מכת חושך

לפתיחת התערוכה לזכרה של לאה גוטליב במוזיאון העיצוב בחולון, לבשתי גולף לבן ומכנסי כותנה עם פנסים בגזרה גבוהה, שגיהצתי למשעי לכבוד האירוע. רציתי ללבוש משהו לבן, נקי ומינימליסטי, משהו שיזכיר לי את הים ויתחבר לקווים המלוטשים ולפשטות המסוימת שאפיינה את דגמיה של גוטליב (ואולי גם את אופייה) ויוצגו בתערוכת הרטרוספקטיבה לכבודה. כפי שאתם וודאי יודעים, אינני נוהג לדון בבלוג זה במה לבשתי ולמה עשיתי זאת, אולם הפעם, החלטתי לספר על מה שעבר במוחי שלי לפני שהגעתי לתערוכה, מתוך המחשבה שאולי זה יוכל לעזור לי להבין מה עבר במוחם של שאר המבקרים שנכחו בה (סוג של מחשבה מאגית שכזו). 

מקור: Clochic

זו לא הפעם הראשונה שמוזיאון העיצוב מעלה תערוכה שמוקדשת לאופנה, וכמתבקש, מציג לראווה גם בגדים אמיתיים. מה שמאפיין את האופן בו המוצגים מסודרים בחללי המוזיאון, הוא אולי הקרבה הרבה שהוא מאפשר בינם לבין המבקר- בניגוד למוזיאוני תלבושות באירופה או ארה"ב, שם הדגמים מוצגים מאחורי זכוכית, בחולון ראווה או מאחורי מעקה. בחולון, מקבלים המבקרים את ההזדמנות להלך בין המוצגים ולבחון אותם מקרוב ומכל זווית אפשרית, דבר שעשוי להיות מבורך, אם יודעים כיצד לקבל זאת. ואכן, זאת גם אינה הפעם הראשונה שאני יוצא מזועזע מהחופש והחוצפה שבה אנשים מרשים לעצמם לגעת במיצגים. רבים מהם, מעולם לא היו מרשים לעצמם לנהוג כך מחוץ לגבולות ישראל, וגם אם כן, היו ננזפים במהרה רבה כל כך עוד לפני שהיו מספיקים לתרגם ולעבד את הקלט החושי שבמגע. ההתנהגות החשוכה הזו של רבים מהמבקרים, הדגישה את הפרובינציאליות הישראלית, שהתכתבה עם בגדי הפולקלור הכפריים בצד אחד של האולם ועם סיפור ההגדה ו"מכת חושך" שהזכירה לי קולקציית מצריים מהצד השני.   

(קולקציית "עדיי הנילוס" (1995) וקולקציית "נפרטיטי" (1999))

בתערוכה הנוכחית, הדבר צרם והפריע לי עוד יותר, ראשית כיוון שמדובר בארכיון בגדים שנוצרו לפני כ20-30 שנה, הם עדינים, מתקלים ואין שני להם. בתקופתה השנייה בגוטקס (לאחר שהחברה נקנתה והיא עזבה ושוב חזרה), הקפידה הגברת גוטליב לאסוף דגם אחד מכל עיצוב אותו יצרה לאחר ניסיון מר, כאשר הבעלים החדשים החליטו בטיפשותם לזרוק את כל הארכיון רב השנים שלה. כתמי האצבעות השמנוניות ואת האזורים הדהויים שהותירה החומציות והלחות שלהן, שאינה מורגשת כעת, יותירו חותם רק בעוד זמן רב על הדגמים הללו ויחתימו דגמים יקרי ערך בעלי חשיבות תרבותית והיסטורית בסיפור התפתחות האופנה הישראלית. ההתנהגות החטטנית (שיכולה להתפרש בנסיבות אחרות גם כסקרנות בריאה) ומשולחת הרסן הזו, אפיינה רבים מהמבקרים, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל או מעמד סוציו אקונומי. 

