מה נשתנה?

פעם, עוד לפני שפתחתי את הבלוג שלי, מדי עונת תצוגות הייתי נהנה לעבור על התמונות של האורחים/העורכים שישבו בשורה הראשונה. למעשה, אלה היו התמונות אותן הייתי מתחיל לראות עוד לפני שנגשתי בכלל אל הבגדים. פעם, זו הייתה אחת הדרכים הבלעדיות לקבל הצצה אל עולמם, טרם העידן בו קיבלו קרין רויטפלד עמנואל אלט סטטוס של "כוכבי רוק", ולפני שידענו מי זו אנה דלו רוסו. אז, אפילו אנה וינטור עוד נחשבה ל"דמות אניגמטית" שכל שביב מידע שמתגלה עליה, מעורר סנסציה והתרגשות. לאחר שמאסנו בתמונות פפרצי של הסלבריטאים המגיעים לתצוגות, אימצנו את עורכי האופנה היושבים בהן. וכך, ב2007, אסר מרק ג'יקובס, שהיה מזוהה עד אז בצורה הבוטה ביותר עם צעירי וצעירות הוליווד על כניסתם לתצוגותיו. במקביל, התחלפו צלמי הפפרצ'י בבלוגרים וצלמי אופנת רחוב. התמונות שמפיצים לנו עשרות הצלמים הניצבים בפתח הכניסה לתצוגות, מציפות את הרשת מדי יום וחושפות כל פריט לבוש או מחווה של אנשי האופנה עוד לפני שנכנסו לאולם התצוגות. כך, שלאחר שהתיישבו על הספסל, עייפים מהמרדף אחרי אותם צלמים, ולפני שכבים האורות ויוצאות הדוגמניות, לא נותר לאף אחד עניין להצטלם, גם לא להסתכל על התמונות הללו.    

VS.

(למעלה- פי דידי, קלי אוסבורן ושרה ברנהרט בשורה הראשונה של התצוגה של מרק ג'יקובס, ספטמבר 2002, מרי רייט ואשלי אליסן, באותו המקום שנתיים לאחר מכן, למטה- שורה ראשונה בשבוע האופנה לחורף 2001 בפריז)

צילום אופנת הרחוב או החשיפה של האנשים המגיעים לתצוגות, הם לא הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות. גם בחוקי השיווק וההפצה חלו תמורות מרחיקות לכת. אם בעבר, נאלצנו לחכות 6 חודשים עד שהבגדים שצעדו על המסלול הספיקו להגיע לחנויות, הרי שכיום, ניתן להזמין אותם כמה ימים לאחר מכן ולקבל אותם 6 שבועות מאוחר יותר, או 22 שבועות מוקדם יותר! (זה כבר תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל). זאת, תודות לאתרים עסקיים כדוגמת מודה אופרנדי, או למותגים עצמם, שחשו את השינוי בתודעתו של הצרכן האופנתי והזדרזו לספק את המענה (ע"ע המותג ברברי). הרבה לפני כן, יש לציין, בסמוך לרגע שהם עולים בכלל לצפייה בstyle.com, ניתן לראות את אותם הדגמים הבולטים בקולקציות המובילות, נלבשים על ידי אותם האנשים שצופים בתצוגות. אני אפילו לא מתחיל לדבר על רשתות האופנה המהירה, כדוגמת H&M או זארה, שיתרגמו את הבגדים הללו לייצור המוני עוד לפני שנספיק לומר "כריסטובל בלנסיאגה". 

(אופנת רחוב בת זמננו- מימין למעלה- אנה דלו רוסו במעיל פרווה של פראדה כשבוע לאחר שהופיע בתצוגה, תמונת אופנת רחוב של טומי טון, תיק מהקולקציה האחרונה של פנדי בתצלומי אופנת רחוב כמה ימים לאחר התצוגה, ג'יובנה בוטגליה במעיל של רושס שבוע לאחר התצוגה, קרין רויטפלד במעיל של מקס מרה כמה ימים לאחר שצעד על המסלול ומשמאל- קרין רויטפלד מגיעה לתצוגה של ג'יבנשי לחורף 2014 באחד האאוטפיטים עוד לפני שהוצג על המסלול)

 

