כוכבים נופלים בשמי פריז- שבוע האופנה לחורף 2013/14

ישנם לא מעט דברים שמוטב היה אילו היו נשארים בתקופה בה הם קרו וממשיכים להיות נחלת העבר בלי לחזור שוב לעולם. הסגנון האופנתי שאפיין את שנות השמונים, הוא ללא ספק דוגמה טובה לכך. זה נכון שבתקופה האחרונה אנו עדים לחזרתן של חלק מהגזרות והפריטים שאפינו את התקופה (כמו הג'מפרים, הטרנינגים והכתפיים המודגשות), אבל כמו בכל תחום בחיים- דברים טובים באים במנות קטנות. אוליבייר רוסטנג, מעצב הבית של בלמן, הוכיח בדיוק את טענה הזו באמצעות קולקציית חורף 2013/14 שהציג בפריז השבוע. התרגום המילולי והנאמנות למאפייני הלבוש באותו עשור נורא, בו גם נולד המעצב הצעיר בן ה27, יצר מלתחה שלמה שנראה כאילו נלקחה מהסדרה "דלאס" או "שושלת"- המקוריות, לא גרסת ההמשך. כריות כתפיים (שיצרו צללית רחבה, רחבה מאוד...רחבה כמו גורילה), מכנסי הרמון, פנסים במכנסיים או חצאיות מותן גבוהה, בדים עם דוגמאות מעויינים וריבועים בצבעי פוקסיה מטאלית (מתוקה עד כדי בחילה), ירוק זרחני רעיל, כסף וזהב, היו "פלאש בק"- רע וחסר טעם- אל העבר.

 

 "שושלת" זה אולי רפרנס רחב מידי, אפשר לצמצם את ההשראה ששאב רוסטנג למלתחה של אלקסיס (ג'ון קולינס) בלבד...

"מחזור 1984"- מאחורי הקלכים בתצוגת האופנה של בלמן לחורף 2013/14 (צילום: סוני ונדולדה)

עגילים עמוסי קריסטלים מאורכים, הזכירו את הנטיפים שעל מנורות השנדליר העצומות שהיו תלויות על תקרות מעוטרות עלי הזהב באולם והיו מצועצעות אפילו יותר מהשנדליר שנרקמה על אחת השמלות מהתצוגה של רף סימונס לכריסטיאן דיור (קולקציה שהייתה מוזרה לטעמי וכללה תיקים מעוטרי איורי רקמה בדמות נעליים או ציורים מטופשים על שמלות שלא ברור מי יסכים לקנות). גם העגילים של שושנה דמרי או עופרה חזה בשנות תהילתן עלו בהקשר זה. רוסטנג, הסביר שהמחשבה על פאריז וצרפת, כמו גם מורשת העשירה והמפוארת של בית האופנה עבורו הוא מעצב, הובילו אותו לגלוש את העבר ולשאוב השראה ממעצבים כמו פוארה וקריסטיאן לקרואה בתקופה שעיצב עבור בית ההוט קוטור פאטו. במהלך גלישה זו, עלה כנראה רוסטנג על גל גדול מידי, כזה שהוביל אותו לעצב קולקציה מיושנת, מנותקת מכל הלך הרוח המינימליסטי או התחכום שקריטי כל כך לעיצובים בהווה והותיר את בלמן בפיגור. פיגור של כ30 שנה אחרי הציביליזציה.

(זה הזמן לציין כי אילו באמת התיימר רוסטנג לעצב קולקציה המגלמת בחובה אופי "פריזאי-צרפתי אמיתי", הייתי מצפה שתראה יותר כמו זו שעיצב פיטר קופינגלנינה ריצ'י או זו של אלבר אלבז ללנווין, שהיו מוצלחות במיוחד). 

Balmain Fall/Winter 2013/14

  Cher! 

(מימין בבלמן, משמאל אצל גרת' פיו)

אלמנט נוסף, או נכון יותר, אולי אפילו "קונספט שלם", שמוטב היה לו להישכח בעבר, אך הופיע בתצוגה של בלמן, הייתה שר, הזמרת. למרות שהקשר שלה לאופנה מתחיל ונגמר ברשימת המתלבשים הגרועים והמעצב היחיד שאת שמו היא מכירה הוא בוב מקי, שגם יצר עבורה תלבושות בטעם רע מספיק כדי למקם אותה ברשימות אלה. שר נראתה לא מעט במהלך בתצוגות שבוע האופנה: פרט לתצוגה של בלמן שם חבשה כובע פרוות טלה צעיר (עם הכיתוב "רוק") ומכנסי מעויינים (מהקולציית הקיץ של המותג)- במראה הפיראט, ניתן היה לראות אותה חובשת כובע פרוות רקון בשורה הראשונה גם אצל ריק אוונס. הנוכחות החריגה של הזמרת בתצוגות האופנה הפריזאיות, גרמה לי לתהות האם מדובר במסע לקידום עצמי והתרברבות בקורס הניתוחים הפלסטיים האחרון שעברה או יוזמה של הפדרציה הצרפתית לאופנה- לקידום המעצבים המציגים בשבוע האופנה הלאומי? למרות נוכחותה הפיזית החריגה והתמוהה, קולה הערב נשמע תואם והלם את תצוגת האופנה של לנווין, כאשר השיר "It's In His Kiss", בביצועה הזמרת, החל להתנגן ברקע (הפעם ללא נוכחותה בקהל).