(קולקציית "ירושלים של זהב")

אבל הבורות של המבקרים, הייתה רק רמז לבורות של האנשים שבידם הופקדה המורשת של גב' גוטליב, אוצר רב ערך תרבותי וחברתי. מנהלת הארכיב מטעם גוטליב עצמה, שלחה את כל הדגמים לניקוי יבש, כפי שסיפרה לי טלי קושניר (בעלת חנות היד השניה "המחתרת" ומומחית בבגדי וינטג' ולבוש תקופתי בחסד ולא בזכות- שגם התנדבה לסייע בהעמדת התערוכה הנוכחית). את הנזק הבלתי אמצעי בהווה (הרס הקאפים, פרימת תפרים ופגיעה ברקמות ובחרוזים שעל הדגמים), נאלצה קושניר לשקם בעצמה במשך שעות. קושניר גם התעקשה שכל הנוגעים בדבר העמדת התערוכה ובאים במגע פיזי עם הבגדים ילבשו כפפות, דרישה שלמרות שנראית לגיטימית ומקצועית, התקבלה בחוסר הבנה על ידי הצוות שאיתו עבדה. 

("אם אין אנסטגרם- לא היית שם"- מימין- פראו, משמאל- איור של מולי גראד)

האופן בו הייתה מוצגת התערוכה מצא חן בעיני מאוד; בגלריה העליונה הוצגו בובות טורסו שחורות חסרות פנים שהולבשו בעיצובים הצבעוניים והרבגוניים של לאה גוטליב וחולקו לקבוצות נושא לפי שנים והשראות. הן הזכירו לי את בובות הפלסטיק הדו ממדיות שניצבות היום בחלונות ראווה של חנויות הפזורות בדרום תל אביב (רחוב יפו/אילת/עליה) ונחשבו לברירת המחדל לפני 30 שנה, בתקופה שבה "ויזואל מרצ'נדייסינג" עדיין לא נחשב למקצוע. מדף עצום השתרע לאורכו של קיר הסמוך לכניסה לגלריה והציג את אוסף ספרי האומנות, העיצוב והאופנה הפרטי והעצום של הגב' גוטליב, מה שלא הותיר ספק לגבי מקורות ההשראה של הדגמים שניצבו מנגד. דגה, ואן גוך, גוגן, מונה, מצאו את דרכם להדפסים על בגדי ים ויריעות בד שעוצבו לפראו. בין הספרים הוצגו גם תמונות ממוסגרות מאלבומה האישי של המעצבת ותיבלו את האומנות בטעימות מסיפור חייה. משהו בצורת ההעמדה של הדגמים היה מאוד קורקטי ופשוט, אבל לא פשטני, משהו דידקטי ומסודר, נטול ראוותנות מיותרת וגימיקים מאוסים, שהיו חסרים לרבים מהמבקרים שהתרגלו לתערוכות הגרנדיוזיות במטרופולין. היעדרם תאם את המקום כמו גם את הנושא לתערוכה. 

(עוד אנסטגרם- מימין- מדף הספרים, משמאל- תצוגה מהעבר)

העובדה כי גוטליב שאבה השראה מעולם האומנות, מפולקלור של תרבויות מקומיות או אחרות (קולקציית "צ'רדש" בהשראת הונגריה, "נפרטיטי" בהשראת מצריים או "ירושלים של זהב"), כמו גם בבגדים עצמם, שיקפו את התמימות המסוימת, הצניעות והפשטות של "ארץ ישראל הטובה" הרחוקה מהקפיטליזם ותעשיית הטרנדים הנדושים. יתכן כי היותה שונה, ייחודית ומגובשת כל כך מבחינת סגנונה, הצליחה גוטליב לפרוץ את גבולות ישראל ולהפוך לשם דבר בעולם כולו. כיום, הרצון של מעצבי ארצנו לישר קו עם העולם מבטל את הצורך למקוריות וייחוד, דבר שעשוי להיות המכשול העיקרי שגם מונע מהם באופן פרדוקסאלי לזכות בהצלחה הבינלאומית הנכספת. המירוץ של מעצבים ישראל להצלחה מעבר לים וההתחקות  אחר דרכם של מעצבי על כדוגמת גליאנו או מקווין, גוזל מהם את חדוות היצירתיות והמקוריות ומונע מעניהם לראות את האור שבדרכם של מעצבים מקומיים שהצליחו בעבר ומהווה אולי מכשול בדרכם.  מעצבים שישכילו לקבל את המסר הזה מהמורשת שהנחילה לנו גוטליב, עשוי להשתכר בתהילה שקרובה לזו שאפיינה אותה בעצמה.  