בחודשים האחרונים עלה לכותרות הדיון על הקצב המסחרר בו גדלים התכנים שמייצרים בוגרים וצלמים חובבנים ברשת. סוזי מנקס הייתה זו שהציתה את הנושא בכתבה שפירסמה במגזין T של הניו יורק טיימס, ואחריה באו התגובות, מתגוננות- מצד הבלוגרים (כמו ליאנדה מדין, המן ריפלרית) או התומכות- מצד הקולגות (כמו טיפ בלנק מstyle.com בסרטון שלמטה). טים בלנק מתאר את המבוכה שחש עבור אותם "גרופים של אופנה", שמגיעים לרחבת הכניסה לאולמות התצוגות לבושים בבגדים אקסצנטרים על מנת למשוך את תשומת ליבם של הצלמים. הרגשה שמוכרת לכל אחד מאיתנו שהספיק להיות נוכח באירוע אופנתי כזה או אחר (אפילו בארץ). תחושת המבוכה מלווה לעיתים קרובות גם בתהייה "האם האדם בחר בכך באופן טבעי, מתוך סגנונו, טעמו והאמונה במה שהוא לובש או שמא מדובר בהצגה?", "תחפושת או הצהרה?". את אותה המבוכה, אני חש הרבה פעמים גם לאחר שראיתי את הדגמים שמציגים מעצבים מסוימים על המסלול. השאלות המלוות נותרות זהות. כך לדוגמה תהיתי לא פעם האם "מישהו מנסה לעבוד עלינו?" כשכתבתי על התצוגות של פראדה, קום דה גרסון, ולאחרונה על הקולקציות של הדי סלימן לסאן לורן (לגבי האחרון, אגב קיים קונצנזוס בקרב העיתונאים אך לא בקרב הקניינים). באותם הפוסטים, הייתי מקפיד לציין שלא משנה עד כמה גרוטסקיים ומשונים נראים הדגמים שהצעידה מוצ'יה על המסלול, תוך חצי שנה, כולנו נתרגל לאהוב אותם ונעורר כמיהה עבורם כאילו היו כליל השלמות.

 

TAKE MY PICTURE from GARAGE Magazine on Vimeo.

הפרספקטיבה הזו, היא בעצם הדבר החשוב ביותר באופנה, שיותר מכל מגמה חברתית אחרת, משתנה באופן תדיר, כל חצי שנה, וכיום, עם קולקציות "קרוז/ריסורט" ו"קדם חורף", "קפסולה" ושיתופי הפעולה אחרים למיניהם, זה קורה אפילו לעיתים קרובות יותר. אבל אנחנו, כבני אדם, נותרנו זהים, וכשם שהמזון, מהיר ככל שיהיה, לא מתעכל מהר יותר רק בגלל שזמן הבישול התקצר, כך גם התקופה שלוקח לנו להתרגל לאסתטיקה חדשה ולאמץ סגנון מקורי, נותר ללא שינוי. דגמים רבים שנתלשו מהדוגמניות שצעדו על המסלול ונלבשים על ידי אותם מצולמי רחוב מבלי שהייתה לנו ההזדמנות לספוג ולנסות להבין אותו, עשויים להיראות לנו לא יותר טוב מאשר תוצר העיכול של מזון בלתי מבושל.

למה נתחפש בחורף 2012/13?

ישנן אינסוף זוויות להסתכל על תצוגות האופנה, ניתן לחפש את המגמות החמות, את העיצובים המרגשים, להתרשם מאופנת הרחוב או מהדוגמניות שמאחורי הקלעים. אבל לפעמים, כשעסוקים במה שנמצא על גבי השטח ומנותק מהפרקטיות היום יומית או כל זווית אישית אחרת, הדפדוף בעמודי האינטרנט הופך למשעמם, כפי שהצהירו לא מעט אנשים על גבי דפי הFEED בפייסבוק. אחרים, פרשו מהמרוץ ההדוק לעקוב אחר התצוגות בלי לומר מילה. הדרך להתמודד עם זה היא למצוא איך שבוע האופנה רלוונטי אלינו, מה מדבר באותה שפה בה הצופה מתלבש וכיצד ניתן לאמץ את המראה 6 חודשים לפני שהבגדים שעל המסלול מגיעים לחנויות (הן של המותג והן של H&M). התחקות אחר מקורות ההשראה של המעצבים או סתם התמקדות באלמנטים הסובבים את התצוגה, כמו המוזיקה והתפאורה, הן גם אופציה אפשרית להתמודדות עם הדפדוף המעיק בתצוגות המסלול.