   

Gareth Pugh Fall/Winter 2013/14

 שר, שישבה גם בשורה הראשונה של גרת' פיו (למרות שהעידה כי מעולם לא שמעה את שמו של המעצב או צפתה בבגדים בעיצובו), לא הייתה הדבר היחיד שהפריע לי בתצוגה של המעצב. בתצוגה בלטו הגזרות הנשיות, בינהן עליוניות מעטפת ושמלות בעלות חצאיות רחבות ומלאות, כאלה שכוכבות בעלות תדמית אפלה כדוגמת אנג'לינה ג'ולי, רוני מארה או כריסטינה ריצ'י היו יותר משמחות ללבוש על השטיח האדום באוסקר של חורף 2013/14. הדגמים יצרו את הרושם כי המעצב שנחשב ל"אוונגרד", מאס העונה בדרכו החלוצית וניסה (באופן שנראה מאולץ) להתקרב אל המיינסטרים. לאחר התצוגה, חלקה שר עם העיתונאים את התפעלותה הכנה מהדגמים והביעה נכונות ללבוש אותם, "מעולם לא ראיתי עיצובים כאלה" הוסיפה- מה שהיה נכון פיגורטיבית אך גם מילולית. עוד פרסונה (הפעם נון גרטה), שהייתה שמחה ללבוש את העיצובים של פיו הוא ג'ון גליאנו, ששמלות שנראו כאילו היו עשויות מגזרים של שקיות זבל ואביזרי ראש דמויי קפוטה, קרוב לוודאי קלעו במדוייק לטעמו, כמו גם קולות הכינור שהתנגנו ברקע והזכירו מוזיקה חסידית.

From Time To Time

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.

Press those pants

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).

אפשר להתחיל לחמם מגהצים...

לנוון לכל פועל

זה ממש לא יהיה הולם אם בזמן שכל הבלוג ספרה האופנתית, או אפילו יותר מזה; האטמוספרה כולה, רוחשת ובוחשת על נפלאות הקולקציה שעיצב אלבר אלבז לHennes and Mauritz) H&M), אני אנוכי לא אתייחס לכך... ובכן, למרות היופי הויזואלי, העושר הטקסטורלי, השפע הרעיוני והאהבה העמוקה שיש לי לאלבר אלבז ולעיצוביו, יש בי מידה לא מבוטלת של אמביוולנטיות כלפי הקולקציה: מצד אחד, המותג השוודי, שבנה את שמו (כמו גם את ביתם של בעליו וקרנות הנאמנות של ילדיהם) על גנבת רעיונותיהם של מעצבים והפקעת זכויות יוצרים (לא באמת, כי אין אפשרות להגן עיצוב כפטנט רשום בחוק)- בא כעט ומזמין את אותם האנשים לעצב עבורו, תוך שהוא נהנה מהבאזז התקשורתי ומהרווחים הצפויים.

הבעיה השנייה שלי היא עם מר אלבז עצמו. מדובר ללא ספק במעצב הווירטואוז, כזה שמצליח להחסיר פעימה מלבבותיהן של מספר לא קטן של נשים מסביב לעולם עם כל קולקציה שהוא מציג (4 בשנה). הוא מפתיע כל פעם מחדש אך שומר על קו העיצובי האופייני לו. אולם כאשר ניתנה לו ההזדמנות "לרדת אל העם", הוא עושה את הטעות הקרדינלית ובמקום "להעלות את העם ללנוון", בוחר לשחזר דגמים מהקולקציות הקודמות של המותג. הפריטים שיופיעו בסניפים השונים ברחבי העולם החל מה23 לחודש, זהים כמעט לאלה שראינו כבר בקולקציית קיץ 2009 (הנעלליים המדהימות, המחרוזות המקסימות וכמה דגמי שמלות ומעילים עם הנפחים והאסימטריה האופיינית לבית האופנה), בחורף 2010/9/8 (השחור, הנפחים, הסאטן, הטול, הרשת דמוית הגרביון שעליה הודבקו קריסטלים) ובריסורט 2010 (הפונפונים, ההדפסים הפרחוניים, החולצות המצוירות). הקולקציה נראית כארכיון- רטרוספקטיבה שעשה לעצמו אלבז בעודו בחיים. למעשה, כל מה שעשה אלבר הוא למחזר! בעודי אומר זאת אציין כי הדגמים שזכו לתחייה מחודשת ולחיי נצח בארונו של הפרולטריון, היו בין העיצובים המוצלחים והאהובים ביותר של אלבז, וזו גם הסיבה שזכו להפוך לאייקוניים. כאלה שניתן היה לקשר ולזהות עימו ממרחקים.

