קו-אופ, הפעם בלי הריבוע הכחול

היו ימים בהם כולם האמינו בקולקטיב, כוחה של הקבוצה, "אתה עזור לי ואני אעזור לך". מדינתנו הקטנטונת הושתתה כולה על האידיאל הזה. פעם, כל ישראל היו ערֶבים וכל הערֶבים (ר' בסגול, לא קמץ) רצו לגור בקיבוץ. המחשבה הנאיבית על "כל אחד תורם בהתאם ליכולתו ומקבל בהתאם לצרכיו" נרמסה על ידי הקפיטליזם ומפלצות הנדל"ן. תאגידים מונופוליסטים השאלתו על השוק, גורדי השחקים כיסו את גוש דן, הבורסות נסקו ואפילו שירותים בסיסיים שהציעה המדינה, הופרטו. "הקיבוצים" הפכו לפרק בספר היסטוריה, הקרקעות נמכרו לקבלנים, דלתות חדרי האוכל ננעלו בשלשלאות חתומות פלומבה ועד מהרה "חברים נשארו רק באגד", וגם זה כבר בעירבון מוגבל, "בע"מ"!

שיעור מולדת, כוורת. תמונות: Elaina Musto & Emily Gillies, Zac Steinic for Yen Magazine.

עד לפני כמה שנים, רוחות מערביות נשבו בכלכלה: היזמים התעשרו ונראה היה שהרווחים רק תופחים ותופחים. ואז התפכחנו, קרנות הקש של מידוף נחשפו, הכלכלה קרסה ובמובנים מסוימים היה צריך להתחיל הכל מהתחלה. אבל כמה טוב שיש חברים טובים שתמיד נרתמים לעזרה בשעת צרה- מחברה אינדיבידואליסטית קפיטליסטית, חזרנו להכיר בכוחו של הקואופרטיב, גם באופנה, "קואופרישן אין פשן". תעשיית האופנה המנוכרת, האליטיסטית שמה את הסנוביזם יחד עם האף הסולד בצד וחזרה כיתה א'. אז לימדו אותנו ש1+1=2, ובדרך הסינרגיזם, אולי אפילו 3? כך כנראה נולד "קומוניזם הקפיטליסטי", "הניאוסוציאליזם" שאנו עדים לו "בעונות" האחרונות. להיכן שלא תפנו מותגי אופנה משתפים פעולה זה עם זה - מנצלים את המוניטין של האחד כדי לרומם את זה של האחר, מרחיבים את קהל היעד, יוצרים באז' תקשורתי, מגדילים את מחזור המכירות ובסוף מתחלקים בעלויות וכמובן שגם בהכנסות.

(הזורעים ברינה בדמעה יקצורו. משמאל ולמעלה: פרידה גוסטבסון לELLE שוודיה. מימין למטה: קרולין טרינטיני מדגמנת שדה חרוך בELLE ברזיל).

לאן נעלמו הימים שכל אחד עמד בזכות עצמו? חברות מסחריות בוחרות בנתיבים עקלקלים כדי להפוך את המוצרים שלהם לנחשקים יותר בעני הצרכן, לא בזכות טיבו של המוצר עצמו, אלא בזכות האריזה, האסוציאציה למוצר אחר וקישור למותג אופנה. פה, הבדיחה היא כבר על חשבון הצרכן. מדונה מעצבת משקפי שמש לדולצה וגבאנה, אמי וינהאוס לפרד פרי, סופיה קופולה ללואי ויטון, ואלה רק ה"סלבס". אל מקפירסון פתחה ליין הלבשה תחתונה, קיט מוס עיצבה ללונגשאמפ (אחרי שסיימה את החוזה עם טופשופ) וטוויגי ל"מרקס אנד ספנסר". סטלה מקרטני יצרה קולקציית ילדים עבור גאפ, קרל לגרפלד למייסיז (או הדסון או כל מי שרק יבקש), פטרישיה פילדס לMMC, פרוהנזה סקולר לטרגט וזה רק קומץ קטן מהידיים שהתגייסו לחפוף ידיים אחרות. שיתוף הפעולה של H&M עם לנוון לא יכול היה להיות אמצעי טוב יותר להמחשת הציניות שבתופעה: "אנחנו נעתיק אותך כל השנה, אתה תבוא, תעשה לנו קולקציה שתמחר כאילו לא היה לה זכר (חוץ מבישראל..), אנחנו נכבוש את התקשורת בסערה וכשכל זה יגמר, נמשיך לגנוב לך רעיונות ולמכור את הזיופים לאותם הדגמים כאילו כלום לא קרה". הרווח הכלכלי מהשיתוף אינו משנה, החשיפה התקשורתית והקשר שנוצר עם הצרכן לעתיד, הם החשובים בכל הסיפור. אלבז, יחזור לעצב לאלפיון העליון, ההמונים ימשיכו למשש את השקיות המעוצבות הבודדות שהצליחו לשים עליהן את ידיהם, לחלום על לנוון ולקנות H&M, H&M, H&M...בקולקציה הקיץ 2011 שהושקה בישראל בתחילת השבוע, תוכלו כבר למצוא ורסיה יומיומית לשמלת הקומות הצהובה או הכחולה של אלבר, הפעם ללא התגית של "לנווין", סתם H&M.