מימין- רף סימונס נפרד מג'יל סנדר, משמאל- סטפנו פילטי נפרד מYSL

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

מימין לשמאל: הידר אקרמן, ריק אוונס, גרת' פיו, ג'יבנשי.

למעלה- כובעי הגרב של ריק אוונס, למטה- אנה דלו רוסו בכובע הגרב שעיצב רף סימונס עבור קולקציית קיץ 2012 של ג'יל סנדר, האקססורי החם ביותר לעונה.

הסמיכות של חג הפורים לשבוע האופנה הפריזאי, השפיע הפעם על זווית הראיה שלי לתצוגות האופנה של העונה. מלבד הדחף העז להתחפש לקארין רויטפלד (רק בגלל שתחפושת "קרל לגרפלד" הפכה לכל כך בנאלית, שאפילו רוברטו קוואלי וודאי מצטער על כך שבחר להתחפש למעצב בעל הקוקו הלבן לפני כארבע שנים, במיוחד לאחר שהספיק להשמיץ אותו מאז לא פעם), ניתן היה להבחין בהצעה לתחפושת ספציפית אחת שהוגשה על מסלולי האופנה בחסות מיטב המעצבים: המרגלים. הקדמה הטכנולוגית, הGPS, האינטרנט בטלפונים הניידים, הצ'ק-אין בפייסבוק וכו', הפכו את כולנו לקצת יותר פרנואידים. הצורך להתגונן, בלט גם הוא בקולקציות אופנה רבות, עם חזרתו של צווארון הגולף לאופנה, נוסף למעילי מעטפת, קפוצ'ונים, כובעים וצווארונים גדולים. אבל מראה המרגל, כ"טוטאל לוק", סוג של "סט-קומפלט", בלט על פני מבחר רחב של תצוגות עד שנראה היה כי בשנה הבאה, יש מי שמתכוון לגנוב נתח מהמונופול של "מחסני לב", "תחפושות שושי זהר" ו"זמיר טריקים" בשוק התחפושות לפורים.

A.F Vandevorst Fall/Winter 2012/13

מראה הבלש היה התמה המרכזית בתצוגה של A.F Vandevorst, שהציגו לוק מסתורי וכיסו את פני הדוגמניות לבושות המעילים הרחבים בצעיפים, צווארונים וכובעים בצורה כה יסודית, עד כדי כך שלא היה ברור כיצד הצליחו הדוגמניות לראות משהו בעודן צועדות בבטחה על המסלול. גרת' פיו הציג העונה מעילי עור בגזרות אלכסון אסימטריות, עם צווארונים מחודדים שכיסו את צוואר ועברו את זווית הלסת. ריק אוונס הציג שמלות באורך רצפה לצד מעילים תואמים באותו האורך וסרג, במיוחד לתצוגה כובעי גרב שכיסו את הפנים ברשת אוורירית של צמר, סוג של הכלאה בין מסיכות סייף, רשתות כובעי נשים וכובעי גרב של פורצים. בהרמס וולנטינו, הציגו שכמיות שחורות מעור עם זיקה לשרלוק הולמס במראה גברי ואפל יותר. ז'אן פול גוטייה לעומת זאת, בחר העונה שלא להציג את הווריאציות המסורתית שלו למעילי הטרנצ'ים שהפכו מזוהים עימו, ולכן מי שתרצה להצטייד בטרנץ' אופנתי, פק"ל של כל סוכן בילוש, תמצא אותו בקולקציות קודמות של המעצב (בברברי, אגב, שדרגו את הטרנץ' השגרתי והקלאסי בעזרת כיסים גדולים שנתפרו בחזית המעיל ויצרו צללית של מותן צרה ואגן רחב של "הניו לוק", אלמנט שחזר גם אצל שאנל).

מימין לשמאל: ולנטינו, הרמס, בלנסיאגה.

