הוט קוטור הוא סוג של אופנה המיוצרת באופן בלעדי רק בצרפת, קביעה מעוגנת בחוק ונעקפת על ידי הרשויות. יש האומרים כי ההוט קוטור הוא אינו רק צרפתי, אלא פריזאי ואין מעצב פריזאי יותר מז'אן פול גוטייה. הנער הצעיר שהוקסם ע"י המחוכים של סבתו והחל לעצב בהשראתה את חזיית החרוטים על הדובי שלו בהיותו בן שבע, חגג השנה 35 שנות עיצוב. כמה מוזר שאותה חזיית חרוטים, שנהגתה במוחו של ילד, היא זו שקנתה לו מקום של כבוד בתרבות הפופ המודרנית לאחר שמדונה לבשה אותה במסע ההופעות שלהBlond Ambition ב1990. גוטייה נודע גם בזכות היכולות הוירטואוזיות שלו באופנה העילית ובעצם העובדה, כי בגדיו מגלמים בחובם את כל העקרונות עליה היא מושתתת, החל מהגזרות המורכבות, הגימורים הפנימיים המושלמים, עבודות הרקמה, השזירה והעיטורים המרהיבים וגם מועדון מעריצים יוקרתי. נהוג לחשוב כי איב סאן לורן הוא הקוטורייר הגדול ביותר בכל הזמנים, ואין ספק שגוטייה ראוי להיות השני. "אני חושב שהאופן בו אנשים מתלבשים הוא דרכם לבטא את עצמם בצורה אומנותית" אמר אומן הפופ אנדי וורהול ב1984 למגזין מונדו אומו, "סאן לורן, לדוגמה, עשה עבודת אומנות נהדרת. האומנות שוכנת באופן בו כל האאוטפיט מורכב יחד. קחו לדוגמה את ז'אן פול גוטייה, מה שהוא עושה, זו אומנות אמיתית".
(מדובר בבחור מוכשר; הסינגל שהוציא גוטייה ב1988)
דמיונו משוחרר הרסן ויצירותיו פורצות הדרך מציעים מבט רחב אופקים וליברלי אל החברה. היכולת של גוטייה להבין את התהליכים הסוציולוגים בתקופתו התבטאה לאורך כל הקריירה שלו באמצעות דגמים המאמצים את השחרור המיני של האישה לצד ההומוסקסואליות המוחצנת של הגבר עוררו סנסציות ללא הרף. חשוב לציין, כי היום, בניגוד לשנות ה80, גברים בשמלות, ביריות וחצאיות סקוטיות הוא מראה הרבה פחות צורם לעין שהפך כמעט לבון טון ובלט במיוחד כמגמה מובהקת בתצוגות הגברים לקיץ 2012. מרק ג'יקובס בחר הכניס אותן לארונו הפרטי.
(Jean-Paul Gaultier Haute Couture Fall 2011)
העיסוק של גוטייה במין ומגדר מלווה אותו לכל אורך הקריירה והפך לאחד מהנושאים המזוהים ביותר עם המעצב. אחד מציוני הדרך של גוטייה בתחום זה הוא קולקציית היוניסקס שהציג בשנת 1985 תחת הכותרת "a wardrobe for two" (הייתה זו אותה המחלה שגזלה מגוטייה את אהוב ליבו לפני 18 שנים). יתכן וגילוי האיידס שנתיים קודם לכן הוא זה שהעלה את עניין המיניות הגברית ההומוסקסואלית לכותרות וכך גם אל המסלול של גוטייה. קולקציית ההוט קוטור שהציג גוטייה לחורף 2011 כללה באופן מפתיע ובלתי מסורתי גם בגדי גברים שנראו כאילו נלקחו משני יקומים שונים: מאדים (של הגברים) ונוגה (של הנשים). אנדרי פז'יק, הדוגמן שנהנה ללבוש שמלות הן על המסלולים של גוטייה והן במודעות הפרסומת שלו מזה כמה עונות, צעד שם גם הוא. בקולקצייה, התייחס גוטייה אל האדם כיצור אנדרוגינוס, דרך מוטיב שהציף השנה את השיח התרבותי והיווה השראה ללא מעט קולקציות אופנה אחרות: הסרט ברבור שחור. התצוגה נפתחת בשאלה: "מי מכם יכול לגלם את שני הברבורים, הלבן והשחור?". כך, גברים במעילי שמלה הגיחו אל המסלול לאחר הנשים לבושות בחליפות מכנסיים וכדומה. האמת היא שבין שחור ללבן יש הרבה גוונים, ממש כמו במיניות האנושית.
(2012-Jean-Paul Gaultier Fall/Winter 2011)
בשנה הבאה ימלאו לגוטייה 59 שנים ולמרות שנושאים כמו מגדרי המינים, מלכים לבושים חולצות פסים, נימפות ובתולות ים, רוק-פאנק ותרבויות האקזוטיות (לרבות תרבות הפאנק הבריטית והקאן קאן הפריזאי) עדיין זורמים בעורקיו, נראה כי הגיל, הוא יקום שלם נוסף שנוסף למיליה הרעיונות המעסיקים ומשרים את המעצב. הנער שהחל בתור מעצב צעיר בסטודיו של פייר קרדאן בגיל 18, התבגר וניצב בפתח תקופה חדשה בחייו; הזקנה, כך גם לקוחותיו. כעת (לאחר שנראה כי אנחנו בכיוון הנכון לריפוי האיידס וניתן להרפות מעט מענייני המיניות והמגדרים) מתפנה גוטייה לישב את הפרדוקס של קבלת שערו שמאפיר מתחת לבלונד וקמטי הבעת הצחוק שלו. נראה כי בקולקציית הPrêt-a-Porte לחורף 2012 שהציג גוטייה במרץ האחרון, מסתתרת גם התשובה לשאלה כיצד כל זה מתיישב עם עולם המקדש את הנעורים ונאבק לשימור פנים חלקות מסימני גיל.
(מפיץ מרגליות; מימין עם פרידה קלפה, משמאל עם אינס דה לה פרסאנז')
בקולקציה, שהייתה רוויה גם היא באלמנטים אייקונים המאפיינים את סגנונו העיצובי של גוטייה, צועדות הדוגמניות בשערן האפור, מסורק לתספורת ביהייב, צועדות בביטחון וגאווהלצלילי "Back to Black" של אמי וינהאוס. אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב על נשים המבוגרות בימינו, המאמינות כי "זה לא הגיל אלא התרגיל" וגם הן יכולות להראות כמו נכדותיהן בנות ה16(תשאלו את הפלסטיקאי , את המוכרת בקסטרו או את דיילת היופי בפארם- כמה הולמים אותן גווני הפוקסיה וחולצות הבטן), הנשים של גוטייה זוקפות גב ומאמצות את גילן. הן לא לובשות מחשופים עמוקים, גם לא צבעים זועקים. בקולקציה בלטו מכנסיים רחבים, צבעוניות ישנה נושנה, אריגים כבדים ואפילו עגלת קניות לשוק מעוטרת פרווה ובדי ברוקד מבריקים. הדפסים גיאומטריים בסגנון שנות ה70 שחלקנו יכולים לזהות על הזקנה היושבת על הספסל בפינת הרחוב, בלוזונים עם צווארוני קשירה ושרוולים ארוכים בסגנון אותה התקופה הופיעו גם הם בין המבחר. הבריחה מהעליבות שבחוסר השלמות עם הגיל המבוגר ותחושת הגאווה או ההערכה העצמית- הם שאחראים לסקסיות החושנית והבוגרת ששידרו הנשים על המסלול בעודן קורנות מאושר. זה נכון, הן היו דוגמניות צעירות עם איפור דהוי, בגדים עם רמז לגזרות עתיקות, דוגמאות מיושנות ופאות לבנות, אולם אין לי ספק שאילו היו צועדות ברחוב בלי כל האביזרים האלו, לא היו מצליחות לשדר את אותה תחושה אצילית (חלקן באמת לא הצליחו).
