הטלנובלה לבית ורסצ'ה - 15 שנה למותו של המעצב האגדי ג'יאני ורסצ'ה

בשבוע שעבר מלאו 15 שנים לרצח המסתורי של מעצב העל ג'יאני ורסצה. בני משפחה וחברים קרובים, בניהם כמה סלבריטאים מעולם הקולנוע ותעשיית האופנה שזהותם לא נחשפה, ציינו את התאריך באירוע פרטי. אחותו, דונטלה ורסצ'ה, ששמשה לו כמוזה וכיום, ממשיכת דרכו כמעצבת הראשית של המותג הנושא את שמו, נשאה דברים לזכרו בנוכחות ביתה, אלגרה ורסצ'ה ואחיה סנטו. כשבועיים קודם לכן, הציגה דונטלה את תצוגת ההוט קוטור של המותג במלון הריץ' בפעם הראשונה מאז מותו, שם הציג ג'יאני את תצוגות האופנה האחרונה שלו, שהייתה ראוותניות לא פחות מקודמותיה ובכיכובן של דוגמניות על כדוגמת נעומי קמפבל, קלאודיה שיפר, לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד וקרלה ברוני (הרבה לפני שהייתה האישה הראשונה של צרפת).

("מבזק מיוחד": ככה זה נשמע בזמן אמת...)

ב15 ליולי 1997 (כשהיה רק בן 50), נמצא ג'יאני בפתח אחוזתו אשר במיאמי ביץ', לוס אנג'לס; שרוע על מדרגות הכניסה שהיו מגואלות בדם לאחר שנורה למוות. מספר צעדים ממנו נמצאה יונה לבנה שספגה גם היא את הכדור ועיתון (אותו יצא לקנות יחד עם הקפה כפי שהיה נוהג מדי בוקר). היונה חלפה כנראה בנתיב הקליעה שירה הרוצח וספגה אותו גם היא. סיבת הרצח נותרה עלומה עד היום: ההנחה הרווחת בתחילה הייתה, כי ג'יאני נרצח בעקבות חובו למאפיה האיטלקית. אולם השמועות הופרכו מהר מאוד, לאחר שהתגלתה זהותו של הרוצח, אנדרו פיליפ קונאן, בן 27, שהיה נער שעשועים פסיכופט, שרצח בנוסף לג'יאני לפחות ארבעה גברים נוספים. המניעים לרצח טרם פוענחו; בין ההשערות שעלו הייתה הקנאה לג'יאני בהיותו "גיי אייקון" או רומן נכזב שאולי ניהל עימו (כפי שניהל עם שאר הגברים שרצח). קונן התאבד בעצמו כשבוע לאחר הרצח.

(התצוגה האחרונה של ג'יאני הוצגה כשבועיים לפני מתו, הוט קוטור חורף 1997/8)

טקס ההשכבה של ג'יאני היה ההלוויה האופנתית והמסוגננת ביותר מבין הלוויות מעצבי האופנה שחיו בתקופתי. הסטייל האלגנטי והמוקפד של האורחים והפרופיל הגבוהה שלהם, הפכו את אירוע זה לעילוי אופנתי מבחינתי. שמלות שיפט שחורות וחצאיות עיפרון וג'קטים מוייטים שולבו עם תיקי הקרוקו ואבזמי הזהב של ורסצ'ה או נעלי סטילטו עם שפיץ אופנתי. יותר מהלווייתו של ג'יאנפרנקו פרה האיטלקי (שמת משווץ ב2007), או מהתווייתו של איב סאן לורן הצרפתי(שמת בנסיבות מוזרות ב2008) ואפילו יותר מההלוויה של אלכסנדר מקווין (שהתאבד ב2010), זו של גיאנני התעלתה על כולם, במותו כמו בחייו. בין האורחים שנכחו בהלווייתו של ג'יאני ורסצ'ה, נמנו אלטון ג'ון ובן זוגו, דיוויד פרניש, הנסיכה דיאנה, שהייתה לקוחה וחברה נאמנה ונהרגה בעצמה חודש וחצי בדיוק לאחר רציחתו של ג'יאני. דוגמניות העל שנהגו לצעוד עבור ג'יאני, כמו קייט מוס, קרלה ברוני, אווה הרציגובה, ונעומי קמפבל, הגיעו גם הן לחלוק כבוד אחרון בשמלות ומשקפי שמש שחורים, בדומה לבכירים בעולם האופנה, כמו פרנקה סזני, עורכת הווג האיטלקי, אנדרה ליאון טלי מהווג האמריקאי, קרל לגרפלד, ג'יאורג'יו ארמני, ג'יאנפרנקו פרה, ולנטינו וסלבריטאים שהיו גם חברים קרובים, כדוגמת סטינג ורעייתו טרודי או הכוכבת אליזבת' הרלי.

(העיתון שג'יאני היה חייב לראות- ככה זה נראה ב"ניו יורק טיימס" של היום שאחרי ההלוויה)

לאחר הרצח, ירשה דונטלה את משרת המעצבת הראשית ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה, הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני שבעקבותו החליט לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. אחייניו, שני ילדיה של דונטלה (מהנישואים לדוגמן האמריקאי פול בק) ושתי בנותיו של סנטו, היו קרובים לג'יאני בחייו יותר מכל נפש אחרת. למעשה, הוא גידל והתייחס אליהם כאילו היו ילדיו שלו. בצוואתו, הורה ג'יאני להעניק לאחייניתו אלגרה, ביתה של דונטלה, את החלק הארי מהאימפריה שבנה: 50 אחוזים בחברה (שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18), את אחוזתו האיטלקית באגם קומו ודירת פאר במנהטן. אלגרה, הסובלת מאנורקסיה ותת תזונה במשך שנים, בחרה עד לא מזמן להתרחק מעולם האופנה ומאימה (איתה הייתה מסוכסכת גם כן) וללמוד דרמה בארה"ב. לאחרונה, היא חזרה לחיק משפחתה ואף עיצבה יחד עם אימה את קולקציית הקוטור האחרונה שהוצגה בפאריז. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של ג'יאני. מדובר בירושה צנועה, אך כלכלית ואטרקטיבית לא פחות, שהוערכה במאות מיליוני דולרים (ורובה כבר הספיק להימכר). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. אנטוניו דאמיקו, דוגמן עבר והמאהב של ג'יאני במשך 15 שנה עד למותו, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל הפנסיה החודשית בסך 26 אלף הדולרים שהותיר לו אהובו המנוח והזכות לבחור כל אחת מאחוזותיו המפוארות (מיותר לציין כי ג'יאני היה בעל טעם עשיר ורהבתני).

לצפיה בסרט דוקומנטרי העוסק בנושא, ליחצו על הלינק.

(פורטרטים משפחתיים)

הפוסט נכתב בהמשך לפינה שלי בפרק מספר 44 של התוכנית "פאשן.נט", ערוץ האופנה הישראלי.

