משחקי מגדרים בתצוגות חורף 2013/14 לגברים

מדענים איטלקיים כבר קבעו בתחילת שנות האלפיים כי עד סוף המאה יטשטשו הגבולות בין שני המינים וההגדרות המגדריות המבדילות בין "זכר" או "נקבה" באופן דיכוטומי, כפי שאנו מכירים אותם כיום, לא יהיו עוד רלוונטיות. אין הכוונה לכך שצבע ורוד ומשחקים בבובות יהיו מקובלים לבנים וכחול ומשחקים במכוניות יהיו לבנות, אלא שהמושג "בנים-בנות" ימחק מעל פני האדמה כאילו לא היה. כבר היום, מושגים כמו "עקר בית" או "נהגת מונית" הופכים לשגורים בשיח היומיומי, אבל בעתיד, נחיה כנראה כולנו ללא הבדלי מין, באופן מילולי ופיגורטיבי כאחד. באופן לא מפתיע, האופנה, כמדיום בלתי נפרד מהתרבות באטמוספרה בה אנו חיים, משקפת גם היא את המגמה החברתית, ביטול ההבדלים והשוני בין המינים. אולם בעוד שקוקו שאנל הלבישה נשים במכנסיים כבר בשנות העשרים של המאה ה20 ואיב סאן לורן שדרג את הטוקסידו רווי הטסטוסטרון לאלטרנטיבה מקובלת לשמלת הנשף כמה עשורים מאוחר יותר, גברים היו שמרניים יותר כשזה מגיע להשאלת פריטים מהארון של בנות המין הנגדי.

גם על המדרכות- אחד עם מלץ' של פייר הארדי, השני עם התיק של גרייס קלי (הרמס כמובן). 

"אותה מכפלת רק על גברת" (טום בראון, צילום טומי טון)

ואכן, בשנים האחרונות, מגלה הגבר פתיחות לגבי מה שנכנס (או יוצא) מהמלתחה שלו. כך, הMeggings (Male Leggings- גרביונים לגברים) החלו להופיע על המסלולים של תצוגות האופנה עוד ב2008, זאת למרות שרבים יטענו ש"טייץ הוא אינו מכנס", אפילו לנשים. אחריהם הגיע הMulch (Male + Clucth) והפרוות הפכו ללגיטימיות עבור גברים, גם עבור אלו שאינם סרסורים. הקרדיגן, פריט אייקוני מהמלתחה הנשית של שנות החמישים, עשה את צעדיו הראשונים למחלקת בגדי הגברים ברשתות האופנה המהירה כבר באמצע העשור הקודם, אולם הפך לשגור ומקובל על הגבר הממוצע רק בשנים האחרונות (כך, אפילו בארץ- היבואנים הישראליים של המותג האיטלקי בעל הסגנון "המצואיסטי", "אנטוניו מוראטי", נותר פעור פה לאחר ש100 קרדיגנים סרוגים שהסכימו לייבא בלב מלא ספקות, נחטפו ממדפי חנות הדגל הראשונה של המותג באילת תוך שבוע מבלי להותיר זכר!). 

משמאל- החזון של דונטלה ורסצ'ה למודל הגבריות בקולקציית חורף 2013 של ורסצ'ה, מימין- "החזון" של ג'יאני עטוף בחולצת תחרה בתמונה משנות ה90. 

(משמאל- זארה, מימין דיסקוורד וולנטינו)

בשבועות התצוגות שהתקיימו לאורך חודש ינואר בבירות האופנה באירופה, בלט המיקס הנשי בקולקציות המיועדות לגברים של חורף 2013/14. ברברי פורסום, מותג בריטי קלאסי ומסורתי, הצעיד את דוגמניו במעילי עור בצבע בורדו (טרנד מוביל מחורף 2012/13 לנשים), חולצות בדוגמת לבבות ותיקים בהדפסי חיות (מעילים מנומרים הזכירו מאוד את אלה שהציגה סטלה מקרטני לפני חצי שנה לקיץ 2013). זכרי האלפא השריריים של ורסצ'ה צעדו בחליפות עם דוגמאות כרכובי בארוק מוזהבים ובגדי גוף עשויים מתחרה כשמעל אבריהם המוצנעים מודפס סמל המדוזה. הבחורים של גוצ'י ילבשו בחורף הבא חליפות פיפיטה שתלויות כבר על הקולבים במחלקת הנשים של זארה ואת חליפות וחולצות הטרטן בדוגמת ה Black Watchמהמדפים ליד, תוכלו לרכוש בחורף הבא גם בגרסה "הגברית" מהקולקציה של ולנטינו ודיסקוורד. החצאיות (אך לא המחוכים) שעיצב ז'אן פול גוטייה לגברים כבר בשנות השמונים, המשיכו לתפוס תאוצה גם העונה והופיעו בין היתר בקולקציות של מונקלר או יוז' יממוטו, שהלביש בהן דוגמנים עם שפמים רב גוניים. הכוכב הבריטי העולה, J.W Anderson, הלביש את הגברים שלו בסינרים, שמלות מיני, חצאיות רפלס וכפפות (כמו גם מגפיים תואמים), שדמו לאלה המשמשות להגנה על עור הידיים העדין בעת ביצוע מלאכת הקודש של שטיפת הכלים. באופן מפתיע אותם הדגמים בדיוק (!) הופיעו גם על דוגמניות ביום שלאחר התצוגה בקולקציית ה"קדם חורף" שלו לנשים. ולטר פון בירנדונק הצעיד על המסלול מעילים וחליפות מעוטרות פאייטים. אצל מוגלר, לבשו הדוגמנים חליפות פוקסיה עם סריגים כתומים ובקום דה גרסון נצבעו החליפות בצבעים פסטליים רכים.