*עדכון- בינתיים, ניקולה פומיקטי, הסטייליסט האישי של לידי גאגא והמנהל האומנותי הטרי בבית טיירי מוגלר סובר כי "אנשים זקנים צריכים להיות זקנים וללכת". פורמיקטי, כשתגדל - תבין.
באופנה, כמו בכל תחום אחר, הטרנדים האמיתיים נולדים מאחורי הקלעים. יוסי שריד רשם פעם בטור שלו בעיתון "הארץ" שהוא נוהג להתחיל לקרוא את העיתון מהסוף להתחלה, לאחר שעבר על כל סיפורי הרכילות, הוא יכול להתחיל להבין את מה שהוא קורא בהתחלה. בעונה האחרונה, מפת המעצבים המנצחים על בתי האופנה ומותגי העל השתנתה ללא הכר, אבל מה שיותר מעניין הוא מי זכה לרשת את הכיסאות שהתפנו בדרכים טרגיות יותר או פחות.
(בהתחלה נראה שיש עוד תקווה... אבל היא הולכת לעיבוד מהר מאוד הוא הולך לאיבוד יחד עם הכיוון של הקולקציה.
Christian Dior Fall 2011 by Bill Gaytten)
ביום שלישי האחרון הציג בית דיור את קולקציית ההוט קוטור הראשונה שלו בלי המאסטרו ששמר אותנו מרותקים למסך המחשב וסרטוני היוטיוב מדי חצי שנה. האחד שמילא את תאבוננו לאופנה עילית חלומית, גרנדיוזית ומרשימה נמצא אנטישמי גזען ואיבד את הערוץ ששימש אותו להציג את גאונותו המרשימה. את מקום המנצח על "הידיים הקטנות", הלא הן תופרות הקוטור החרוצות, תפס ביל גייטן, יד ימינו של גליאנו (מינוי זמני על פי הצהרותיו של סידני טולדנו). לאחר שבועות של סקרנות וציפייה לביצועיו של יורש העצר, התברר חיש מהר כי מדובר בבעל זוג ידיים שמאליות וצולעות. הבגדים שצעדו על המסלול היו חסרי כל הרמוניה או אמירה אחידה המקשרת בניהן, חסרי חזון או כישרון. הגזרות המורכבות והנפחים הוירטואוזים שאליהם הרגיל אותנו גליאנו, התפוגגו כלא היו ודגמים נראו שטוחים ופשוטים. הקו הקיטשי וסגנון שנות השמונים שהתאפיין בצבעי פסטל בוהקים אפיינו את המבחר שהוצג בניסיון עלוב לעורר דרמה ופומפוזיות. התוצאה הייתה מפגן משעמם ופתטי של מחוות ומניירות מביכות, שהיו חלק מהניסיון לשחזר נוסחאות שיצר גליאנו. ההתייחסות לטרנדים (הצורם שבהם היה הדפסי הAgate, מההרצאה של לי אדלקורט) לא הוסיף הרבה כבוד לבית האופנה ובטח שלא לקולקציית ההוט קוטור שהציג.
אבל למה שזה יהיה אחרת? כל אשר עשה גייטן, קשור בלהיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, לכישרון אומנותי, לא היה הרבה חלק בכך. הבחירה בגייטן, כמו גם זו של ממלאי מקומם של מעצבים אחרים נובע מקרבתם אל המעצב הקודם. הם הכירו את כל הקפריזות, התשוקות, המחשבות, הפנטזיות, החלומות ויתר הנושאים שהעסיקו את המעצב שלצידו עבדו במשך שנים. היכולת להבין, השפה המשותפת והאינטואיציה לתקשר איתם בצורה בלתי אמצעית, כמעט טלפתית, הן אלה שהביאו אותם לעמוד בבית אופנה מוביל. אבל ברגע שהקברניט האמיתי יוצא אל מחוץ לתמונה, מתגלה גודל הפגם שבכל השיטה העקומה. לפתע, במקום עיצובים רואים מחוות ריקות וניסיונות לחקות כישרון של אושיות אופנתיות מצליחות. במקום לעצב בגדים הם מתחילים לשחק במוטיבים אייקונים המזוהים עם המעצבים הקודמים (ע"ע קוקו שאנל- קרל לגרפלד) או למחזר נושאים שהעסיקו אותם במהלך השנים (ע"ע מקווין- שרה ברטון) או לחזור על סגנון שאפיין את המעצבים הפורשים (ע"ע טום פורד- אלסנדרה פקנטי, קריסטוף דקרנין-אוליביה רוסטינג).
(קוקו שאנל לא אוהבת אקסטרווגנזה. קרל לגרפלד המום! אופס... התפאורה שהוא בונה מדי עונה היא האספקט היחיד שחורג מהDNA של המדמואזל. משמאל למעלה עם כיוון השעון: קוטור חורף 2010, קוטור קיץ 2008, קוטור חורף 2011, פרט-אה-פורטה קיץ 2011. לחצו על התמונות להגדלה)
עד לאחרונה, גם שרה ברטון שירשה את מקווין, הייתה שקועה במחוות מעוצבות שהיו דיי מעיקות. בזמנו של מקווין, ברטון הייתה הגורם המתווך בינו לבין צוות המעצבים. היא הייתה מעבירה להם את ההוראות וגזרי הדין לאחר שמקווין היה חווה לפניה את דעותיו. כפי שסיפרו גם אנשי תעשיה. ברטון הכירה את מקווין על כל רמ"ח אבריו וזו אכן הסיבה בגללה פרנסואה הנרי פינו, בעלה של סלמה הייק ומנכל PPR שבבעלותה המותג, בחר בה כממשיכת דרכו. אבל ברגע שהרפתה מעט מהאובססיה להנציח את רוחו של גורו האופנה, השתחררה ממנה יצירתיות והיא הוכיחה שהיא אכן יכולה. אלסנדרה פקנטי, שעבדה תחת פורד בגוצ'י וירשה את מקומו, עיצבה את הקולקציה הראשונה כהמשך ישיר של הקו הסקסי והחלקלק של פורד. כך, היא המשיכה רצף של כמה קולקציות בהשראת אזורים טרופיים בעולם, אך למרבה הצער, הטאץ' שלה החזיק במותג רק שנה. האנה מקגיבון הופקדה על קלואי כיוון שעבדה עם פובי פילו, המעצבת שהגדירה סגנון חדש עבור מותג האופנה. מקגיבון נאלצה לעזוב את מקום עבודתה לאחר שאיבדה את יכולתה לשחזר את האסטטיקה העיצובית של קודמתה לתפקיד. את כריסטוף דקרנין, מחליף העונה אוליביה רוסטנג, שאינו ממהר לפסוע לא צעד ולא שעל מחותמו וסגנונו האומנותי של קודמו בתפקיד שהצליח לעייף את כולנו עם הרוק-פאנק-גראנג' שלו. מצד אחד, צריך לספק ללקוחות את העיצוב שאליו התרגלו, מצד שני, באופנה כמו בכל תחום אחר, אין אויב גדול יותר מאשר השעמום- כך, עשוי עולם האופנה לאבד כל עניין בבלמן. איב סאן לורן ירש גם הוא את דיור לאחר מותו, אך הפעם, היה זה בזכות כישרונו. המעצב שעבד לצד דיור, לא נודע בזכות קירבתו העזה למיסיה, ולאחר שאושפז בנסיבות הנוגעות לבריאותו הנפשית, פוטר ופתח מותג עצמאי. זה נכון שעוד מוקדם לחזות את עתידו של בית כריסטיאן דיור, אבל כפי שהדברים נראים בינתיים, בהינתן המודעות לגבי האנשים שסבבו את גליאנו (שיכורים, מעשני סמים, גזענים ומנבלי פה) ועל פי הקולקציה האחרונה שהוצגה בשבוע האופנה, נראה שכישרון גדול אין כאן. אין לי מושג מה יהיה המשך עתידו של גייטן בדיור; אבל לא יתכן שטולדנו יעדיף להעסיק אדם נטול כישרון רק מתוך הפחד להעמיד את דיור בפני תקופה נוספת שתתאפיין בחוסר יציבות, מהפכות מיותרות, רחשי שמועות וספקולציות זולות.