כסף מסובב את העולם - שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2012

ההוט קוטור החל את דרכו כסקטור באופנה המשרת את אותם האנשים שהתברכו בהרבה (מאוד) כסף והציע להם שמלות ייחודיות, עשויות מחומרי הגלם המשובחים ביותר ומותאמות בדקדקנות מדהימה את מידותיה של הלקוחה. מאוחר יותר המשיך ההוט קוטור לשרת את בתי האופנה עצמם, כאמצעי להוכיח את יכולותיהם, עושרם הכלכלי ומעמדם (או כפי שאפרת קליג, שהספיקה לעבוד בקו הקוטור של כריסטיאן דיור, ז'אן לואי שרר ולנהל בעצמה בית אופנת קוטור תיקני ופריזאי, הייתה מגדירה זאת- "להוכיח את מוטרפות המעצב"). בשנות ה90, תקופה בה שגשג בית דיור, השווה גליאנו את ההוט קוטור לתמצית המרוכזת ביותר של הבושם, "Parfum Le", היות והוא משמש כצלם שבדמותו יוצרו שאר קווי האופנה הפשוטים והזולים יותר של המותג ויימהלו בכוהל זול עד לאחרוני המשקפיים והמטפחות שמציע בית האופנה- כולם ברוח ההוט קוטור. כיום, ממשיך הסקטור להתנהל סביב מוטיב הכסף, והפעם, אין הכוונה לפאייטים המטאליים והמבריקים של לאסז'. היום החוקים הם פשוטים; כשיש כסף עושים קוטור וכשאין כסף- אז לא. היות וחומרי הבסיס, לרבות הבדים, העורות והחרוזים למיניהם יקרים להפליא, שעות העבודה ממושכות ודורשות כוח עבודה מיומן שיספק את גחמותיהם המופרכות ביותר של קומץ מצומצם והולך ופוחת של אנשים בעלי הון היכולים ונכונים להרשות לעצמם את התענוג. בהתאם לכך, קווי אופנת הקוטור הולכים ומצטמצמים גם הם; מכ60 בתי אופנה שפעלו באמצע המאה ה20, נשארנו עם כתריסר בדדים. מנגד, קווי הPrêt-à-Porter הופכים למתוחכמים, איכותיים ומורכבים הרבה יותר משהיו וכך הגבול שבין ההוט קוטור והרדי טו וור מטשטש. במקביל, נולד המושג והקונספט של ה Prêt-à-Porter Deluxe (כמובן שבהתאם, פערי המחירים גם הם מתקרבים ונושקים זה לזה).

CHANEL Haute Couture, S/S 2012

בשאנל, בית האופנה היחיד המסרב לחשוף את נתוניו הכלכליים מתוך הנחה שהם נהנים משגשוג ושפע בלתי נדלה, תצוגות ההוט קוטור ממשיכות להיות בגדר מפגן ראווה עונתי- מסורתי, לו ממתינים בשקיקה כל כלי התקשורת, לרבות ערוץ 2 ובכללו גם "סיכום עולמי" (הערה- כשחושבים על ההדיקות בה מסתיר בית שאנל את נתוניו הפיננסיים, הדבר נראה מגוחך, שכן ההיגיון הבריא אומר שרק למי ש"אין"- "יש" במה להתבייש. אבל אצל שאנל, הלוגיקה עובדת אחרת ואין טעם להתיימר להבינה). העונה, נערכה תצוגת ההוט קוטור של שאנל בהיכל הקבוע, הגרנד פאלה בפאריז. אולם במקום אריות מונומנטאליים, מקטורני טוויד "שאנליים" אימתניים, גנים גרנדיוזיים או קרוסלות ענק שאליהם התרגלנו מתצוגות האופנה הקודמות, נאלצו הפעם מספר האורחים המצומצם להסתפק בתפאורת הפנים של מטוס לא מרווח במיוחד שהותקנה באולם שולי של המבנה (רשימת המוזמנים הייתה כה מצומצמת עד שעיתונאים אחדים נאלצו להתעדכן ממש כמונו באמצעות תמונות מהStyle.com כיוון שנשארו ללא כרטיס, גם לא במעבר שליד השירותים...). הבגדים לעמת זאת לא השתנו כלל; אותם הז'קטים עשויים טויד בגווני שחור ולבן, עם אותם הצווארונים, אותן החצאיות עם הכיסים אליהן נדחפו ב"לגרפלדיות" מושלמת כפות ידיהן של הדוגמניות. ה"דאון גריידינג" של בית האופנה הנחשק ביותר על מפת המותגים העולמית, צרם עוד יותר לנוכח העובדה כי את תצוגת הקרוז במאי 2007, הציג בית שאנל בהאנגר 7 של נמל התעופה בסנטה מוניקה, לוס אנג'לס, על רקע מטוס פרטי עליו הוטבעו אותיות שם המותג ובנוכחות 500 אנשי עיתונות + קניינים + סלבריטאים. אם עד לפני כמה שנים היה מוכן בית שאנל לשפוך הון תועפות על קולקציית הקרוז (הקיקיונית שלו), הרי שהיום, על ה"קרם דה לה קרם" שיש לו להציע, הוא מסוגל להשקיע הרבה פחות ולספק רק את תפארת "מחלקת התיירים", על כיסאותיה הצפופים והמקומות המוגבלים. עצוב.

VERSACE Haute Couture, S/S 2012

הכסף האוזל של שאנל לא הצליח לקחת את אורחי המותג מסביב לעולם, גם לא לגרום לצופים בתצוגה מהבית להמריא בדמיונם בעזרת הדגמים שהוצגו בה. לעומתם, מאגרי המזומנים שהצליחה לצבור דונטלה ורסצ'ה הודות לשיתוף הפעולה עם H&M, יחסי הציבור המשותפים של בית האופנה ושל ענקית הבגדים השוודית ובעקבותיהם גם העניין הגובר והמתחדש להם זוכה המותג - אפשרו דונטלה להציג את דגמי קו "האטליה" היוקרתי שלה על המסלולים, לראשונה מזה מספר לא מועט של שנים (לפחות 7). התצוגה עצמה לא הייתה שגרתית וגררה גם היא לא מעט מרמור בקרב כמה עיתונאים; תחילה הוזמנו הצלמים ואחר כך העיתונאים שצפו בדוגמניות לבושות בשמלות צרות וצמודות מכוסות קריסטלים כסופים או רקמות חרוזים בצבעים מבריקים של צהוב וכתום, מחוכים מובנים ועקבים גבוהים- עולות ויורדות (מי בכוריאוגרפיה טובה יותר ומי בפחות) מעל לגרם מדרגות מוזהב. הצפייה בקימתה של דונטלה מהקרשים, משמחת כמעט כמו החלטתה לאשפז את עצמה במוסד לגמילה מקוקאין לפני כ4 שנים. לאחר תצוגת הגברים, היא דיווחה כי השנה, חלה עליה ברווחי המותג וזאת למרות קולקציה נועזת שהוצגה הן עבור הנשים והן עבור הגברים (כולל קולקציית הגברים לחורף 2012/13 שהוצגה לפני כשבועיים). בהקשר זה, אציין כי ביקור בחנות המותג (המתנשאת על פני כשש קומות!) במילאנו (כחלק מהטיול שלי בעיר-הפוסטים בדרך...), אישר כי דונטלה יצרה את קולקציות הקיץ שלה עבור המותג באותה הרוח בה עיצבה את הדגמים עבור H&M (ואולי צריך לומר את ההפך...). מעבר ל"בראבו" המגיע לדונטלה, בואו נקווה שהמזומנים ימשיכו לזרום בבית ורסצ'ה כמו בימים הטובים מתקופתו של ג'יאני.

JEAN PAUL GOULTIER Haute Couture, S/S 2012

כעת, לאחר שנתתי את הדעת לעניין הממון, אפשר להתפנות לבגדי אופנת העילית עצמם. היחיד שהצליח לרגש ולהצדיק את כל הפיאסקו הזה, שהפדרציה הצרפתית מתעקשת להמשיך ולקרוא לו "הוט קוטור", היה ז'אן פול גוטייה. כפי שכנראה כבר שמעתם, גוטייה בחר לעצב את קולקציית ההוט קוטור שלו לקיץ 2012 בהשראת אמי ווינהאוס. לומר "הוט קוטור" ו"אימי ווינהאוס" באותו משפט זה כמו לבקש המבורגר בצ'יפס במסעדת גורמה עם 3 כוכבי מישלן ברו רויאל שבפאריז, אבל מסתבר שכל לכלוכית יכולה להשרות קולקציית אופנה שתהלום את סינדרלה. התצוגה החלה בצלילי שירה של ווינהאוס, "Back To Black", בביצוע קוורטט זמרים, שעמד בתחילת המסלול. המנגינה שהתנגנה כבר בתצוגת הנשים לחורף 2011/12 של המעצב (העונה הנוכחית), הפכה גם לרינגטון של הצלצול בפלאפון שלי לתקופה לא קצרה ומן הסתם, היה נחמד לשמוע אותה שוב, ברקע לדגמים המצוינים שעיצב גוטייה. באותה התצוגה, כיכבו גם תסרוקות ה"בי-הייב" המזוהות עם ווינהאוס, רק בצבעה הלבן של שיבה- אליה לא זכתה הזמרת להגיע. גזרה גבוהה, מחוכים נוקשים, טרנצ'ים, חליפות גבריות שקיבלו ראינטרפרטציה נשית, חצאיות מידי ומותן גבוהה, היו ההכלאה המושלמת בין סגנון הפינאפ הטראשי של ווינהאוס לבין חותם ידו האופייני של גוטייה. שמלה לבנה עם צווארון בעל פסים אדומים וכחולים שנראתה כחולצה שנלבשה הפוך בעלת לוגו עגלגל, הייתה אזכור משעשע לקולקציה שהספיקה לעצב הזמרת עבור המותג "פרד פרי" וראתה אור רק לאחר מותה.