ענייני נומנקלטורה-

בערב פתיחת התערוכה, שתנעל אגב ב4 למאי, קושטה רחבת המוזיאון בפרחים מלאכותיים גדולי מימדים בדמות חרציות שהתכתבו עם שם התערוכה, "הגברת עם החרציות". השם, נלקח מסיפור חייה של גוטליב, שבתקופת השואה, הייתה נוהגת לבקר את בעלה, ארמין, נצר למשפחת יצרני מעילים שנשלח למחנה עבודה, כשהיא נושאת זר חרציות ענק אליו תחבה את ראשה על מנת שלא יזהו אותה. כשעלו השניים לארץ, נאלצו להתאים את השניים את משלח ידם לתנאי המציאות והאקלים הישראלי, וכך שונה "הספציאליטה" ממעילי גשם לבגדי ים. המשך הסיפור (ההצלחה העולמית וכו') כבר ידוע לכולנו. 

 (המפעל)

שם התערוכה הוא גם, "מיסנומר" של הרומאן הרוסי, "הגברת עם הקמיליות" שכתב דיומא, מה שלא אפשר לי לברוח מהאסוציאציה למעצבת אופנה אחרת, הפעם בינלאומית, שהפכה את פרחי הקמיליה לסימן ההיכר שלה וקורותיה, בניגוד לאלה של גוטליב, ידועים לכולנו היטב, בין אם בזכות סרטי האופנה האינסופיים או הפוסטים הרבים שהקדשתי לה. כפי שבוודאי ניחשתם, מדובר בקוקו שאנל. וזו לא ההקבלה היחידה, מעבר למורשת האופנתית שהצליחו להותיר אחריהן (כל אחת במימדים אחרים ובתרבות שלה), לשתיהן נמצאו "ממשיכי דרך"; אולם בעוד שקרל לגרפלד ממשיך לפזר פרחי קמיליות על כל פריט עיצובי שעוזב את שערי הסטודיו של בית שאנל, מולי גראד (המעצבת הראשית לבית גוטקס) מנסה להרחיק ולבדל את בגדי הים אותם היא מעצבת כמה שיותר מכל הקשור לגוטליב או לפרחי החרציות שלה. גם בתערוכה הופרדו גוטקס בתקופתה של גוטליב וגוטקס כיום לשתי גלריות נפרדות, באחת מוצג מפעל חייה של גוטליה, ובשניה, איוריה של מולי גראד. 

(הגברת גוטליב)

ואם כבר הזכרנו את סיפור ההגדה, אז...

חג שמח!

גוטייה; על מגדרים וגילאים.

הוט קוטור הוא סוג של אופנה המיוצרת באופן בלעדי רק בצרפת, קביעה מעוגנת בחוק ונעקפת על ידי הרשויות. יש האומרים כי ההוט קוטור הוא אינו רק צרפתי, אלא פריזאי ואין מעצב פריזאי יותר מז'אן פול גוטייה. הנער הצעיר שהוקסם ע"י המחוכים של סבתו והחל לעצב בהשראתה את חזיית החרוטים על הדובי שלו בהיותו בן שבע, חגג השנה 35 שנות עיצוב. כמה מוזר שאותה חזיית חרוטים, שנהגתה במוחו של ילד, היא זו שקנתה לו מקום של כבוד בתרבות הפופ המודרנית לאחר שמדונה לבשה אותה במסע ההופעות שלהBlond Ambition ב1990. גוטייה נודע גם בזכות היכולות הוירטואוזיות שלו באופנה העילית ובעצם העובדה, כי בגדיו מגלמים בחובם את כל העקרונות עליה היא מושתתת, החל מהגזרות המורכבות, הגימורים הפנימיים המושלמים, עבודות הרקמה, השזירה והעיטורים המרהיבים וגם מועדון מעריצים יוקרתי. נהוג לחשוב כי איב סאן לורן הוא הקוטורייר הגדול ביותר בכל הזמנים, ואין ספק שגוטייה ראוי להיות השני. "אני חושב שהאופן בו אנשים מתלבשים הוא דרכם לבטא את עצמם בצורה אומנותית" אמר אומן הפופ אנדי וורהול ב1984 למגזין מונדו אומו, "סאן לורן, לדוגמה, עשה עבודת אומנות נהדרת. האומנות שוכנת באופן בו כל האאוטפיט מורכב יחד. קחו לדוגמה את ז'אן פול גוטייה, מה שהוא עושה, זו אומנות אמיתית".