פרנקה סוזני, מכהנת כעורכת האופנה של הווג האיטלקי כבר 22 שנה. היא ואחותה קרלה, הצליחו להשתלט על התחום ולהטביע את חותמן על האופנה האולמית: האחת כקברניטת הווג המשפיע והנחשב ביותר בעולמם והשנייה כבעלת הכלבו "10 קורסו קומו", מעיין בוטיק שהפך לאוטוריטה של טעם טוב, חדשנות ואיכות. שתיהן נתפסות כפטרונות של מעצבים צעירים, אופנה עילית ועיצוב משובח. הן גם מאוד דומות זו לזו והחזות החיצונית שלהן קורנת טוב לב ומזג נעים. אבל באופנה, כמו באופנה, הרבה מהמציאות הוא סוג של אחיזת עיניים, או לייתר דיוק "ריטושי פוטושופ" מקצועי.
(כנראה שהיא נראית כמו כל דבר שהיא עומדת לידו, סוג של זיקית... מימין- קרלה ופרנקה, משמאל- אנה וינטור ופרנקה סזני)
ויקטור בלאיש סיפר לי בראיון שערכתי עימו בעבר על חוויותיו באיטליה, כמעצב העומד בראש המותג הנושא את שמו. בתצוגה הראשונה שלו השתתפה דוגמנית העל מריהקרלה והחברה איתה היה חתום היא זו שעומדת מאחורי אנטוניו בררדי. למרות הרעש שהצליח לעשות המותג שלו במשך 3 השנים בהן היה קיים- בלאיש מעולם לא סוקר בווג האיטלקי. כל מגזין אופנה איטלקי אחר הכתיר אותו למעצב המבטיח בתקופתו: באחד הדרוגים הוא עקף את אלבר אלבז שעיצב אז לקריציה, בדרוג אחר, הוא מוקם אחרי פנדי ופראדה או לצד ארמני ורוברטו קואלי- שם עשה את הפריצה הגדולה שלו (עבור עצמו אבל גם עבור קואלי). מדוע התעלמה סוזני מבלאיש? לטענתו הסיבה נעוצה בכך שההתיחסות לבלאיש עשויה הייתה לא לצתוא חן בעיני רוברטו קואלי שזעם על כך שבלאיש עזב את המותג שגידל אותו. היותר וקואלי הוא בכל זאת אחד המפרסמים בווג, החלטתה של העורכת הוכרעה בזכות השיקולים המסחריים שהביסו את כל שאר המשתנים המתערבים. ההתעלמות ההפגנתית הזו של סוזאני בלטה עוד יותר כאשר נודע לו כי היא הייתה זו שהמליצה עליו כמעצב הראשי בבית ג'יאנפרנקו פרה (שם החזיק 3 חודשים, עוד בתקופה בה פרה היה חי). הצביעות המרתיחה הזו של סוזני, מספר בלאיש, הייתה בין הסיבות שגרמו לו לקחת את הפקלח שלו ולחזור למולדת.
(תמונות להמחשה: Victor Bellaish spring RTW 2001)
מהדורת הווג האיטלקי לחודש מרץ, שעליו שמתי את ידי רק בחודש שעבר הגיע כחבילה כבדה שכללה שלושה גיליונות: הווג הרגיל, ווג אקססוריז ו- ווג קוטור. וכידוע לכולם: אנחנו כאן בשביל הקוטור. בעודי מדפדף בגיליון הקוטור- שסוקר את הקוטור הפריזאי המסורתי אבל גם את התפירה העילית מהתוצרת האיטלקית (זו המוצגת ברומא כחלק משבוע האופנה של אלטהרומה)- הפתיעה אותי העדרו של מעצב בולט בתחום: ז'אן פול גוטייה. התעלמות ממעצב בגדי Ready-to-wear, הייתה יכולה לעבור מתחת לרדר בלי בעיה. אבל כשמדובר בקוטור, המס' המצומצם של המעצבים שממשיכים לייצר ולהציג אותו הופך את ההתעלמות מ-1/9 מהם למשמעותית ביותר. ושוב נשאלת השאלה למה? אני לא חושב שראיתי פרסומת שלו בעיתון. ואם זו אכן הסיבה, עולה השאלה בנוגע ליושר, מידת הנאמנות לקוראים והמקצועיות של עורכת הווג הנחשב שיותר בעולם...
(חווית עריכה מתקנת: Jean Paul Gaultier Couture Spring/Summer 2011)
וכאשר מגיעים לדיון במקצועיות של עורכי האופנה, לסזני דווקא יש מה לומר! "הם חושבים שישיבה בשורה הראשונה והתבוננות בעין בוחנת כאילו בידך ההחלטה על גורלו של מעצב כזה או אחר- היא מהות תפקידו של העורך" צוטטה פרנקה בנוגע למינויה של אמנועל אלט לעורכת הווג הפריזאי. "האטיטוד הזה שגוי לחלוטין. מה שנחשב זה מה שאתה עושה עבור המגזין. כל אחד יכול להוציא מגזין, ממש כמו שכל בגד יכול להופיע על המסלול. אבל חייב להיות קונספט. וזה נכון שאנחנו הולכים אחר האימג' (חזות), אבל לא תיתכן חזות ללא חזון. ברצינות, אני לא חושבת שלסטייליסטית יש את החזון המספק כדי לנהל מגזין כמו ווג". אז חזון יש לה, אבל כנראה שבזה זה נגמר.
שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2011 ננעל היום בפאריז. מעט בתי האופנה שממשיכים לספק תפירה עילית הספיקו במשך 4 ימים להציג את מרכולתם בפני קומץ הלקוחות המצומצם שיכולים להרשות לעצמם פריט לבוש שמחירו יכול להאמיר למחירה של מכונית מפוארת. מדי עונה, נושא כל עולם האופנה את עיניו לעבר פאריז על מנת לשטוף אותן במעט ברק אבני קריסטל שנשזרו לשמלת שיפון, תוצר עמלן של הרוקמות בבית לאסז'. פרטי החייטות המופלאה של "הידיים הקטנות", כך מכונות התופרות השוקדות על המכפלת המושלמת והגזרות המתוחכמות הנתפרות למידותיה המדויקות של הלקוחה- מצליחות לרתק אותי כל פעם מחדש.
בתחילת השבוע, ראיינה סוזי מנקס את ג'יאמבטיסטה ואלי לכבוד פתיחת החנות הראשונה שלו לא רחוק מכיכר המדלן בפריז. ואלי, הוא אחד המעצבים המוכשרים לדעתי וכך גם לדעת האצולה ההוליוודית הצעירה או הנשים הפריזאיות המבוססות שמוכנות לשלם גם 6,000 יורו עבור שמלה בעיצובו כבר ביום הראשון לאחר שהיא מגיעה לגלרי לפאייט או לקולט. הוא אומנם לא זכה לאישור הפדרציה של שמבר סינדיקל למכור את בגדיו תחת התווית "הוט קוטור", אבל כפי שסוזי ציינה, אין ראוי ממנו לכך. לואלי יש גם תשובה מאוד אינטליגנטית לשאלת הבעייתיות של הקוטור בעת המודרנית: בתי האופנה שממשיכים להציע אותו משתמשים בהוט קוטור במטרה לתמוך בתדמית המותג כמו גם בשאר עסקיהם- הבשמים, קווי ה-Prêt a Porter והאביזרים. כלומר, הכל נעשה לשם "יראו ויראו" ופחות לשם "יראו, יקנו וילבשו". ג'אמבטיסטה מציין שבזמן שהוא עצמו מעצב, הוא רואה את מנגד עיניו רק את הלקוחה והחופש האומנותי שלו אינו נמהל בפילטרים של יועצים כלכליים, אינטרסים שיווקיים ו"בלה בלה בלה".