ז'אן פול גוטייה עושה אימי ווינהאוס שעושה פרד פרי - גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012

הדגמים שופעי העליצות הוצגו על ידי דוגמניות שהתנהלו ברוח "שטות" ונעו בין רפרנס שטוח ו"תחפושתי", כמעט שחזור מדויק של בגדיה של וינהאוס והתנהגותה "תחת השפעה", לבין שמלות ערב שהקשר בניהן לאימי- מיקרי בהחלט. הסוג האחרון, לדעתי, היה המוצלח יותר כיוון שהעיד על תהליך יצירה ועל אופן שאיבת ההשראה מעודן ובוטה פחות (כמובן שהאיפור והשיער לא הותירו ספק בשאלת האסוציאציה עם ווינהאוס, אך ספק אם הייתה מסכימה ללבוש 100% מהדגמים מרצונה החופשי). הם גרמו לי להיזכר באחד העקרונות המנחים את מעצב הגברים יוסי קצב (איתו יצא לי לשוחח בראיון לכתבה שהכנתי עבור מגזין ישראלי), לפיו בכל קולקציה על המעצב להישען בנקודת השראה, "קונספט", גם אם הצופה לא בהכרח מודע או מצליח לזהות ולהצביע עליו בתוצר הסופי. היוצר צריך לשאת בעורפו רעיון אשר בדמותו יצק את הדגמים (את עקרון זה, רכש קצב בסטאז' שביצע ברשת הסופרים וההלבשה הבריטית, "מרקס אנד ספנסר", עוד בתקופת לימודיו בשנקר). אם נחזור לקולקציה, לטעמי, לא ניתן להסתכל על התצוגה גרידא כ"מחווה לאיימי ווינהאוס"; הפאות או נקודת החן בקצה השפה לא היו אלה שהפכו את התצוגה לכל כך מוצלחת- אלא הבגדים והסגנון המיוחד של גוטייה עצמו, אשר הוצגו לנו הפעם על מצע של "כוכבת רוק שהפכה גם לאייקון אופנה".

גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012 - מימין לשמאל; גוטייה בתדריך "איפורשיער", Work in process, דוגמנית מסניפה ב"אימיווינהאוסיות" מושלמת קלאץ פאיטים אדום.

דמותו של גוטייה, רץ כילד מלא שמחת חיים אל עבר הדוגמנית שהייתה לבושה בשמלת המחוך מסאטן ואגן נפוח על מנת לנשק את שפתיה מתחת להינומת התחרה, כמיטב המסורת, חתמה את האווירה ההומוריסטית והתוססת האופיינית לו. זו שהוא מצליח להפיח מדי עונה בתצוגות הוט קוטור שלו, תחום שרבים נוטים לקחת כל כך ברצינות. הילרי אלכסנדר אמרה *לי* פעם (כן, דיברתי איתה אישית...) לאחר תצוגת ההוט קטור שלו לקיץ 2010 ש"גוטייה תמיד גורם לנו לצחוק", ואולי זהו גם סוד קסמו. התצוגה הפיחה את השעמום וגרמה לי לחשוב: "I'll have whatever he's having", וכך בדיוק הייתי ממליץ לשאר המעצבים שעדיין מתיימרים להציג הוט קוטור.

הפינאלה בתצוגת ההוט קוטור של גוטייה לקיץ 2012- מימין למעלה, שמלת הכלה המסורתית שסוגרת את התצוגה, למטה, גוטייה "במירוץ ל(שמלה שבטח עולה) מיליון" ומשמאל, גוטייה והכלה.

את אותה הגישה, כהצעת הגשה ל"השקפת החיים הבריאה ביותר", הייתי ממליץ גם למיטץ' וינהאוס, שהביע תרעומת וזעזוע למראה התמונות וסבר כי "זהו ניצול גס של דמות ביתו, על מנת להפיק רווחים ולמכור בגדים. אבל כנראה שמיצ'י לא מבין כלום בבגדים, גם לא בהשראות או בהומור ובטח שלא בהוט קוטור, שכן הבגדים לא ימכרו להמונים אלא למתי מעט, שיקנו אותם בסכומי עתק. אולם הודות לעלות חומרי הגלם ושעות העבודה, סביר להניח כי הם לא יישאו תשואה ורווחים לבית האופנה שיצר אותם. מעבר לכך, האווירה החיובית בצלמה יצר אותן גוטייה היא המחווה הגדולה ביותר עבור הזמרת ואין בה ציניות, אפילו לא במעט. מיץ' ציפה מגוטייה שיבקש "אישור הסכמה מראש" או לפחות שיפריש תרומה לקרן שעל שם הזמרת. אולם בהיותה דמות ציבורית, שחייה חיי חברה ונהנתה מגלי הסלבריטאות שלה, הרי שלאחר מותה, הפרסונה הפומבית שלה שייכת לכולנו בדיוק כפי שדמותה הפרטית שייכת למשפחתה. ובאשר לתרומה- אינני מבין כיצד בדיוק היא אמורה לשרת את ווינהאוס? כמה בקבוקי אלכוהול וקראק אפשר לקנות כשלא נותר כבר מזמן זכר לגופתך הגשמית? אילו היה מבין את החשיבות שבהנצחת דמותה של ביתו בלבם של המעריצים ואת ההשפעה שגלומה באופנה כערוץ תקשורת יצירתי, כפי שהבינה זאת ביתו בחייה, הוא לא היה מגיב כך כלפי ההומאז' האדיר שנשא עבורה גוטייה.

GIAMBATISTA VALI Haute Couture S/S 2012

מעצב נוסף שהפליא לעשות והציג קולקציית הוט קוטור הראויה לציון היה ג'יאמבטיסטה וואלי, חבר חדש בפדרציה. הגישה המרעננת של וואלי כלפי הוט קוטור צעיר ומודרני, יצרה קולקציה מעודנת ושמימית של שמלות, עליוניות וחצאיות קלאסיות בגוונים עדינים של בז', ורוד, שחור עם הבלחות של גוונים עסיסיים יותר כדוגמת אדום הפטל, סגול האוכמניות וחום השוקולד. רצועות בד נקשרו לכדי פפיון באזור הצוואר, גזרי בד בצורת עלי כותרת פוזרו בצפיפויות שונות על גבי חצאית או עליונית, ויצרו נפחים ופרופורציות חדשות. חגורות מותן בדמות חבלים או סרטי פפיון יצוק ממתכת, הוסיפו מימד נסיכותי לשמלות. למרות שניתן היה לזהות בקולקציה כמה רפרנסים לעיצובים של כריסטיאן דיור, קוקו שאנל ואיב סאן לורן, לא היה בכך טעם לפגם. כיוון שמדובר באבות ההוט קוטור, יתכן ומן הראוי למצוא להם מקום בכל קולקציית תפירה עילית, ממש כפי שאנו מספרים את סיפור מצרים בליל הסדר מדי שנה. סוג של הנצחה, אם תרצו. הסגנון הגיאומטרי, הצבעוניות העזה והקריצה המודרניסטית שאפיינו את קולקציית הפרט אה פורטה של המעצב הוחלפו הפעם במראה קלאסי ובקו קוהרנטי שאפיין והגדיר את וואלי כמעצב אופנה שכולם למדו לאהוב; ערמות פרחים, גזרות קקון ומראה אצילי – ויקטוריאני היו בין האלמנטים הללו. גם סלבריטאי הטראש, לרבות מרי קייט ואשלי, ויקטוריה בקהם ושאר דכפין, נעדרו מהתצוגה ובכך אולי שמרו על כבודו. זאת כמובן פרט לקמרון דיאז, שהגיעה יחד עם הפרצוף המתוח שלה לכל תצוגת אופנה כאורחת של המגזין InStyle, כהכנה לקראת הפקת "הוט קוטור" בה היא אמורה להשתתף. אולם כיוון שגיבבתי על גבי דפים אלה כל כך הרבה מילים, כדאי שאפסיק בשלב זה, בדיוק לפני שאני מתחיל לדבר (מתוקף מחויבות הסיקור) על בר רפאלי.

