קו-אופ, הפעם בלי הריבוע הכחול

היו ימים בהם כולם האמינו בקולקטיב, כוחה של הקבוצה, "אתה עזור לי ואני אעזור לך". מדינתנו הקטנטונת הושתתה כולה על האידיאל הזה. פעם, כל ישראל היו ערֶבים וכל הערֶבים (ר' בסגול, לא קמץ) רצו לגור בקיבוץ. המחשבה הנאיבית על "כל אחד תורם בהתאם ליכולתו ומקבל בהתאם לצרכיו" נרמסה על ידי הקפיטליזם ומפלצות הנדל"ן. תאגידים מונופוליסטים השאלתו על השוק, גורדי השחקים כיסו את גוש דן, הבורסות נסקו ואפילו שירותים בסיסיים שהציעה המדינה, הופרטו. "הקיבוצים" הפכו לפרק בספר היסטוריה, הקרקעות נמכרו לקבלנים, דלתות חדרי האוכל ננעלו בשלשלאות חתומות פלומבה ועד מהרה "חברים נשארו רק באגד", וגם זה כבר בעירבון מוגבל, "בע"מ"!

שיעור מולדת, כוורת. תמונות: Elaina Musto & Emily Gillies, Zac Steinic for Yen Magazine.

עד לפני כמה שנים, רוחות מערביות נשבו בכלכלה: היזמים התעשרו ונראה היה שהרווחים רק תופחים ותופחים. ואז התפכחנו, קרנות הקש של מידוף נחשפו, הכלכלה קרסה ובמובנים מסוימים היה צריך להתחיל הכל מהתחלה. אבל כמה טוב שיש חברים טובים שתמיד נרתמים לעזרה בשעת צרה- מחברה אינדיבידואליסטית קפיטליסטית, חזרנו להכיר בכוחו של הקואופרטיב, גם באופנה, "קואופרישן אין פשן". תעשיית האופנה המנוכרת, האליטיסטית שמה את הסנוביזם יחד עם האף הסולד בצד וחזרה כיתה א'. אז לימדו אותנו ש1+1=2, ובדרך הסינרגיזם, אולי אפילו 3? כך כנראה נולד "קומוניזם הקפיטליסטי", "הניאוסוציאליזם" שאנו עדים לו "בעונות" האחרונות. להיכן שלא תפנו מותגי אופנה משתפים פעולה זה עם זה - מנצלים את המוניטין של האחד כדי לרומם את זה של האחר, מרחיבים את קהל היעד, יוצרים באז' תקשורתי, מגדילים את מחזור המכירות ובסוף מתחלקים בעלויות וכמובן שגם בהכנסות.

(הזורעים ברינה בדמעה יקצורו. משמאל ולמעלה: פרידה גוסטבסון לELLE שוודיה. מימין למטה: קרולין טרינטיני מדגמנת שדה חרוך בELLE ברזיל).