(מימין: הפינאלה בשאנל קוטור, משמאל: דגמים שעיצב ג'יאמבטיסטה ואלי עבור מונקלר בחלון הראוווה של קולט. תמונה שצילמתי בפריז בשנה שעברה)
בראיון אחר, העלה קרל לגרפלד ספקות באשר לחשיבותו של שבוע אופנה המוקדש להוט קוטור. לטענתו, קומץ הנשים שיכולות להרשות לעצמן שמלת קוטור, אינן צריכות להגיע לפריז כדי לבצע את הרכישה, בית האופנה דואג לשלוח את הדגמים בצרוף חייט צמוד לביתה אשר בברזיל, מונקו או ארה"ב. אפשר לקרוא לזה "חוג הסילון": מבית האופנה בפריז אליך לסלון. אולי זו הסיבה שבשאנל ויתרו העונה על הפסטיבל בגרנד פאלה והסתפקו בתצוגה אינטימית יותר, שהזכירה את הימים בהם המדמואזל הייתה יורדת בעצמה מגרם המדרגות שבבוטיק המפורסם בRue Cambon לאחר שהדוגמניות סיימו לצעוד.
( Givenchy Haute Couture spring 2011)
בג'יבנשי בחרו זו העונה השניה, שלא להציג את דגמי ההוט קוטור על המסלול, ככל ה- prêt a porter. כמו בעונה הקודמת, הגדמים הוצגו במלון Hotel d'Evreux היוקרתי השוכן בכיכר ונדום, פריז. קומץ הלקוחות הנאמן, כמו גם עיתונאי אופנה וסטייליסטים מובחרים זכו לקבל הצצה חיה לקולקציה. בין אם מדובר במהלך הנובעים מחישובים כלכלים ובין אם נהגה בניסיון להחזיר לקוטור מעט מהאפיל האריסטוקרטי שהיה נחלתו בעבר, מדובר ברעיון שנראה מוצלח ומבטיח. מה שמצא חן בעיניי יותר מכל בצורת ההגשה הזו, מעבר לאינטימיות ותחושת היוקרה הנגזרת ממנה הוא ההכרה בבגד כיצירה רב מימדית. יותר מזה, אם לבגד רגיל יש 3 מימדים, לבגדי הוט קוטור יש 4, שלושת המימדים המובנים והנוסף- הקונסטרוקציה הפנימית של הבגד (זה מאוד מסקרן להסתכל גם בצד הפנימי- במיוחד כשיש מה לראות. לעיתים הפנים מלמד לא פחות מאשר החוץ, כמו בכל תחום בחיים). כמובן שמימד המגע, שהוא למעשה יותר חוש- מישור, לא נכלל ב4 הנ"ל. הדגמים נראים מושכים, מעוררי עניין ומורכבים מאחור/מהגב כמו גם מהפרונט. אהבתי גם את העובדה כי העונה, בחר ריקרדו טישי להציג גם את הכובעים עליהם היה אמון פיליפ טרייסי (שעיצב גם את הכובעים ב-Armani Prive ומשתף פעולה עם בית ולנטינו מדי עונה. את הכובעים בדיור, אגב, עיצב כהרגלו סטפאן ג'ונס). כובעים נחשבו מאז ומעולם לחלק בלתי נפרד מההוט קוטור: הם משלימים את האמירה העיצובית וחותמים את ההופעה המרשימה שיוצר הבגד האליטיסטי. שילובם בקולקציית תפירת העילית של ג'יבנשי (מזמן לא נראו כובעים בג'יבנשי קוטור) מרמז אולי גם הוא על תמורות בגישתו של בית האופנה בנוגע לתפירה העילית.
על אופיום לנשים כבר דיברנו. כעת, כשם שאיב סאן לורן החליט בזמנו להוציא את גרסת ה-por homme לבושם האופיום האגדי, גם בחורף 2011 יש מי שמתעקש שגם לגברים מגיע צבע מרענן במלתחה (וזה עוד אפילו לא שהתחלנו לדבר על החרדל שהשתלט על המסלולים כמו על לנקניקיה אמריקאית עם מעט מאוד מיונז).
באיחור של כמעט שנה, נצבעו בגדי הגברים שהוצגו בשבוע האופנה הנוכחי בצבעי הפרג האדמדם והעמוק.
(מימין לשמאל: אן דמולמיסטר, דיור הום, פול סמית', רף סימונס, לואי ויטון)
העולם החרדי קסם לגילו ג'אן פול גוטייה וג'ון גליאנו כבר בתחילת שנות ה90. קולקציות נושנות של שני המעצבים הנ"ל עוצבו כבר בעבר על טהרת הקפוטה והשטריימל. האחד אף עלה כך בפינאלה של תצוגת החורף לשנת 2004/5 והשני גייס משפוחה ליטאית לקמפיין החורף 1993 שלו. אבל כאשר הצמד טרי ריצרדסון את אוליביה זהם הגיעו מחופשים לחרדים כתומי זקן למסיבת תחפושות בהלווין האחרון, היה ברור שמשהו הולך לקרות.
שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.
(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)
תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".
( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)
ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".
(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)
כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).
"יושבי השורה הראשונה", אותם סטייליסטים, עורכי אופנה ואנשי חברה שזוכים לשבת בשורות הראשונות בתצוגות האופנה, כבר מזמן זוכים לתשומת לב לא פחותה מזו המכוונת לעבר המסלול. כמעט כל אתר אופנה שמכבד את עצמו שומר רובריקה המוקדשת ל "The Front Raw" , אם לא בתור מדור קבוע, אז לפחות בתור כתבת התייחסות אקראית בהזדמנות כזו או אחרת. הם לא דוגמנים, גם לא שחקנים, ולמרות שהייתי מצפה מהם שייהנו מכל תשומת הלב הזו, מתוך הנחה שמדובר בחבורה של אקסביזיוניסטים נקרסיסטים שאוהבים להתלבש ולהתמנגל בפרהסיה, רעבים לחשיפה- הם כנראה לא. התמונות לא יכולות אומנם להעביר את הבקשה שלהם שלא להצטלם, אבל שפת הגוף שלהם מדברת בעד עצמה.
("Not more than stuffed animals". עדיף שהיו שולחים בובות במקום. יושבי השורה הראשונה אליבא דה מוסקינו, בתצוגת אופנת הגברים 2009. ברקע: "כלי נשק לתיעוד רצח אופנתי")
אז ברגע שהבחנתי בזה במהלך תקופת התצוגות האחרונה (שהרי כל הצצה על קולקציה חדשה מתחילה במבט על מה שלבש הקהל מתוך הקולקציה הישנה), כבר היה מאוחר מידיי כדי לעצור: כל פיגורה שישבה בשורה הראשונה נראתה לפחות פעם אחת משכלת את ידיה בצורה מתגוננת, משלבת זרועותיה בחוסר שביעות רצון או מצליבה את האמות כאות לפסק זמן. לרוב, המחוות האלה נראו כניסיון לחפות על פרטיותם ולהסתיר את גופם בחוסר אונים מהצלם המכוון לעברם את העדשה אם זה בשילוב מינימלי של כפות הידיים או הצלבה שמתחילה כבר מאזור המרפק. אלה אינם גינוני נימוסים של לידי נאווה, גם לא פעולה פונקציונאלית כמו סיכול רגליים לשם הצנעת החלציים שעשויים לבצבץ מבעד לחצאית בתנוחת ישיבה. בסוף התצוגה, כשעוזבים האורחים את האולם, הם נוהגים להיעמד בלית ברירה מול שורת הצלמים, שממש כמו "כיתת יורים" נותרים חדורי מוטיבציה ונאמנים למשימתם למלא את מדורי החברה בתמונות של פגרים מסכנים.
(לחצו להגדלה. אנה וינטור מצליבה מרפקים וקומצת אגרופים, גברת בשמלת שאנל לבנה משכלת ידיים אחוזת בהלה, אמיש בולס וקתרין בהבה לא נהנים לשתף פעולה ועוד כמה אנשים שמנסים להסתיר עד כמה הם לא מרוצים.)
