האם פספסתי את הנחליאלי שלפני הגשם?

לימדו אותנו בגן שבואו של הנחליאלי מבשר על הגעתו של הסתיו- ריח היורה, הרוחות, הגשמים והאור המעומם שמאפיין את החורף. כשהיינו ילדים, אני ואחותי נהגנו לחפש אחר הנחליאלים הללו בדרך לבית הספר. חורף תמיד היה העונה המועדפת עלי מהסיבות הברורות: "קר, קר, קר" ויש גם הרבה יותר הזדמנויות וסיבות "להתלבש". זאת בניגוד לקיץ- שבמהלכו כל מה שמתחשק לעשות הוא להתפשט או להיכנס לאיזה כוך עם מזגן ולא לצאת לעולם.

(לא נחליאלי אבל כן עורבים: מספיק חורפי בשבילי. משמאל למעלה, סשה פיפוברובה מבעד לעדשת מצלמתו של פיטר לינדברג, היצקוק מבעד לעדשת מצלמתו של היצקוק, ברבי היצקוק, עורב של היצקוק שהתנגש במשקפת הצלילה של ריצרד צ'אי במסיבת ליל כל הקדושים של סטרדי נייט ליב, "עורבים על הראש" אצל גליאנו 2008, וגם בווג הום יפן, אנה דלו רוסו- "קוקו אמיתית" ו"ביג ברד" בשחור אצל מקווין 2009)

השנה, לא ראיתי את הנחליאלי. יכול להיות שהוא לא בא, אבל יתכן גם שלא הבחנתי בו כיוון שבחצי השנה האחרונה הייתי פחות או יותר סגור בבית. מה לעשות, בשביל (תואר) כבוד צריך לעבוד. אבל השבוע, במעט הפעמים שבכל זאת יצא לי לצאת אל האוויר הצח, הבחנתי בכמה עשרות האנשים שהסכיתו ושמעו לקולות החזאים שבישרו על "הצניחה בטמפרטורות" (קרי, לא חום כבשן, אלא סתם חום). הם הוציאו את הטוויד, המגפיים, מעילי הצמר ועליוניות הניילון, צעיפי הקשמיר וכל פריט אחר שפנטזו עליו במשך כל הקיץ "חם (והלא) מגניב" שהיה לנו- ויצאו במפגן מעורר רחמים. ככה סתם, באמצע המזרח התיכון, הסתובבו להם השבוע כמה אנשי שלג על מדרכות האספלט- מתחת לעצים שבקושי הראו סימני שלכת.

(לא נחליאלי, אבל כן תוכי: דנה אינטרנשנל בבולרו נוצות ארה ארגונית שעיצב לה גוטייה לכבוד הארוויזיון, מעניין איפה זה היום. פירטים אצל קסטלבלז'ק, "קבר אחים" של ציפורים צבעוניות על ראש דוגמן, שלוש ציפורים במכה אחת: שני קקדו עם ציצית צהובה ואחת גוליאן מור עם ציצית אדומה בפרסומת לבולגרי)

"אז איפה אתה נחליאלי"? היום, "בעידן של קידמה טכנולוגיות", הצלחתי לאסוף כמה "נחליאלים" וציפורים אחרות אפילו בלי לצאת מהבית. ככה, ממש על הספסל (ליד סאשה פיפוב) מתחת לאף (בתצוגה של מניש ארורה), על הראש (של ריקל צימרמן) או על המשקף (של ריצרד צ'אי). בשבת חורפית ראשונה שכזו, אני קורא לכל הציפורים הנודדות מאורופה (יש לבטא במבטא פולני כבד) לבוא לארצנו הקטנה שבלבנט: יש כאן נוף מדברי, צחיחות מעיקה וטמפרטורות חדר נוחות. אולי אם הן היו באות קודם הקיץ סוף סוף היה מסתלק.