(מיסוני משתלטים על המשק, מימין לשמאל: בגד הים של H&M, הנעליים של קונברס, הסאן פלגרינו והקוקה קולה. ותודה לספי על התמונה הראשונה).

בעידן המודרני, אפילו המים הופכים להיות ממותגים. קחו לדוגמה את סאן פלגרינו, מותג המים בעל "המוניטין והאפיל היוקרתי", שחבר למיסוני והשיק קולקציית בקבוקים מעוצבים על טהרת הזיגזג האייקוני של בית האופנה האיטלקי. מיסוני מצידם, יזכה להגיע לשולחנות הסועדים בבתי הקפה ברחבי העולם או לפחות למודעות בחינם ואילו סאן פלגרינו, ייהנו להם מהילה היפית, עדכנית, "טיקט של מותג יוקרתי"- כי היום, אין דבר יותר תוסס מאשר כל הקשור ל"אופנה". מיסוני, שחברו כבר בעבר ליצרנית הסניקרס הפופולארית "קונברס", הציגו עצמם כבר אז בפני דור שלם של בני נוער שאולי לא היה מודע לקיומם. כך הגיעו לתודעתו של כל נער או נערה, גם אם אין זה אומר בהכרח שיגיעו לכפות רגליהם. (אגב, אם נחזור שנייה לקולקצית הקיץ של H&M תוכלו למצוא בה בגד ים עם אותו מוטיב הזיגזג. אבל ניחשתם נכון, השם "מיסוני" לא מופיע עליו. לא שזה משנה למישהו, אני בטוח שגם לא למיסוני).

(למעלה, הדגמים של מוסקינו משמאל ושל ורסצ'ה מימין. למטה, קולקציית קוקה קולה, 2009)

מיסוני הפגינו את כישוריהם בשחקי שיווק וזיקתם לתחום המשקאות הקלים כבר לפני כמה שנים. בשנה שעברה, רתמה חברת קוקה קולה את המעצבים המובילים באיטליה על מנת שישדרגו את בקבוקי הזכוכית המסורתיים של החברה. דונטלה וורסצה, אלברטה פרטי, אנה מולינרי (לבלומרין), אטרו, מוסקינו, פנדי וכמובן, מיסוני, הציגו את הבקבוקים הטרנדיים שעיצבו בתצוגה שחתמה את שבוע האופנה האיטלקי. בשנה שעברה, עיצבה ויויאן ווסטווד בקבוק מים עבור SIGG ובתצוגה של מייקל קורס ודיאנה פון פירסטנברג חילקו משקאות קלים, תוצרת "נותני החסות הנאמנים" כדי שלא יתייבש לפאשניסטות הגרון. לזכתו של המותג "אמיליו פוצי" יאמר שכאשר הנ"ל הסכימו לצלול לעסקי המזונות, הם עשו זאת עם השמפניה "פון קליקו", אבל פה נגמר הקשר שבין אופנה, יוקרה ושתיה. אם כבר נגענו בשמפניה, אי אפשר בלי לציין כי ראשי התיבות של החברה שבבעלותה לואי ויטון, כריסטיאן דיור, סלין, ג'יבנשי וגם מותגי אופנה רבים וטובים אחרים, LVMH- עומדים לא רק עבור "לואי ויטון", אלא גם עבור Moët, ייצרנית הDom Pérignon. איסי מיאקי החליט כנראה ברוח ה"זן", ששמפניה בסילסבטר זה פסה ועיצב עבור חברת המים המינרלים "evian" בקבוק מיוחד אותו הם שיווקו לקראת חגיגות השנה החדשה. לפניו עשו זאת פול סמית', ג'אן פול גוטייה וכריסטיאן לקרואה.