לאן נעלמו הימים שכל אחד עמד בזכות עצמו? חברות מסחריות בוחרות בנתיבים עקלקלים כדי להפוך את המוצרים שלהם לנחשקים יותר בעני הצרכן, לא בזכות טיבו של המוצר עצמו, אלא בזכות האריזה, האסוציאציה למוצר אחר וקישור למותג אופנה. פה, הבדיחה היא כבר על חשבון הצרכן. מדונה מעצבת משקפי שמש לדולצה וגבאנה, אמי וינהאוס לפרד פרי, סופיה קופולה ללואי ויטון, ואלה רק ה"סלבס". אל מקפירסון פתחה ליין הלבשה תחתונה, קיט מוס עיצבה ללונגשאמפ (אחרי שסיימה את החוזה עם טופשופ) וטוויגי ל"מרקס אנד ספנסר". סטלה מקרטני יצרה קולקציית ילדים עבור גאפ, קרל לגרפלד למייסיז (או הדסון או כל מי שרק יבקש), פטרישיה פילדס לMMC, פרוהנזה סקולר לטרגט וזה רק קומץ קטן מהידיים שהתגייסו לחפוף ידיים אחרות. שיתוף הפעולה של H&M עם לנוון לא יכול היה להיות אמצעי טוב יותר להמחשת הציניות שבתופעה: "אנחנו נעתיק אותך כל השנה, אתה תבוא, תעשה לנו קולקציה שתמחר כאילו לא היה לה זכר (חוץ מבישראל..), אנחנו נכבוש את התקשורת בסערה וכשכל זה יגמר, נמשיך לגנוב לך רעיונות ולמכור את הזיופים לאותם הדגמים כאילו כלום לא קרה". הרווח הכלכלי מהשיתוף אינו משנה, החשיפה התקשורתית והקשר שנוצר עם הצרכן לעתיד, הם החשובים בכל הסיפור. אלבז, יחזור לעצב לאלפיון העליון, ההמונים ימשיכו למשש את השקיות המעוצבות הבודדות שהצליחו לשים עליהן את ידיהם, לחלום על לנוון ולקנות H&M, H&M, H&M...בקולקציה הקיץ 2011 שהושקה בישראל בתחילת השבוע, תוכלו כבר למצוא ורסיה יומיומית לשמלת הקומות הצהובה או הכחולה של אלבר, הפעם ללא התגית של "לנווין", סתם H&M.

(מיסוני משתלטים על המשק, מימין לשמאל: בגד הים של H&M, הנעליים של קונברס, הסאן פלגרינו והקוקה קולה. ותודה לספי על התמונה הראשונה).

בעידן המודרני, אפילו המים הופכים להיות ממותגים. קחו לדוגמה את סאן פלגרינו, מותג המים בעל "המוניטין והאפיל היוקרתי", שחבר למיסוני והשיק קולקציית בקבוקים מעוצבים על טהרת הזיגזג האייקוני של בית האופנה האיטלקי. מיסוני מצידם, יזכה להגיע לשולחנות הסועדים בבתי הקפה ברחבי העולם או לפחות למודעות בחינם ואילו סאן פלגרינו, ייהנו להם מהילה היפית, עדכנית, "טיקט של מותג יוקרתי"- כי היום, אין דבר יותר תוסס מאשר כל הקשור ל"אופנה". מיסוני, שחברו כבר בעבר ליצרנית הסניקרס הפופולארית "קונברס", הציגו עצמם כבר אז בפני דור שלם של בני נוער שאולי לא היה מודע לקיומם. כך הגיעו לתודעתו של כל נער או נערה, גם אם אין זה אומר בהכרח שיגיעו לכפות רגליהם. (אגב, אם נחזור שנייה לקולקצית הקיץ של H&M תוכלו למצוא בה בגד ים עם אותו מוטיב הזיגזג. אבל ניחשתם נכון, השם "מיסוני" לא מופיע עליו. לא שזה משנה למישהו, אני בטוח שגם לא למיסוני).

(למעלה, הדגמים של מוסקינו משמאל ושל ורסצ'ה מימין. למטה, קולקציית קוקה קולה, 2009)