"שמתי לו ליפסטיק צבעתי ריסים..."- מאחורי הקלעים בתצוגה של מוגלר.

מימין סאן לורן, משמאל בירנדונק (לחצו על התמונות להגדלה)

השימוש באלמנטים המזוהים כ"נשיים" בבגדי גברים, אינו מסרס את הגברים הלובשים אותם, אלא  מוסיף עניין וגיוון למונוטוניות המשמימה של המלתחה הגברית הקלאסית. חלוקי משי אדומים מעוטרי פרחים מעל לחליפות טוקסידו מעונבות אצל לואי ויטון, מעילים עם הדפסי פרחים בסגנון איורי השמש מתקופת הרנסנס, היו תוספת מבורכת של רוך מעודן ונשי למראה הדוגמנים החטובים שלבשו אותם. מעצבי על רבים בחרו ללהק לתצוגות האופנה שלהם דוגמנים מסוקסים ושריריים, בעודם מעדיפים להתרחק מהמראה האנדרוגני והשדוף (שהשיק הדי סלימן כמעצב של דיור הום בעבר וסאן לורן בהווה- והמשיך לככב על מסלולי מותגים אלה גם העונה). בחירה שרק הבליטה על דרך הניגוד את המיקס האלכימאי בין הפרומונים הנשיים לאנדרוגנים הגבריים וזאת מבלי להראות כ"סטייה", לעורר תחושת אי נוחות, התנגדות או רתיעה בעיני הצופים. 

בורדו, סגול ופרווה מאחרוי הקלעים של מרג'יאלה

פרוות אצל פנדי וקנאלי ופרחים אצל לואי ויטון ודולצ'ה וגבאנה

עוד בלטו שימוש נרחב בעור, קטיפה, בדים משובצים, פרוות, גוונים של סגול, פוקסיה, פסטליים למיניהם נוסף לבורדו ותכלת-  שהיו טרנדים מובילים שבלטו בעבר בקולקציות הנשים- ונחתו העונה (באיחור קל) בתצוגות הגברים. כל אלה מספיקים להעביר את הנקודה- כי בשונה מהסיפור התנכי, בגדי הגברים נוצרים "מצלעות" של קולקציות הנשים ושהאמרה "ברוך שלא עשני אישה", יצאה גם היא מהאופנה.

נדוש אבל חיוני - שיר לפני פיזור:

 

*נכתב על בסיס טור שהכנתי עבור המגזין Belle Mode. 

הסיפור של הבירקין, "הדינוזאור של התיקים", ורשימות ההמתנה המפוברקות של הרמס

"הבירקין", הוא ללא ספק אחד התיקים הנחשקים ביותר המוצעים היום בשוק פריטי היוקרה והמותרות. התיק עוצב על ידי ג'ין בירקין ב1984 לאחר שתיק הקש שאותו נהגה לשאת עימה נקרע במהלך טיסה מלונדון לפאריז וכל תכולתו התפזרה במעברים של המחלקה הראשונה. בירקין, שישבה במקרה לצד ג'אן לואי דומה, בן הדור החמישי למשפחה שהקימה את המותג, ויחד עימו היא עיצב את התיק שקיבל את שמה על בסיס דגם ישן יותר של בית האופנה, Haut a Courroie"", ששימש בעיקר לנסיעות. הבירקין מגיע במגוון גדלים (25,30,40,50,55) בכל הצבעים וניתן להזמינו בעורות בקר, יען, לטאה, וקרוקודיל. הפירזול שלו (מפתח, מנעול ואבזם), הוא אחד מסימני ההיכר המזוהים עימו, מצופים בזהב, פלטינום, עור או יהלומים. התיק הפך לכל כך נערץ, עד שהוליד תעשיית זיופים ענפה המציעה חיקוי זול לתיק העור המשובח והיוקרתי, המיוצר לאחר ממוצע של 48 שעות עבודת יד. בחודש שעבר, החליט בית המשפט האמריקאי לשים לכך קץ והורה לכ43 אתרים המציעים תיקי בירקין מזויפים, בניהם HermesBagsOutlet.org, HermesBirkin-Bags.org ו- HermesOutletStore.com, לפצות את בית האופנה ב100 מיליון דולרים.