It's All About Editing!

אם יצא לכם להכיר אותי קצת דרך הבלוג, ודאי למדתם כי אני נמנה בין החסידים הקונסרבטיביים וההדוקים ביותר של בית ורסצ'ה. לכן, זה ודאי לא יפתיע אתכם אם אספר עד כמה רבה הייתה ההתרגשות למשמע הידיעה כי דונטלה, הואילה לשתף פעולה עם ענקית האופנה הקמעונאית, H&M. כבר חודשים ארוכים שאני לא מספיק לדבר על הקולקציה ועל כמה אני רוצה לשים את ידי על הפריטים מתוכה. הייתי מוכן לקנות את כולה עוד לפני שידעתי בכלל איך נראים הדגמים. היום, פתחו H&M את האתר הרשמי המציג את כלל פרטי הקולקציה, ובהתאם לכך, הוצפו כל מגזיני האופנה ברשת באותם הפריטים. ואני, נרקומן של גלאם-שיק היסטורי-היסטרי שכמותי, מיהרתי להרכיב לעצמי מלתחה נובורישית לתפארת עוד לפני שהצלחתי לעכל את ערכה הקלורי ומחיר הכבוד העצמי שיהיה עלי לשלם.

VERSACE + H&M, Shopping List

בחרתי בפריטים הכי אייקוניים, אלה שמייצגים את ג'יאני ורסצ'ה יותר טוב מג'יאני ורסצ'ה עצמו, פריטי הארכיון של הארכיון. אחז בי מין בולמוס; רציתי כל פריט, ובלבד שיהיו בו ניטים, עור, זהב או הדפסי בארוק ודוגמאות מנומרות. אבל לפתע גיליתי שאני מתנהג כמו פשניסטה בולמית ונחנקתי מהקיא של עצמי. מצאתי את עצמי מתבוסס בשלולית של פריטים חצי מעוכלים שנפלטו מאוסף נושן כל כך עד שהספיקו להיות מועתקים אפילו על ידי הבסטיונר האחרון בשוק הכרמל. לא, לחלוטין אינני מפחית מערכו של כל פריט עיצובי. אני מאמין אמונה שלמה בנכונותה של דונטלה, להכניס את אנשי העולם כולו לארכיון העיצובים של אחיה ואני לא מפקפק לרגע באותנטיות של העיצובים, אבל המחירים הגבוהים, הארכאיות שבחגורות עור עבות אבזמים או בג'קטי אופנוענים (בומבר) מעוטר בניטים זהובים בספירלה גיאומטרית, הפך אותי לאנורקסי. התחלתי לצמצם ולערוך את הרשימה, הנחתי שאת מחצית הפריטים מאותו הסגנון, אוכל למצוא גם בחנות הוינטג' הנידחת ביותר שאעלה על דעתי באלנבי או בקינג ג'ורג (צעיפי המשי המנומרים או חגורות הניטים) ושאת הדגמים המינימליסטים (כמו חליפות מונוכרומטיות) אפשר יהיה לקנות בכל רשת קמעונית אחרת גם בלי שיתוף הפעולה, שהרי הם במילא לא נושאים מאום מאופיו של המותג. חלק מהדגמים בקולקציה, פשוט אינם אטרקטיביים מספיק, הדפסי הדקלים או הדוגמאות בשחור לבן, יכולים להישאר בחנויות הרשת. ההכרה בכך שלא מדובר בפריטי המותג המקוריים, אלא בראינטרפרטציה שלהם, על ידי מי שהייתה לעיתים המוזה ולעיתים האחות המופקרת שנושלה בסופו של דבר מחלקים נכבדים מהירושה- גרמה לי להמשיך ולצמצם את רשימת הקניות, אולם רק במידה מעטה. כך, נשארתי עם הנעליים- המשלבות את רצועות העור האייקוניות ואבזמי הזהב אופנתיים מספיק ונושאות תגית מחיר סבירה יותר; החולצות השחורות- מינימליסטיות עם נגיעה של זהב, שמץ של נובורישיות מערב אמריקאית. את שאר הפריטים בעמוד הציפו סימני שאלה גדולים כיוון שהם שעשויים למצוא את עצמם ב"ארכיון הפרטי שלי" (קרי, לא יראו את אור היום שמחוץ למדף העליון בארון הבגדים). [אבל חוסר ההחלטיות והתשוקה למעט "שבבי אפר מג'יאני", גורמים לי להמשיך ולהתעקש: אולי חולצה מודפסת, אולי בכל זאת חגורה ואולי מעיל צמר עם שרוולי עור, שירד לעת עתה מרשימת הקניות הרשמית בעיקר בגלל הציפייה והחשש מתגית המחיר. לאחר שעם ישראל יטביע את חותמו וטעמו, ירוקן את מדפי הרשת ויגרום לבעליה לתמחר מחדש את הקולקציה, אוכל לשקול את הכל מההתחלה].

The Versace Family Portrait- משמאל: אוגוסט 1988- בשורה האחורית משמאל לימין: סאנטו, ג'יאני ובעלה של דונטלה דאז, פול בק. מקדימה: דונטלה אוחזת את אלגרה הקטנה לצד אישתו של סנטו עם ילדיהם פרנצ'סקה ואנטוניו. מימין: לונדון, 1992- דונטלה, בעלה ושני ילדיהם, דניאל ואלגרה, בתצוגת אופנה למען הצלת יערות הגשם.

ההתבוננות בפרטים בהפקות האופנה מערכתיות, אתרי האינטרנט או הקטלוגים של החברה, כתיבה עליהם ואפילו שימוש בהם בהפקות, מסבים לי אושר עילאי! אבל הפנטזיה האוטופית על משפחת ורסצ'ה וסגנון החיים שמתאפשר רק לבני עשירים ומפונקים, הובילה אותי להתנגש בקירות המציאות הפרקטיות, בה שיקולים כמו מחיר, תועלת ושימושיות הבגד, הם המובילים את הדיון האופנתי. בעולם ההוא, אני איזבלה בלואו, שקונה את כל הקולקציה שהיא פרי שיתוף הפעולה (ולא אכפת לי שגילו כבר את ג'יאני ורסצ'ה בשנות השבעים ושהוא הספיק למות יחד עם המותג שלו לפחות 9 פעמים מאז). אבל בעולם האמיתי, אני בלוגר, עורך אופנה, שמשתדל בכל הכוח ללמוד דבר אחד או שניים לא רק בכתיבה אלא גם בעריכה. עריכת התמונות והמילים שאני מעלה למרחב זה וגם עריכה של הרצונות שלי בהתאם לתנאי המציאות: המרחב בעמוד וגבולות כרטיס האשראי.

משמאל: VERSACE Fall/Winter 1993, staring model: stephanie seymour, photographed by Richard Avedon.

מימין: Sigrid Agren & Parker Gregory for Magazine Antidot, Photographed by Giampaolo Sgura

במקביל להתחבטויות וההתלבטויות, המהולות בהתרגשות לקראת השקתה של הקולקציה, שוטטי לי בגבולות האינסופיים של המרחב האינטרנטי והבחנתי בהפקת האופנה הזו של הגיליון ההאחרון של "מגזין אנטידוט". העתק מושלם של קמפיין המאסטרו ג'יאני לחורף 1993. דבר אחד השתנה מאז רציחתו של ורסצ'ה- החיקויים/המחוות נהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, הן בתעשיית מותגי היוקרה והמותרות והן בעולם המגזינים.