מיסוני הפגינו את כישוריהם בשחקי שיווק וזיקתם לתחום המשקאות הקלים כבר לפני כמה שנים. בשנה שעברה, רתמה חברת קוקה קולה את המעצבים המובילים באיטליה על מנת שישדרגו את בקבוקי הזכוכית המסורתיים של החברה. דונטלה וורסצה, אלברטה פרטי, אנה מולינרי (לבלומרין), אטרו, מוסקינו, פנדי וכמובן, מיסוני, הציגו את הבקבוקים הטרנדיים שעיצבו בתצוגה שחתמה את שבוע האופנה האיטלקי. בשנה שעברה, עיצבה ויויאן ווסטווד בקבוק מים עבור SIGG ובתצוגה של מייקל קורס ודיאנה פון פירסטנברג חילקו משקאות קלים, תוצרת "נותני החסות הנאמנים" כדי שלא יתייבש לפאשניסטות הגרון. לזכתו של המותג "אמיליו פוצי" יאמר שכאשר הנ"ל הסכימו לצלול לעסקי המזונות, הם עשו זאת עם השמפניה "פון קליקו", אבל פה נגמר הקשר שבין אופנה, יוקרה ושתיה. אם כבר נגענו בשמפניה, אי אפשר בלי לציין כי ראשי התיבות של החברה שבבעלותה לואי ויטון, כריסטיאן דיור, סלין, ג'יבנשי וגם מותגי אופנה רבים וטובים אחרים, LVMH- עומדים לא רק עבור "לואי ויטון", אלא גם עבור Moët, ייצרנית הDom Pérignon. איסי מיאקי החליט כנראה ברוח ה"זן", ששמפניה בסילסבטר זה פסה ועיצב עבור חברת המים המינרלים "evian" בקבוק מיוחד אותו הם שיווקו לקראת חגיגות השנה החדשה. לפניו עשו זאת פול סמית', ג'אן פול גוטייה וכריסטיאן לקרואה.

(evian. מימין לשמאל: איסי מיאקי, בקבוקי קריסטל במהורה מוגבלת שעיצב ג'אן פול גוטייה עבור החברה וגם המוצר שהגיע למדפים. בקצה משמאל: בקבוק בדמות אישה שעיצב כריסטיאן לקרואה, גם הוא במהדורה מוגבלת מקריסטל לצד הבקבוק להמונים).

כך, שמותיהם של מותגים מובילים שעיטרו בעבר שלטי ענק בשדרה החמישית בניו יורק, אבניו מונטנייה בפאריז או רחוב בונד בלונדון, מצאו עצמם על מדבקות נייר: נוטפים עגלי מים שהתעבו על בקבוקי הזכוכית במקררי המרכולים הקרובים לביתנו.

That 70's (resort) show!

חליפות מכנסי פה-דאלפאן בצבע קאמל, קומבינזונים קצרים עם הדפסים גיאומטריים, חצאיות מקסי וצווארוני גולף על שמלת אורנומנט סובייטית היו חלק מ"מופע שנות השבעים" שבלט בקולקציות הריזורט לשנה הבאה. מכנסונים בגזרה גבוה, אפקט הבטיק על שמלת מקסי ומכנסיים רחבים מתחת קפטן בלבן, היו המשך המגמה שנראתה גם בתצוגות החורף האחרונות (חורף 2011). הקטיפה שכיכבה על אותם המסלולים, חזרה גם כעט בעיצוביו של פיליפ לם, אך נראתה תלושה לנוכח ייעודם של הבגדים להילבש על שפת הים או על סיפון אוניה בשיט קיצי.

(בלנסיאגה, פיליפ לים, פוצ'י- בסבנטיז מאוד לא אופיני למותג, טורי בורק, ג'יבנשי- בסגנון הגבעתרון שחזר בשנות ה70)

מיסוני, שסייעו להגדיר את אותו עשור בעזרת דוגמת שריגי הזיגזג, הלורקס והצבעים העזים שבעיצוביהם, הוציאו קולקציה שלמה של הדפסים בשחור לבן עם הבלחות צבעי קשת קולידוסקופית. דיאנה וון פרסאנברג, שכוכבה דרך גם הוא בשנות השישים והשבעים, בזכות אותה שמלת המעטפת המפורסמת, המשיכה לרכב על הסוס המנצח ויצרה אוברול מאותו השטנץ שהוצג עם מצחייה תואמת. מקבצי הצמידים הגודשים את האמה, הפכו בעונות האחרונות למצרך חיוני בכל הפקת אופנה או צילומי קטלוג, והופיעו גם כעט, גם הם סממן השואב השראה מאותו העשור. בלטו בהיעדרן: נעלי הפלטפורמה המזוהות עם שנות השבעים יותר מכל, ואולי טוב שכך!