(למעלה- איזבל יפונטנה בקמפיין של הרמס מ2004 שצילם ריצ'רד אבדון.

למטה- מימין; ג'ין בירקין עם התיק שלה, משמאל; שוק הזיופים של תיקי הרמס)

שאלה מעניינת העולה בהקשר זה היא כיצד הצליח פריט היוקרה שהמציא את "רשימות ההמתנה", לפצח את הקוד האופנתי ושרד את מבחן הזמן בעולם המקדש את ה"טרנד", הנעורים והחדשנות? העובדה כי מחירו מתחיל ב8,000 דולרים ועשוי להאמיר עד ל190,000 דולרים היא לא הסיבה היחידה לנחשקות שלו, גם לא הקישור שלו עם סלבריטאים כמו ויקטוריה בקהם (אחת מאספנית הבירקין הרציניות ביותר וברשותה כמה תיקים נדירים, כמו תיק עור יען בצבע הורוד או הבירקין היקר ביותר, העשוי עור קרוקודיל ושפירזולים בו עשויים זהב ומשובצים ביהלומים), קימורה לי סימונס (דוגמנית עבר, בעלת המותג "ביבי פאט" ואספנית רצינית לא פחות מבקהם) או קים קרדשיאן. העובדה כי קייט מוס השתמשה בו כתיק ההחלטה של ביתה ליל גרייס ומרק ג'יקובס משתמש בו כתיק לחוף הים, אינה מוסיפה יוקרה לתיק, אלה דווקא לסלבריטאים שמפגינים נונשלאנטיות ואדישות גמורה כלפי פריט שרובינו אוחזים בכפפות משי. התשובה נעוצה כנראה בעצם היותו בלתי נגיש לכולנו.

("פטרוני הבירקין"- למעלה מימין, עם כיוון השעון- קייט מוס וליל גרייס, מרק ג'יקובס עובד על השיזוף, תיק הקרוקו עם פרזולי הזהב והיהלומים, ויקטוריה בקהם עושה פוזות על הדשה)

ממש כשם שבחורה מגדילה את האטרקטיביות שלה בעיני מחזרה הנחוש ככל שהיא מסרבת לו יותר, כך גם הרמס הפך ליותר אקסקלוסיבי, נערץ ונחשק ככל שהתארכה רשימת ההמתנה עבור תיקי הבירקין שלו. כידוע, לא כל אחד יכול להגיע אל הזבן בבוטיק של הרמס ולדרוש "בירקינים" כאוות נפשו. אם יעשה זאת, יתקל בפרצוף החמוץ של המוכר, מאחוריו מסתתרת המחשבה: "מה לעזאזל אתה חושב לעצמך?". לאחריו, יוגש טופס מילוי פרטים וכניסה למאגר "הממתינים" לתיק הנכסף. משך ההמתנה: שנתיים עד ארבע שנים (על פי השמועות). אבל האם מישהו מבין הנרשמים אכן זכה לטלפון המיוחל שבישר לו כי הוא רשאי לאסוף את הבירקין שהזמין? אל תהיו כל כך בטוחים. מיקל טונלו, מחבר הספר "Bringing Home The Birkin", חשף את האמת מאחורי רשימת ההמתנה הזו וגילה לעולם את התרמית הגדולה ביותר בשוק המותרות כבר ב2008. טונלו עבר לספרד ונאלץ למכור את פריטי היוקרה שברשותו באינטרנט לאחר שאיבד את מקור פרנסתו. צעיף הרמס שמכר דרך איביי ב$500 (ונקנה ב $160) בתקופה שבארה"ב היו רק 15 חנויות הרמס, הצית במוחו את הרעיון לעשות מזה קריירה. הוא היה נסע ברחבי אירופה, קנה צעיפי הרמס מהסניפים השונים וסיפק אותם ללקוחותיו שמעבר לאוקיינוס. ואז, הגיעה הבקשה לבירקין. טונלו שלא ידע מה הוא "בירקין" בדק בגוגל וטלפן מיד לסניף הקרוב לביתו במדריד לברר האם הוא ישנו במלאי. את התשובה השלילית הוא נאלץ לשמוע לפחות 10 פעמים, לא רק בטלפון אלא גם פנים מול פנים, בליווי מספר מילות גנאי וריטואלים משפילים עד שהוצע לו להיכנס לרשימת המתנה. כל זה היה מספיק כדי להניא אותו מהרעיון לקנות את התיק, ואז, לאחר 3 חודשים, בעת שהיה במהלכו של מסע הקניות הטיפוסי שלו, שכלל רכישת 10 צעיפי הרמס, שאל את המוכרת האם קיים ברשותם בירקין. "תן לי לבדוק מאחור" היה המשפט ששמע לפני שנגלה לפניו הבירקין המיוחל, והשאר- היסטוריה. טונלו הפך לספק היחיד מחוץ להרמס שייצא לעשירי ארה"ב ושאר השמנה והסלטה, שידם אינה הייתה משגת (הפעם לא פיגורטיבית, אלא מילולית) תיקי בירקין על כל גדליהם, עורותיהם וצבעיהם. לא הכסף וגם לא הייחוס יזכו אדם בתיק בירקין, הנובורישים הם אינם קהל היעד של המותג, אלא העשירים הישנים, אלה השומרים על מערכת יחסים לאורך דורות עם המותג ומהווים את הלקוחות האולטימטיביים עבורו.

