיץ בהזמנה אינטרנטית 3 חודשים לפני הגעתה לחנויות באופן רשמי, מרמזת על אופיים של הלקוחות דורשי הסיפוקים המידיים שהפכנו להיות- בעולם המתנהל במהירות מטורפת (ככל שספק האינטרנט הביתי מאפשר) ובמרדף אחר המחר. החשיפה העצומה לקולקציה שתראה אור רק בעוד 6 חודשים הולידה את הכמיהה אליה כעת. במציאות כזו, מן הראוי להגיב בהתאם ולתת ללקוח את רצונו. ברברי- הפנימו ויישמו.
המפגן התקשורתי הזה, שעושה שימוש כה רדיקלי בסוגי המדיה החדשים, מלמד אותנו על כוחו של הצרכן הפשוט ודל התקציב, זה שיושב בביתו וחולם על מעיל הטרנץ' האגדי של המותג ולכן רץ ביום שלמחרת וקונה את הבושם הזול שלו (או במקרה הטוב יותר- חולצת פולו באאוטלט), רק כדי להתבשם בעננה היוקרתית והאופנתית של המותג הבריטי. אבל מה שניתן היה להשיג בעבר באמצעות פרסומות כרומו מבריקות במגזינים או שלטי חוצות ענקיים באיילון, אינו בר ביצוע כעת, כך נראה. את הריק שהותירו נתיבי הפרסום הקונוונציונליים, תפסו האינטרנט והמדיות החברתיות. ברברי, כמו גם מותגים אחרים כדוגמת פראדה, גוצ'י ושות', כבר הכירו במציאות החדשה וכדאי שנעשה כך גם אנחנו, אולם כיוון שאתם כבר קוראים את שורות אלה, למותר לציין כי אתם כבר במקום הנכון ובזמן הנכון!

ואיפה זה פגש אותי?

(קסטרו חורף 2011/12, מימין לשמאל-דיסקו, "שאפות" ברוח הדיסקו, ראשה של הילה רהב צופה בשמלת קסטרו ברוח ורסצ'ה, כשברקע, עברי לידר שר דיסקו)

בתצוגת האופנה של קסטרו, אירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו, בער בי הצורך לדווח לציבור, קרי קהל המנויים לדף הפייסבוק של בלוג זה, היישר מהשורה השנייה בה ישבתי. אחת מעורכות האופנה במגזין ישראלי גערה בי פעם בהקשר הפן הזה של תפקידי ואמרה: "אבל אתה בלוגר!", וכבלוגר, יש לי מחויבויות כלפי האומה. אז שלפתי את האייפון, אבל בטרם הספקתי לצלם 6 תמונות, הבחנתי במצלמה המרחפת ששוטטה מעל הטריבונות שמולי וכוונה לעברי. מחמת הבושה שבלהיות "השלישי מימין ששלף את האייפון בהתלהבות משולחת רסן והחל לצלם בהיסטריה תמונות מתצוגת האופנה של אחד ממותגי האופנה החזקים ביותר בארץ ולכן גם המושמצים שבהם"- חזר האיפון חיש מהר לכיסוי הקרוקודיל השחור שלו.

Donatella Versus Kane

קריסטופר קיי, מעצב המותג ורסוס, מצליח להתעלות על הדגמי הקולקציה העיקרית של בית ורסצ'נה, שהוצג יום לפני כן במילאנו.
קיין נבחר ע"י דונטלה ורסצ'ה להיות מעצב הקו הצעיר יותר של המותג ורסצ'ה, ורסוס, כבר בעונה הקודמת והציג אז שמלות בגזרות בסיסיות ובצבעוניות של אדום ושחור כאשר הוא משלב את מוטיב סיכת הביטחון עם ראש המדוזה האייקוני של המותג, ממש כמו מימיו של גיאני ( מוטיב שזכור לכולנו מאותה השמלה שלבשה אליזבת הרלי כאשר התלוותה לחברה דאז, יו גרנט, לאוסקר). עונה לפניכן, נבחר לעצב את קו האביזרים של ורסוס.