(דיאנה וון פירסטנברג, שאנל- בצבעי בחילה, YSL- במראה המורה ללשון, סלין-בריסורט היפי משובח, מיסוני- בצורות מרצדות, שוב שאנל- במראה נורא עוד יותר)

פעם הכל היה אחרת...

אומרים לנו ש"פעם הכל היה אחרת". בזיכרונם של המבוגרים מאיתנו, העבר מונצח כתקופה אידילית העולה על זו הנוכחית. אפשר לראות את זה בכל תחום, אבל באופנה, העוסקת כל כך הרבה באזכורים של העבר ושילוב אלמנטים ממנו בהווה, הסוגיה הזו בולטת יותר מכל.
האנשים שגילם מעל שישים כיום, היו אלה שחיו את שנות השישים בצעירותם. בשיא פריחתם היה להם העונג לחוות את אחד העשורים שקידש יותר מכל את ההופעה החיצונית: הלבוש היה מוקפד ומסעיר בשל מכלול הסגנונות המעניינים שהופיעו אז באופנה ומשטריי הטיפוח ועיצוב השיער היו חלק מהשגרה היום יומית. אולי בעקבות האופוריה של החיים אחרי עשור ללא מלחמות עולם.
האם זה אומר שאז היה יותר טוב מהיום? התבוננות לעבר מסתמכת על זיכרון, שאצל רובינו הוא דיי סלקטיבי. מתוך צורך הישרדותי, המוח האנושי נוטה להטמיע את הזיכרונות הטובים ולהבליע או לטשטש את הזיכרונות הפחות נעימים, אחרת איך נמשיך הלאה? כאשר אנו מסתכלים על תקופות קשות ברטרוספקטיבה, נראה לנו שלא היה נורא כל כך... האופנה של היום יותר מרגשת, מאתגרת, מתפתחת וסוחפת מאי פעם. מגוון הסגנונות והתהליכים הייחודיים לתקופה של העשור הראשון בשנות האלפיים ומשפיעים כמובן על האופנה, הם שהופכים אותה לכזו.

(תמונות מהבלוג של מר. מורט)

בלוגים הם מדיה חדשה יחסית שקמה וכמוה העניין ההולך וגובר בלבוש של האנשים היום יומיים שהולכים לידינו ברחוב. שני בלוגים נושקים לנושא העבר בהווה: הראשון, מר מורט, הנכתב ע"י מרדכי רובינשטיין, שנהנה לצלם את ההולכים ברחוב ומתייחס ללבושם בבלוג שלו. בשאר שעות היום, הוא עובד עם אנדי ספייד. הבלוג עוסק בסגנון הלבוש הניו יורקי שהוא מעיין תמהיל של סגנון פרפי מחוספס המורכב מבגדי פועלים או "חוטבי עצים" והשפעות אינדיאנים- חולצות פלאנל משובצות וסוודרים של ראלף לורן. רובינשטיין, מצלם לעיתים רבות אנשים מבוגרים ומבליט את הדגש שהם מעניקים לפרטים הקטנים במראה שלהם. הוא מעריץ בדי צמר עם דוגמאות פפיטה, שבצות או שיני מסור ואוהב נעליים ישנות עם "אופי" או תכשיטי זהב בסגנון ארט דקו ונובו.

(תמונות מהבלוג "גיל מתקדם")

הבלוג השני, Advanced Style, של ארי סט כהן, מצלם רק אנשים מעל גיל שישים. מדי פעם אפשר לתפוס קצת מרוח החיים שלהם ותשוקתם לעיצוב, אומנות ואופנה בסרטוני הוידיאו שהוא מעלה לבלוג שלו. רוב הנשים בבלוג עונות לשמות עם צליל יהודי (כמו שושנה או ציפורה) כולן בעלות סגנון אקסצנטרי אך בעלות מזג חמים ומסביר פנים. האאוטפיטים של מצולמיו של כהן, מתאפיינים בצבעוניות עזה ושילובים נועזים- דבר שנכון לסגנון הלבוש של הרבה מבוגרים. יתכן והבחירה בסגנון זה היא הנסיון של הלובש אותם למשוך תשומת לב, מעין זעקה להחזיר את חדוות בנעורים שאבדה (אופציה נוספת יכולה להיות איפור כבד וכו').