הברנז'ה האופנתית אינה האוכלוסייה היחידה שחשה מאוימת מול המצלמה, ישנם שבטים שלמים באפריקה שמאמינים כי כאשר אדם מצטלם, נלקחת ממנו חלק מנשמתו (כשחושבים על זה יש עוד כמה נקודות השקה בין שתי הקבוצות אבל זה כבר לפוסט אחר. למילה "Shoot/shot" יש לא מעט משמעויות: ירי, כוסית, פגיעה, קליעה, קליע, ניסיון, מכה אחורית, מנת הזרקה/זריקה ואפילו סוג של משי. אבל זו הקשורה לעניינינו היא צילום, photoshoot. אז נהנתי להיות קצת "רוביק רוזנטל", והחלטתי להתחקות אחר האטימולוגיה של המילה. מסתבר שהתיעוד הראשון לשימוש בביטוי Shoot בקונטקסט זה, נרשם ב1890, במקביל להתפתחות הטכנולוגית בעולם הצילום. אזל הצורה המקובלת יותר לשימוש במילה Shot היא בקולנוע, ושם גם תמון הקשר שבין היירי לצילום: כשהקולנוע רק הכל לעשות את צעדיו הראשונים, הצלם היה אוחז במסרטה בעזרת מעיין ארכובה ותפעולה היה דומה לתפעול תת מקלע. כך, כאשר אדם כיוון מצלמה לעבר אדם אחר, זה היה נראה כאילו הוא מכוון לעברו כלי נשק. המונח הושאל מאוחר יותר כשם גנרי וצילום ומתאר גם את צילומי הסטילס.
(From the unofficial manual for the front row attendees; "Rule#46: When asked to be photographed, just cross your hands and put on a happy face)
למרות שעברו מאז כבר יותר ממאה שנים, והמצלמות של היום נראות יותר כמו קופסאות טונה מאשר כלי נשק מכל סוג, יש מי שעדיין מרגישים נבוכים מול האמצעי התיעודי הזה. אולי בגלל יכולתו לתפוס אותנו לא מוכנים, חסרי שליטה בצורה בה אנו מוצגים, משוללי זכויות בנוגע לבחירת התנוחה שתשרת אותנו בצורה הטובה ביותר. התמונה שנוצרת משקפת למעשה את האופן בו אדם זר חווה אותנו ואולי זו הסיבה לאנטגוניזם. אבל כמו בכל כלל, גם כאן יש גם יוצאים מהכלל; אנה דלו רוסו, שהייתה היחידה שלא צולמה אפילו פעם אחת "בשיכול". אבל בחרתי שלא לרדת לפסיכולוגיה בגרוש בניסיון לתתהסבר לחריגה בתצפיות האנתרופולוגיות ופשוט להכיר בעובדות: אנה דלו רוסו היא חובבת פלשים, "מופקרות עדשתית" אם תרצו. בעבר היא הודתה שבשלב מסוים החלה להתלבש רק עבור הבלוגרי המצלמים את אופנת הרחוב. מאוחר יותר היא אף הרחיקה לעשות ופתחה בלוג על שמה כמו כל בת עשרה מהשורה שנהנת להצטלם בבגדים מארונה ולספר לכל השכונה. יש לי הרגשה שאם היא תוריד את המסיכה של הליצן, יהיה לה גם משהו מעניין להגיד בנושא. בינתיים נמשיך לחכות לספר האוטוביוגרפי. בקוצר סבלנות? לא ממש.
זה לא יהיה נכון לדבר על טרנדים בהוט קוטור. הרי מדובר בנישה שמטבעה דוגלת בייחודיות, איכות וסגנון נטולי תאריך תפוגה. עולם שבו קדושת ההוויה הטרנדית מחווירה על רקע האסטטיקה האל זמנית שמאפיינת את העיצובים הנכללים בז'אנר. מדובר בבגדים שלא רק נתפרים למידותיה המדויקות של הלקוחה, אלא גם מותאמים במיוחד לטעמה האישי (לאחר רקונסטרוקציה של קולקציית המסלול שהציג הקוטורייר). "טרנדיות" או "מגמתיות" באופנה מייצגים את הצורך שלנו "בשבטיות", הכמיהה להרגשת שייכות. הוט קוטור לעומת זאת, הוא מסמל את האינדיבידואליזם ואת ההכרה בחשיבותו של הסגנון האישי. היות ו"מועדון הקוטור", החברה הסגורה שמונה רק כ200 נשים אשר מסוגלות להרשות לעצמן את פריטי העילית והודות לקשרים הנכונים זכו גם לקבל את הגישה אליהם - מן הראוי שהגיוון יהפך לאלמנט המרכז בכל הסיפור. הוט קוטור הוא סוג של כת שמאמיניה סוגדים למספר מצומצם של מעצבים העומדים בראש בתי האופנה הגדולים. אותם המעצבים הם גם אלה המספקים את הקייטרינג לקרייבינג האופנתי של לקוחותיהם. אולם מכיוון שאף אחד מהם אינו מנותקים מאתרי מתחזיות האופנה, גם בקוטור ניתן למצוא מגמתיות בחתך עונתי. הלקוחה תחשף לדגמים כשתשב בטריבונות שלצד מסלול התצוגות, אנחנו, נאלץ להמשיך להשקיף מהצד בפה פעור בעודנו מדפדפים במגזיני האופנה או אתרי סקירת התצוגות באינטרנט. הבעיה היא שעל אופן ההגשה של המנה שלנו אחראים סטייליסטים או עורכי האופנה שסיננו ובחרו את הפריטים שיוצגו להמונים. פרינג'ים, הוא התירוץ הרשמי לשמו התכנסנו כאן היום. גווילי משי שקובצו קומות קומות ונשזרו לצד נוצות, רשתות, קריסטלים ותחרות. אם תשאלו את האדם הפשוט ברחוב, הוא יומר באסרטיביות: "מדובר בעיטורים לוילונות", מצד שני, טפטא 350 גרם תזכה בפיו לאותו הכינוי בדיוק. בהפקות אופנה שונות שבהן נתקלתי, הקפידו עורכי האופנה להציג את אותן השמלות באופן מרושל ופשטני. קחו לדוגמה את אניה רוביק מתפלשת על הרצפה בשמלת האטלייה של וורסצה או נמרחת על הכיסא בג'יבנשי קוטור. דוגמנית אחרת, גם היא בשמלה של ג'יבנשי, נראית ככלב המנסה להתנער מהכסות השעירה והיוקרתית שלגופה. אבל למה לה? ומדוע קייט מוס צריכה ללבוש וסט אופנוענים מעור מעל לשמלת משי בתפירה עילית (ג'יבנשי 2008)?
מה רע באסטטיקה הקלאסית, כזו המציגה את היופי כפי שהוא, על רקע כרכובי זהב או אח בוער למשל? קלאסיקה מטבעה היא נחלת העבר. היא אינה מתחדשת אלא נותרת סטטית. היחס אל פרטי ההוט קוטור כאומנות- הוביל במרוצת השנים לתפיסתם כפריטים הראויים להישמר מאחורי ויטרינת זכוכית במוזיאון תלבושות. הקיבעון וההתנגדות לקבל את החדש, "להסתנכרן עם ההווה"- מיגר את ההוט קוטור רחוק ממרכז הסצנה האופנתית כבר בשנות ה60 וה70. קוקו שאנל בזה לחצאיות המיני ומכנסי ג'ינס ולכן לקרת סוף ימיה נחשבה לארכאית ומיושנת. CHANEL N5 היה הדלק היחיד שהמשיך להניע את גלגלי בית האופנה שלה במשך שנים. רנה גרואה, שהיה מאייר כרזות בצרפת של סוף שנות ה40, הצליח להפיח מעט ברק של נעורים בעולם שנחשב לנחלתן של זקנות עשירות וסנוביות. האיורים שיצר עבור דיור או ג'יבנשי, הצליחו לעורר אפיל חדש ומודרני בסגנון היבש שאפיין את מודעות הפרסומת בתקופתו. גב חשוף, עיניים החתוליות (אה לה בריג'ית בורדו) והדוגמניות הצעירות שאייר עזרו לשמור על הרלוונטיות של בתי האופנה העילית. מאוחר יותר, עבר גרואה לארה"ב והחל לעבוד בעיקר עבור מגזינים. כך, הנשים שקנו את השמלות המשיכו להיות אותן הנשים העשירות והסנובות, אבל הבגדים הצליחו לדברו לכולם. בארה"ב, לדוגמה, פעלו בתי מלאכה שהיו רוכשים את הדגמים ומייצרים את ההעתק המושלם שלהם. ביל קונינגהם, צלם אופנת הרחוב של הניו יורק טיימס, עבד בצעירותו בבית המלאכה Chez Ninon שסיפק חיקויים חוקיים לשמלות של דיור או ג'יבנשי. קונינגהם סיפר בעבר כי אחד הפריט בלתי נשכחים שיצר היה שמלת בלנסיאגה אדומה וז'קט עליון תואם שרכשה הגברת ג'קי קנדי. אותה השמלה חזרה לבית המלאכה בניו יורק עם בקשה להיצבע בשחור, כדי שרעיית הנשיא, שהפכה בדיוק לאלמנתו, תוכל ללבוש "סמי בלנסיאגה" בהלווייתו של בעלה. אפשר לומר שזה היה ה"זארה" הראשון.