(מדובר בבחור מוכשר; הסינגל שהוציא גוטייה ב1988)

דמיונו משוחרר הרסן ויצירותיו פורצות הדרך מציעים מבט רחב אופקים וליברלי אל החברה. היכולת של גוטייה להבין את התהליכים הסוציולוגים בתקופתו התבטאה לאורך כל הקריירה שלו באמצעות דגמים המאמצים את השחרור המיני של האישה לצד ההומוסקסואליות המוחצנת של הגבר עוררו סנסציות ללא הרף. חשוב לציין, כי היום, בניגוד לשנות ה80, גברים בשמלות, ביריות וחצאיות סקוטיות הוא מראה הרבה פחות צורם לעין שהפך כמעט לבון טון ובלט במיוחד כמגמה מובהקת בתצוגות הגברים לקיץ 2012. מרק ג'יקובס בחר הכניס אותן לארונו הפרטי.

(Jean-Paul Gaultier Haute Couture Fall 2011)

העיסוק של גוטייה במין ומגדר מלווה אותו לכל אורך הקריירה והפך לאחד מהנושאים המזוהים ביותר עם המעצב. אחד מציוני הדרך של גוטייה בתחום זה הוא קולקציית היוניסקס שהציג בשנת 1985 תחת הכותרת "a wardrobe for two" (הייתה זו אותה המחלה שגזלה מגוטייה את אהוב ליבו לפני 18 שנים). יתכן וגילוי האיידס שנתיים קודם לכן הוא זה שהעלה את עניין המיניות הגברית ההומוסקסואלית לכותרות וכך גם אל המסלול של גוטייה. קולקציית ההוט קוטור שהציג גוטייה לחורף 2011 כללה באופן מפתיע ובלתי מסורתי גם בגדי גברים שנראו כאילו נלקחו משני יקומים שונים: מאדים (של הגברים) ונוגה (של הנשים). אנדרי פז'יק, הדוגמן שנהנה ללבוש שמלות הן על המסלולים של גוטייה והן במודעות הפרסומת שלו מזה כמה עונות, צעד שם גם הוא. בקולקצייה, התייחס גוטייה אל האדם כיצור אנדרוגינוס, דרך מוטיב שהציף השנה את השיח התרבותי והיווה השראה ללא מעט קולקציות אופנה אחרות: הסרט ברבור שחור. התצוגה נפתחת בשאלה: "מי מכם יכול לגלם את שני הברבורים, הלבן והשחור?". כך, גברים במעילי שמלה הגיחו אל המסלול לאחר הנשים לבושות בחליפות מכנסיים וכדומה. האמת היא שבין שחור ללבן יש הרבה גוונים, ממש כמו במיניות האנושית.

(2012-Jean-Paul Gaultier Fall/Winter 2011)

בשנה הבאה ימלאו לגוטייה 59 שנים ולמרות שנושאים כמו מגדרי המינים, מלכים לבושים חולצות פסים, נימפות ובתולות ים, רוק-פאנק ותרבויות האקזוטיות (לרבות תרבות הפאנק הבריטית והקאן קאן הפריזאי) עדיין זורמים בעורקיו, נראה כי הגיל, הוא יקום שלם נוסף שנוסף למיליה הרעיונות המעסיקים ומשרים את המעצב. הנער שהחל בתור מעצב צעיר בסטודיו של פייר קרדאן בגיל 18, התבגר וניצב בפתח תקופה חדשה בחייו; הזקנה, כך גם לקוחותיו. כעת (לאחר שנראה כי אנחנו בכיוון הנכון לריפוי האיידס וניתן להרפות מעט מענייני המיניות והמגדרים) מתפנה גוטייה לישב את הפרדוקס של קבלת שערו שמאפיר מתחת לבלונד וקמטי הבעת הצחוק שלו. נראה כי בקולקציית הPrêt-a-Porte לחורף 2012 שהציג גוטייה במרץ האחרון, מסתתרת גם התשובה לשאלה כיצד כל זה מתיישב עם עולם המקדש את הנעורים ונאבק לשימור פנים חלקות מסימני גיל.