(משמאל, תקריבים מתוך קולקציית קיץ 2009 שהייתה האחת "השראות" המרכזיות לקולקציה)

ולמה שישקיע את המאמץ וימציא משהוא יש מעין? הרי קהל היעד אליו מופנית הקולקציה יקנה במילא את הגרסאות המועתקות בין אם עיצב אותם אלבז בעצמו ובין אם היה זה מעצב פלוני אחר (כפי שקורה היום לא מעט ברשתות האופנה המהירה תחת כל כיפת קניון רענן). ספק אם ידעו ההמונים להעריך את מורכבותם של הדגמים וההקפדה על הפרטים הקטנים: אחד הפריטים שהקסים אותי בקולקציה וסביר להניח שלא יכבוש את ליבה של הישראלית הממוצעת, היה מעיל פרוות לוטרה חומה שתפריו החיצוניים נחשפו במכוון וכפתור אחד בו הוחלף בקריסטל פרחוני, כאילו הושאל מארונה של זקנה פריזאית שלבשה אותו עד שנשחק. השוליים הפרומים, התפרים הלא גמורים ועבודת הבטנה הפנימית המושלמת (כן, בH&M), הם זן נדיר של קרפטמנשיפ במבחר שמציעות רשתות האופנה המסחריות. אין שם טריקו וגם לא ג'ינס! יש שפע של טול, סאטן ובאופן כללי, כל הדגמים אלגנטים, אפיל מעט פומפוזיים- כאלה ההולמים אירוע "BLACK TIE", לא סתם casual wear. אלה לא בגדי עבודה, אלא בגדי בילוי, חסרי זהות המשייכת אותם לשנה או עונה, הם נועדו להילבש גם הרבה אחרי שההתלהבות הסנסציונית משיתוף הפעולה תתפוגג.
עדיין לא החלטתי איזה מהפריטים לאמץ לארוני שלי. מבחר בגדי הגברים הוא פשוט, סולידי, אך כשם שהוא בסיסי כך הוא גם מושלם. אף פריט לא עורר אצלי את "הקרייבינג" למעט כמה ממקטורני בד קרפ כחול כהה בעל דוגמה משובצת או מכנסיים רחבים אלגנטים עם גומי (!), שמזכירים לא במקרה את אלה שנוהג ללבוש אלבז (כנראה שחשב על עצמו כאשר עיצב לבני מינו). מצד שני, כיוון שהמחירים אינם גבוהים, ואת קולקציית הגברים ניתן לקנות בלי הגבלה, בלי טור, בלי שומרים, בלי סטופר ואחרי הכל, מדובר בלנוון, אני לא חושב שיש לי סיבה לא ללכת ולרכוש לי פיסת היסטוריה

(מימין: איורים של הקולקציה. משמאל, מדאם וואנג במסיבת ההלווין של לנוון בשבוע שעבר)

כעט, נקודה אחרונה לסיום: כולנו, חובבי האופנה, "הלנוונופילים", חייבים תודה גדולה לאישה שבלעדיה "כל הטוב הזה" לא היה מתאפשר. אני לא מדבר על Margareta van den Bosch, שכבודה במקומה מונח (והשמועה אומרת שבינה לאלבז- נרקם רומן לא קטן...) אלא על Shaw Lan Wang. הגברת הטיוואנית, קנתה בשנת 2001 את המותג הדועך שנחשב אז למיושן מידיו של תאגיד לוריאל והעניקה לאלבז את הזדמנות חייו- לאחר שנזרק בבושת פנים מתפקיד המעצב הראשי בYSL והוחלף ע"י טום פורד (בקרוב הסרט). הרושם שנוצר אצלי הוא שמדובר באישה תמוהה וביזארית, אבל כולנו עשויים להראות כך מהזוית הנכונה....
אם בא לכם לקרוא עוד על הקולקציה וכל מה שרציתי לומר ולא רציתי לכתוב פעמיים, לחצו על הקישור.