("עשו זאת בעצמכם"', "כי אם אין אני לי, מי לי?", הכי קרוב שרובינו נגיע לבעלות על תיק של הרמס- תיק קלי מנייר, באדיבות אתר המותג)

הנאמנות, המסורת, המורשת ארוכת השנים והקשר העקבי בין המותג ללקוח, הם לא רק אסטרטגיה שיווקית, אלא מדיניות של ממש. בית הרמס, שחוגג בימים אלה 175 שנה להיווסדו, הוא אחד מבתי האופנה היחידים שנשלטים על ידי בני הדור השישי של המשפחה המקורית שהקימה אותו ומנהלת אותו בהצלחה. רק בחודש האחרון פורסמו נתונים על עליה של 17.6% במכירות מחוץ לצרפת (שווי של כ 1.02 ביליון דולרים). השגשוג הפיננסי והגידול הכלכלי המרשים שמציג המותג בשוק העולמי, יצרו את העניין הגובר של תאגידי היוקרה המתחרים שמנסים לשים את ידיהם על בית הרמס. ברנרד ארנו, מנכ"ל חברת LVMH, הובילו עד לאחרונה מספר מהלכים גסים ואגרסיביים במטרה לצבור שליטה בבית האופנה. אלה, אילצו את בית האופנה לפנות לבית המשפט הצרפתי שיצא להגנתה של המשפחה ועצר את ארנו כשבאמתחתו 21% שליטה בלבד. כמה עצוב אילו היה מצליח ארנו להשתלט על הרמס ולהופך אותו לקלישאה חבוטה ומאוסה, כפי שהפך את תיקי הקנבס עם המונוגרמה או דוגמת הדמקה של לואי ויטון.

הגישה של הרמס, נראית כדבר הנכון והאינטואיטיבי לעשות בעולם העוסק במותרות ומציע פרטי יוקרה אקסקלוסיביים. ובכל זאת, בשנים האחרונות, הפכה האופנה לנגישה יותר ויותר לקהל רחב יותר תוך זמן קצר הרבה יותר מהרגע שהיא מוצגת על המסלול ועד הרגע שהיא מגיעה למגזין או לארון הפרטי. מעצבים כמו אלבר אלבז, קרל לגרפלד, אלכסנדר מקווין וסטלה מקרטני או מותגים כמו מיסוני, ורסצ'ה וג'ימי צ'ו, עושים הכל על מנת לכבוש את תודעתם של ההמונים, גם אם המחיר לכך כרוך בעיצוב קולקציות של שמעטס עבור רשתות זולות, כמו גם השקת בשמים, אביזרים ומשקפי שמש.

(מי לא היה רוצה להתחלף עם הבחורה שבתמונה?)