(מפיץ מרגליות; מימין עם פרידה קלפה, משמאל עם אינס דה לה פרסאנז')

בקולקציה, שהייתה רוויה גם היא באלמנטים אייקונים המאפיינים את סגנונו העיצובי של גוטייה, צועדות הדוגמניות בשערן האפור, מסורק לתספורת ביהייב, צועדות בביטחון וגאווה לצלילי "Back to Black" של אמי וינהאוס. אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב על נשים המבוגרות בימינו, המאמינות כי "זה לא הגיל אלא התרגיל" וגם הן יכולות להראות כמו נכדותיהן בנות ה16(תשאלו את הפלסטיקאי , את המוכרת בקסטרו או את דיילת היופי בפארם- כמה הולמים אותן גווני הפוקסיה וחולצות הבטן), הנשים של גוטייה זוקפות גב ומאמצות את גילן. הן לא לובשות מחשופים עמוקים, גם לא צבעים זועקים. בקולקציה בלטו מכנסיים רחבים, צבעוניות ישנה נושנה, אריגים כבדים ואפילו עגלת קניות לשוק מעוטרת פרווה ובדי ברוקד מבריקים. הדפסים גיאומטריים בסגנון שנות ה70 שחלקנו יכולים לזהות על הזקנה היושבת על הספסל בפינת הרחוב, בלוזונים עם צווארוני קשירה ושרוולים ארוכים בסגנון אותה התקופה הופיעו גם הם בין המבחר. הבריחה מהעליבות שבחוסר השלמות עם הגיל המבוגר ותחושת הגאווה או ההערכה העצמית- הם שאחראים לסקסיות החושנית והבוגרת ששידרו הנשים על המסלול בעודן קורנות מאושר. זה נכון, הן היו דוגמניות צעירות עם איפור דהוי, בגדים עם רמז לגזרות עתיקות, דוגמאות מיושנות ופאות לבנות, אולם אין לי ספק שאילו היו צועדות ברחוב בלי כל האביזרים האלו, לא היו מצליחות לשדר את אותה תחושה אצילית (חלקן באמת לא הצליחו).

*עדכון- בינתיים, ניקולה פומיקטי, הסטייליסט האישי של לידי גאגא והמנהל האומנותי הטרי בבית טיירי מוגלר סובר כי "אנשים זקנים צריכים להיות זקנים וללכת". פורמיקטי, כשתגדל - תבין.

אישה אמריקאית- חלום או מציאות?

בשבוע הבא, פתח ב Costume Institute at The Met התערוכה “American Woman: Fashioning a National Identity”,. כ 80 דגמי הוט קוטור ושמלות ערב יוצגו לראווה, כחלק מהתערוכה השנתית הנערכת במוזיאון. השנה, בחר הMetropolitan Museum of Art לעסוק באבולוציה של האישה האמריקאית. התצוגה תתחלק לכמה קפסולות של זמן: הגלריה הראשונה לדוגמה, מלאה בשמלות ראוותניות של Charles Frederick Worth, מסוף המאה ה19. בגלריה השניה תתמקד ב Gibson Girl (שמהווה את אחד האידאלים הראשונים למראה האישה, ואפיינו את שנות העשרים). הגלריה השלישית תכיל אוסף של סרטים המתאר את שחרור האישה החל ממהע"ה ה-1. גלריה נוספת תעסוק בסגנון ההוליוודי המאפיין את שנות השלושים (אותן שמלות ערב ארוכות ונוצצות) וגלריה אחרת תתאר את האישה האמריקאית מהמאה ה19 ועד היום. גבריאל שאנל, מאדם גרה, ג'יין לאנוון, ליברטי, פול פוארו, אלזה שיפרלי ומאדם ויונט הם בין המעצבים ששמלותיהם יוצגו בתערוכה. (מימין: נערות גיבסון, השחקנית אנה מיי וונג, שמלה של לנוון)