(evian. מימין לשמאל: איסי מיאקי, בקבוקי קריסטל במהורה מוגבלת שעיצב ג'אן פול גוטייה עבור החברה וגם המוצר שהגיע למדפים. בקצה משמאל: בקבוק בדמות אישה שעיצב כריסטיאן לקרואה, גם הוא במהדורה מוגבלת מקריסטל לצד הבקבוק להמונים).

כך, שמותיהם של מותגים מובילים שעיטרו בעבר שלטי ענק בשדרה החמישית בניו יורק, אבניו מונטנייה בפאריז או רחוב בונד בלונדון, מצאו עצמם על מדבקות נייר: נוטפים עגלי מים שהתעבו על בקבוקי הזכוכית במקררי המרכולים הקרובים לביתנו.

שימו לובסטר על הראש

תמיד תהיתי מדוע הלובסטר נחשב למעדן גורמה, אחרי הכל מדובר בשרץ אדום עם מחושים. אולי דוקא בגלל זה הוא הצליח לעורר מחלוקות לגבי אופן הכנתו, פיצוח גלגלתו בעזרת סכין חדה או השלכתו לסיר מים חמים, שיתבשל קצת... אבל גם כשהוא כבר מגיע לצלחת, לא כולם רואים עין בעין באשר לדרך הנכונה לאכילתו, האמריקאים אוכלים אותם עם סינר והצרפתים לא נוגעים בהם בלי שלל צלחות ו"כלי עבודה" שלא יביישו ארגז כלים של שרברב לבונטיני ממוצע. לפני כמה שנים, כאשר ביקרתי את משפחתי בלונדון, לקח אותי דודי האהוב למסעדת פירות ים. בתפרית: מיקס פירות ים ולובסטר, בלי הלכה הליפסטיק אבל כן עם שאר הדאווין (כמילות השיר ההוא שהיה להיט בארץ באותה התקופה שדוד שלי קם ועזב את הארץ רק כדי להפוך לכוכב ברדיו של הBBC ). המסעדה, Livebait, עוצבה כמסבאת Fish & Chips, עם אריחי קרמיקה לבנים ומבריקים, ושידרה פאסון"Upper- middle" . היה נחמד, היה טעים אבל האורחה הותירה אותי עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר ב"גורמה", אם תרצו, הוט קוטור של המזון, אבל המחשבה על השרץ בעל שריון הרוז' שפצחתי בעזרת המלקחיים, באופן הכי "ציביליזד" עם מפית על הבירכיים, לא עזבה אותי. גם לא המודעות לקיומו בתוך קיבתי. היו גם צדפות ענק, שהרקיחה המקננת בהן נשלקה מינימום רעש ומקסימום תענוג ומחרוזת הפנינים הגרנדיוזיות של הגברת שישבה בשולחן לידי עזרה לחזקה את ההכרה בכך שמדובר בתענוג נדיר, אקזוטי, כזה שרק מעטי מעט יוכלו להנות ממנו.

(בדרך כלל זה לא נראה ככה)

אבל כנראה שגורמה, כמו תפירה עילית הם טעם נרכש. כדי להרגיל תינוק בן 9 חודשים לטעמו של ירק לדוגמה, עליו להתנסות בו בממוצע כ20 פעמים. אם פספסנו את המומנטום ונחשפנו לטעם חדש מאוחר יותר, ההסתגלות אליו תיקח אפילו יותר. מיומנות השימוש ברפרטואר הבלתי נגמר של מזלגות ומפצחי צבתות לאכילת פירות ים גם היא תכונה נרכשת, הדורשת הדרכה קרובה ורצוי שתתבצע בסביבה אוהדת וחמה- בבית. בנוגע להוט קוטור, הסיפור הרבה יותר מורכב, לא רק כיוון שמדובר באומנות נכחדת, אלא כיוון שרובינו לעולם לא נזכה להתנסות בטעמה. מעטים הם בתי האופנה שמצליחים לשמר את המוסד המקדש את התפירה לפי מידה, הגימורים המושלמים. על מנת לקבל את התואר "הוט קוטור", בית האופנה מחוייב לעמוד בכללים הדרקוניים שנקבעו על ידי הפדרסיון שאמבר סאן דיקל דה לה הוט קוטור באשר לכל פאן של הבגד: החל ממיקומו של בית האופנה, גודלו, מקורם ואיכותם של חומרי הגלם, אופיים של התפרים וכמובן המחיר. ויש גם ביקורי פתע של חברי הפדרציה וכו'