אפוקליפסה עכשיו

תמונות בעלי חיים חסרי אונים משוחים בנפט או שמני מכונות הנפלטים מאוניות מסע או ניגרים אתרי קידוח בים היו ההשראה להפקת אופנה שהתפרסה על פני 24 עמודים בגיליון אוגוסט של ווג איטליה וצולמה על ידי סטיבן מיזל. השמן, הדולף מחביות דלק הנפלטות אל הים בעקבות תקלות בספינות המסע, פיצוצים באתרי קידוח או תקלות בצינורות הובלה תת קרקעיים המתנקזים אל הים, הפכו לאחד מהאסונות הסביבתיים המאיימים להשמיד מרקמים אקולוגים לאורך חופי העולם. הפטרול השומני מתפשט לעומק האוקיינוס וזוחל לכיוון החוף בעודו משמיד באופן מיידי כל דבר חי הנקרה בדרכו. השקנאים, הצבים, דגים או יונקי המיים שיתעטפו בחומר שומני זה, יראו את סופם לאחר סבל וגסיסה ממושכים.
אחד האסונות המפורסמים שמראים את אותותיהם עד היום הוא דליפת הנפט באתרי הקידוח באלסקה שהתרחשה לפני 20 שנה וממשיכה להשפיע על חיי הבר שם עד היום. באפריל האחרון, פורסם כי דליפת הפטרוליום מאסדת קידוח הנפט שבמפרץ מקסיקו גדולה יותר פי חמש מההערכות הקודמות ונובעת מליקויי בטיחות עקב חוסר נכונותה של חברת הקידוח הבריטית להשקיע את המשאבים ולעמוד בכל התקנים. רוב הגורמים המעורבים בתעשיית הנפט, ממהרים להתנער מהאחריות ומסרבים לשאת באחריות ולהשתתף במאמצים לשיקום האקולוגי, זאת למרות שפועלם מניב מיליארדי דולרים בשנה.
עולם האופנה מעולם לא ראה עצמו כמחויב לערכי מוסר או חוקי טבע. כללי אתיקה וזכיות בעלי החיים, עניינו רק קומץ קטן מהמושכים בחוטים בעסק המנציח עצמו על גבי דפי הכרומו או מסלולי התצוגות. זכויות בעלי החיים, כבודם של עובדים במפעלי טקסטיל בעולם השלישי או זכויותיהן של הדוגמניות "לבריאות"- הוקרבו על מזבח צו האופנה. לעיתים, עם שינוי המגמות והתחזיות, חזרו אותן פיגורות בולטות לנורמות ישרות יותר, אולם לא לזמן רב. התנערות מאחריות גם היא אחד המאפיינים הבולטים של הביזנס. לאומת זאת, הפרובוקציה, או ההתרסה לשמה, היו תמיד אמות הסיפים בעולם האופנה.

(מימין לשמאל: גרת' פיו, אן דמולמיסטר, ריק אוונס, בוטגה ונטה)

פני האופנה כיום מישירים מבט לכיוון מורבידי, אפל וחשוך יותר. יצירותיו של גרת' פיו וריק אוונס מדברות בעד עצמן. השימוש בעורות כהים, גזרות רדיקליות, וההגמוניה של הצבע השחור מצביעים גם הם על התופעה. ניטים קוצניים, נוצות עורב, תכשיטים עשויים שלשלאות גסות- שמככבים על מסלולי התצוגות כבר עונות, תומכים גם הם באותו הכיוון. אפוקליפסה, חורבן וכאוס הן המילים שגודשות היום את לוחות ההשראה גם בתי האופנה המוכרים בזכות אופיים הקלאסי המעודן כדוגמת פראדה,לנוון, בוטדה ונטה וכריסטיאן לבוטון.

מימין לשמאל: לנווין, YSL, ג'יבנשי, דיסקוורד)

ניסיונות לזעזע את המתבונן, לבחון את המוסכמות ולדחוק את הטעם הקולקטיבי עד הקצה הם סממנים בריאים המאפיינים יצירה טובה. אולם האסטטיקה חשובה לא פחות. אופנה יכולה להיות מפלט מנחם או אמתעי להביעה מחאה, אך תמיד מהווה מראה לתהליכים המתרחשים בחברה. המצב כלכלי מאיים וערכי מוסר לקויים המאפיינים את התקופה שבה אנו חיים מוציאם את דרכם גם הפעם אל הקולבים ומתועדים על ידי עדשת המצלמה. עושר סגנונות הלבוש שמאפיין את האופנה בימינו היא אולי העדות הטובה ביותר לבלבול הקאוטי שבו אנו חיים, אולם יתכן והעתיד נראה אופטימי ומנחם יותר. תקופות שהתאפיינו בחוסר יציבות או אי ודאות, הובילו לעשורים הזוהרים והאלגנטיים ביותר, כך שייתכן ומשתלם להתאזר בסבלנות.