ההוט קוטור, שהיה בעבר נחלתו של האלפיון העליון, נמצא ב40 השנים האחרונות בתהליכי גסיסה מתקדמים ויחד איתו ירדו לטמיון כל הסנטימנטים לפריטים (כולל תכשיטים ותיקים) המאריכים ימים לאורך זמן. אנחנו מופצצים במסרים אופנתיים מכל עבר, ונחשפים לכמות עודפת של מותגים, מגזינים וקולקציות. השיח הציבורי המתנהל סביב מראה חיצוני ואופנה כמעט 24 שעות ביממה, דבר העשוי להוביל את הציבור למאוס בכל הקשור לסגנון ואופנה. הזמינות והקלילות בה ניתן לצפות דרך האינטרנט בתמונות או סרטונים של הקולקציות האחרונות שניות אחדות לאחר שהוצגו במסלול, הופכות לעיתים את עונת התצוגות לסיוט אפילו עבור חובבי האופנה שמתקשים להפסיק לצרוך מידע ויזואלי זה. אתרים כמו "מודה אופרנדי" ומותגי אופנה אחדים, מאפשרים לרכוש את הפריטים ביום התצוגה ולקבל אותם שבועות ספורים לאחר מכן, זאת בניגוד לששת החודשים הארוכים במהלכם נאלצו הצרכנים מלאי התשוקה לאופנה, להיעזר בסבלנות בטרם יכלו לשים את ידיהם על הבגדים שנראו על המסלול. זמינות זו מספיקה גם היא לבטל את כל הציפייה והכמיהה שהייתה כרוכה בהמתנה המרגשת עד שיופיעו הבגדים מהמסלולים בתמונות העיתונים ובהמשך יגיעו גם אל קולבי החנויות.

(האם יגיע היום שבו ימאס למישהו מהרמס? משמאל- גרייס קלי, לצד בעלה, הנסיך רנייה ממונקו, מסתירה את בטנה ומשדרת אי נוחות מול צלמי הפפארצ'י)

הבידול של הרמס והמיתוג האליטיסטי שלו, משתקף גם דרך עיניהם של הצרכנים ואלו מקרינים על האופן בו הם רואים ומתייחסים אליו. נכון שתיקי הקלי (המכונים על שמה של הכוכבת ההוליוודית גרייס קלי, שנהגה להסתיר באמצעותם את ביטנה ההריונית מצלמי הפפרצי לאחר נישואיה לנסיך רנייה ממונקו) לא היה תמיד לתיק הכי "אין" שיש (במיוחד בשנות השמונים). אולם בטווח הארוך, התיק שהומצא ב1930, יצליח כנראה לשמר את היוקרתיות והנחשקות שלו גם 100 שנה לאחר מכן, היות והוא מושתת על יסודות של מורשת, מסורת ואיכות. טרנדים או "פריטים לוהטים" לעומת זאת, באים בסערה אך גם נשכחים באותו האופן. מי יסכים ללכת עם תיק האוכף של כריסטיאן דיור או תיק ה"מולטיקלור מונוגרם" של מורקמי ללואי ויטון?

(ג'יוואנה בוטגוויליה, כפי שנראתה בשבוע האופנה במרץ האחרון, נושאת את תיק האוכף של דיור שהושק לראשונה בשנת 2000 והספיק לפוס מהעולם תוך פחות מ10 שנים. היום, הוא כבר נראה לגמרי לא במקום)

*פוסט זה נכתב כהמשך והרחבה לפינה שלי בתוכנית "פאשן.נט" בהנחייתה של שי-לי שינדלר, המשודרת בערוץ האופנה כל יום ראשון ושלישי בשעה 16:30 (לא כולל שידורים חוזרים).

Fashion is out, Art is what it's all about.

הלמוט לאנג ייזכר כאחד מאבות המינימליזם. המעצב מהמוצא הווינאי, אומנם החל לעצב בארץ הולדתו קולקציות לפי מידה (made-to-measure), אולם התפרסם רק ב86, לאחר שפתח את המותג שלו באופן רשמי והציג את הקולקציה הראשונה שלו בפריז, כחלק מהתערוכה "Vienne 1880-1939: L'Apocalypse Joyeuse", במוזיאון פומפידו. בהמשך, הגזרות הארכיטקטוניות והסגנון הדקונסטרקטיבי של לאנג, הפכו לחלק בלתי נפרד מהצללית שהגדירה את שנות ה90 ומצאו ביטוי בחליפות בשחור-לבן, קולקציות ג'ינסים ושימוש בחומרים אורבניים אחרים לגזרות בסיסיות. הוא גם היה הראשון שברח מהקונספט של "התצוגה כספקטקל", רעיון שהיה נהוג באותה התקופה וטופח על ידי מעצבים כדוגמת ג'יאני ורסצ'ה, כריסטיאן לקרואה או טרי מוגלר (גם הוא וינאי, אגב) ואירועי האופנה שלו, כמו גם הבגדים שהתאפיינו בפוריטניות וצניעות. ב1999, רכשה קבוצת פראדה 51% ממניות המותג של לאנג (כחלק מאסטרטגיה להתפשטות גלובלית ובניית "מולטי מותג", רכשה פרדה גם את ג'יל סנדר). באוקטובר 2004, לאחר מחלוקות עם מנכ"ל הקבוצה, מכר לאנג את חלקו במותג הנושא את שמו וחדל מלהיות המעצב הראשי בו בינואר 2005. שנה אחת לאחר מכן, מכר תאגיד פראדה את "הלמוט לאנג" לאנדרו רוזן, מנכ"ל המותג Theory (שנמצא כיום בניהולו האומנותי של יקיר הבלוג, אוליביה טסקינז) וכיום, גם שותף חדש בבעלות על פרוהנזה סקולר ("מכונת הטרנדים" ובחיר ליבה של כל "IT GIRL" אמריקאית). באשר ללאנג עצמו, מאז שעזב את סטודיו העיצוב, הקדיש הלמוט את כל כוחותיו ומרצו היצירתי לעולם האומנות ( הוא הציג תערוכות ואפילו הוציא שני ספרים), בעוד שהמותג שלו המשיך להתקיים בניו יורק עם צוות מעצבים חדש.