(Lesage)

הפער בין דגם הוט קוטור לבין prêt a porter, אפילו de luxe, הוא שמיים וארץ. קחו לדוגמה את שאנל קוטור. כל פרט שעל המסלול, נתפר בעבודת יד, שמדך שעות ומשלב את עבודתם של אמנים, ארטיזנים, כמו לאסז', האימברויידר הנאמן של ההוט קוטור. את הנעליים, יוצר עבורם מזרוטי (שאם במקרה בא לכם נעל בהזמנה אישית אצל אותו המיסייה, תאלצו להפרד מכ15,000 ארו) ואת הטוויד האייקוני, טווה עבורם צרפתיה וזקנה שגרה בפרברי פריז סמוך שהמציאה נול מיוחד וזכתה להכיר את המדמואזל (שאנל) עוד כאשר זו הייתה בחיים. הכל כמובן עבודת יד. אבל כשהתרבות צועקת H&M, או במקרה הזה, על רקע "פיש אנד ציפס", צריך מידה רבה של ידע כדי לדעת להעריך את הפריטים, כמו גם המנות, באופן המגיע להן, וידע זה עניין נרכש. ברי המזל- נולדו למשפחות הנכונות וינקו את כל העולם הזה עם החלב, וילונות הטפטה והרכישות מהאטליה של שאנל או דיור. השאר, יאלצו ללקט את פיסות המידע בנוגע לעולם הולך ונעלם, מחוז שלם של אמונת וירטואוזית שבדומה לפומפי, הולכת ונקברת מתחת לבה הרותחת של רשתות האופנה המהירה- המקדונלדס של האופנה.
בשבוע שעבר נערכה בניו יורק תצוגת האופנה של הקולקציה שעיצב אלבר אלבז עבור H&M ששוווקה תחת הכותרת Lanvin for H&M "Haute Couture" Fashion Show, מתוך נסיון להנחיל להמונים את הרעיון כי "גם אם את קונה פריט שיש לעוד 10,000,000 נשים בעולם, את עדיין יכולה להפוך אותו לייחודי רק לך, "הוט קוטור". הדוגמניות, לבושות בעיצובים השחוקים ששכפל אלבז עבור החברה המסחרית, צעדו על מסלול מעוטר בשטיח בסגנון נאוקלסי. שער הורדים החיים שעיטר את הפתח ממנו הגיחו הדוגמניות והדמיון שלו לאותה התפאורה שהייתה מזוהה עם תצוגות הקוטור של YSL, היה הקשר היחיד לתפירה עילית. מתחת לשנדלירים מקריסטל מרצד, הוצגו הדגמים שהועתקו מפריז ונתפרי בסין. ולמה אף אחד לא מתבייש להשתמש בצמד המילים האלה כדי לתאר מוצר כל כך רחוק מהעקרונות מתמצית הקוטור (בגד נוצר באופן בילעדי עבורה ונתפר למידותיה)? בגלל הבורות. ל99% מהאוכלוסיה, אין מושג מה המשמעות של צמד המילים, אבל אף אחד לא מהסס לזרוק אותן לכל עבר. החל מהיום כולנו נהיה מוקפים בנשים לבושות שמלות טול ואפליקציות קריסטלים: בסופר, באוטובוס ובבנק, כולן בטוחות שמהיום, הוט קוטור הוא שמן השני.