נשים שעובדות בגורד שחקים, החל ממתמחות משרד פשוטות למרגלות בין לאומיות, היו ההשראה מאחורי הקולקציה המוזרה של אוליביה גסקייר עבור בלנסיאגה. מעילים מוגזמים בצבע אפור עם פאנלים בצבעים עזים, חצאיות עור בגזרת עפרון חצי שקופות וכפפות עור, על מנת שלא להשאיר עקבות, היו הלוק הבלשי שהציע גסקייר עבור לקוחות המותג. המרגלות של הידר אקרמן, התרחקו מעט מצבעי האפור, בז' ושחור שמהווים הסוואה מושלמת עבור המרגל הלילי, ולבשו צבעי חמרה של כתום כורכום ואדום להבה. ז'קטי טוקסידו עם כמויות עצומות של בד עודף, מעילים ארוכים, סריגים עם צווארונים נשפכים שכיסו את מחצית הפנים וחצאיות פיפלם ארוכות שנרכסו עם חגורות רחבות היו המראה המסתורי של המעצב עבור סוכנות הבילוש של 2013.

Haider Ackermann Fall/Winter 2012/13

אם כן, בחורף הקרוב, כנראה שכולנו נתחפש למרגלים גם מעבר לשלושת ימי החגיגות המעצבים לפורים. ועל כן, מאחר וכבר די פספסתי את המומנטום כדי לדבר על פורים בחורף הנוכחי, אאחל לכולכם ש365 הימים שבהם אתם קמים כל בוקר ומתלבשים, ישמחו אתכם מספיק עד כדי שתאבדו את הצורך להתחפש באופן מיוחד.

חג שמח!

!Just (don't) shoot me

"יושבי השורה הראשונה", אותם סטייליסטים, עורכי אופנה ואנשי חברה שזוכים לשבת בשורות הראשונות בתצוגות האופנה, כבר מזמן זוכים לתשומת לב לא פחותה מזו המכוונת לעבר המסלול. כמעט כל אתר אופנה שמכבד את עצמו שומר רובריקה המוקדשת ל "The Front Raw" , אם לא בתור מדור קבוע, אז לפחות בתור כתבת התייחסות אקראית בהזדמנות כזו או אחרת. הם לא דוגמנים, גם לא שחקנים, ולמרות שהייתי מצפה מהם שייהנו מכל תשומת הלב הזו, מתוך הנחה שמדובר בחבורה של אקסביזיוניסטים נקרסיסטים שאוהבים להתלבש ולהתמנגל בפרהסיה, רעבים לחשיפה- הם כנראה לא. התמונות לא יכולות אומנם להעביר את הבקשה שלהם שלא להצטלם, אבל שפת הגוף שלהם מדברת בעד עצמה.

("Not more than stuffed animals". עדיף שהיו שולחים בובות במקום. יושבי השורה הראשונה אליבא דה מוסקינו, בתצוגת אופנת הגברים 2009. ברקע: "כלי נשק לתיעוד רצח אופנתי")

אז ברגע שהבחנתי בזה במהלך תקופת התצוגות האחרונה (שהרי כל הצצה על קולקציה חדשה מתחילה במבט על מה שלבש הקהל מתוך הקולקציה הישנה), כבר היה מאוחר מידיי כדי לעצור: כל פיגורה שישבה בשורה הראשונה נראתה לפחות פעם אחת משכלת את ידיה בצורה מתגוננת, משלבת זרועותיה בחוסר שביעות רצון או מצליבה את האמות כאות לפסק זמן. לרוב, המחוות האלה נראו כניסיון לחפות על פרטיותם ולהסתיר את גופם בחוסר אונים מהצלם המכוון לעברם את העדשה אם זה בשילוב מינימלי של כפות הידיים או הצלבה שמתחילה כבר מאזור המרפק. אלה אינם גינוני נימוסים של לידי נאווה, גם לא פעולה פונקציונאלית כמו סיכול רגליים לשם הצנעת החלציים שעשויים לבצבץ מבעד לחצאית בתנוחת ישיבה. בסוף התצוגה, כשעוזבים האורחים את האולם, הם נוהגים להיעמד בלית ברירה מול שורת הצלמים, שממש כמו "כיתת יורים" נותרים חדורי מוטיבציה ונאמנים למשימתם למלא את מדורי החברה בתמונות של פגרים מסכנים.

(לחצו להגדלה. אנה וינטור מצליבה מרפקים וקומצת אגרופים, גברת בשמלת שאנל לבנה משכלת ידיים אחוזת בהלה, אמיש בולס וקתרין בהבה לא נהנים לשתף פעולה ועוד כמה אנשים שמנסים להסתיר עד כמה הם לא מרוצים.)