דונטלה, אחותו של מעצב העל המנוח שנרצח ע"י מאהבו ב 1997, התחילה את דרכה בעצמה כמעצבת אותו הקו הצעיר בדיוק. לאחר מות אחיה, תפסה את מקומו כמעצבת הראשית של ורסצה. היא בחרה בקיין בעקבות היכרותם הקודמת מתחרויות פרינג בלונדון, בהן היא התארחה כשופטת, והוא כמתמודד ושופט בהמשך. כישרונו והצלחתו של המעצב הצעיר, כמו גם הדמיון של קיין לאחיה, הם אלה שעמדו בבסיס ההחלטה למנותו כמחיה המותג הזה שהוקפא בשנים שלפניכן בעקבות המצב הכלכלי והקשים הפיננסים של ורסצה. דונטלה מרבה לציין כי מערכת היחסים של קיין עם אחותו, מזכירה לה במידה רבה את זו שלה עם אחיה המנוח, גם בזוית האישית וגם מבחינת שיתוף הפעולה בתהליך העיצובי.

ורסוס, מאפשר לקיין לחזור לאהבה גדולה שלו, שהזניקה את הקרירה שלו והפכה אותו למי שהוא היום: המחוחים, שמלות צמודות וקצרות החובקות את הגוף בצבעים ניאונים המשלבות אלמנטים מתכתיים ופאנלים הנותנים לו קונטור ומבליטים את הנכסים. לאחרונה התמסר לגזרות מאופקות יותר, כפי שהציג בשבוע האופנה האחרון טחרות, ריקמות פרחים, סאטן ושליטה בולטת של הצבע השחור. בעונת 2007, קרין רויטפלד, עורכת ווג הצרפתי ואוטוריטה אופנתית בזכות עצמה, בחרה ללבוש את שמלותיו במשך עונה שלמה.

בקולקציה של דונטלה, לקו המרכזי של ורסצ'ה בלטה השראת הסרט אווטר. "מסע לפנדורה", כינתה את הקולקציה, שכללה גזרות מאורכות שנוצרו על ידי מעילים ארוכים וחצאיות המגיעות עד הכקרסול עם שנץ גבוה עד האגן. שילובי עורות בצבעים מטאלים כמו כסף וכחול, בלוקים של צבעים והעדר עיטורים יצרו תחושה מינימליסטית ונקייה. שמלות הערב, שתמיד מצליחות להשאיר פיות פעורים בסוף התצוגה, היו דיי אנמיות, עם הברקות מדי פעם ואותם אלמנטים של פאנלים מחטבים הבולטים מהשמלה, שסע גבוה וסילואטה ארוכה וסקסית. אבל לא משהו שאלון ליבנה לא יכול לעצב (או להעתיק)...
בוורסוס, בלט הצבע הכחול גם הוא, אך היה בקולקציה את אותו נופך שובבי ונובורישי המזוהה יותר עם המותג. שמלות מחוך עם קו חזייה בולטים ותחתית פליסה או טול בגזרת A קצרצרה כמו גם קשירות החושפות את עור בית החזה, שידרו הסקס אפיל והעוצמה. תחרות, סאטן וחליפות עור שחור, שהיו בדים בולטים בקולקציות עבר של ג'יאני, כיכבו גם אצל קיין. ממש כמו בעיצוביו של קיין בעבר המתכתבים גם עם אלה של ורסצ'ה, נראה כי ורסוס תופס את רוח המותג בצורה נכונה ומאפשר אלטרנטיבה אטרקטיבית, צעירה ועדכנית יותר מהקו המרכזי.

אל תומרו שונה, אימרו מיוחד...