( אנה פיאג'י, גב' רמיסוני, קרל לגרפלד, איריס אפפל)

בל נשכח, שרוב אושיות האופנה בצמרת הן אינן פרגיות צעירות, גרייס קודינגטון, אנה פיאג'י, קרל לגרפלד גם הם דוגמאות לאנסים עם סטייל בגיל מתקדם. תענוג להרחיב אופקים ולהתבונן באנשים מבוגרים לשם שינוי, מתוך הכבוד הראוי להם והניסיון להבין את הסגנון והפרספקטיבה שלהם לעולם בו הם חיים: עולם המקדש את הנעורים ובז לזקנה והופך את המבוגרים לכל כך לא רלוונטיים. הבלוגים הללו הם הוכחה שלגיל אין שום משמעות.

הפסקת עשר

כדי להנעים לכם את הפסקת הקפה בעבודה או לקרב אותכם לעונג השבת, אספתי כמה ידיעות מעניינות מהשבוע שעבר:

*טלאים, וזה מקסים! בעזרת תלאים, אפשר לעצב גםם ריהוט צבעוני, מיוחד ודקדנטי. לא שמיכת סמרטוטים שהכרנו.

*How low can you go? אנדרה לאון טלי ישמש שופט בAmerican Next top model.

*מרי קייט ואשלי בעשור האחרון: להתבגר, להתגבר ולהתלבש מול עדשות המצלמה.

*יותר מידי מיק-אפ: ניקול קידמן לא יודעת מתי להפסיק...

*Missoni עיצבו נעליים לקונברס.

*Jeffrey Monteiro יהיה המעצב החמישי שימלא את תפקיד המנהל האומנותי של בית האופנה Bill Blassשנפתר ב2002. בית האופנה נסגר בשנה שעברה וכעט כנראה נמצאו משקיעים המעוניינים להחיותו מחדש.
כנראה שכיום לא נולדים בתי אופנה חדשים, רק עושים החייאות לכאלה שגוססים.

*דולצה וגבנה הופיעו בסרט "Nine" בתפקיד שני קמרים. מעניין מה הייתה ההרגשה?
מישהו אמר כמו זונה בכנסיה?!

*כדאי להציץ על הפקת האופנה של "ידיעות אחרונות" בכיכובה של גלית גוטמן ב"7 ימים". הם צירפו לגליון משקפיים תלת מימדיות. גימיק זול, אבל הסטילינג נחמד.
בכותרת נכתב: "זה היה העשור שבו הסטייליסטים הפכו לכוכבים, שבו אימצנו טרנדים בחדווה מהאינטרנט, שבו נעלנו ונגעלנו מנעלי הקרוקס, שבו פרצו המעצבים הצעירים לקדמת הבמה".
(דיי מזכיר לי את הפוסט שכתבתי על סיכום העשור בסדרות הטלויזה).

Here comes the sun!