הברנז'ה האופנתית אינה האוכלוסייה היחידה שחשה מאוימת מול המצלמה, ישנם שבטים שלמים באפריקה שמאמינים כי כאשר אדם מצטלם, נלקחת ממנו חלק מנשמתו (כשחושבים על זה יש עוד כמה נקודות השקה בין שתי הקבוצות אבל זה כבר לפוסט אחר. למילה "Shoot/shot" יש לא מעט משמעויות: ירי, כוסית, פגיעה, קליעה, קליע, ניסיון, מכה אחורית, מנת הזרקה/זריקה ואפילו סוג של משי. אבל זו הקשורה לעניינינו היא צילום, photoshoot. אז נהנתי להיות קצת "רוביק רוזנטל", והחלטתי להתחקות אחר האטימולוגיה של המילה. מסתבר שהתיעוד הראשון לשימוש בביטוי Shoot בקונטקסט זה, נרשם ב1890, במקביל להתפתחות הטכנולוגית בעולם הצילום. אזל הצורה המקובלת יותר לשימוש במילה Shot היא בקולנוע, ושם גם תמון הקשר שבין היירי לצילום: כשהקולנוע רק הכל לעשות את צעדיו הראשונים, הצלם היה אוחז במסרטה בעזרת מעיין ארכובה ותפעולה היה דומה לתפעול תת מקלע. כך, כאשר אדם כיוון מצלמה לעבר אדם אחר, זה היה נראה כאילו הוא מכוון לעברו כלי נשק. המונח הושאל מאוחר יותר כשם גנרי וצילום ומתאר גם את צילומי הסטילס.

(From the unofficial manual for the front row attendees; "Rule#46: When asked to be photographed, just cross your hands and put on a happy face)

למרות שעברו מאז כבר יותר ממאה שנים, והמצלמות של היום נראות יותר כמו קופסאות טונה מאשר כלי נשק מכל סוג, יש מי שעדיין מרגישים נבוכים מול האמצעי התיעודי הזה. אולי בגלל יכולתו לתפוס אותנו לא מוכנים, חסרי שליטה בצורה בה אנו מוצגים, משוללי זכויות בנוגע לבחירת התנוחה שתשרת אותנו בצורה הטובה ביותר. התמונה שנוצרת משקפת למעשה את האופן בו אדם זר חווה אותנו ואולי זו הסיבה לאנטגוניזם. אבל כמו בכל כלל, גם כאן יש גם יוצאים מהכלל; אנה דלו רוסו, שהייתה היחידה שלא צולמה אפילו פעם אחת "בשיכול". אבל בחרתי שלא לרדת לפסיכולוגיה בגרוש בניסיון לתתהסבר לחריגה בתצפיות האנתרופולוגיות ופשוט להכיר בעובדות: אנה דלו רוסו היא חובבת פלשים, "מופקרות עדשתית" אם תרצו. בעבר היא הודתה שבשלב מסוים החלה להתלבש רק עבור הבלוגרי המצלמים את אופנת הרחוב. מאוחר יותר היא אף הרחיקה לעשות ופתחה בלוג על שמה כמו כל בת עשרה מהשורה שנהנת להצטלם בבגדים מארונה ולספר לכל השכונה. יש לי הרגשה שאם היא תוריד את המסיכה של הליצן, יהיה לה גם משהו מעניין להגיד בנושא. בינתיים נמשיך לחכות לספר האוטוביוגרפי. בקוצר סבלנות? לא ממש.

( ועוד.)

האם פספסתי את הנחליאלי שלפני הגשם?

לימדו אותנו בגן שבואו של הנחליאלי מבשר על הגעתו של הסתיו- ריח היורה, הרוחות, הגשמים והאור המעומם שמאפיין את החורף. כשהיינו ילדים, אני ואחותי נהגנו לחפש אחר הנחליאלים הללו בדרך לבית הספר. חורף תמיד היה העונה המועדפת עלי מהסיבות הברורות: "קר, קר, קר" ויש גם הרבה יותר הזדמנויות וסיבות "להתלבש". זאת בניגוד לקיץ- שבמהלכו כל מה שמתחשק לעשות הוא להתפשט או להיכנס לאיזה כוך עם מזגן ולא לצאת לעולם.