Helmut Lang Fall Winter 1996/7 CNN Report

בחודש שעבר, החליט המעצב לעשות דבר רדיקלי (בלשון המעטה), וגרס/גזר/השחית/קצץ/רמס את כל (!) הארכיב שלו, המונה כ6,000 פריטים, רק כדי ליצור סדרה של מאה עמודים דמויי נטיפים עשויים papier mâché של קוטור יקר ערך [עדכון: בכתבה שפרסמה יערה קידר וכללה ראיון עם המעצב מסתבר ששנה קודם לכן, פרצה "שרפה בארכיב" המעצב וזו, הייתה כנראה הקטליזטור לכל הסיפור. פרט זה מובא המאמר מוסגר כיוון שטרם נתקלתי בו בכל מקור אחר]. כחלק ממעשה נעיצת האצבע אמצעית של לאנג בעינו של עולם האופנה (רוצה לומר ז' בעין, אבל יש לי עכבות...) הוצגו 12 עמודי כאלה בגלריה The Fireplace Project שבאיסט המפטונס תחת הכותרת “Make It Hard” במשך פחות מחודש אחד! אולם העליונות המוסרית של לאנג, אומן הנישא מעל לעולם האופנה השטחי והנחות, לא עמדה בכל מבחני המציאות; במקביל להשקת התערוכה נפוצו השמועות כי לאנג היה בין השמות שהשתרבבו ברשימת המועמדים להחליף את ז'אן פול גוטייה בבית הרמס, (נזכיר כי כריסטוף למר, אקס-לקוסט מונה בפועל ליורש). מסתבר שלא רק מעצבי אופנה, אלא גם אומנים, צריכים יחצ"נים.

אולם האם בריחתו של לאנג מעולם האופנה ומחאתו כנגד התאגידים הקפיטליסטים והיו"רים האינטרסנטים במקומה?

רבים יטענו כי אופנה היא אינה אומנות, אלא סוג של עיצוב מוצר, ספק נישה בעיצוב התעשייתי, אולם מעצבי אופנה לא מעטים הצליחו להוכיח אחרת לאחר שיצרו פריטים הראויים להיות תלויים במוזיאונים היות והם מגלמים אמירה חזקה ונושאים עימם משמעות עמוקה. כך, יצירותיו של חוסיין שליין, האופנה הקונספטואלית של ויקטור ורלף, ז'אן פול גוטייה הכובען סטפאן ואלכסנדר מקווין (ששבר שיאים מבחינת כמות המבקרים שהגיעו לתערוכה שלזכרו במוזיאון המטרופולין) הצליחו לגשר על הפער שבין אופנה לאומנות לא רק בזכות הדגמים האסטטיים והדקורציות הנאות שיצרו כפי שהיה נהוג לתפוס את דגמיהם של כריסטיאן דיור או כריסטובל בלנסיאגה כשהוצגו מאחורי ארונות זכוכית. התפעלותו של המתבונן לגבי היופי האסטטי, הגזרות המורכבות והעבודה הטכנית המשובחת התחלפה בהתרשמות עמוקה מהקונספט, אמירות חברתיות או פוליטיות ומסרים גלובליים יותר בתערוכותיהם של המעצבים בני זמנינו.