לרבים מאיתנו גרבי צמר עבים הנלבשים עם חצאיות עיפרון עם דוגמה משובצת או חצאיות בגזרת A מווניל בצבע קאמל יראו "דודתיות", שלא לומר זקנות. גם הוולנים המבליטים את החזה או העדר המחשוף ובמקומו קו הצווארון המעוגל והשמרני יעלו קונוטציות לאישה מטרונית, אולי ספרנית עם עודף משקל, מיושנת ולא עדכנית עם ריח נפטלין ומראה "מיובש".
אדום בורדו כהה, קאמל ושחור, היו צבעי הבסיס בקולקציה. בקולקציה הנוככית, מוצ'יה עושה לראשונה שימוש נרחב כל כך בסריגה עבה, סוודרים עם צמות ואריגים כבדים.
אבל תסמכו על פרדה, אנחנו עוד נתרגל.

כמו זיקית מיומנת או חתול עם תשעים אלף נשמות, פרדה מצליחה להמציא את עצמה מחדש שוב ושוב כל עונה. זה אף פעם לא מה שציפינו, תמיד מאתגר את פקעיות הטעם האופנתי שלנו, מסקרן, מרגש ועושה חשק לעוד. ההוכחה להצלחה של כל קולקציה בא לידי ביטוי 6 חודשים אחרי התצוגה, כאשר זארה, מנגו ו-H&M ממלאות את הקולבים בבגדים "בהשראתה".
אפילו לאומנית הקאמבקים ושינויי התדמית, מדונה, יש מה ללמוד ממנה...
הפעם, תראו מה היה לעורכי אופנה אחרים, להגיד על הקולקציה שהציגה בשבת:

(OTHER) FASHION EDITOR'S NOTES:

"high heels huge tits, it works".
"That’s like a foxy woman who likes a cigar for breakfast"
"Glamour in the age of twitter"
"The waist line is back & busty, it’s the first for Prada"
"Brigitte Bardot"
"Touch of a 60' women that is braking the rules, but not yet burning the bra"
"Knitwear & rubber some sort of contrast of high-tech and high touch"
"Very beautiful, Victorian, contemporary 60', 2 steps back and 5 steps in to the future"

שבוע האופנה במילאנו, חורף 2010. חלק 2.

הקור המקפיא (0 מעלות) השורר בימים אלה באירופה לא מפריע למעצבי האופנה שסיימו להציג אתמול את עיצוביהם במילאנו. להפך, הוא אפילו מדרבן אותם. השנה בלטו מעילי הפרווה הגדולים לגברים, מעילים צבאיים וכבדים בהשראה צבאית, לעיתים עם כפתורי זהב גדולים בסגנון נפוליאון במאה ה18 או חגורות עור עבות לרכיסה. מעילים עם בטנת כבש או טלה צעיר גם הם חוזרים לככב בתצוגות, כמו גם הדפסים ייחודיים שעל הבגדים. ממגפים, בין אם מרופדים בבטנת עור או שחורים וצבאיים, היו דרכם של המציגים השבוע לבשר לנו על מזג האוויר הקר והלא יציב המתקרב ובא.
אירופה מתרחבת, ויותר ויותר מדינות ממזרח היבשת מצטרפות לאיחוד האירופי. אולי תנועה פוטנציאלית ענפה של מהגרים היתה השראה למראה הפליט, שבלט על המסלול במילאנו. כובעי כסקט, גטקס "מלוכלחים", כפתורים חיצוניים (באזור החלציים), מכנסי כותנה עם מנזט בקרסול, שריגים עבים עם שוליים פרוים וצבעוניות של חום, חרדל, אפור, לבן מלוכלך ושחור- היו האלמנטים הבולטים בתצוגות של דולצה וגבנה ואיסברג. ההשראה יכולה היתה להיות שכונות עוני ומהגרים בשנות העשרים (בערך בסגנון התלבושות של הניצבים מ"אגף העניים" בסרט "טיטניק").