בשנים האחרונות, המראה השזוף הפך לאופנתי, מעין "פריט חובה" לכל בחורה המעוניינת לשפר את מראה ולזכות במחמאות. גוון העור השחום הפך לאין ורבים מאיתנו עושים מאמצים רבים כדי "להעמיק את גוון עורנו" מבלי להשאיר זכר ללובן טבעי.
שנייה לפני פתיחת עונת הרחצה והגעתו של הקיץ החם, רגע לפני שכולנו נוהרים אל חופי הרחצה והבריחות במטרה לטגן את עורנו ולזכות בגוון זהוב, בואו נעשה רגע חושבים.
אמנם קימות טכניקות רבות להשיג את השיזוף הנחשף: החל מהתזת צבע על העור, קרמים לשיזוף עצמי, מיטות שיזוף ועוד, רובינו עדיין בוחרים בשיטה הקונבנציונלית ועתיקת היומין: שיזוף טבעי על ידי לאור השמש. המחיר הזול, השיזוף האחיד והחוויה החברתית של בילוי עם חברים על חוף הים או שפת הבריחה הם רק חלק מהסיבות.
מטבעי אני לבן עור, כל כך לבן שאפשר להשתמש בי כמסך להקרנת שקופיות. (סתם, לא עד כדי כך...)
אבל, איפה שהוא בגיל 16, נימאס לי, ובתקופה ששיזוף היה אין לחלוטין, החלטתי "להכהות", הבעיה שזה לא היה כל כך פשוט. אנו הלבנים נשרפים בקלות, ועורינו מסרב להשחים. לכן, משימה שכזו דורשת התמדה ונחישות. לצורך המשימה, היתי נוהג ללכת עם חברים לבריחה או לים, ויחד, הינו שוכבים כמו פגרים ומשתזפים, בטן גב, וחוזר חלילה. הינו מזמזמים תמיד את השיר "Slow", של קילי: יש בו מין קלילות, הוא משרה שלווה והקליפ לא יכול היה להיות מתאים יותר לסיטואציה. זה הפך לשגרה של שבתות או ימי שישי ובחופשים, הינו מבלים תחת השמש מדי יום (כדי למזער את הנזק, היתי נמרח בקרם הגנה, והשיזוף היה עדין יותר). היתי כל כך נחוש, שיום אחד הלכנו להשתזף כשהיה ליקוי חמה, ולא הבנו למה דיי קריר באמצע יולי (על הליקוי שמענו אחר כך).
אין ספק שזה לא היה בזבוז זמן: הינו מרחלים, מדינים עניני אופנה, מבקרים קולקציות ועוד שפע פעילויות חברתיות. אבל אז משהוא השתנה, קלטתי כמה השמש מזיקה לעור.
פיגמנט הצבע שנקרא "מלנין" ומופרש ע"י תאים מיוחדים הנקראים מלנוציטים, הוא דרכו של הגוף להגן על הדנ"א שלנו מפני נזקי קרינת השמש. הקרינה יוצרת שברים בחומר התורשתי של גופינו וכך תורמת לשינויים בתאים שעלולים לרכוש תכונות של ממאירות. המלנין ממסך על הגרעין של התא (בו מצוי הדנ"א) וכך ממזער את הנזק. בנוסף לסכנה הסרטנית, הקרינה יוצרת גם נגזרות חופשיות של חמצן ורדיקלים חופשיים, התורמים להזדקנות העור. כן, אחד מסודות הנעורים החשובים ביותר הוא שימוש בקרם הגנה עם מקדם גבוה (מספיק עד 33), ומיעוט החשיפה לשמש. כוכבים רבים כמו ניקול קידמן, ששומרת על עורה זח ולבן ע"י קרם הגנה, או מדונה, שמצולמת ביום יום חובשת כובע מצחייה ומרכיבה משקפי שמש, הם רק חלק קטן לדוגמאות של מפורסמים השומרים על עורם מפני ההזדקנות. ! עם השנים, חשיפה ממושכת לקרינת UV עשויה לגרום לכתמי פיגמנטציה לא אחידים בפנים, הופעת נקודות חן חדשות, כמתים ופטריות עור.

הצעות לדגמים "מגנים ובטוחים" יותר לבגדי ים וחוף: פוצי, פוצי שמלת חוף, מיסוני, Milly, Milly, סטלה, דיאן ון פרסטנברג.