Make It Hard, תמונות מתוך מיצג האומנות האחרון והמדובר של לאנג

יתכן והמיצב של לאנג מבטא את הצורך שלו להתיר את הרסן שנכרך סביבו בתקופתו כמעצב. כמחאה על הכבלים המאפיינים את תהליך העיצוב וכוללים את האוריינטציה לשיקולים מסחריים של בעלי התאגידים, החשיבה על צרכי הלקוחה, דאגה לשביעות רצונם של בעלי המניות ושאר חישובים כלכליים יבשים. במקום זה הוא יצר תערובת מוצקה המהווה תמהיל שמסמל את המורשת שלו ומכיל בתוכו את הארכיון, אולם משולל כל צורה פונקציונלית. מדובר במעין "קפסולת זמן". אך בשונה מזו של אנדי וורהול, הקפסולה הזו חסרת כל תועלת עתידית, גזרי הבדים והחומרים המרכיבים אותה לא ישמשו שום תפקיד אחר פרט להיותם שבבים של זיכרון הבונים נטיפים מכוערים.

לאנג, חוטב עצים וחובב תרנגולים!

הפרעת חרדה היסטרית, כונתה בעבר "היסטריה" והיא תיארה אז אישה המנסה לברוח מבעלה (כיום, היא קיבלה משמעות של הפרעת חרדה- Panic disorder without agoraphobia). המיצג של לאנג, הוא סוג של ניסיון בריחה ומחאה מתוך גחמה. לנג, בדומה לאותה אישה היסטרית, כיוון שלא שינה את עצמו, רץ היישר לזרועותיו של גבר אלים אחר. השיפט מעולם האופנה לעולם האומנות לא יפתור את לאנג מהדאגות אחר מילוי רצונם של משתנים חיצוניים וריצוי הלקוחות. באומנות, ממש כמו באופנה, ליצירה יש ערך בפני עצמה והיא עומדת בזכות היותה תוצר ידי אומן, אולם כדי להיות גם רווחית למי שיצר אותה וכדי לעורר מספיק הדים, להפיץ מסר באופן נרחב אך גם לתגמל את בעליה, עליה לקרוץ ולשבות את ליבו של קהל היעד שלה. גם באומנות ישנו קהל יעד, בין אם מדובר במבקרי מוזיאון ובין אם מדובר באספנים וסוחרי אומנות המבקרים בגלריה יוקרתית.

Accessories collection séance de travail, fall–winter 2001–2002, Helmut Lang

חשיבותו של הלקוח מובנת מאליה כאשר מדברים על עולם האופנה, בעוד שכשזה מגיע לאומנות, אנשים בטוחים שהם חיים בעולם אנרכי, כחלק מתפיסה נרקסיסטית וילדותית שלפיה האומנות והיצירה משרתות את היוצרים, הדחפים של האומן עצמו והן מיועדות להוות מוצא לפורקן הרגשי והמחשבתי שלו בלבד. תפיסה זו אינה מחזיקה במבחן המציאות: בפרק "העשירים הם חברים" מהסדרה המוצלחת של ערוץ 8, "גיבורי תרבות", מסבירים אמנים שונים (בניהם עדי נס וזויה צ'קרסקי) את החשיבות שבקריצה אל ליבו וכיסו של הלקוח ומדוע גם באומנות, כמו בכל תחום אחר, צריך לפעמים לעשות גם את מה שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם האמת העצמית שלך. הם מתוודים על פשרות שהם עושים כדי לגעת בליבם ולדבר לכיסם של הקניינים וצרכני האומנות, התלות הקיומית והמקצועית שלהם הגלריסטים והאספנים שמכתיבים הרבה משגרת היום שלהם ואפילו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם מול הקנבס, גושי החמר או המצלמה. הם מציגים מציאות שונה מהאוטופיה הרומנטית שקסמה כנראה ללאנג ולפיה את האומנות הטהורה, לא יוכל לחלל אפילו הקפיטליזם.

Helmut Lang, "Next Ever After", 2007,

כדור DISCO ששימש בתחילה כפריט דקורטיבי בחנות של לאנג והפך מאוחר יותר למיצג בתערוכת האומנות שלו # רדי-מייד או סתם בלוף?

בהקשר זה בל נשכח, שבין אספני האומנות הגדולים נמנים ראשי תאגידים, מנכ"לים בחברות מונופול שונות ובעלי הון. גם פטריציו ברטלי, מנכ"ל פראדה שהחיכוכים בינו לבין לאנג עלו לשני בתואר "דיזיינר", גם הוא אספן אומנות נלהב ומוצ'יה פראדה ידועה כתומכת ופטרונית נאמנה של כל סוג אומנות באשר הם. כעת למעשה, לאחר שהסיר את העול לעצב עבורם, התפנה לאנג למלא אחר גחמותיהם ורצונם של חבריהם או סתם אנשים כמותם או אפילו הם עצמם. הצעד שעל פניו מגלם ניסיון להתרסה, הרס והבעת מחאה- אלמנטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו גם בישראל, עשוי היה להיות סתם עוד קפריזה מיותרת של ילד סורר וחסר רסן. אני בטוח שבראש של לאנג, כל הרעיון הצטייר בצורה הרבה יותר נבונה, אבל האם אכן מדובר במעשה חכם?

