יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

האלמנה השחורה

אין דבר שאני אוהב לעסוק בו יותר בבלוג זה מאשר שערוריה טובה ועסיסית, כזו המשלבת מעצבי על, אופנה, כסף, אהבה, תשוקה וחטא. כן, זה נשמע כמו מתכון מצוין לטלנובלה, אבל יש כבר מי שראה את הפוטנציאל המלודרמטי בעלילות השקרים, הבגידות או הירושות והשכיל לעשות על כך לא מעט סרטים דוקומנטריים. אחרי שדנתי ללא הפסקה בתולדות בית ורסצ'ה או הגורל האכזר של איזבלה בלואו בבלוג זה, נתקלתי השבוע בסיפור מרתק לא פחות, שטרם הספקתי להעשיר בו את קוראיי. אבל פרשיה אחת הושמטה מעל דפי בלוג זה. הייתה זו מעשיית הרצח של מאוריצ'יו גוצ'י על ידי אשתו, פטריציה רג'יאני, שבמקרה (או לא) גם חגגה בתחילת השבוע יום הולדת 64 מאחורי סורג ובריח. בתוכנית האומנותית: האסירות העובדות ופטריציה צופה מהצד, בתפריט: עוגה להכנה במיקרו, על פי מתכון של מרתה סטיוארט (שלא בזבזה זמן ואספה לא מעט מתכונים בתקופה שישבה בעצמה בכלא), במחלקת המתנות: פצירות של שאנל, סרבלים כתומים מבית הרמס ואזיקונים אלקטרוניים של ג'יבנשי. אבל לא באמת. 

(שיק!) 

מאוריציו, נכדו של מייסד המותג, גוצ'יו גוצ'י, שייסד את החברה ב1921, היה אחד המנכ"לים שקידמו ותרמו למיצובה ופיתוחה באופן המשמעותי ביותר. כידוע לכולם, מאז שנות ה40, נהנה המותג שמטהו ממוקם בפירנצה, איטליה, להצלחה כבירה; הוא שגשג מבחינה כלכלית ומוצרי העור האיכותיים שלו נישאו על ידי אושיות אופנה וסלבריטאים כדוגמת ג'קי קנדי, גרייס קלי, לייזה מינלי, מריאן פייטפול, ברברה סטרייסנד, הנסיכה דיאנה ועוד. עד שנות השמונים, איבד המותג מעט מזוהרו. יש הטוענים כי החיכוכים וחוסר ההרמוניה בין מנהלי המותג, שהיה אז בבעלות משפחתית (אלדו ורודולפו, בניו של גוצ'יו, בניו של אלדו ומאוריציו בנו של רודולפו), היו אלה שהעיבו מבפנים החוצה ובלמו את צמיחתו. הרוחות בישיבות ההנהלה נהגו להיות סוערות וחברי מועצת המנהלים העזו להפוך שולחנות לא פעם על מנת להוציא את רצונם לפועל (ליטרלי אנד פיגורטיבי). מאוריציו מכר 50% מהמותג לחברת אחזקה בחריינית ובהמשך, בתחילת שנות השמונים, עשה את הצעד פורץ הדרך ששינה את פניו של המותג, כאשר שכר את שירותיהם של מנהל בלומינדיילס לשעבר, דון מלו ודומניקו דה סול, שמינו את טום פורד למנהל האומנותי ב1991, ומאז הכל היסטוריה.

(גוצ'י- תמונות ארכיון)

אבל ב1995, התחוללה הדרמה האמיתית, כאשר מאוריצי נרצח בבוקר יום עבודה שגרתי מיריית אקדח על פאתי בניין ההנהלה של החברה במילאנו (4 יריות בגוף ואחת בראש, אם זה מעניין מישהו). המשטרה האיטלקית, שלמדה כנראה הרבה מהצרפתים, לא הלכה רחוק מידי בחקירת הרצח ודבקה במשפט המפורסם "שרשה לה פם" ( או נכון יותר: "("Cherchez la femme. ב1998 נעצרה פטריציה, שהייתה נשואה למאוריצ'יו במשך 12 שנה והפכה רשמית לגרושתו 4 שנים לפני כן, באשמת הזמנת הרצח של בעלה ובית המשפט האיטלקי גזר עליה 29 שנות מאסר (,) אותו היא התחילה לרצות שנה אח"כ. (שנה לאחר מכן).  

(פטריציה ומאוריציו גוצ'י בימים טובים יותר - למרות שלפי הפרצוף שלו, יתכן והוא היה חולק על זה...) 