כמידי שנה, התערוכה נערכת בשיתוף עם אנה וינטור, "ווג" וCFDA, ותפתח בערב גאלה המהווה גם אירוע צדקה בשיתוף עם אופרה וינפרי, פטריק רובינסון (גאפ) שיערך ביום שני. בעבר, כרטיס לאירוע עלה 5,000$, שהולכים לצדקה. כרגיל, כל הכוכבות ההול וידיות של ימינו, נשות החברה והזמרות המפורסמות יגיעו לבושות במיטב מחלוצותיו של המעצב האהוב עליהן שגם ילוו אותן באותו הערב.
בבואם לתאר את האישה האמריקאית, בחרו האוצרים בתערוכה להתמקד בנשות חברה ושחקניות ידועות. אבל האם זו אכן הדמות המייצגת של האישה האמריקאית הממוצעת? עקרת הבית בעיר הפרברים או האם המתפרנסת מעבודה ב"דיינר" ניו יורקי או בבנק היו ראויות יותר לשמש כמוקד ההתייחסות בתערוכה. אותן הנשים בדיוק שעיטרו מודעות פרסום שם חברות נפוצות ונראו כמו אשתו של השכן או ראש ועד הבית השכונתי. נשות חברה, רעיות נשיאים ויורשות עשירות הן אולי המודל של "האישה האמריקאית" במילניום השני, מושא לקנאה והערצה, אבל האם גם בימים עברו כולן רצו להיות ג'קי קנדי או מרלין מונרו (מד מן), כשם שהיום כולן רוצות להיות פריס הילטון או קרלה ברוני? יתכן שכן, אבל מה שבטוח, אז, בניגוד להיום, אנשים חיו בשלום ובסיפוק עם המקום שאליו היו שייכים. השאיפות של נשים בעבר היו להדביק את פער המעמדות בין גברים לנשים, לחולל שינוי ולקדם את מעמדן, כיום, היעוד שרואות לעצמן מרבית מבנות העשרה הוא להיות מפורסמות, דוגמגישות או שחקניות, מקצוע קונקרטי אינו עולה במוחן בתשובה לשאלה מה תרצי להיות כשתיהיה גדולה?

(סוג אחר של שוביניזם...)

בעבר, גם אם נשים רבות נשאו את עניהן לאידאליים מרוחקים מהן- שחקניות או דמויות מאוירות ודמיוניות- נראה שהגבול בין חלום למציאות היה ברור וחד. כיום, נראה שהתווך הדק שבין שני המדיומים הולך ומטשטש בתפיסה הקולקטיבית שלנו. יתכן וזה גם הגורם לחוסר שביעות הרצון שלנו מעצמינו.

התערוכה“American Woman: Fashioning a National Identity", תוצג ב Metropolitan Museumבניו יורק, בין ה5 למאי וה15 לאוגוסט.

רוחות מלחמה

יום חמישי נפתחה התערוכה המשותפת של יובל שאול ושיבץ כהן, "מפגש עבודות", בגלריה "טבי דרזנר" בנווה צדק שבתל אביב. מדובר באומן מוכשר שאת עבודותיו אני מכיר עוד מבית הספר היסודי. הפתיחה אומנם הייתה פחות זוהרת מאירוע ההשקה שהיתי בו ביום שלישי, אבל מרגשת לא פחות.
עבודותיו של שאול עוסקות לעיתים רבות בנושאים גרנדיוזיים שאולי מעידים על אופיו המגלומני מעט של האומן. טורף וניטרף, עושר ורדיפת בצע, נפש הבהמה שבאדם, אימפריאליזם, מין, עושר וכסף- כולם זכו להיות נושא מרכזי בעבודותיו ובתערוכות קודמות שלו. הפעם על הפרק עמדה "המלחמה" כנקודת המיקוד. נושא כוחני, גברי ורלוונטי להווה ולמציאות בה אנו חיים יותר מכל נושא אחר.
הפעם, תוקף שאול את נושא המלחמות והקרב באמצעות דימוי האונייה. גם מושג הגבריות, שמתקשר לנושא, מעסיק את שאול בעבודתו, והוא מטפל בו בדרכים שונות. בעבר יצר אוניות מלחמה מפרוות, ובתערוכתו הנוכחית הוא בוחן את הדימוי בכלים צילומיים ובאמצעות מודלים יצוקים מפורצלן. שאול אינו מתייחס לאלימות שבמלחמה, וגם לא בפוליטיקה. הפעם, הצד השברירי, האסתטי ואפילו הלירי שבקרב זוכים לעמוד במרכז יצירותיו.
עלות ייצור שלוש שפינות פורצלן שהופיעו בתערוכה היתה קרוב ל13 אלף דולר. למה כל כך יקר? היה צורך ביצירת תבניות מיוחדות אליהן יצקו את החומר, שרפתן וצביעתו בלכה. חלק מעבודות הכנת התצלומים היו כרוחות בטכניקות יצירתיות ומורכבות לא פחות- תמונת מטוסי קרב במצולות הים נוצרה כאשר דגמי מטוסים הושקעו בתחתיתו של אקווריום שבתחתיתו חול ים. התוצאה- מעוררת השראה, מסקרנת ונאה.