(Jacqueline Kennedy at the 1963 funeral Balenciaga pret a porter s/s 2011)
עד לפני שבוע ניתן היה עדיין למצוא את פריטי קולקציית הנשים שעיצב אלבר אלבז לH&M זרוקים בחדרי המדידות או במקרה הטוב, תלויים על קולבי חנות המותג בעזריאלי עם תגית של 20% הנחה. הסיבה: "אין לי לאן ללבוש אותה" אמרו הנשים שצפו בברק המטאלי של הסאטן ובקריסטלים שהודבקו לרשת באזור המחשוף. איבדנו את העניין בפומפוזיות היוקרתית. בבלמן סגרו את קו ההוט קוטור כבר לפני שנים וחליפות קשמיר או שמלות טול הוחלפו בT-shirts הדהויים ובג'ינסים הקרועים של קריסטוף דקרנין. ניקולה גסקייר, החליט העונה למרוד בכל מה שהיה בבית בלנסיאגה לפני כן (כולל דגמי העבר שלו עצמו). הוא לקח את בדי הפיפיטה והטרטאן (שהפאנק אימץ כלבוש המבטא את המחאה כנגד של המוסכמות) ושילב אותו עם וניל מבריק ונעלי גברים בסגנון גראנג'י ומלוכלך. קו הקוטור של כריסטובל בלנסיאגה נסגר גם הוא מזמן, אבל מבחר מרשים מהפריטי הארכיון בעיצובו מוצגים בימים אלה בתערוכה- אי שם בניו יורק.
(מימין, גדעון אוברזון על המסך בסרטו של עמוס גוטמן. גם ב 78 הוא התעקש על "קוטור". במציאות הוא הגיע לסרט בליווי אישתו באיחור של רבע שעה ונראה די מהורהר בסופו. משמאל: וילון פרינג'ים, "לא קוטור", שהיה צריך אולי לרדת בדיוק באותה הסצנה)
ביום חמישי האחרון הוקרן סרטו של עמוס גוטמן, שהיה סוג של אומנות במסווה סרט דוקומנטרי שביקש לתעד את האופנה בישראל בשנת 78. בסרט נחשפים עיצוביהם של מעצבים וותיקים מאותה התקופה כמו רוג'י בן יוסף, פיני לייטרסדורף (משכית), לאה גוטליב, רוז'י בן-יוסף, אבל גם הקולות הצעירים שפעלו באותם ימים, בהם גדעון אוברזון, תמרה יובל-ג'ונס ואבי טנצר (שרק לנורית בת יער ולאתי רוטר מקסטרו היה מושג מי זה). העיצובים של אוברזון היו הבולטים ביותר: בעוד שלייטרסדורף דיברה על החיבור לארץ ובריאה של משהוא חדש שהקנינים לא ראו קודם במילאנו, העיצובים של אוברזון ניגנו שיר אחר, שירם של יוצרים אחרים כמו YSL או אוזי קלרק. כדי להמחיש את התמונה, הייתי אומר שהכל היה נראה בערך כמו הקולקציה האחרונה של מרק ג'ייקובס. גם בקטע הראיון הקצר איתו הוא המשיך להתעקש בריש מתגלגלת שהבגדים שהוא מעצב הם "קוטור" (קוטורררר'). היום בחנות שלו ניתן למצוא משהו שנראה יותר כמו אמפריו ארמני או קלוין קליין שדוף.
הפכנו לחברה הרבה יותר טרנדית: את מאיירי הכרזות החליפו סטייליסטים והנשים, שהסתפקו בעבר בתפקיד "הגברת הראשונה", החלו למלא את כיסאות בתי הנבחרים. זהבה גלאון נהגה ללבוש את ה knockoffs של זארה לג'קט הטוויר של שאנל ורוחמה אברהם נראתה זוהרת מתמיד במעיל הצמר הלבן של גוצ'י מ2003, שהיה כמובן גם הוא תוצרת זארה. היום, אף אחד כבר לא רוצה קוטור, גם לא את החיקוי שלו (ואני לא רוצה לדבר על זה שלפחות ל-85% מהאנשים אין מושג בכלל במה מדובר). חוץ מזה, שום דבר לא ממש השתנה.
העונה, בעוד שהרוב המכריע של המעצבים הרגישו את עול "המשבר הכלכלי" מוסר מעל כתפיהם והניחו לפרץ היצירתיות שלהם לשטוף את המסלולים, ג'ון גליאנו, החליט לדלג על המחשבה על הלקוחה וקפץ ישר למוכרת. האם תמיד הכל צריך ללכת הפוך על הפוך? מדוע אבד המוטו "אם אין לחם שיוכלו קוטור"? ולאן נעלמה כל הראוותנות הפומפוזית שאפיינה את גליאנו שכולנו למדנו לאהוב?!
("הימאים ובנות הוואי". האם ניתן לברוח מהאסוציאציה לפרל הרבור? הדוגמנית היפנית הזו, שנראית כל כך ערמומית, בטוח לא מקלה על כל העניין...לחצו על התמינה להגדלה)
גליאנו, שיצא כנראה ל"קרוז" ושכח לחזור ממנו, הציג בשישי האחרון את קולקציית הקיץ שלו עבור דיור שהייתה משעממת יותר ומורכבת הרבה פחות מכמה קולקציות ריסורט שעיצב עבור בית האופנה בעבר. את התצוגה פתחה צבעוניות של כחול לבן ואבן, פיט קואוטס מעור בכחול ניבי, מעילי פורקה בלבן צחור כמו גם כובעי ימאים שהונחו מעל לפוני המתעקל של הדוגמניות. הן המשיכו לצעוד על המסלול ב"תסרוקות בטי פייג", קומבינזונים עם הדפסים של ענפי דקלים, שמלות שיפון בצבעים טרופים ועל צווארן ענדו שרשראות "Helloa" מפרחי קרפ. כך, נראו הדוגמניות כנערות הוואי המבקשות לברך את אנשי הצי: "Hello sailor boy".
שנות ה 40/50 היה מוטיב שהופיע בעבר בקולקציות של גליאנו והונצח בקליפ של כריסטינה אגילרה, "Candy Man", ששיחק על הרלוונטיות של "פרל הרבור" וארה"ב של אותה תקופה, פוסט מלחמת העולם הII, ו"טובי בניינו" (רק שלהם), אשר בחזית. כמובן עם דגש על ההקבלה וסמיכות הזמנים למלחמת עיראק. הג'קטים האייקונים של המיסייה דיור, שזוכים לאינטרפרטציה מחודשת ע"י המאסטרו גליאנו, כיכבו אז בקליפ, כמו גם היום בקולקציה. למעשה, נראה שגליאנו קיבל השראה מעצמו.