Time For Versace, Again

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).

יומיים ממילאנו- שבוע אופנת חורף 2011/12 במילאנו

את היום השני של שבוע האופנה במילאנו ליוותה הידיעה על השהייתו של ג'ון גליאנו מבית כריסטיאן דיור, שבוע אחד טרם תצוגת האופנה של המותג. העובדה שהצרפתים הם עם אנטישמי, לא מפתיעה אף אחד, אך כיצד מעיז *צרפתי לכנות *יהודי; "מלוכלך"? בין המלל שגיבה את הידיעה הקצרה, לפתע קלטתי כי גליאנו חגג בנובמבר האחרון 50 חורפים! דבר שהוביל אותי להנחה כי גויים כנראה משתמרים טוב ומוטב שמדונה תשקול בשנית את צעדי התקברותה ליהדות. אבל אז, החלו להגיעה הגרסאות לגבי תוכן ההערה שזרק ג'ליאנו לזוג שראה בפאב שישב ברובע המארה בפריז ובינהן הערה על תיק מכוער, כמעט כמו הפרצוף היהודי של מי שנשאה אותו. פתאום הכל היה ברור, היא בטח הלכה עם גוצ'י.

(ג'וצי חורף 2011/12)

נחזור לעניינינו: במילאנו, האיטלקים אוהבים את האופנה שלהם טרנדית אבל שופעת סגנון, כזו המשאירה בפה ארומה מתקתקה וטעם לעוד, ממש כמו אספרסו קצר שנלגם בעמידה על הבר. העונה, היה קצת מעבר לטרנדים, ונראה שחלק מהמעצבים חצו את גבולות "איזור הנוחות" שלהם. פרידה ג'יאניני עיצבה עבור גוצ'י קולקציה נוטפת מסגנון שנות ה70, עם רפרנסים לYSL ולעבודות של הלמונט ניוטון. גוונים היו מעושנים של יין, ירוק מעופש, סגול חציל, חרדל, אפור וחום, שסייעו לג'יאניני להתרחק מסגנון ה"טום-בוי, גלאמור, רוק-צ'יק" שמאפיין אותה ואפילו אני, כמעט הצלחתי לאהוב את הקולקציה. אולם היה בה משהו מתחנף מידיי, פאסון שנתפר עבור הלקוחות- כזה שמנסה לשחזר את המתכון של טום פורד על ידי שימוש בפרוות שועל בשרניית, מקטורני קטיפה, ז'קטים מעור פיתון, חולצות סאטן נשיות וחצאיות באורך ברך.

(פראדה חורף 2011/12, למטה: הלנה בונהם קרטר מתוך "נאום המלך")

פראדה, הציגה קולקציה בסגנון שנות ה20, ויצרה מבחר שיכול היה להתאים גם ל2020; המותן השמוטה, האגן המטושטש והחגורות בעלות האבזמים המרובעים לא השאירו מקום לטעויות. אבל הרבה יותר ממעילים טובים, פרוות מגרות, דוגמאות גרפיות ומגפיים מכוערים, לא היה שם. עם זאת, החצאיות והמעילים, עשויים דסקיות פלסטיק שקופות ומבריקות בצבעי כתום או צהבהב יצרו מראה עתידני ומלוטש. קשקשי הפלסטיק השקוף העניקו לבגדים תנועה כאילו היו עשויים חוליות חוליות והוסיפו טקסטורה מעניינת. מעילי פרווה מלאכותית ומעילים עשויים עור פיתון אתגרו את ה"יופי" שבסממני יוקרה מקובלים (מוטיב שחוזר בקולקציות של פרדה מדי עונה). כובעי הטייסים שחבשו הדוגמניות היו גם הם במקום. אם בסרט "אומץ אמיתי", נראה היה שמעצבת התלבושות שאבה השראה מהקולקציה של מיוצ'יה לחורף 2009, בחורף 2011/12, מיוצ'יה דרשה מעולם הקולנוע טובה בחזרה כשבחרה לשלב כמה צווארוני פרווה אה-לה "נאום המלך" (אגב, המלכה האם השאירה כנראה רושם גם על ג'יאניני).

(מוסקינו חורף 2011/12)

מוסקינו חזרו לשורשים אך נשארו מאופקים ומסחריים; האלמנטים הסוריאליסטיים כדוגמת תיק מינייטורי או תרנגול הודו על ראשה של הדוגמנית קוקו רושה לבושה במה שנראה כמדי חדרנית כמו גם צווארונים עשויים בובות דביבונים- הזכירו את הימים בהם פרנקו מוסקינו עצמו הצליח לחולל סערות ולשלהב את השורות הראשונות. התצוגה נראתה כמו סיפור של גברת העוברת ליד פקיד הקבלה, מברכת את השומר, נכנסת לרולס רויס ומורה לנהג הפרטי: "קח אותי לארוחת חג ההודיה אצל חמותי". כל הדמויות מהסיפור הנ"ל, היו שם בצורה זו או אחרת. הקשר היחיד בין הקולקציה שהציגה דונטלה ורסצ'ה לבין ג'יאני ורסצ'ה היו כפתורים זהבים מעוטרים בדמות המדוזה. הקולקציה הייתה מינימליסטית והגזרות פשוטות אך מחויטות היטב. למרות השימוש בפרוות והעור, העיטורים הצהובים על הרקע השחור היו ברוק שהחמיץ לאחר שעבר אבסטרקטיזציה שאינה במקומה. הפרוות נראו יוקרתיות והנפח שיצרו בכתפיו של מעיל שמלה לבן כששולבו בשרוול יצר מראה שכל ריץ ביץ' מודל 2000 תשמח לאמץ. בנוגע לשילוב הנוצות, נראה שלדונטלה יש עוד מה ללמוד.

ולסיום, מה עוד עושים עם קשקשים?

(מימין: פראדה חורף 2011, כריסטיאן דור הוט קוטור 2006, ורסצ'ה קיץ 2007, ג'אן פול גוטייה הוט קוטור קיץ 2008)

זקנה לנצח

"Death becomes her", הסרט המפורסם משנת 92, היה נראה לי כדרך בטוחה להעביר אחה"צ חופשיים בהנאה צרופה. מדוע נזכרתי בסרט הנושן הזה דווקא עכשיו? מודעות פרסומת נושנות קצת פחות של ג'יאני ורסצ'ה. כי אין דבר שמחיש טוב יותר את התגיות: "נעורים", "עושר", "שקרים", אחיזות עניים" ו"חלומות"- מאשר "ורסצ'ה". כך, חשבתי לתומי: מה יכול להיות טוב יותר מאשר שתי כוכבות הוליוודיות זוכות אוסקר, מריל סטריפ וגולדי הון, וברוס וויליס אחד, בעלילה פנטסטית על חיי נעורים נצחיים בבבורלי הילס של שנות ה90?

(מישהו עשה לכולנו טובה ודחס את הסרט ל5 דקות. עוד גרסה עם שיר מצחיק ועוד אחת עם קטעים מצחיקים לא בסדר כרונולוגי.)

התשובה: כל דבר. באיזשהו שלב, "חסמבה דור 3", היה נראה לי כיצירת מופת בהשוואה לסרט הטרחני, ומלא הקיטש הזה. הסרט שם לעצמו את המטרה להציג את המרדף אחר הנעורים כמשימה מאוסה וחסרת הגיון בנוסף למתיחת ביקורת על תרבות הניתוחים הפלסטיים (ששגשגה כנראה כבר שני עשורים קודם). אולם בדרכו לעשות זאת, הפך הסרט לעלילה מסורבלת ומרגיזה, שבמהלכה שתי תרנגולות קרקרניות (אבל זוכות אוסקר) הובילו אותי להרים גבה (ממש כפי שעוברות השתיים במהלך העלילה) ולתהות מדוע נצרב הסרט בזיכרון של כולנו, יש אף שיכנו אותו- "סרט קאלט".