אני חושב שזה מידע חשוב שיש להעביר עם בוא הקיץ הקיץ, במיוחד במדינתנו שטופת השמש. המסר הכי חשוב הוא שאפשר, מותר ואף רצוי הכל, אך במידה! גם שיזוף מוגזם עשוי להראות איום ונורא. (אף אחד לא היה מעוניין להראות כמו כהה ומכומת כמו ולנטינו או ארמני).

וכעט, נעבור לאתנחתא הקומית: איזה מהרקעים הבאים יגרום לדונטלה ורסצ'ה להראות הכי פחות שזופה?

געגועים לטום פורד ויציאותיו המבריקות

(מימין למעלה: Missoni, Tod's, Christian Louboutin, JPG, Fendi, Derek Lam)

(תיקים מהקולקציה של Gucci 2004)

זוכרים את טרנד תיקי הפרוות? איפשהו ב2003, בית האופנה גוצ'י, בניהולו האומנותי של טום פורד (A.K.A אין דברים כאלה) הציג תיק קטן עשוי פרוות מסוגים צינצילה אפורה וידית חוליות מתכת המעוטר במעין אורנומנט של שני דרקונים האוחזים פנינת בר טבעית בפיהם. עד מהרה, הפכה הקולקציה והתיק עצמו, לאיקון ומקור ההשראה לטרנד היסטרי של אותה עונה. התיק היה חלק מקולקציית חורף 2004 של המותג שהייתה גם האחרונה של פורד, כמעצב הראשי במותג. על המסלול של אותה תצוגת אופנה היו פרוסים מרבדים של פרוות משובחות ונפוחות, עליהן צעדו הדוגמניות. בחנות של ג'וצי ישראל, הדגם זכה לכינוי: תיק "החתולה", כיוון שהיה מחובר אליו מעין זנב מפרווה. מחירו היה 40 אלף שקל.
התקופה דאז הייתה תקופה של שגשוג ופריחה כלכלית. בתי האופנה הפיקו רווחים עצומים ושיעורי הצמיחה של תעשיית המותרות שברו שיאים. לטום פורד היה החופש האומנותי להשתמש לעיצוביו בפרוות וחומרי גלם מנקרי עניים. פורד זכה לתמיכה של עורכות ווג הצרפתי והאמריקאי, קרין רוינפלד (ששימשה לו כמוזה) ואנה וינטור. שתיהן גם הקפידו ללבוש את עיצוביו כמעט בכל הזדמנות. אנה וינטור, הידועה כחובבת פרוות מושבעת וכאחראית לחזרתן לאופנה בשנים האחרונות, נחשבה אז לאוטוריטה שאין עליה עוררין (מאז, נראה שקרנה ירד).
מה שהחזיר אותי לאותו עידן הוא שלל תיקי הפרווה שעיצבו כמה מבתי האופנה הנחשבים לחורף 2009-2010. המחירים כמובן בהתאם. נראה דיי תמוה שדווקא עכשיו, בעיתות של משבר כלכלי, בחרו מעצבים רבים להשתמש בחומר גלם כל כך יקר, ראוותני ויוקרתי, אך גם כל כך שנוי במחלוקת. מה פוטנציאל הקניה של מוצר כזה? האם אנשים ירשו לעצמם לשלם כל כך הרבה כסף עבור מוצר לא שגרתי ושנוי במחלוקת בעידן של מודעות אקולוגית וכלכלית גבוה כמו זה כלנו?
אני לא יודע מה דעתכם בנושא פרוות, אקולוגיה או כלכלה. גם אני לא הגעתי לגיבוש מוחלט של דעה כזו (פוסט בנושא), אבל מה שבטוח, התיקים הללו גורמים לי לרצות להדליק מזגן ולהיכנס לתיק כזה, לפחות עד שהמיתון יעבור...

(מתוך התצוגה המדוברת, וכמובן התיק הבלתי נשכך. כשהדוגמנית מנופפת בו, הוא באמת נראה כמו חתולה...)