...בתוך נייר עיתון

הרבה הכנות קדמו את הצילומים שליוו את כתבת הנושא על טל בקרקוביץ "בישראל היום". לאחר שנתבקשתי על ידי הסוכנות של ברקוביץ', יולי, להלביש את טל לצילומים, התחלתי ב"איסופים" קדחתניים. הציפיות היו גבוהות, אך התוצאה שהופיע בעיתון הזרוק על המדרכות כמו סמרטוט אדום, הייתה מלהיבה פחות...

(אודרי הפבורן כהשראה, שמלה של לנוון מקוקציית חורף 2008. על הקולב :שמלה של לולו ליאם "בנות", שרשרת "אמארו", נעל של "אלדו" והשער הידוע לשמצה ב"ישראל היום").

ראשית פקדתי את הכיכר (כיכר המדינה), שם מצאתי את "הסט המנומר": שמלה מנומרת, חצאית מנומרת שהייתה אמורה להלבש עם ג'קט בסגנון טרנץ' שנתן צללית של ה"ניו לוק" אליבה דה דיור וסגנון ספארי של YSL. שרשרת פנינים שלבשה ג'קי אונסיס- גם היא נמצאה באותו הבוטיק, ג'ררד דראל. משם המשכתי לזארה, שם אספתי חצאית פרחונית דמויית שיפון, גופיות לייקרה בצבעים של ורוד ומגנטה ומעיל עור קצר. השילוב בין הקלילות הפסטלית והאוריריות של החצאית מציגים קונטרסט ומשלימים זה את זה במידה מסויימת. שלושה זוגות נעליים גם הם עזבו את זארה לכמה ימים.בטופשופ, אספתי חצאית טול, בגד גוף מתחרה ורודה, 2 בגדי גוף נוספים שתאמו לג'ינס סקיני ומכנסון קצרצר מעוטר נקודות פולקה ומכנסונים פירחוניים. את הכל השלמתי בנעלי עקב שחורות (העתק של כריסטיאן לבוטון) ושמלה שחורה שהדיפה ניחוח של אלבר אלבז אך הייתה שיכת ל"בנות" של לולו ליאם. האקססוריז: מינימליזם, שרשרת ברוקאית מ"אמארו".

(נפלו בעריכה)

אחרי כל ההתרוצצויות שנמשכו יום שלם, הכל נפל בעריכה (אין כסף ואין מקום) פרט לשני מראות: האחד, שזכה להופיעה בשער השני במוסף סוף השבוע של העיתון, היה "מראה אודרי הופבורן". הפעם, לא בנוסח ג'יבנשי (שהיה חבר קרוב של הפבורן) אלא ברוח לנוון- עם מעט וולגריות פריזאית המלווה בחן אלגנטי. את השרשרת שהוסיפה אדג' לשמלה הקוקטית ענדתי לברקוביץ הפוך. המאפר העקשן סירב לצבוע את שפתיה בצבע דובדבן עמוק, והלך על פוקסיה שזופה. את יכולות עיצוב השיער שלו החלטתי שלא להעמיד למבחן, וביקשתי את התספורת הקלאסית והפשוטה ביותר בספר.

(האם ההשראה באמת הייתה רחוקה מהתוצר הסופי? תמונה ששווה הגדלה...)

המראה השני (שצולם ראשון) היה מראה בריג'ית בורדו. בגד גוף ורוד עם הדפס לב אפור ומכנסוני ג'ינס מנוקדים- היו הסט הנלבש. הסגנון: בריג'יט בורדו. גם הפעם, מיומנותו של הספר/המאפר הותירה אותנו עם מראה "הבופון של אולמי בון בון"- פן מיושן שמיקי בוגנים הדביק לכל כלה לפני שנתיים ואיפור כבד שהסתיר את כל הנמשים שברקוביץ ביקשה להשאיר. ברקוביץ עצמה, עם כל האהבה שלי אליה, לא צריכה לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להיראות כמו חתולת מין על גג פח לוהט או הבת העסיסית של השכן- הוסיפה גם היא מ"קסמיה" לתמונה שקיבלה את אופי משל עצמה...
מרוצה, לא נשארתי. השער השני הציל את כבודי האבוד, אותו כבוד שברור היה כי ידרשו עבודות שיקום נמרצות כדי להחזירו (לא היה שער ראשי כי הגברת מצטלמת לשער של לאשה, ובעולם של ראשוניות, בלעדיות ושאר "בולשיט", אין מקום כפילויות). מקווה שאזכה להתנסויותת נוספות ומוצלחת יותר!