(Versace By Richard Avedon, fall 1995)

הסצנה של גולדי הון, עולה ממצולותיה של בריכת נוי מלאה בשושנות מים כשבבטנה חור והטקסט הסרקסטי, נראו בעיני הילד שהייתי כאשר צפיתי בסרט בפעם הראשונה כשיא התחכום. אולם במבט נוסף, מרוחק מעט מעידן הזוהר של הכוכבניות או מהתקופה שבה דיון "בחיי נעורים לנצח" היה נחשב ל"מרענן"- כל הסיפור נראה מיותר. ואולי הייתה זו האסטטיקה הגבוה שבעיצוב התפאורה והתלבושות בסרט שהפכו אותו למושך כל כך. השמלות הארוכות בעלות המחשוף העמוק, החיים באזור המיקוד 90210, האחוזות המפוארות ושני כלבי הדוברמן של איזבלה רוסליני חשופת החזה, בוודאי לא הזיקו לתפוס אותו כ"מרתק". אולי פניה המתוחות והתמימות של הון או מותניה הצרות של סטריפ ואולי המרחק שעבורו היינו מוכנים ללכת כדי לנקום או להוכיח דבר מה למי שקרוב אלינו (כפי שעושות הגיבורות במהלך העלילה).

( Amber Valletta & Georgina Grenville by Steven Meisel Fall 2000 )

נקודה מעניינת נוספת: "שיקוי הנעורים" אותו שתו השתיים על מנת "להשתמר" לנצח, דומה דמיון מפתיע לבושם החדש של טרי מוגלר "WOMANITY". מהלך שיווק הבושם כולל דיון פעיל המתרחש באתר החברה והזמין נשים להתחקות אחר המכנה המקשר בין נשים ברשת האינטרנט. את המכנה הנ"ל ניתן אולי למצוא במרדף אחר שלמות הגוף או באחוות חברות המסכימות לדאוג זו ליופייה של זו לנצח, עד שמדרגות הכנסייה יפרידו בניהן...

(Kristen Mcmenamy & Nadja Auermann, Richard Avedon & Steven Meisel, spring 1995)

השורה התחתונה בסרט כנראה נוגעת בהנחה כי חיי נצח אינם שווים את המאמץ; לא את התחזוקה האינסופית וגם לא את המחיר הכרוך בכך. מסר המנסה למצוא את דרכו לליבו של הצופה במהלכה של סאגה מסורבלת. אבל האתגר הגדול ביותר העומד בפני מי שמבקש להתקיים לעד הוא ההתמודדות עם הנקודה בה הנעורים שחלפו מזמן הופכים ל"זקנה" והיא זו שממשיכה להתקיים לנצח. ואכן, חיי הזקנה לנצח בודאי שאינם מדברים לאף אחד.

Press those pants

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).

אפשר להתחיל לחמם מגהצים...

התחקות אחר מקורות ההשראה של דונטלה

דונטלה ורסצה הציגה השבוע במילאנו את קולקציית הגברים לקיץ 2011 בהשראת שנות ה50-60. רוק אנד רול של מעילי עור שחורים עם פרינג'ים, נעלי לקה שחורות ומחודדות לצד חולצות משבצות בכחול, לבן אדום. מכנסים מקופלים המגיעים עד הקרסול ותסרוקות בלורית משומנות בגריז עידנו מעט את הגבר הולגרי של ורסצ'ה. אומנות הפרינג' הגברי מעולם לא הייתה מפותחת כל כך כמו בקולקצייה זו. דוגמן, שגופו מכוסה בקעקועי ענפים ופרחים לבוש מכנסי עור צמודים ופרינג'ים מתבדרים בצידיהם, יכול היה להיות בקלות תוצר אחת מעבודות האומנות של וים דלווי. דלווי, אומן המגדל חזירים בחווה שהקים בדרום סין, נוהג למקעקע על עורם בין השאר איורים של "דיסני". לקרל לגרפלד נראה שהיתה גם כן השפעה כמוזה בקולקציה זו, אם נשפוט לפי המיקטורן השחור והארוך שנלבש מעל חולצה לבנה מכופתרת, עניבה שחורה ורחבה ושתי שרשראות כסף גותיות האופיניות למעצב המפורסם.

(מימין: פרינג'ים מרתקים, אה-לה- כריסטופר קיין. משמאל: וים דלווי יוצר אומנות ולמטה חזיר מקועקע במוטיבים מהסרט "בת הים הקטנה")

ניתן היה לסכם כי כל מראה בקולקציה יכול היה להיות תלבושת הדמויות מסט הסרט "נער משום מקום", המספר את סיפורו של ג'ון לנון הצעיר טרם הקמת הביטלס. ואולי היה זה קריסטופר קיין, הרכש החדש של דונטלה, שבצלמו ובדמותו נוצרה הקולקציה? קיין, שמצא חן בעיני דונטלה, קיבל תחילה תפקיד בעיצב אביזרים במותג אך התקדם אחרי עונה אחת והפך למעצב הקו הצעיר בורסצ'ה, VERSUS. עור, פרינג'ים, עיטורי כסף על שרשראות או חגורות וג'ינסים דהויים, היו אלמנטים בולטים בקולקציות עבר של המעצב עבור קולקציות הנשים למותג שלו והפכו למזוהים עימו. האם יתכן שידו הייתה גם בקולקצייה זו, או שהייתה זו רק הרוח שהביא איתו?

את סוף התצוגה היו חייבים להרוס גברים לבושים חלוקי חוף מתנופפים בהדפסים גיאומטרים של שחור ולבן. אחד מהם, היה לבוש במה שיכול היה להיראות כמו טלית...
לסיכום, קולקציה מעניינת עם כמה פנינים מבריקות בים מלא כתמי נפט.

Donatella Versus Kane

קריסטופר קיי, מעצב המותג ורסוס, מצליח להתעלות על הדגמי הקולקציה העיקרית של בית ורסצ'נה, שהוצג יום לפני כן במילאנו.
קיין נבחר ע"י דונטלה ורסצ'ה להיות מעצב הקו הצעיר יותר של המותג ורסצ'ה, ורסוס, כבר בעונה הקודמת והציג אז שמלות בגזרות בסיסיות ובצבעוניות של אדום ושחור כאשר הוא משלב את מוטיב סיכת הביטחון עם ראש המדוזה האייקוני של המותג, ממש כמו מימיו של גיאני ( מוטיב שזכור לכולנו מאותה השמלה שלבשה אליזבת הרלי כאשר התלוותה לחברה דאז, יו גרנט, לאוסקר). עונה לפניכן, נבחר לעצב את קו האביזרים של ורסוס.

דונטלה, אחותו של מעצב העל המנוח שנרצח ע"י מאהבו ב 1997, התחילה את דרכה בעצמה כמעצבת אותו הקו הצעיר בדיוק. לאחר מות אחיה, תפסה את מקומו כמעצבת הראשית של ורסצה. היא בחרה בקיין בעקבות היכרותם הקודמת מתחרויות פרינג בלונדון, בהן היא התארחה כשופטת, והוא כמתמודד ושופט בהמשך. כישרונו והצלחתו של המעצב הצעיר, כמו גם הדמיון של קיין לאחיה, הם אלה שעמדו בבסיס ההחלטה למנותו כמחיה המותג הזה שהוקפא בשנים שלפניכן בעקבות המצב הכלכלי והקשים הפיננסים של ורסצה. דונטלה מרבה לציין כי מערכת היחסים של קיין עם אחותו, מזכירה לה במידה רבה את זו שלה עם אחיה המנוח, גם בזוית האישית וגם מבחינת שיתוף הפעולה בתהליך העיצובי.