It has your name written all over it!

הינה מישהי שלא הייתה מסכימה לעולם לעשות דיאטת אופנה, אינס דה לה פרנסג'. דוגמנית העל הצרפתייה משנות ה80, צעדה לאורך הגן הארכיטקטוני שהתקין קרל לגרפלד בגראנד פלה לכבוד תצוגת האופנה של שאנל לקיץ 2011. לקולות תזמורת פריזאית ושחשוך מי המפל שהוצב במרכז ההיכל המרשים הזה, פסעה דה לה פרנג' על חצץ גירי לבן. ולמרות שהיא דוגמנית והמילה "דיאטה" רחוקה מלהיות זרה עבורה, לדיאטה האופנתית היא כנראה לא הייתה מצטרפת. על הרגלי הקניה שלה היא מספרת:"I love buying new things because I like to be a stranger to them. I'm not attached to objects or clothes at all, and my friends laugh because if they say they like something of mine then I usually just give it to them".

(מימין: Madame Inès de la Fressange בתצוגה של שאנל 1986 ובתצוגה האחרונה-2011. משמאל: לה פרסנג' לצד ברונו פריסוני, מעצב הנעליים של Roger Vivier ואחד התיקים שברשותה של המדמואזל, מעותר בשמות ילדיה)

כיום, משמשת הגב' כיועצת האומנותית עבור מותג נעלי היוקרה "Roger Vivier" (או "מולטי-מוזה", כפי שהיא מגדירה את תפקידה הנחשק). אחת ההברקות שהיא זוקפת לזכותה הייתה ליצור תיק "קוסטום מייד" מעוטר בראשי התיבות של הלקוח המזמין אותו במיוחד. הדגם הראשון יוצר עבור עיתונאית האינטרנשונל הרולד טריביון, סוזי מנקס (!), הידועה כסרבנית מתנות הדוקה, במיוחד כאלה המגיעות מבתי אופנה. לה פרסנג' החליטה לעצב תיק עם אותיות שמה של מנקס ובאווירה הליצית שכזו, התקשרה לספר לסוזי שאף אחד אינו מוכן לקנות אותו מהחנות, כך שלא תהיה לה בררה אלא להיענות לקבלת "התשורית הצנועה". מדובר באלפי יורו, כמובן.

(משמאל למעלה: Mon Monogram שירות הקוסטומייזינג שמציע לואי ויטון מאז 2008, Simon Doonan with his customized Goyard bag & notebook. "בלינג איט פור מי בייבי"- הבירקין של ליידי גגה עם ניטים ופנינים. למטה: "Birkin on the rocks" תמונה של טומי טון. משמאל, העגלות של קרל לגרפלד; מדי חצי שנה נוהג לגרפלד לבצע "הזמנה אישית" למזוודה של גויארד. אומרים ש"לעולם לא שואלים גברת לגילה האמיתי", אבל המקרה הזה, הTrunks שלה מדבר בעד עצמם)

לואי ויטון, הרמס וגויירד, מותגי יוקרה המציעים מוצרי מעור בניחוח פריזאי ונחשבים לא פחות מויוייר, מספקים בדיוק את אותו השירות. כאן מגיע פאן נוסף של הקשר בין הדוגמנית המהוללת ל"דיאטה האופנתית שלי": יתכן שבלי לשים לב, גם היא זיהתה את הצורך הגובר בהגדרת זהות, בהתבדלות, ברכישת פריטים "שנושאית את ראשי התיבות של שמך"- באופן מטפורי וקונקרטי כאחד. כאלה שלא יראו על אף אחד אחר מלבדך ונראים כאילו נתפרו במיוחד בשבילך. המונח "New Luxery" מתאחר בדיוק את הרעיון הזה. אין הכוונה למוצרי פרימיום במחירים מרקיעי שחקים, אלא יותר לערך הסנטימנטלי של הפריט. זה יכול להיות פריט שנשרג או תנתפר עבורך על ידי איש קרוב או סתם פריט ישן שעבר בתורשה, אולם עבורך, ערכו יקר מפז. בעולם חומרי שיש בו הכל מכל, צריך לשמור מקום גם למשהו שמייצג עקרון גשמי שיש ממנו מעט: אתה עצמך.

***דיאטת אופנה: פוסט פתיחה, עדכון ראשון, עדכון שני***