(Iceberg)

Moncler Gamme Bleu, בניצוחו של המעצב טום בראון, שעשה מהפכה באופן שבו מתלבש הגבר האופנתי והמעודכן כיום (עם וסטים, מכנסים מחויטים עד הקרסול, קרדיגנים ועוד) הציגו קולקציה מרהיבה עבור המותג המתמחה בבגדי סקי. הקולקציה כללה את הוריאציה האופנתית לבגדים טרמיים לסקי באלפים השוצרים ולמעילי הנוצות: שריגים שמגיעים עד המותן וסגנון אלגנטי ורשמי בצבעי אפור עכבר, עם אלמנטים ספורטיביים כמו פסים בצבעי אדום, כחול, לבן, או מכנסי ניילון בצבעים בסיסיים ששולבו בין הדגמים. היה גם שימוש נרחב בבדים משובצים. הקונספט בתצוגה היה "המחנה הצבאי", והדוגמנים, שבתחילת התצוגה ישנו במיטות צבאיות והתכסו בסמיכות סקביאס ומצנפות לראשם, הושכמו לבוקר חדש, לבשו את בגדיהם בתצוגה (הכל לעני הקהל). לרגליהם, הם נעלו מגפי סקי וצעדו על המסלול, תוך שהם עוברים בדיקה מדוקדקת על ידי "קצין תורן" חובש כובע פרוותי לראשו.

גם ב DG, (הקו הצעיר יותר) מתכוננים לקפור הקרב, עם ביגודים טרמי מנופח, סוודרים ועליוניות עם דוגמאות רקומות בסגנון צפון אירופאי או אינדיאני, סרבלים ומגפים לשלג. כובעי הפרווה, הצעיפים ותיקי הניילון עם מחזיקי מפתחות ופיצפקס כמו גם T-shirts עם הדפסי מיקי מאוס עזרו להפוך את הקולקציה המסורבלת למעט הומוריסטית. הפרקטיות התעלתה על העיצוב שהיה סתמי ומבוסס על שכבות של בגדי החלקה או סקי.

מימין- דולצה וגבנה, מוטיב הפליט, הפעם: ממש לא היהודי. משמאל: DG, הקו הצעיר, לאוהבי סנוו-בורד).

השראת שנות השבעים העליזות בלטה בקולקציות של פרדה וגוצי. טום פורד, המעצב שהלזיר לגוצי את העטרה ליושנה ופרש לטובת עולם הקולנוע, הושפע מאוד מעשור זה בתקופת נעוריו, וכאשר היה המנהל האומנותי של המותג הקפיד לשלב אלמנטים מהעשור בקולקציה. העונה, פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית כיום, הצליחה לשחזר את רוח התקופה והזוהר (סגנון "שושלת", רק לגברים) ע"י שלוב של צבעי קאמל, זהב, גזרות ישרות לג'קטי ג'מש או עור עם כפתורים גדולים שנלבשו עם חולצות גולף, מוקסינים מעור כהה ועשיר עם הרבה זהב בשילוב מכנסיים צרים עד הקרסול. מעיל הפרווה המדויק עוצב בגזרה אופיינית לתקופה ולא השאיר מקום לטעויות לגבי מקור ההשראה.

(גוצי, נעלי הלופרס מעור, גולף וג'קט הם פריטי חמפתח בקולקציה)

Alexander McQueen, לא קיפח את הגבר חובב האופנה והציג את האופציה המסוקסת להדפסים מקולקציית הנשים. חליפות בהדפסים של חוליות וצורות גיאומטריות בלתי מוגדרות, בצבעי אפור וחום יצאו אל המסלול ויצרו אוירה רדיקלית בעזרת מסכות פה, ברדסים ושריגים עם דודמת גלגלות. אפקט ה"טרומפ אילאול" המקסים, שיצר אשליה של טיפות על חליפה שחורה היה הלהילט בקולקציה. שאר הדגמים היו פחות נועזים ופחות מורכבים או מסקרנים מהדגמים שהוצגו בקולקצית הנשים אבל מרשימים לא פחות.

יתכן שמקווין ניסה להציע אלטרנטיבה שונה לבגדי ההסוואה הבנאליים, לפחות מבחינה קונספטואלית. החליפות עם ההדפסים, הזכירו זוחלים מדבריים והשתלבו היטב ברקע ההדפס שעל המסלול. אותם דוגמאות הופיעו גם על ברדסים, תיקים ונעלים. מעצבים אחרים בחרו העונה בבדי ההסוואה הצבאיים והבנאלים, אך מקווין הלך לכיוון אורגני ומתוחכם יותר.