(הכי קרוב לנחליאלי: הציפורים של פיליפ טריסי בתצוגה שהקדיש מקווין לאיזבלה בלואו ב2008 ועוד נוצות מאותה התצוגה. גרת' פיו קיץ 2010. משמאל למטה: כמו הברבור של ביורק אבל לא, מרק ג'יקובס מחופש ליונה במסיבת ליל כל הקדושים שלו לפני כמה שנים וציפור בקן של שיער)

EDITOR'S NOTE:
השבוע שוחחתי עם עורכת אופנה אחרת (הפעם אמיתית ודווקא דיי מוצלחת יש לציין). בפגישתינו היא הסכימה לשתף אותי בהשקפת עולמה בנוגע לאופנה: "אני מאמינה במרקם" אמרה. מכיוון שאני משתדל ללמוד גם מאחרים, החלטתי לנסות לרדד קצת מדי פעם את הרף הגבוה שהצבתי לעצמי בנוגע לפוסטים ולהוסיף לבלוג קצת טקסטורה של חול, יום-חול. לכן, למרות שהכנתי פוסטים ככבדים כמשקל קילוגרם עופרת, החלטתי לפרסם היום פוסט במשקל קילוגרם נוצות. אבל תמיד אפשר יהיה להפריח מפה את הנוצות בקלות רבה יותר מאשר את העופרת...

life in plastic, is it so fantastic?

עולם האופנה מנהל רומן עקלקל שנע על כמו על פנדולום בין אהבה לשנאה ביחס לכירורגיה הפלסטית. מצד אחד, אף אחד לא רוצה להראות זקן או לא אטרקטיבי, מצד שני, גם לא להצטייר כפתטי. המלחמה בכוח הכובד והחיפוש אחר החזה המושלם, ההתנגדות לתהליכי השחיקה והזדקנות עור פנים או ההתכחשות למטען גנטי כמו גם החיפוש אחר פרופורציות אלטרנטיביות לאברים נבחרים- הם אתגרים שלעולם לא יושגו. אם אלוהים ברא אותנו בדמותו ובצלמו, למה שנשאף למשהו יותר טוב מכך? על חטא הגאווה הזה אנו משלמים, וביוקר. המרדף אחר הסימטריה הנשגבת או השילוש המקודש "90-60-90" מסנוורים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו ומובילים אנשים רבים למסכת עינויים בלתי נגמרת.
אופנה מטבעה מושתת על סממני הופעה חיצונית, "הלוק" הוא שם המשחק. אבל מאחורי כל עמודי היופי עומדים גם אנשים, כאלה שנפגעים בתאונות דרכים או חווים אסונות אחרים. עורם אינו עור פיל, גם לא פלסטיק של בובות ראווה. גריס קונינגטון, היא דוגמה חריגה: בצעירותה היא איבדה את יופייה כאשר נפלה מסוס דוהר. יחד עם קרירת הדוגמנות שלה אבד כנרה גם הצורך לשלמות ההופעה החיצונית. זה מסביר אולי מדוע הופעתה חריגה כל כך על רקע שאר עורכי האופנה: שערה האדמוני מקורזל ופרועה, לרגליה הבצקתיות היא נועלת סנדלים שחורים שטוחים ואת פניה החיוורות מלאות הנמשים, מעטרים קמטים, קמטי חן, ממש כמו שמה. השאר, מחליפים הבעות פניהם, משנים את זווית הגבות, את קו השיער, את קונטור השפה ואת מידת בלט עצמות הלחי מדי כמה חודשים. זה כמובן לא מפריע להם להתייחס בביקורתיות בכלל הנוגע לנושא באמצעות הפקות אופנה או כתבות מערכת הסוקרות את התופעה, לאו דווקא מהכיוון החיובי.

(כאן, כל מה שצריך לעשות כדי לקבל "הגדלה" הוא ללחוץ על התמונה.)

פרצופו של תום פורד מסגירות את העובדה כי הוא יודע בדיוק איך זה מרגיש כשפניך עטופות בתחבושות והמוח מסומם ממשככי כאבים עד שכרון חושים. את האפיל שבאסטטיקה- המקדשת את המזוכיזם הסדיסטי הזה הוא מנסה להנחיל לקוראי ווג פריז בגיליון האחרון שערך עבורם.

(הצצה אל מה שצופן לנו העתיד. בחסות הצייר ג'ון קורין.)