(לא נחליאלי אבל כן עורבים: מספיק חורפי בשבילי. משמאל למעלה, סשה פיפוברובה מבעד לעדשת מצלמתו של פיטר לינדברג, היצקוק מבעד לעדשת מצלמתו של היצקוק, ברבי היצקוק, עורב של היצקוק שהתנגש במשקפת הצלילה של ריצרד צ'אי במסיבת ליל כל הקדושים של סטרדי נייט ליב, "עורבים על הראש" אצל גליאנו 2008, וגם בווג הום יפן, אנה דלו רוסו- "קוקו אמיתית" ו"ביג ברד" בשחור אצל מקווין 2009)

השנה, לא ראיתי את הנחליאלי. יכול להיות שהוא לא בא, אבל יתכן גם שלא הבחנתי בו כיוון שבחצי השנה האחרונה הייתי פחות או יותר סגור בבית. מה לעשות, בשביל (תואר) כבוד צריך לעבוד. אבל השבוע, במעט הפעמים שבכל זאת יצא לי לצאת אל האוויר הצח, הבחנתי בכמה עשרות האנשים שהסכיתו ושמעו לקולות החזאים שבישרו על "הצניחה בטמפרטורות" (קרי, לא חום כבשן, אלא סתם חום). הם הוציאו את הטוויד, המגפיים, מעילי הצמר ועליוניות הניילון, צעיפי הקשמיר וכל פריט אחר שפנטזו עליו במשך כל הקיץ "חם (והלא) מגניב" שהיה לנו- ויצאו במפגן מעורר רחמים. ככה סתם, באמצע המזרח התיכון, הסתובבו להם השבוע כמה אנשי שלג על מדרכות האספלט- מתחת לעצים שבקושי הראו סימני שלכת.

(לא נחליאלי, אבל כן תוכי: דנה אינטרנשנל בבולרו נוצות ארה ארגונית שעיצב לה גוטייה לכבוד הארוויזיון, מעניין איפה זה היום. פירטים אצל קסטלבלז'ק, "קבר אחים" של ציפורים צבעוניות על ראש דוגמן, שלוש ציפורים במכה אחת: שני קקדו עם ציצית צהובה ואחת גוליאן מור עם ציצית אדומה בפרסומת לבולגרי)

"אז איפה אתה נחליאלי"? היום, "בעידן של קידמה טכנולוגיות", הצלחתי לאסוף כמה "נחליאלים" וציפורים אחרות אפילו בלי לצאת מהבית. ככה, ממש על הספסל (ליד סאשה פיפוב) מתחת לאף (בתצוגה של מניש ארורה), על הראש (של ריקל צימרמן) או על המשקף (של ריצרד צ'אי). בשבת חורפית ראשונה שכזו, אני קורא לכל הציפורים הנודדות מאורופה (יש לבטא במבטא פולני כבד) לבוא לארצנו הקטנה שבלבנט: יש כאן נוף מדברי, צחיחות מעיקה וטמפרטורות חדר נוחות. אולי אם הן היו באות קודם הקיץ סוף סוף היה מסתלק.

(הכי קרוב לנחליאלי: הציפורים של פיליפ טריסי בתצוגה שהקדיש מקווין לאיזבלה בלואו ב2008 ועוד נוצות מאותה התצוגה. גרת' פיו קיץ 2010. משמאל למטה: כמו הברבור של ביורק אבל לא, מרק ג'יקובס מחופש ליונה במסיבת ליל כל הקדושים שלו לפני כמה שנים וציפור בקן של שיער)

EDITOR'S NOTE:
השבוע שוחחתי עם עורכת אופנה אחרת (הפעם אמיתית ודווקא דיי מוצלחת יש לציין). בפגישתינו היא הסכימה לשתף אותי בהשקפת עולמה בנוגע לאופנה: "אני מאמינה במרקם" אמרה. מכיוון שאני משתדל ללמוד גם מאחרים, החלטתי לנסות לרדד קצת מדי פעם את הרף הגבוה שהצבתי לעצמי בנוגע לפוסטים ולהוסיף לבלוג קצת טקסטורה של חול, יום-חול. לכן, למרות שהכנתי פוסטים ככבדים כמשקל קילוגרם עופרת, החלטתי לפרסם היום פוסט במשקל קילוגרם נוצות. אבל תמיד אפשר יהיה להפריח מפה את הנוצות בקלות רבה יותר מאשר את העופרת...