(למעלה, Isi Blow והלובסטרים שלראשה. למטה, הצבתות של מקווין, הכובע של טרייסי בווג האיטלקי, ועל הברווזון גאגא)

איזבלה בלואו ידעה להעריך קוטור. הכובען פיליפ טרייסי, היה חבר קרוב ומקווין נחשב לאחד מ"בני טיפוחיה". גם סופי דאל הייתה תגלית של היחצ"נית האובדנית, אבל זה יותר בצד של "הפיש אנד צ'יפס" עם דגש על ציפ'. כובע הלובסטר שעיצב עבורה טרייסי הצליח להרים כמה גבות, גם כאלה שהיו משותקות בבוטוקס. אבל כשהיא לבשה אותו, זה היה בכך את כל הכנות, והאוטנטיות, האהבה, האמונה וההערכה למוצר כמו גם לכל העשייה הקשורה בו. בלואו התאבדה כיוון שלא יכלה להתמודד עם סרטן הלבלב שלה (וגם ככה הפרוגנוזה שלה לא הייתה יותר מידי טובה) ומקוון שם קץ לחיו כי לא יכל לעמוד בלחץ. טרייסי נשאר, והלובטרים שלו מעטרים כעט את ראשה של ליידי גאגא. אותה הגאגא שהפכה לסמל של דור שלם, רעב לתשומת לב ולפרסום, שטוח כמו הקול של הליידי וחסר בטחון כמו הדידוי שלה על נעלי העקב בדמות צבתות הלובסטר שעיצב מקווין לקיץ 2010.

העושר הויזואלי בקליפ של השיר SING, המספיק בזמנו כדי לכבוש את ליבי. אבל הפער שבין האימג' שמצטייר בו לבין התוגה שבמנגינה ממשיכים להרשים אותי עד היום. האווירה המלנכולית, הצביעות שבציביליזציה החושפת את פניה הוולגריים והברוטליות שמתחת לפני השטח בארוחת פיות ים של אנשי הליכות מנומסים מזכירים שלא צריך לקבל משהוא רק בגלל האופן בו הוא נתפס בעיני אחרים.

לנוון לכל פועל

זה ממש לא יהיה הולם אם בזמן שכל הבלוג ספרה האופנתית, או אפילו יותר מזה; האטמוספרה כולה, רוחשת ובוחשת על נפלאות הקולקציה שעיצב אלבר אלבז לHennes and Mauritz) H&M), אני אנוכי לא אתייחס לכך... ובכן, למרות היופי הויזואלי, העושר הטקסטורלי, השפע הרעיוני והאהבה העמוקה שיש לי לאלבר אלבז ולעיצוביו, יש בי מידה לא מבוטלת של אמביוולנטיות כלפי הקולקציה: מצד אחד, המותג השוודי, שבנה את שמו (כמו גם את ביתם של בעליו וקרנות הנאמנות של ילדיהם) על גנבת רעיונותיהם של מעצבים והפקעת זכויות יוצרים (לא באמת, כי אין אפשרות להגן עיצוב כפטנט רשום בחוק)- בא כעט ומזמין את אותם האנשים לעצב עבורו, תוך שהוא נהנה מהבאזז התקשורתי ומהרווחים הצפויים.

הבעיה השנייה שלי היא עם מר אלבז עצמו. מדובר ללא ספק במעצב הווירטואוז, כזה שמצליח להחסיר פעימה מלבבותיהן של מספר לא קטן של נשים מסביב לעולם עם כל קולקציה שהוא מציג (4 בשנה). הוא מפתיע כל פעם מחדש אך שומר על קו העיצובי האופייני לו. אולם כאשר ניתנה לו ההזדמנות "לרדת אל העם", הוא עושה את הטעות הקרדינלית ובמקום "להעלות את העם ללנוון", בוחר לשחזר דגמים מהקולקציות הקודמות של המותג. הפריטים שיופיעו בסניפים השונים ברחבי העולם החל מה23 לחודש, זהים כמעט לאלה שראינו כבר בקולקציית קיץ 2009 (הנעלליים המדהימות, המחרוזות המקסימות וכמה דגמי שמלות ומעילים עם הנפחים והאסימטריה האופיינית לבית האופנה), בחורף 2010/9/8 (השחור, הנפחים, הסאטן, הטול, הרשת דמוית הגרביון שעליה הודבקו קריסטלים) ובריסורט 2010 (הפונפונים, ההדפסים הפרחוניים, החולצות המצוירות). הקולקציה נראית כארכיון- רטרוספקטיבה שעשה לעצמו אלבז בעודו בחיים. למעשה, כל מה שעשה אלבר הוא למחזר! בעודי אומר זאת אציין כי הדגמים שזכו לתחייה מחודשת ולחיי נצח בארונו של הפרולטריון, היו בין העיצובים המוצלחים והאהובים ביותר של אלבז, וזו גם הסיבה שזכו להפוך לאייקוניים. כאלה שניתן היה לקשר ולזהות עימו ממרחקים.