Body Dimorphic Disorder, כמו גם שאר ההפרעות מאותה הקבוצה שמתאפיינות בטרדנות כפייתית, לא תאפשר ללוקים בה להרפות מהקיבעון בנוגע לעיוות הצורני של דמותם. לאחר הפרוצדורה הראשונה, ללא שום קשר לתוצאה, ימצא הסובל מ ממנה, פגם חדש בגופו שגם אותו ירצה לתקן. כך, במעין פרפטום מובילה, יכנס למעגל מסחרר של שיפוצים ותיקונים, מתיחות, הזרקות וניתוחים. וככל שהאדם שוקע יותר בעיסוק בגופו, כך גם מתעוותות יכולתו לראות את המציאות כפי שהיא. הדבר דומה לכניסה לחדר מאוד קטן, עם חלונות גבוהים: עד מהרה החדר הופך להיות כל עולמך והצורך להסתכל החוצה או לראות את המציאות, מצטמצם. אנשים שמתמכרים לניתוחים פלסטיים מסתכלים דרך החלונות, לעבר הנוף ורואים את ההשתקפות של המתרחש במוחם, יפים ככל שיהיו, גם לא את פני הדברים שמעבר. הסיבה לכך היא שהפגם הראשוני, הבסיסי, הניצוץ הראשון שהוביל למפץ הגדול הזה ולסחרחרת השדים הזו הוא הדימוי העצמי, ההערכה העצמית השלמות הפנימית. ברגע שהמושג לגבי הערך העצמי נסדק, אנו מוכנים לתלות את האכזבה מעצמינו בכל דבר אחר, במיוחד על מה שניתן לשנות בקלות רבה יחסית מבלי לעשות את המאמץ הכרוך בהשלמה עם המציאות או התיקון הפנימי.

(גם מנתחים קוראים מגזינים- אבל לא את המגזינים הנכונים. מימין: צולם באחד מבתי החולים המובילים בארץ. משמאל: צולם עבור אחד ממגזיני האופנה המובילים בעולם. טום פורד עורך את ווג פריז. לניתוחים הפלסטים לא היה סיכוי לברוח מהגיליון הזה)

אנשים נהנים להשלות את עצמם, למרות שאי אפשר לצאת מהסיפור הזה כמנצחים. בין אם מדובר בלוחמה בזקנה ובין אם מדובר בתוי מתאר מושלמים, גילנו יראה בכל הבאת פנים או משפט שנוציא, בכל סיפור שנספר. כשם שאף אחד לא מוכן לוותר על החוויות שצבר המהלך חיו, הניסיון, החוכמה והרגעים היפים שאסף במרוצת השנים, למה שירצה לשנות את הסימנים שהותירו כל הנ"ל על גופו? ולמה שנסכים לכפות על עצמינו מראה אחיד? כזה שמגיע בקופסה, בליווי ההוראות המנואליות של מנתח זה או אחר, ומי אמר ש "סיכום כנס ניתוחי רג'ובינציה, ברזיל, 2011" זה באמת איך שצריכים פנינו להראות? יש שימליצו להתחיל לחזק את שרירי הפנים כבר מגיל צעיר כדי למנוע את רפיון העור בגיל העמידה, אחרים ימליצו להצטייד בתכשירי הלחות שמציעים הטובים שמותגי הקוסמטיקה. אני הייתי ממליץ להתחיל ב"בדק בית", שיפוצים פנימיים, לחזק את פיגומי האגו ולטפח את הבטחון העצמי שלנו כבר מגיל קטן. כל זה על מנת שיהיה לנו נוח לשבת בתוך עצמינו בשנים הרבות שנותרו לנו. כי כשטוב בפנים אף אח לא מסתכל איך זה נראה מבחוץ.

האם באמת השאיפה של כל אישה בוגרת הוא להיות "ברבי"? ולמה לתת לגוף האנושי מרקם של חומר פולימרי סינטטי וקר למגע כמו הפלסטיק?