ורסוס, מאפשר לקיין לחזור לאהבה גדולה שלו, שהזניקה את הקרירה שלו והפכה אותו למי שהוא היום: המחוחים, שמלות צמודות וקצרות החובקות את הגוף בצבעים ניאונים המשלבות אלמנטים מתכתיים ופאנלים הנותנים לו קונטור ומבליטים את הנכסים. לאחרונה התמסר לגזרות מאופקות יותר, כפי שהציג בשבוע האופנה האחרון טחרות, ריקמות פרחים, סאטן ושליטה בולטת של הצבע השחור. בעונת 2007, קרין רויטפלד, עורכת ווג הצרפתי ואוטוריטה אופנתית בזכות עצמה, בחרה ללבוש את שמלותיו במשך עונה שלמה.

בקולקציה של דונטלה, לקו המרכזי של ורסצ'ה בלטה השראת הסרט אווטר. "מסע לפנדורה", כינתה את הקולקציה, שכללה גזרות מאורכות שנוצרו על ידי מעילים ארוכים וחצאיות המגיעות עד הכקרסול עם שנץ גבוה עד האגן. שילובי עורות בצבעים מטאלים כמו כסף וכחול, בלוקים של צבעים והעדר עיטורים יצרו תחושה מינימליסטית ונקייה. שמלות הערב, שתמיד מצליחות להשאיר פיות פעורים בסוף התצוגה, היו דיי אנמיות, עם הברקות מדי פעם ואותם אלמנטים של פאנלים מחטבים הבולטים מהשמלה, שסע גבוה וסילואטה ארוכה וסקסית. אבל לא משהו שאלון ליבנה לא יכול לעצב (או להעתיק)...
בוורסוס, בלט הצבע הכחול גם הוא, אך היה בקולקציה את אותו נופך שובבי ונובורישי המזוהה יותר עם המותג. שמלות מחוך עם קו חזייה בולטים ותחתית פליסה או טול בגזרת A קצרצרה כמו גם קשירות החושפות את עור בית החזה, שידרו הסקס אפיל והעוצמה. תחרות, סאטן וחליפות עור שחור, שהיו בדים בולטים בקולקציות עבר של ג'יאני, כיכבו גם אצל קיין. ממש כמו בעיצוביו של קיין בעבר המתכתבים גם עם אלה של ורסצ'ה, נראה כי ורסוס תופס את רוח המותג בצורה נכונה ומאפשר אלטרנטיבה אטרקטיבית, צעירה ועדכנית יותר מהקו המרכזי.

Is Donatella Versace making it work or designing cloth for the "working girl"?

מבט חטוף וראשוני בקולקציה של דונטלה ורסצ'ה, עורר בי התרגשות רבה: הייתה תחושה שג'יאני קם לתחייה. צבעי הפסטל ועיטורי הברוק שעל שמלות המיני הצמודות והקצרות מבד הלייקרה הזכירו נשכחות. בקולקציה היה ניסיון להפיח רוח חיים מחודשת ב"נערת ורסצ'ה" הנובורישית, הכוחנית, הסקסית, מלאת הביטחון. בעונות האחרונות הייתה הרגשה שמאותה נערה בדיוק- מנסה דונטלה לברוח. שמלות מיני קצרצרות, חצאיות פרספקס שקופות, נעלי עקב גבוהות עם תוספת פלטפורמה, תיקים מעור נחש הפיתון בצבעי פסטל ושמלות ערב משיפון נשפך ונגיעות של קריסטלים וכסף.
בחלק מהשמלות בלט סגנון "הטכנו"- שהתגבש באמצעות הדפסים גרפים וגיאומטריים, פרספקס שקוף ושרשראות כסף מתכתי שהצטופפו לכדי מרבד אטום שהרכיבו חלק מהפנלים בבגדים וגם ניטים.
"אליס בארץ הפלאות" זכתה גם היא לאזכור בקולקציה דרך אלמנטים סמליים כמו הקלפים ושעוני כיס שהודפסו על הבדים ושולבו בין עיטורי הברוק האיקוניים של ורסצ'ה כמו גם צבעי הפסטל המתקתקים שאפינו את הקולקציה.
שמלות הערב היוקרתיות של ורסצ'ה היו מרשימות כבכל עונה, ובטח יזכו כמה מהכוכבות ההוליוודיות למקום בטוח ברשימת המתלבשות הטובות על השטיח האדום בעונת הטקסים שבפתח. אחת מהשמלות כבר נלבשה לטקס האמי 2009 ע"י כוכבת Mad Man"" וזיכתה אותה אצלי בתואר המתלבשת הטובה ביותר (שמלה זו לא הופיעה בתצוגה, אך אלמנט המשולשים ומשחקי השקיפות שהיו אלמנטים בולטים בשמלה, כן הופיעו).
האיפור הפעם היה שונה במקצת: לא אותן העיניים בגוונים המעושנים עם איילינר וזוויות חדות, אלא צלליות בגוונים פסטלים סגלגלים, שפתון ניטרלי וגלוס.
מבט שני היה נראה שהבגדים היו יכולים להיות בחירתה הראשונה והטבעית של כל "נערה עובדת"- עקבי טראנסג'נדרים ושמלות עם קו תפר המגיע 2 סמ' מהמפשעה, חצאיות מיקרומיני, מחשופים עמוקים בשמלות הערב או דגמים צמודים המבליטים את "הנחסים". יתכן שהקולקציה, הצבעים והמראה הסופי של הדוגמניות יזכיר לחלקכם בובת "ברבי", אך אין מדובר כאן בבובה תמימה, אלא כזו המודעת למיניותה, אסרטיבית וקריזמטית.
בפינלה, עמדו הדוגמניות על גרם המדרגות, כשם שהיו עומדות בתקופתו של ג'יאני על מדרגות אולם התצוגות של הריץ' בפריס, בו נהג המעצב המנוח להציג את הקולקציה שלו מדי שנה. דונטלי היתה גם בין במעצבים שעיצבו בקבוקים עבור חברת "קוקקולה לייט". ניכר שהעיצוב של דונטלה באמת עוצב ברוח הקולקציה.

The weather is very hot, BUT the close are not!

הקיץ התנפל עלינו ללא שום הכנה מראש, והחום- גהנום. אי אפשר להוציא את הראש מהמיזוג! שבוע אופנת הגברים לקיץ 2010 נחתם בשבוע שעבר בפאריס. הציפיות היו גבוהות: משב רוח רענן וצונן שיגיע מאירופה הנינוחה וישמר את שערות עורפי, כמו שרק אופנה וקור יכולים לעשות. אבל זה לא קרה. ממילאנו, נחלתי אכזבה קשה. צריך לחפש בפינצטה תצוגות או דגמים מתוך ערמה של שחת וחד גוניות. הבגדים נראו יותר כמו אלה בשבוע האופנה של ניו-יורק: בטוחים, מסחריים, חסרי תעוזה או מקוריות, כאלה שאפילו ברשתות כמו רנואר או קסטרו מן לא מוכרים (כי הרי גם שם, כמו בזארה החלו להעתיק "מהגדולים").
בורסצ'ה מתכוננים ל"הישרדות 3": טום סלאמה (הוא האחראי לביקיני של זאת עם הישבן או לכובע של המישקפופר- תשלימו אתם, אני ממש לא בעניינים בראליטי ישראלי...) הסטייליסט של השרדות בסכנת הבטלה חמורה. דונטלה ורסצה- החליטה שהג'וב שלו תפור עליה, והציגה קולקציה שתתאים לכל מטייל נועז בסואנה של אפריקה, ביערות הטרופים של דרום אמריקה או בתאילנד. חולצות קלילות ונדיבות מכופתרות על גופיות כותנה מכנסי פשתן אוריריים ורחבים, חגורות קלועות ופאוצים יוקרתיים מעור כיכבו בקולקציה. כיאה לחום הקיץ-ציבעי הלבן, האפור הבהיר וצבע עור הקאמל הבטיחו לא לקלוט יותר מידיי חום ונוחות מירבית לשורדים. אביזרים שמו מספר שרשראות עור "שנטיפיות" עם טליוני מתכת, סנדלים וכפקפים השלימו את המראה החופשי. משקפי טייסים עם רפידות עור בצדדים להגנה מפני שמש קופחת גם הם הופיעו בקולקציה. אה, והיו גם טוניקות חצי שקופות עם צוארון...הקשר לVERSACEהאיאלקי מקרי בהחלט. אולי זה הversace הישראלי?