אלבר אלבז עושה דנה פרימן...

מאז קליאופטרה שלטה על מיצריים לא היה לתספורת הקרה השחורה הזו אפיל כה רב כמו היום. הבוב זכה לתהילת עולם לפני שלוש שנים, אנה וינטור היא אולי הדמות הבולטת ביותר שהסכימה לעטר את ראשה בוורסיה הברונטית לשיחוק הזה ששורשיו בגדות הנילוס. מי שאחראי להחזיר את השיגעון לעשור הראשון של האלף השלישי הוא לא אחר מאשר אלבר אלבז, שהדהים וכבש את כולנו בעזרת הדוגמניות בעלות תספורת הקרה השחור שעלו על מסלול תצוגת החורף של לנוון 2011.

(מימין למעלה: אליזבת טיילור בתפקיד קליאופטרה בסרט משנת 1962, אמה תורמן בפוסטר לסרא "ספרות זולה", מיגן פוקס לגיליון האחרון של מגזין "אינטרביו")

דנה פרימן היא האושיה המקומית שהצליחה להרגיל את עיננו הישראלית לתספורת הקריה, החדה, המסותת והזוויתית הזו. עור לבן וחיוור בצרוף אודם אדום, מדמם ובשרני יחתמו את המראה הקריר והאסרטיבי הזה, ששורשיו עוברים גם אצל אומה תורמן מ"ספרות זולה" שיצא לפני 16 שנה.

( דנה פרימן כמוזה לתצוגת קולקציית חורף 2010 של לנוון)

זולה, ביקור שבועי לפן במספרה וגיזום חודשי הם בגדר תנאי הכרחי לכל המעוניינת לאמץ את סודות השיער של קליאופטרה. מצד שני, כדי להרשים את יוליוס קיסר, צריך להשקיע בטיפוח השיער.

מעכשיו, לא רק ירושלים היא של זהב

המגמה העכשוית באופנה, אם אפשר לפרוט אותה בצורה מג'ורית וכוללנית, היא ללכת על הפשוט, המינימליסטי. לא עוד העיטורים המצועצעים וההדפסים הצעקניים. כיום, מעצבים נוטים לסגנון מינימליסטי ומעודן יותר, ששם דגש על גזרות קלאסיות, שילובי בדים, מרקמים וצבעים מעניינים. הרדיקליות של ריק אוונס או גרת' פיו מתאפיינת גם היא באיפוק מסוים, וגישה אגרסיבית פאסיבית למה שיכול היה להראות פאנק קיצוני בשלהי שנות ה70. כמובן שרוברטו קואלי ישאר תמיד קואלי, וגם גליאנו, רצוי שלא ישתנה, אך בהחלט ניתן לשים לב למיתון המסוים שבסגנון הקולקטיבי.

(מימין לשמאל: מיקל קורס, דילו לורן בראלף לורן, מוסקינו, מרק ג'יקובס, בלמן)

לכן, העובדה כי מעצבים רבים בחרו ליצור שמלות זהב הפתיע אותי. את בגדי הזהב אנחנו מזהים יותר עם כוכבות הוליוודיות בשנות ה40-50', כאשר האופוריה שלאחר המלחמה הביאה לשחרור כל רסן ויצרה סגנון חיים, ובהתאם לכך גם סגנון לבוש, ראוותני ופזרני. הסדרה "שושלת" או "דאלס" שתיהן מיד קופצות כשחושבים על זהב, ודמותה של ג'ואן קולינס לבושה בשמלה זהובה בעלת שרוולים נפוחים מיד מהדהדת ברקע. שנות ה80', אותו עשור הזכור לשמצה בשל האופי המצועצע של הבגדים שאפיינו אותו והעדר התחכום שבהם היה רווי בזהב חסר טעם.

(מימין לשמאל: פיליפ לם, לנוון, רושס, איזק מזרחי, אלקסנדר וונג, אמיליו פוצי)

בעונה זו וגם לזו שאחריה, מעצבים רבים חזרו לעצב שמלות זהובות, חלקן משריגי מתכת של ממש. השמלות הללו כל כך תלושות שנראה כאילו אנה וינטור חברה לטים גאן בספיישל של "פרויקט מסלול- החיים האמיתיים" והציבה למעצבי העל את האתגר לעצב שמלות זהובות בסגנון חופשי המאפיין אותם אישית. אותה נהיה לזהב אינה ברורה לי. אולי זה התגובה הפרדוקסלית למיתון ואולי מעין ניסיון ליצור עתיד חדש באופן של "דמיון יוצר מציאות", כיוון שחוץ מהאוסקר ואולי הגאלה של מוזיאון המטרופולין (יום שני שעבר), אין לאן ללכת איתן. מצד שני, גם אותן זקנות, המוכרות לנו מגן העיר או בתי קפה ישנים, אוהבות את הפריטים המוזהבים והצעקניים, אולי כדי להאפיל על זקנתם ולהסיט ממנה את תשומת הלב. נעלי גולדה מזהב, היו הפריט שהייתי מאמץ לחיקי לו הייתי עלמת חמד בת 16.
יש בזה קטע...
יום ירושליים שמח:)

נוצה?! על שום מה?