(משמאל, תקריבים מתוך קולקציית קיץ 2009 שהייתה האחת "השראות" המרכזיות לקולקציה)

ולמה שישקיע את המאמץ וימציא משהוא יש מעין? הרי קהל היעד אליו מופנית הקולקציה יקנה במילא את הגרסאות המועתקות בין אם עיצב אותם אלבז בעצמו ובין אם היה זה מעצב פלוני אחר (כפי שקורה היום לא מעט ברשתות האופנה המהירה תחת כל כיפת קניון רענן). ספק אם ידעו ההמונים להעריך את מורכבותם של הדגמים וההקפדה על הפרטים הקטנים: אחד הפריטים שהקסים אותי בקולקציה וסביר להניח שלא יכבוש את ליבה של הישראלית הממוצעת, היה מעיל פרוות לוטרה חומה שתפריו החיצוניים נחשפו במכוון וכפתור אחד בו הוחלף בקריסטל פרחוני, כאילו הושאל מארונה של זקנה פריזאית שלבשה אותו עד שנשחק. השוליים הפרומים, התפרים הלא גמורים ועבודת הבטנה הפנימית המושלמת (כן, בH&M), הם זן נדיר של קרפטמנשיפ במבחר שמציעות רשתות האופנה המסחריות. אין שם טריקו וגם לא ג'ינס! יש שפע של טול, סאטן ובאופן כללי, כל הדגמים אלגנטים, אפיל מעט פומפוזיים- כאלה ההולמים אירוע "BLACK TIE", לא סתם casual wear. אלה לא בגדי עבודה, אלא בגדי בילוי, חסרי זהות המשייכת אותם לשנה או עונה, הם נועדו להילבש גם הרבה אחרי שההתלהבות הסנסציונית משיתוף הפעולה תתפוגג.
עדיין לא החלטתי איזה מהפריטים לאמץ לארוני שלי. מבחר בגדי הגברים הוא פשוט, סולידי, אך כשם שהוא בסיסי כך הוא גם מושלם. אף פריט לא עורר אצלי את "הקרייבינג" למעט כמה ממקטורני בד קרפ כחול כהה בעל דוגמה משובצת או מכנסיים רחבים אלגנטים עם גומי (!), שמזכירים לא במקרה את אלה שנוהג ללבוש אלבז (כנראה שחשב על עצמו כאשר עיצב לבני מינו). מצד שני, כיוון שהמחירים אינם גבוהים, ואת קולקציית הגברים ניתן לקנות בלי הגבלה, בלי טור, בלי שומרים, בלי סטופר ואחרי הכל, מדובר בלנוון, אני לא חושב שיש לי סיבה לא ללכת ולרכוש לי פיסת היסטוריה

(מימין: איורים של הקולקציה. משמאל, מדאם וואנג במסיבת ההלווין של לנוון בשבוע שעבר)

כעט, נקודה אחרונה לסיום: כולנו, חובבי האופנה, "הלנוונופילים", חייבים תודה גדולה לאישה שבלעדיה "כל הטוב הזה" לא היה מתאפשר. אני לא מדבר על Margareta van den Bosch, שכבודה במקומה מונח (והשמועה אומרת שבינה לאלבז- נרקם רומן לא קטן...) אלא על Shaw Lan Wang. הגברת הטיוואנית, קנתה בשנת 2001 את המותג הדועך שנחשב אז למיושן מידיו של תאגיד לוריאל והעניקה לאלבז את הזדמנות חייו- לאחר שנזרק בבושת פנים מתפקיד המעצב הראשי בYSL והוחלף ע"י טום פורד (בקרוב הסרט). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באישה תמוהה וביזארית, אבל כולנו עשויים להראות כך מהזוית הנכונה....
אם בא לכם לקרוא עוד על הקולקציה וכל מה שרציתי לומר ולא רציתי לכתוב פעמיים, לחצו על הקישור.