כדי לעמוד בעלויות, פנה שאול לאחד מחבריו, אייל נדלן שהסכים להשתתף בעלויות- דבר שייצר מחלוקת לגבי המסחריות שבשיתוף הפעולה, השחיתות וחוסר הרומנטיות שהיינו מצפים מאומן. טענות על מסחריותו של שאול היו מונחות על השולחן מאז ומתמיד. עבודותיו פונות לקהל יעד ספציפי, ממגזר מסוים ומוצגת בחנויות של חבריו- מעצבי הרהיטים ואחרים. את דגמי הפורצלן של הצוללות או נוסקת המטוסים עם הקרניים (ראה תמונה) היה ניתן לדמיין מוצגת בחנות "סוהו" או "הביטד". אך עובדה זו, לדעתי, אינה מפחיתה מהערך והיופי שעבודותיו. היא משקפת את תנאי המציאות בהם האומן מתבקש להתמודד עם המתח שבין הדחף ליצור אומנות לבין ייצר וצורך ההישרדות והקיומיות היום יומי. אותו מתח קיים ובולט גם בתחומים אחרים כמו אופנה, עיצוב מוצר והאדריכלות- כאשר מנגד לקונספט העיצובי עומדים גם תנאי המציאות והחובה להפוך את המוצר לשימושי ונגיש למשתמש בו- אם זה בגד, כלי, חלל, או מבנה.

התצלום, שהוא חלק מסדרת "העולם החדש", יוצע למכירה בתערוכה "מפגש עבודות" המשותפת לשאול. גודלו 24X18 ס"מ והוא נוצר במהדורה של חמישה עותקים, מחיר: 3400 שקל.

בין המוזמנים היו מעצב הרהיטים לאלפיון העליון איציק בן שמחון ורעייתו שלבשה שמלה שחרה מדהימה שנראתה של בלנסיאגה או מייסון מרטיו מרג'יאלה, נעלי "רוג'ר וויוייר" ושרשרת פנינים ענקיות. אפרת רייטן, אדריכלים מפורסמים, זוג אחיות רכלניות וותיקות- בשמן אני לא מצליח לזכור (למרות שאישתו של יובל, אורנה, בעלת החנות לבגדים בביתם היפה שבאלנבי, לחשה את שמן באוזני). ליסה פרץ עורכת "גלריה" הגיעה עם פרזורה גלית בסגנון שנות ה40', שמלת "מיו מיו" ונעלי עקב בבז' ולקה, מפקד חיל האויר לשעבר שהוא גם במקרה קרוב של שאול וגם צוות צילום של ערוץ 2 הגיעה לסקר את האירוע.
ונעבור לקצט מספרים: כל הנתונים- מכלכליסט: מחירה הרשמי של המשחתת הגדולה, שיצאה בארבעה עותקים (שעדיין לא נמכרו), נע סביב 25 אלף דולר. הצוללת השחורה יצאה במהדורה מוגבלת של תשעה עותקים; מחירו של כל עותק 5,000 דולר, ושניים מהם כבר נמכרו. הצוללת הלבנה יצאה במהדורה לא מוגבלת ("אני יכול למכור אותה עד יום מותי וגם אחר כך", אומר שאול). מחירו של עותק 12 אלף שקל, ועד עתה נמכרו שישה עותקים.