כיצד הפכו נוצות לפריט החובה בכל מלתחה בעונה הבאה?
נוצות, אותו רכיב בפלומת הציפורים, היה נחשב בילדותינו לדבר שאסור לגעת בו. "איכס, זה מעביר מחלות", היה אומר קולו של המבוגר האחראי ברגע שהיינו ניגשים לגעת בנוצות יונה או תרנגול. אבל אולי החיפוש אחר חומרים מעניינים ומרגשים לעצב עימם או המרדף אחר חומרים טבעיים, הם שהביאו את הנוצות לכל כך הרבה שמלות בקולקציות החורף הבאות. יתכן וזו האובססיה לפרווה, גם היא חוזרת ובגדול- שמעניקה לגיטימציה לשימוש בחומרים מהחי, במיוחד כאלה שאינם דורשים המתה מכוונת של בעלי חיים לשם השימוש בהם.

(אן דמולמיסטר, דיסקוורד, לנוון- המראה הקודר)

הנוצות תמיד היו שם, בצורה מובלעת שכזו: בשולי המגבעת או בעיטורי סיכות דש. הרבה מעצבים השתמשו בהן בעבר, כולנו זוכרים את שמלת הנוצות שעיצב גוטייה ב1998 לדנה אינטרנשינל, אותה לבשה לאחר שזכתה באירוויזיון. גם מעצבים כמו קסטלבלז'ק או מניש ארורה נוהגים להשתמש בה מידי פעם, אבל הנוצה מעולם לא תפסה את מרכז הבמה, כטרנד מובהק לחורף הבא. על המגמה בישרו לנו בזארה בחורף האחרון, כאשר הופיעו בקולקציית הרשת המציעה בגדים "ברוח מעצבי העל" עליוניות וחצאיות מנוצות.

בעונות קודמות או לאלטרנטיבה הקלאסית, עיקר השימוש בנוצות היה נוצות יען המעניקות אווריריות אלגנטית ויוקרה בלתי נדלית לעיצובים שהן משולבות בהן. הן נהגו להופיע בצבעים ניטרליים של בג' ואופוויט או פסטליים כמו ורדרד או סגלגל. העונה הופיעו גם נוצות נוקשות, של ציפורים ובעלי כנף פחות אקזוטיים, בצבעים כהיים עם ברק מטאלי כסוף או ירקרק. המראה העונה מקבל צביון יותך מלנכולי ומחוספס, אפל שכזה.

(לנוון- נוצות עם ברק אפל מול קלילות נונשלאנטית)

צמד האחים, דין ודן, הציגו לדי סקוורד מחוכים מעוטרים נוצות אדומות במראה יוקרתי ונשי, ואילו אן דמולמיסטר אספה נוצות תרנגול, עם גוון ירוק מתכתי ובוהק ויצרה מעין אפודות ממוגנות ווסטים עמוסים בנוצות או צווארונים מינימליסטים יותר- כחלק מהמראה הקודר והאפל המאפיין את עיצוביה. גם בלנוון הנוצות שימשו ליצור אוירה קודרת שיצרה את מראה "אשת עורב": נוצות שחורות עם הבלחות של נצנוצי זהב התכשיטים יצרו מראה אקלקטי ומעט מורבידי. אלבז שילב נוצות מסוגים שונים בגוונים כהים על פאנלים של שמלות, שרשראות ותיקים.

(גוצי', אמיליו פוצי ומקווין- עושר של סגנונות)

חצאיות מנוצות יען, תמיד היו פק"ל בקולקציה של ג'יאמבטיסטה ואלי, ששילב אותן גם לחרף הקרוב, כפי שעשה בקודם. אצל מקווין הנוצות קיבלו מקום של כבוד וטיפול מלכותי- ונצבעו בצבע זהב, עבור מעיל צמוד בעל צווארון גבוה ושולבו גם בתסרוקות הדוגמניות. בגוצי, נוצות יען יצרו מראה נובורישי של נערת רוק שעיטרו את אזור הכתפיים והשרוול, בדומה לשמלות שעיצב פטר דונדס לאמיליו פוצי ויצרו את אותה תחושה של עושר ראוותני ופרחי מעט.