Jimmy Choo + H&M

אחרי שיתוף הפעולה של ענקית ההלבשה ההולנדית עם Matthew Williamson , לא ציפיתי שיכול להיות משהוא שיתעלה עליו. היום הודיעה H&M כי המותג הבא שיעצב עבורם קולקציית עילית במחירים שווים לכל נפש הוא Jimmy Choo.

Tamara Mellonמנכלית החברה והיזמית מאחוריה (שברשותה ארון בגדים ובו אוסף של יותר מ- 500 נעלי ג'ימי צ'ו ותיקים, כולל אוצרת האחראית על מיון, רישום ועידכון הארכיון), אישרה את הידיעה.
הקולקציה תכלול נעלים, תיקים ואביזרים לנשים, אך שימו לב!, גם לגברים!!!!! יחי השוויון.
בנוסף, המותג יעצב גם בגדים לבישים, דבר שהוא חדש עבורם.

הקולקציה תגיע לחנויות ב 14 בנובמבר, העזרו בסבלנות...

הצצה לדגם מתוך הקולקציה...נראה מבטיח!

לפני שפגש את תמרה מלון, ג'ימי צ'ו היה יצרן נעליים כמעט אנונימי בלונדון, שייצר נעלים בהזמנה במידתה ולפי דרישותיה של הלקוחה. תמרה מלון, שהיתה אז עורכת האקססוריז של "ווג" הבריטי, הייתה נוהגת לבצע הזמנות בתדירות גבוהה, כמו גם חברותיה ושאר נשות חברה הגבוהה.
ב 1996 יסדו מלון וצ'ו את המותג. מלון ואחייניתו של צ'ו הן המעצבות הראשיות כרגע. ג'ימי צ'ו עצמו ממונה על עיצוב וייצור קו ה"קוטור" של המותג.

רשימת קניות...

בהמשך לרשומה על עיצוביה של ריי קוואקובו לH&M, ראיתי היום באתר של וואלה צילומים נוספים לדגמים שעיצבה ריי קוואקובו מקום דה גרסון לרשת (חלק מהדגמים פירסמתי בעבר בבלוג).

העיצובים כשלעצמם נראים מענינים וחדשניים (כמו מכנסי דיגים או זקטים שעברו דה קונסטרקציה ורקונסטרקציה חלקית, כמו גם משחק עם גדלים ודוגמאות שונות של נקודות). אך ההסתיגות היחידה שיש לי היא מאיכות הבגדים. כבר מהתצלומים הראשוניים הללו ניתן להתרשם מהבדים הזולים שלבטח אינם נעימים למגע, עבודת תפירה רשלנית וגימורים לא מדויקים. כמובן שלא היינו מצפים לגדולות ונצורות מחברת "אופנה מהירה" אך מרי קואקובו כן. העובדה שריי קואקובו הסכימה להתפשר על האיכות, בלתי נסלחת (על עקרונות ופילוסופיה אפשר לותר...).

אבל בכל זאת, אם כבר בפשרות עסקינן, מה כן אפשר לקנות. בקולקצה הבחנתי בז'קט קצר הנסגר ע"י שני כפתורים ומתפצל לצידי הגוף מנקודת הרכיסה. הוא מזכיר לי קצת ז'קט של ליצן, או את אלבר אלבז ולכן מתאים גם לגברים ויש לו המון שיק וחן. אני לא נוטה ולא ללבוש בגדי נשים, אך כיון שהכפתורים בז'קט זה תפורים הצד ימין, כפי שמקובל עבור בגדי גברים, היתי מרגיש נוח ללבוש אותו. מראה נוסף שמצא חן עני הוא חולצת פולו ומכנסים קצרים בצבע אפור בשילוב נקוות גדולות בצבע נייבי. גם כאן, המראה מזכיר לי אומני קרקס, והוא דיי מאפיין את המעצבים היפאנים בכלל וקואקובו בכלל. קרקס, לולינים וליצנים, היו להשראה מרכזית בעבודתיה של המעצבת בעבר, גם המתח שבין גברי לנשי היה מרכז לעבודות שהציגה, ולכן הבחירות שלי דיי מענינות, אתם לא חושבים?

עכשיו של מה שנשאר לי הוא לטוס לאחת מבירות ארופה, לעמוד בתור שני לילות לפני הגעת הקולקציה לחנויות, לשלם מחיר דיי גבוה יחסית לH&M וללבוש.
או להמשיך לחלום...