דלות מקורות ההשראה של גליאנו אינה סוגיה חדשה. לעומתה, הגוון המסחרי שמאפיין את עיצוביו בשנים האחרונות מצליח לקלקל את כל מה ש"בית דיור" עומד עבורו. בעבר, הקפיד גליאנו ליישם מדי עונה את "שיטת הפירמידה": לפיה קולקציות האופנה של בית דיור מבוססות על קולקציית הקוטור, שנותנת את ה"בון טון" ומהוות את התמצית, "הפרפום", לקוי ה"רדי טו וור". האקססוריז ומוצרי הטיפוח, מעוצבים גם הם באותה הרוח ומהווים למעשה את כוח הקנייה העיקרי. אבל העונה, אפילו ה"או דה פרפום" נמהל באלכוהול זול של ימאים ל"או דה טואלט". הפירמידה התרסקה, גינת הסחלבים האצילית מתצוגת ההוט קוטור נבלה והוחלפה בשדה של עלי דקל יבשים שמזמין את גליאנו להתרסק עליו בתחפושת הימאי האנדרוגני עם שתי הצמות הסיניות המטופשות שלו. הפעם, לא היה זכר לקוטור או לסחלבים והבגדים הפכו למסחריים כמו הבשמים. תיק ה"לידי דיור", שכוכבו הודות לנסיכה המנוחה דיאנה, AKA Lady D, כיוון שנשאה אותו לכל מקום, שולב בקולקציה בכל וריאציה אפשרית. העיקר שימשיכו לקנות (תג מחיר: מעל 1,200$). הנעליים, היו סבירות, למרות שראינו כבר יותר טובות. בסוף התצוגה הייתה למר. גליאנו את החוצפה לומר: "התפקיד שלי הוא לאפשר לאנשים לחלום". לחלום?! אולי, בעיקר על התצוגות המפוארות שלו בעבר.
נתחיל מהסוף: ויל וגרייס. עונה 3 פרק 19. ספא. ג'ק וקרן משדלים אשת חברה לעבור ניתוח ניסיוני להחדרת שתלי סיליקון בכתפיים לפני שגב' ווקר עוברת אותו בעצמה. (השניים קראו קודם לכן כי זהו הטרנד הבא בניתוחים הקוסמטיים. שודר ב2001). היום, תודות לקולקציה החדשה של פראדה, אם אי פעם הסדרה תחזור, קרן כבר לא תצטרך לעבור את הפרוצדורה. מוצ'יה, מוצ'ו מוצ'ו גרסיאס!
למרבה ההפתעה, כתפיים הן אלמנט שזוכה להתייחסות מיוחדת באופנה. עד שחשבנו שנפתרנו מכריות הכתפיים והשארנו אותן יחד עם סלסול הפרמננט בשער אי שם בשנות ה80, הן הצליחו להשתחל בחזרה לאופנה בעשור האחרון, החל מלפני 3-4 שנים, כאשר מג'יאלה בחר לתת לכתפיים מתאר מסותת. מאז, מפעלי "כריות הכתפיים" מודים לו כל יום. אין מעצב שלא עשה כתפיים מחודדות, זוויתיות, שפיציות או גיאומטריות. ייתכן והעיסוק הזה בכתף הנשית נועד כדי לאפשר לנשים ליישר קו עם הפיגורה הגברית שמתאפיינת בזוית חדה יותר בין הכתף לזרוע ( כמו נעלי העקב שנועדו לפצות על הגובה או המכנסיים שהולאמו מהארון הגברי למלתחה הנשית).
מוצ'יה פראדה חשה את הצורך הבלתי מובן להתגרות בטעם של הקהל האופנתי וממשיכה לייצר קולקציות שנעות על הגבול הדק שבין חדשנות קונספטואלית מצד אחד לבין כיעור גרוטסקי קשה לעיכול. הקסם של מוצ'יה הוא בכך שהיא תמיד מצליחה לבסוף לגרום לנו לרצות את הפריטים, גם אם היו לנו ספקות לגביהם בהתחלה (ואולי זה האפקט של המגזינים). הקולקציה שהציגה שלשום הייתה רוויה במוטיבים מקסיקנים, רקמות צבעוניות ואלמנטים אקזוטיים אחרים כמו בננות, קופים וכרכובים (האחרון מהארמון, לא מהג'ונגל).
קולקציית החורף שהציגו Jack McCollough and Lazaro Hernandez, ל Proenza Schouler, הייתה אחת הקולקציות הבולטות בשבוע האופנה בניו יורק. לא חשבתי תחילה שיש על מה לכתוב, אבל הסרטון של התצוגה הוכיח שטעיתי. המוזיקה שליוותה את הבגדים, הבעות הפנים הקפואות של הדוגמניות והתנועה של הבד הפכו את התצוגה למופע מרתק. האווירה : פוריטניות האנורקטית, נטולת כל עיטור מיותר או כפל בד בעובי עודף.
(הצפיה חובה!)
גזרות המעילים והשמלות הרחבות התעקשו להישאר רחוק מהגוף בעודן מבטלות כל סממן נשי של פריון או בגרות ובשלות מינית כמו ירכיים, חזה או אגן. בדי הטוויד, שהונצחו באמצעות ה"ג'קטים של שאנל" ומתאפיינים בבדרך כלל בהיותם ככבדים, בשרניים, גולמיים ופרומי שוליים, הופיעו בווריאציה אולטרה מודרנית: הם היו דקיקים, כחושים, וספק אם יתרמו לשמירה על חום הגוף של המתהדרת בהם. השוליים: חדים ומדויקים. גדילי הבד שנשרכים משולי הטוויד הקלאסית הוכחדו באובססיביות, כדי לא לפגום בהרמוניה הסטרילית. את התחרות שעיצבו שני המעצבים בצבעי אסיד וניאון, הם גם טבלו באותה החומצה שעיכלה את הסיבים הדקים המקשרים בין קווי המתאר הגסים יותר.
("הקיץ הבא תלבשי שדוף", פרוהנזה שולר, קיץ 2011)
וכשמעוף הדבורה של רימסקי החל להתנגן ברקע, התמלא המסלול בנחיל שמלות בשחור וצהוב. בדי השיפון שהסתרכו והתנופפו לאחור בקלילות חסרת מסה היו לכנפיים. תנועת הבד הדק ומשחקי השקיפות המתעתעים, נראו כרוחות רפאים שדבקו בנשים המהלכות מתוך אמביוולנטיות ביו חיים למוות. נעלי העקב עוטרו בשלפוחיות בצבע סלמון על מרבד אפור קשקשי, בדומה לנזקי תת תזונה והלחץ על עור שברירי, יבש ועייף. השרשראות הכבדות הונחו על כתפי הדוגמניות כמו עול, סמל לייסורים והתענית שבמשטר הרעב שקופות נשים רבות על גופן. החריצים שבין רצועות דמויות פפיון שבגב השמלה הבליטו חוליות דלות סידן כמו בעמוד שדרה המשונן.
(ממכר לא פחות מהפרעות אכירלה)
פלטת צבעים פסטליים דהויים רוויה בגוונים אנמיים חיוורים נעטפו במעט צבעי בלוז, כחולים עמוק או רוּז' כבוי. רכיסת כרסים לחולצה בצבע אפרסק או מעיל בצבע קורל דהוי נראו כסיקות כירורגיות או תפרים גסים שמנסים לגשר על חתכים עמוקים מנשוא. והמוזיקה הקלסית, מלאכותית ומונוטונית, התנגנה ברקע אך קיבלה שביב חיים הודות לליווי קול אנושי מתגוון לעומת המתים שהילכו על המסלול. על פניו, האווירה הייתה דרמטית ורבת עוצמה, אולם הדוגמניות וכמוהן גם הצופה, סרבו להתרומם. ההשטחה הרגשית הייתה הרגש החזק ביותר שבער לאורך כל הקולקציה המעולה הזו של השניים שהוכיחו שצורת ההגשה חשובה לא פחות מהמנה עצמה.