משחק הכסאות א'

הכתובת "פריזיאן" היתה כתובה על כל תפר ומכפלת מהקולקציה השנייה שעיצב Marco Zanini עבור המותג רושאס.
המותג ההיסטורי המפורסם, זכה לתחיה מחודשת בתחילת העשור בזכותו של המעצב הצעיר (28) אוליביה טסקינס שהצליח לעורר פלאים בזירת עיצוב האופנה. למרות זאת ובאופן מצער, בית האופנה סגר את דלתותיו לפני כ 4 שנים (2005, וזוהי התצוגה הראשונה מאז). מאז, טסקינז עבר לעצב עבור נינה ריצי, גם שם עשה חייל, אך הספיק להיזרק גם משם (למרות הקולקציות היצירתיות ופורצות הדרך שלו, כפי שכבר דיווחתי). לפני כשנה, נקנה בית האופנה רושאס והעונה הוא מתחדש בקולקציה פרי יצירתו של מעצב הבית החדש מרקו ז'ניני, שעלה בפינלה נבוך כנער ההעולה לתורה. בקולקציה בלטו: מותן גבוה שנחתמת בחגורה הדוקה, כובעי פדורה, גוני חרדל וצהוב, פרחי בגוניה שהוצמדו לחגורה ומשקפים מחודדות, כאלה של שנות ה60'. סנדלים על גרביים ושער אסוף באופן מרושל כאשר ציצית אחת מתבדרת בצידי התסרוקת.
בדי הברוקד ששימשו לכמה מהחליפות, מכנסונים ומעיל ענק- נראו כברים מידיי ופגמו בקלילות והנונשלנטיות הפריזאית, אך כיוון שהיו מעטים, והוסוו בין שאר הדגמים, לא צרמו כפי שיכלו להיות. הקולקציה התאפיינה ברוח יום יומית, לא אותה אלגנטיות פומפוזית, רישמית, דרמתית ומחייבת שהינו רגילים אליה מהרושאס של מטסקינס (שעיצוביו האיקונים כמו השמלות הארוכות, המחויטות והשמרניות). כן היה בה את האותנטיות, הפריזאיות והשיק, ממש כמו שאנו רגילים מרושה, אבל הפעם, באופן "ארצי" יותר.

משחק הכיסאות ב' כבר בדרך...

Is Donatella Versace making it work or designing cloth for the "working girl"?