Man in Paris

שבוע אופנת הגברים הסתיים אתמול בפאריז. הרבה הברקות, אביזרים, טרנדים ורעיונות חדשים יצאו מהשבוע הקצר הזה. בחרתי להתייחס בנתיים לשתי קולקציות שגירו את עיני... בקולקציה שלDries Van Noten לחורף 2010 בלטה חוסר ההתאמה של השרוולים לבגד כולו כמו גם המשחק עם מספר דוגמאות בפריט אחד או שני גוונים מתנגשים זה עם זה כמו כמו כחול ואדום, . יותר מהעיצוב הקפדני, מצא חן בעני הסטיילינג ועבודת העריכה, התאמת הבגדים וקביעת סדר הצגתם. בין לוק מלוקק אחד לאחר, עם מעילי קשמיר מגוהצים בקפידה, מכנסים מחויטים עם כפל חד כחוד הסייף שולבו גם מכנסי כותנה יום יומיים בצבע זית עם מגני ברכיים. מקטורן בצבע מתנגש וקאמל כהה. מדי פעם יצאו דוגמנים לבושים דוגמאות פסים שונות שולבו יחד לצד מכנסי טרנינג עם מנז'ט שצורפו למקטורן אלגנטי בגזרה קלאסית ללא דופי. המכפלת לא תמיד היתה מדויקת, ואפילו קופלה בנונשלנטיות בחלק הדגמים. מעילי קשמיר ארוכים נרכסו בחגורות עבות, כמו בקולקציות רבות ואחרות העונה.
נראה היה כאילו הדוגמנים הציגו את ארונם הפרטי. סדר הצגת הבגדים והשילובים השונים נעשו בצואה אותנטית, כמו שהיה בוחר גבר "אמיתי ורגיל" את הבגדים שילבש בבוקר, במשך 45 ימים, כמספר הדגמים שצעדו על המסלול. את הדגמים המוזרים, אני אישית לא הייתי לובש, אך הם הוסיפו לקולקציה נופח מעניין, אותנטי ומסקרן, כמו בכל תצוגה של דריס ואן נוטן.
העונה, לנוון לא "עשו לי את זה".Alber Elbaz ומעצב בגדי הגברים Lucas Ossendrijver החליטו העונה לשנות מעט את הכיוון והוסיפו לרפרטואר של "לנוון הום" (או הגבר של לנוון) שאנו מכירים (האלגנטי, הקלאסי, נוטף השיק והעידון המדויק) גם השפעה רדיקלית, גסה, קשוחה ודהקונסטרקטיבית (שהפכה לטרנדית כל כך לאחרונה). אן דמולמיסטר וגרט פיו הם אבות מייסדי הז'אנר, ולנוון, אולי מתוך רצון לא להישאר מאחור, נראה כפוזל לאותו הכיוון. עם קולקציה שהייתי מתאר "נוודית" וסט לבן שנראה מדברי, הוצג אוסף בגדים אקלקטי שעשוי לקלוע רק לטעם ספציפי,אבל אישית, היא הצליחה לעבור לידי. נראה שהושקעה מחשבה רבה בקולקציייה המורכבת הזו, עם עושר של בדים ושילובים לא קונבנציונליים כמו צמר מכובס, משי וחיתוחי לייזר. הניסיון ליצור פרופורציות חדשות בלט מאוד בכמה דגמים: מותן מודגשת ע"י חגורות שהידקו אותה כמו מחוך מעל ג'קטים ומעילים, כך שחותכת את הסילואטה הקלאסית ומוסיפה לה מראה אורבני מחוספס. מכנסים בגזרה גבוה שולבו עם מעילים עבים, שריגי צמר כבדים ושכבות רבות. היה בקולקציה שימוש גם בבדי ניילון וצמר לצד משי, מה שיצר אקלקטיות וייחודיות לקולקציה.לצד מעילים ושריגים קצרים (המגיעים עד המותן) הוצגו גם כאלה ארוכים במיוחד. צבעוניות דהויה של שחורים, אפורים, בורדו עמום וחליפה מוזהבת אחת העבירו את ההרגשה כאילו הדוגמנים צעדו בערפל או בענן אבק.
הלוק הסופי שנותר הוא עתידני, בסגנון "מסע בין כוכבים". סרטי הראש, הכפפות נטולות האצבעות והנעלים עם התוספת שחוברת את הקרסול יצרו מראה שונה ואולי הגדירו את פני הלבוש הגברי בעשור הבא.