קיץ על האי אצל VERSACE spring 2010

את הגבר של D&G אפשר לתאר כמצ'ו איטלקי, קאובוי אמריקאי מודרני מהמערב הפרוע או סתם בחור מעודכן אופנתית שהגיע במכונת זמן מלפני 5 שנים. ג'ינסים משופשפים או בלויים עם חורים, מגפי בוקרים גיזעיות (הפעם בלי השפיץ), חולצות משבצות או טישרטס היו פרטי המפתח בקולקציה שהציע הצמד האיטלקי לקיץ 2010. חליפות חקי, וסטים שחורים צמודים עם פסי סיכה ומכנסי עור לא השאירו ספקות לגבי מקור ההשראה העונה. הניטים על ג'קטים וחולצות ג'ינס הוסיפו ניחוחות וולגרים ומגפי עור רחבים שנראו מגושמים למדיי היו בזבוז של עור טוב ועבודה איטלקית.

D&G spring 2010 קאוי בוי- אוי אוי אוי...

ב Gucci, מאז עזה טום פורד את גוצ'י, נראה שבית האופנה רק הולך מדחי לדחי ומדרדר. פרידה ג'יאניני, שהחלה כמעצבת תיקים עבור המותג ומופקדת על ההנהלה האומנותית מזה מס' עונות- והתוצאות עגומות. גם לנשים- אך יותר מזה לגברים.
את הקולקציה האחרונה שלה לאופנת ה"גברים קיץ 2010" היא הציגה במילאנו בשבוע שעבר. "ברזיל" הייתה ההשראה מאחורי הקולקציה, אבל פסטיבל-ממש לא היה שם: "ספורט- אלגנט" הוא הביטוי הנדוש ביותר שהומצא בארץ, וכיום הוא שגור היטב בפיהן של הגברות "דה-לה-גן העיר", אין מונח טוב יותר ממנו כדי לתאר את הקולקציה הזו. חליפות לבנות, נעלי מוקסינים לבנות, מעילי אופנוענים בלבן או שחור וחליפות סאטן מבריקות בכחול כהה שנראו כאילו היו קטנות על הדוגמנים. היו גם וסטים עם רוכסנים גסים, מכנסי גלישה מניילון וסנדלים שנראו כשל ילדים. אפילו הדיבורים של המעצבת מאחורי הקלעים על עורות קרוקודיל שעברו עיבוד עם גומי כדי לשוות להם ספורטיביות ואווירודינמיקה או על ז'קטים שבביתנתם שולבו רשתות ניילון כדי להעניק להם מבנה- לא הצליחו להוסיף אפילו שביב של יוקרתיות לקולקציה. הדיבורים על פיתוחי בדים היי-טקיים, פשוט לא עמדו במבחן המציאות. התוצאה הייתה ספורטיבית וניאנדרטלית המתאימה יותר לכותרת Made in Ramalla ולא Made in Italy.

מוקדש ל crazygal: אופנת גברים כמו שאפילו בארץ לא עושים...Gucci spring 2010

Here comes the sun!

בשנים האחרונות, המראה השזוף הפך לאופנתי, מעין "פריט חובה" לכל בחורה המעוניינת לשפר את מראה ולזכות במחמאות. גוון העור השחום הפך לאין ורבים מאיתנו עושים מאמצים רבים כדי "להעמיק את גוון עורנו" מבלי להשאיר זכר ללובן טבעי.
שנייה לפני פתיחת עונת הרחצה והגעתו של הקיץ החם, רגע לפני שכולנו נוהרים אל חופי הרחצה והבריחות במטרה לטגן את עורנו ולזכות בגוון זהוב, בואו נעשה רגע חושבים.
אמנם קימות טכניקות רבות להשיג את השיזוף הנחשף: החל מהתזת צבע על העור, קרמים לשיזוף עצמי, מיטות שיזוף ועוד, רובינו עדיין בוחרים בשיטה הקונבנציונלית ועתיקת היומין: שיזוף טבעי על ידי לאור השמש. המחיר הזול, השיזוף האחיד והחוויה החברתית של בילוי עם חברים על חוף הים או שפת הבריחה הם רק חלק מהסיבות.
מטבעי אני לבן עור, כל כך לבן שאפשר להשתמש בי כמסך להקרנת שקופיות. (סתם, לא עד כדי כך...)
אבל, איפה שהוא בגיל 16, נימאס לי, ובתקופה ששיזוף היה אין לחלוטין, החלטתי "להכהות", הבעיה שזה לא היה כל כך פשוט. אנו הלבנים נשרפים בקלות, ועורינו מסרב להשחים. לכן, משימה שכזו דורשת התמדה ונחישות. לצורך המשימה, היתי נוהג ללכת עם חברים לבריחה או לים, ויחד, הינו שוכבים כמו פגרים ומשתזפים, בטן גב, וחוזר חלילה. הינו מזמזמים תמיד את השיר "Slow", של קילי: יש בו מין קלילות, הוא משרה שלווה והקליפ לא יכול היה להיות מתאים יותר לסיטואציה. זה הפך לשגרה של שבתות או ימי שישי ובחופשים, הינו מבלים תחת השמש מדי יום (כדי למזער את הנזק, היתי נמרח בקרם הגנה, והשיזוף היה עדין יותר). היתי כל כך נחוש, שיום אחד הלכנו להשתזף כשהיה ליקוי חמה, ולא הבנו למה דיי קריר באמצע יולי (על הליקוי שמענו אחר כך).
אין ספק שזה לא היה בזבוז זמן: הינו מרחלים, מדינים עניני אופנה, מבקרים קולקציות ועוד שפע פעילויות חברתיות. אבל אז משהוא השתנה, קלטתי כמה השמש מזיקה לעור.
פיגמנט הצבע שנקרא "מלנין" ומופרש ע"י תאים מיוחדים הנקראים מלנוציטים, הוא דרכו של הגוף להגן על הדנ"א שלנו מפני נזקי קרינת השמש. הקרינה יוצרת שברים בחומר התורשתי של גופינו וכך תורמת לשינויים בתאים שעלולים לרכוש תכונות של ממאירות. המלנין ממסך על הגרעין של התא (בו מצוי הדנ"א) וכך ממזער את הנזק. בנוסף לסכנה הסרטנית, הקרינה יוצרת גם נגזרות חופשיות של חמצן ורדיקלים חופשיים, התורמים להזדקנות העור. כן, אחד מסודות הנעורים החשובים ביותר הוא שימוש בקרם הגנה עם מקדם גבוה (מספיק עד 33), ומיעוט החשיפה לשמש. כוכבים רבים כמו ניקול קידמן, ששומרת על עורה זח ולבן ע"י קרם הגנה, או מדונה, שמצולמת ביום יום חובשת כובע מצחייה ומרכיבה משקפי שמש, הם רק חלק קטן לדוגמאות של מפורסמים השומרים על עורם מפני ההזדקנות. ! עם השנים, חשיפה ממושכת לקרינת UV עשויה לגרום לכתמי פיגמנטציה לא אחידים בפנים, הופעת נקודות חן חדשות, כמתים ופטריות עור.

הצעות לדגמים "מגנים ובטוחים" יותר לבגדי ים וחוף: פוצי, פוצי שמלת חוף, מיסוני, Milly, Milly, סטלה, דיאן ון פרסטנברג.

אני חושב שזה מידע חשוב שיש להעביר עם בוא הקיץ הקיץ, במיוחד במדינתנו שטופת השמש. המסר הכי חשוב הוא שאפשר, מותר ואף רצוי הכל, אך במידה! גם שיזוף מוגזם עשוי להראות איום ונורא. (אף אחד לא היה מעוניין להראות כמו כהה ומכומת כמו ולנטינו או ארמני).

וכעט, נעבור לאתנחתא הקומית: איזה מהרקעים הבאים יגרום לדונטלה ורסצ'ה להראות הכי פחות שזופה?