מבט חטוף וראשוני בקולקציה של דונטלה ורסצ'ה, עורר בי התרגשות רבה: הייתה תחושה שג'יאני קם לתחייה. צבעי הפסטל ועיטורי הברוק שעל שמלות המיני הצמודות והקצרות מבד הלייקרה הזכירו נשכחות. בקולקציה היה ניסיון להפיח רוח חיים מחודשת ב"נערת ורסצ'ה" הנובורישית, הכוחנית, הסקסית, מלאת הביטחון. בעונות האחרונות הייתה הרגשה שמאותה נערה בדיוק- מנסה דונטלה לברוח. שמלות מיני קצרצרות, חצאיות פרספקס שקופות, נעלי עקב גבוהות עם תוספת פלטפורמה, תיקים מעור נחש הפיתון בצבעי פסטל ושמלות ערב משיפון נשפך ונגיעות של קריסטלים וכסף.
בחלק מהשמלות בלט סגנון "הטכנו"- שהתגבש באמצעות הדפסים גרפים וגיאומטריים, פרספקס שקוף ושרשראות כסף מתכתי שהצטופפו לכדי מרבד אטום שהרכיבו חלק מהפנלים בבגדים וגם ניטים.
"אליס בארץ הפלאות" זכתה גם היא לאזכור בקולקציה דרך אלמנטים סמליים כמו הקלפים ושעוני כיס שהודפסו על הבדים ושולבו בין עיטורי הברוק האיקוניים של ורסצ'ה כמו גם צבעי הפסטל המתקתקים שאפינו את הקולקציה.
שמלות הערב היוקרתיות של ורסצ'ה היו מרשימות כבכל עונה, ובטח יזכו כמה מהכוכבות ההוליוודיות למקום בטוח ברשימת המתלבשות הטובות על השטיח האדום בעונת הטקסים שבפתח. אחת מהשמלות כבר נלבשה לטקס האמי 2009 ע"י כוכבת Mad Man"" וזיכתה אותה אצלי בתואר המתלבשת הטובה ביותר (שמלה זו לא הופיעה בתצוגה, אך אלמנט המשולשים ומשחקי השקיפות שהיו אלמנטים בולטים בשמלה, כן הופיעו).
האיפור הפעם היה שונה במקצת: לא אותן העיניים בגוונים המעושנים עם איילינר וזוויות חדות, אלא צלליות בגוונים פסטלים סגלגלים, שפתון ניטרלי וגלוס.
מבט שני היה נראה שהבגדים היו יכולים להיות בחירתה הראשונה והטבעית של כל "נערה עובדת"- עקבי טראנסג'נדרים ושמלות עם קו תפר המגיע 2 סמ' מהמפשעה, חצאיות מיקרומיני, מחשופים עמוקים בשמלות הערב או דגמים צמודים המבליטים את "הנחסים". יתכן שהקולקציה, הצבעים והמראה הסופי של הדוגמניות יזכיר לחלקכם בובת "ברבי", אך אין מדובר כאן בבובה תמימה, אלא כזו המודעת למיניותה, אסרטיבית וקריזמטית.
בפינלה, עמדו הדוגמניות על גרם המדרגות, כשם שהיו עומדות בתקופתו של ג'יאני על מדרגות אולם התצוגות של הריץ' בפריס, בו נהג המעצב המנוח להציג את הקולקציה שלו מדי שנה. דונטלי היתה גם בין במעצבים שעיצבו בקבוקים עבור חברת "קוקקולה לייט". ניכר שהעיצוב של דונטלה באמת עוצב ברוח הקולקציה.

האם קוקו היתה לובשת את זה?

כדי לנחש את נושא ההשראה לקולקציה שעיצבה Rossella Jardini עבור המותג מוסקינו לקיץ 2010 לא היה צריך להתאמץ, הוא פשוט היה מודפס על חולצות T-shirt לבנות שלבשו הדוגמניות "Niente".ליתר דיוק, עיצוביו של קרל לגרפלד ל"שאנל" של שנות תשעים. חליפת החצאית המחויטת עם הג'קטים השחורים הקטנים עם כפתורי הזהב שכל כך מזוהים עם המותג, תכשיטי זהב גסי מימדים- צמידים ושרשראות שאיפינו את "שאנל" באותה התקופה או בכלל והמונוכרומטיות של השחור והלבן לא הותירו ספק להיותה של קולקציה זו רטרוספקטיבה\מחווה לשני המעצבים איקונים.
פנינים באמרת החצאית והעליונית, ג'קט עשוי משרשראות ברזל המחוברות לפאנלים שחורים או חליפה וגם שמלה עם שני כיסים קדמיים בצורת מקטורן היו רק חלק מייצג של השנינות המאפיינת את המותג.
כמובן שבית אופנה עם אופי דומיננטי כמו זה של מוסקינו, לא הצליחה להדחיק את רוח השובבות ושמחת החיים המזוהה עימו. כובעים בצורת לב שולבו עם רשתות על קצה ראשן של הדוגמניות שעלו על המסלול בשמלות עם הדפסי דובדבנים, הדפסי ברונזה צהובים בהשראת פרחי חמניות. ונעלי זהב עם לבבות וורדים ענקיים או שרשראות שנראו כאשכולות ענבים אדומים ודובדבנים.

חוש הומור לא היה חסר לה...

שאנל טענה שהעתקה של עבודותיו של מעצב היא האישור לכישרונו והיותו מוצלח. היא עצמה קיבלה דיי ויותר אישורים כאלה בחייה וגם לאחר מותה.