דונטלה ורסצה הציגה השבוע במילאנו את קולקציית הגברים לקיץ 2011 בהשראת שנות ה50-60. רוק אנד רול של מעילי עור שחורים עם פרינג'ים, נעלי לקה שחורות ומחודדות לצד חולצות משבצות בכחול, לבן אדום. מכנסים מקופלים המגיעים עד הקרסול ותסרוקות בלורית משומנות בגריז עידנו מעט את הגבר הולגרי של ורסצ'ה. אומנות הפרינג' הגברי מעולם לא הייתה מפותחת כל כך כמו בקולקצייה זו. דוגמן, שגופו מכוסה בקעקועי ענפים ופרחים לבוש מכנסי עור צמודים ופרינג'ים מתבדרים בצידיהם, יכול היה להיות בקלות תוצר אחת מעבודות האומנות של וים דלווי. דלווי, אומן המגדל חזירים בחווה שהקים בדרום סין, נוהג למקעקע על עורם בין השאר איורים של "דיסני". לקרל לגרפלד נראה שהיתה גם כן השפעה כמוזה בקולקציה זו, אם נשפוט לפי המיקטורן השחור והארוך שנלבש מעל חולצה לבנה מכופתרת, עניבה שחורה ורחבה ושתי שרשראות כסף גותיות האופיניות למעצב המפורסם.
(מימין: פרינג'ים מרתקים, אה-לה- כריסטופר קיין. משמאל: וים דלווי יוצר אומנות ולמטה חזיר מקועקע במוטיבים מהסרט "בת הים הקטנה")
ניתן היה לסכם כי כל מראה בקולקציה יכול היה להיות תלבושת הדמויות מסט הסרט "נער משום מקום", המספר את סיפורו של ג'ון לנון הצעיר טרם הקמת הביטלס. ואולי היה זה קריסטופר קיין, הרכש החדש של דונטלה, שבצלמו ובדמותו נוצרה הקולקציה? קיין, שמצא חן בעיני דונטלה, קיבל תחילה תפקיד בעיצב אביזרים במותג אך התקדם אחרי עונה אחת והפך למעצב הקו הצעיר בורסצ'ה, VERSUS. עור, פרינג'ים, עיטורי כסף על שרשראות או חגורות וג'ינסים דהויים, היו אלמנטים בולטים בקולקציות עבר של המעצב עבור קולקציות הנשים למותג שלו והפכו למזוהים עימו. האם יתכן שידו הייתה גם בקולקצייה זו, או שהייתה זו רק הרוח שהביא איתו?
את סוף התצוגה היו חייבים להרוס גברים לבושים חלוקי חוף מתנופפים בהדפסים גיאומטרים של שחור ולבן. אחד מהם, היה לבוש במה שיכול היה להיראות כמו טלית... לסיכום, קולקציה מעניינת עם כמה פנינים מבריקות בים מלא כתמי נפט.
חליפות מכנסי פה-דאלפאן בצבע קאמל, קומבינזונים קצרים עם הדפסים גיאומטריים, חצאיות מקסי וצווארוני גולף על שמלת אורנומנט סובייטית היו חלק מ"מופע שנות השבעים" שבלט בקולקציות הריזורט לשנה הבאה. מכנסונים בגזרה גבוה, אפקט הבטיק על שמלת מקסי ומכנסיים רחבים מתחת קפטן בלבן, היו המשך המגמה שנראתה גם בתצוגות החורף האחרונות (חורף 2011). הקטיפה שכיכבה על אותם המסלולים, חזרה גם כעט בעיצוביו של פיליפ לם, אך נראתה תלושה לנוכח ייעודם של הבגדים להילבש על שפת הים או על סיפון אוניה בשיט קיצי.
(בלנסיאגה, פיליפ לים, פוצ'י- בסבנטיז מאוד לא אופיני למותג, טורי בורק, ג'יבנשי- בסגנון הגבעתרון שחזר בשנות ה70)
מיסוני, שסייעו להגדיר את אותו עשור בעזרת דוגמת שריגי הזיגזג, הלורקס והצבעים העזים שבעיצוביהם, הוציאו קולקציה שלמה של הדפסים בשחור לבן עם הבלחות צבעי קשת קולידוסקופית. דיאנה וון פרסאנברג, שכוכבה דרך גם הוא בשנות השישים והשבעים, בזכות אותה שמלת המעטפת המפורסמת, המשיכה לרכב על הסוס המנצח ויצרה אוברול מאותו השטנץ שהוצג עם מצחייה תואמת. מקבצי הצמידים הגודשים את האמה, הפכו בעונות האחרונות למצרך חיוני בכל הפקת אופנה או צילומי קטלוג, והופיעו גם כעט, גם הם סממן השואב השראה מאותו העשור. בלטו בהיעדרן: נעלי הפלטפורמה המזוהות עם שנות השבעים יותר מכל, ואולי טוב שכך! (דיאנה וון פירסטנברג, שאנל- בצבעי בחילה, YSL- במראה המורה ללשון, סלין-בריסורט היפי משובח, מיסוני- בצורות מרצדות, שוב שאנל- במראה נורא עוד יותר)
Resort, הוא חלק מתרבות הפנאי והמותרות. רק אנשים מבוססים, בעלי ממון יוכלו לממש את החזון שהגה לגרפלד, ולצאת לקצת "בטן גב" לבושים בבגד הים של שאנל בעודם שרועים על השאז לונג באתר הנופש על חופי סאן טרופה. קולקצייה הקרוז (שייט או נופש) 2011 שעיצב עבור שאנל, הוצגה השבוע באותו אתר נופש יוקרתי, שקנה את שמו בזכות בריג'יט בורדו. השחקנית הצרפתייה שהפכה את עיירת החוף הפסטורלית למוקד שמשך את עשירי העולם ונהיה שם נרדף לפזרנות ו"חיים טובים". אבל לגרפלד הצליח להוכיח את ההנחה כי "כסף לא קונה טעם טוב" והציג קולקציה סתמית ובנאלית המשלבת פיתוחי שיפון והדפסים מזעזעים בהשראת שנות השמונים. התירוץ היחיד העולה על הדעת לשעמום הזה היא ההנחה כי לגרפלד שם עצמו כאחראי למלתחת היום יום של העשירים, וכיוון שלנו, פשוטי העם, אין בעיה למצוא וגם ללבוש סמרטוטים כבגדי בית או חוף- נראה שבעבור העשירים, יש צורך בשירות מיוחד כדי לספק מלתחה מסוג זה. שמלות חוף מבד שקוף בהדפס פרחוני ודהוי, או שריג עם בלוקים של צבעי ניאון נראו תלושים משנות ה80'. ג'קט טויד מיניטורי עם שילובים של פסי ניאונים נגמר בקו הצלעות וחושף את בטנה של הדוגמנית ועליוניות מוזרות מבד מחורר בצבע בג' או ורוד כמו גם חצאית ג'ינס ששולבה עם ג'קט פוקסיה עם שחור בלטו לרעה. חוסר האחידות של הקולקציה והרצף הכושל בו הוצגו הבגדים גרמו לי לתהות האם לגרפלד בחר להציג חיקוי זול נטול איכות למותג היוקרתי? הגברים צעדו יחפים, לבושים במכנס סקיני חום וחולצת ג'מס בצבע קאמל או בג'ינס וסריג סתמי, שהעניין היחיד בו הוא צבעו הירקרק שגם אותו ניתן למצוא העונה ברנואר. אבל מה שכבר היה באמת בגדר סקנדל הוא אוברול מכנסיים מטווד בצבע חרדל. גם שמלה עשויה צינורות קש לא הייתה ראויה לקשט את מפתן דלת הכניסה שבביתי! ומה פשר כל צבעי האוקר והאדמה? החצאיות החומות הקצרות והטוטאל לוק הצבעוני בבגדים רפויים וג'אבו?! דבר נוסף שבלט בתצוגה הוא הבחירה התמוהה בדוגמנית בעלת המידות "הנדיבות" קריסטל רן לתצוגה של המעצב שבז לעודף משקל ומצודד ברזון חולני בפה מלא. מה קרה ללגרפלד? האם זו הזקנה המראה את אותותיה? האם עיצוב כ 10 קולקציות בשנה(4 קולקציות לשאנל, 2 קולקציות שאנל קוטור, 2 למותג שלו, 4 לפנדי) הוא נטל כבד הפוגם ביכולת ליצור דברים מעוררי עניין? אחרי קולקציה כזו, המפגינה חוסר יכולת, אמפוטנציה אומנותית ומעט מאוד אופנה, אני יכול להבין את פשר השמועות לפיהן את מקומו של לגרפלד בשאנל עתיד לתפוס אלבר אלבז.
( Givenchy Haute Couture spring 2011) 