אישיותה והאופן בו היא התבטאה בתקשורת היו אלו שהפכו את כל הסיפור למשעשע ומסקרן. על פי פרוטוקול המשפט, בין מניעי הרצח ניתן היה לכלול את התנהגותו הבוגדנית של מאוריצ'יו, שהיה נשוי לפטריציה במשך 12 שנה ונטש אותה 10 שנים מוקדם יותר למען מאהבת צעירה ולא חזר יותר לביתם מעולם (הוא התגרש ממנה באופן סופי רק 6 שנים מאוחר יותר). על פי הסכם הגרושים, קיבלה פטריציה פנטהאוס בבית מילאנזי מהמאה ה18 ו"דמי כיס" בסך 500,000 דולר לשנה, סכום נמוך מספיק על מנת להניע כל אריסטוקרטית אמיתית לרצוח את מי שהרחיק אותה מהעושר אליו היא הייתה רגילה. המשפט המתוקשר שהתנהל במשך שנה בלבד, זיכה אותה בכינוי הסקסי- "האלמנה השחורה". הערעור שהגישה ביתה בשנת 2000, בטענה שהרצח בוצע בהשפעת הגידול המוחי ממנו סבלה אימה שנה לאחר הגירושים (אך הוסר בהצלחה). הערעור הוביל להפחתת עונשה ל26 שנות מאסר, דבר שלא עודד את פטריציה והיא ביצעה באותה השנה ניסיון אובדני כושל על ידי תליה. 

(התיקים-קרוקודיל, הדמעות- תנין! פטריציה ובנותיה בהלוויה של מאוריציו גוצ'י)

"אני מעדיפה לבכות ברולס רוייס מאשר להיות מאושרת על אופניים", היה אחד הציטוטים המפורסמים והאוויליים ביותר שהשיקו שפתיה של גב' גוצ'י, והתייחסו לשאריות המזומנים שבעלה הואיל להותיר לה. פטריצ'יה, שכפי שאתם כבר מבינים, לא הייתה אישה פשוטה, כזו שלקשה לרצות, והיא נותרה מאוכזבת גם מהאופן בו ניהל בעלה את החברה המשפחתית. יתכן שהחליטה לקחת את המושכות לידיה ולהצהיר בעלות על גורל החברה המשפחתית.
 
(למען קוראי דוברי האיטלקית...)
בשנה שעברה הוצע לפטריצ'יה, 64, הקלה בעונש וקיצוץ משך שהותה בכלא San Vittore, בתנאי שתעבוד באחת מהעבודות השחורות אותן מציעים בתי הכלא האיטלקיים לאסיריהם. פטריציה, ששריצתה אז 13 שנות מאסר, דחתה את ההצעה ואמרה "מעולם לא עבדתי בחיי אני ממש לא מתכוונת להתחיל עכשיו". כך, הצליחה פטריציה להתעלות על לינדה אוונג'ליסטה, שתמחרה את יום העבודה שלה ב10,000 דולר בעוד שזו, לא מוכנה לצאת מהמיטה גם לא במחיר החופש שלה! את ימיה בכלא היא מעדיפה לבלות כמו כל אשת חברה אמיתית: בטיפוח עציצים והכלב הקטן שלה (שלא בדיוק ברור איך הגיע לשם...). אולם זו, לא מתגוררת בכלוב מזהב, אלא מברזל.

(פטריציה ריג'אני- אלקסיס/ג'ואן קולינס כמודל חיקוי, או להפך)

זה נכון שמדובר בפשע מתועב של אישא שהיא רודפת בצע אכזרית וחסרת מצפון, אבל משהו בסיפור הזה הופך אותו לרומנטי. למעשה מדובר באישה שלוקחת את גורל חייה לידיה (ובדרך גם את חייו של בעלה) ומנסה לשנות אותו. היא עומדת על עקרונותיה בקנאות ושומרת על תדמיתה בקנאות מרשימה לא פחות. אני חושב שמה שהכי הרשים אותי בפטריצ'יה, שסבלה על פי כל הסימנים מהפרעת אישיות גבולית, היה הכבוד העצמי, האסרטיביות, העמידה על העקרונות בהם היא מאמינה והאצילות בה היא מתנהלת מהמקום אליו הגיעה, נמוך ככל שיהיה (זאת אם אנחנו מתעלמים מהמעשה האובדני, למרות שמדובר במאפיין מרכזי בהפרעת האישיות שממנה לכאורה היא סובלת). כל אלה בולטים על דרך הניגוד כשמסתכלים על התנהגותם של הפוליטיקאים הישראלים אשר מהרגע שבו הם מתחילים לרצות את המאסר על עברותיהם, לא מפספסים כל הזדמנות לנגן על מיתריו של הנשיא, השופט, הציבור הרחב או כל גורם אחר שיכול להקל בעונשם ולקצרו, גם במחיר של השפלה עצמית והתנהגות פתטית. אולי גם בגלל זה, כל הסיפור הפיקנטי הזה, כמו גם היוקרה, הכסף, המזימות, השקרים, הבגידות והדמויות המעורבות, עתידים לשמש חומר נהדר לסרט המתבסס על הפרשיה, כפי שהצהיר רידלי סקוט ב2007. את פטריציה תגלם פנלופה קרוז.

 שיר לסיום:
דולי פרטון מתחננת בפני המאהבת של הגבר שלה בתקווה שתניח לו להיות איתה. פטריציה גוצ'י, לעומתה, לא יורדת על הברכיים בשביל אף אחד. היא פשוט רוצחת אותו.

 

תגובה 1:

טירן אמר/ה...

כתיבה מעולה נהנתי