פלסטיק

הניתוחים הפלסטים תפסו חלק מרכזי ובלתי נפרד מתרבות היופי והטיפוח בחברה המודרנית. אם פעם, מתיחות פנים היו נחלתן של בנות 70+ עשירות ממיאמי, כיום, פרוצדורות התערבותיות כמו "מיני-פייס-ליפטינגס" הן עניין חלק בלתי נפרד מההכנות לטקסי השטיח האדום בהוליווד.
לתעשיית הקולנוע והזוהר יש חלק נכבד בכך דוגמניות צעירות בעלות עור מתוח ממלאות את שערי המגזינים ודוחקות הצידה את הכוכבות הוותיקות והמוכשרות. כך לדוגמה, מריל סטריפ, כוכבת עטורת שבחים ופרסים, התלוננה רבות על הקושי של השחקניות "מתבגרות" בהוליווד, והייתה מובטלת כעשור עד שהסכימה להיענות ולהופיע בכל תסריט שהוצע לה (ע"ע "מאמא מיה"), תוך כדי שהיא מותחת, מזריקה ומשפצת כל תא בפניה (בכל סרט חדש שלה, אני מגלה גומת חן חדשה שנעלמת אח"כ או שיתוק שלא היו). גם גולדי הון, בט מידלר, קטרין זיטה ג'ונס, סוזן סרנדון, ג'וליה רוברטס ועוד כוכבות אהובות-פינו את מקומן לבנות עשרה- חסרות הזהות ונטולות כשרון משחק, העיקר שעורן חלק, ישבנן מוצק ושדיהן זקורים.
מי שלא מנותחת לא עובדת. ומי שמנותחת נראת כמו תxx....הרבה מהפרוצדורות הופכות את האשה לקריקטורה של עצמה. סופיה לורן נראית כמו שק החבטות של הפלסטיקאי שלה, לאליזבת טיילור לא נשארו שרירים חופשיים שאינם משותקים, ונראה שכל פניה של שרון סטון הם תא אחד בודד שנמתח עד קצה היכולת. גם זמרות כמו שר, ומדונה שומרות את המנתח הפלסטי שלהן בחיוג מהיר. והאישה הממוצעת, עקרת הבית, "גב' ז'ליבנסקי" אם תירצו, מה נותר לה לעשות? למשכן את הבית כדי לקבל את שדיה של קטי פרי? למכור את האוטו כדי לזכות בעורה החלק של מיילי סירוס? לשבור את תוכנית הפנסיה כדי לחייך כמו בר רפאלי? גם אם יש בידן את ההון הכספי הזה, התוצאה לעולם לא תהיה מספקת ולא תעלה על הציפיות. בשורה התחתונה, כל הלחץ הזה והדגש על ההופעה החיצונית המושכת כגורם מכריע המגדיר את האדם או הגיל הצעיר שמעניק לו ערך גבוה וחיוניות והתווים המושלמים- משאירים את הקהל הרחב מתוסכלים ומלאים ברחמים עצמיים.
עוד משחר ילדותינו , חינכו אותנו שכדי להיות יפים צריך לסבול וששנות העשרים הם השנים היפות בחיינו (תרתי משמע), שלאנשים יפים "יותר קל בחיים" ולמה אנחנו לא נראים יותר כמו הבת של השכן או לפחות כמו ירדנה ארזי. ואף מילה על ברבי.


מתי נפסיק להכניס את ילדינו למעגל הקסמים הזה? מתי באמת נאמין שיופי לא קונה כלום. הוא רק יופי. כמה פעמים הסתנוורנו, הוטעינו והלכנו שולל אחרי ההופעה החיצונית? מתי נדע להעריך את עצמינו לפי מה שאנו ולא איך שאנו נראים.
לפעמים אני שומע תירוצים כמו: אני עושה את זה בשביל עצמי...בשביל עצמי- אני קורא ספר, לומד שפה חדשה, הולך לחוג, עושה ספורט, רואה סרט. בשביל עצמך אתה לא מזריק רעלנים המיוצרים ע"י חיידקים לעור, דוחף חומרים סינטטיים לשדיים או עובר ניתוחים קיצוניים ומסכני חיים כדי לשאוב רקמות שומן או למתוח עור.
תחשבו על זה....

ברבי, נעלי עקב, פמיניזם ומה שבנהם.

(בובות ברבי בעיצוב קריסטיאן דיור וורסצה)

לאחרונה פורסמה הידיעה כי בובת הברבי סופגת ביקורת חדשה מפי כריסטיאן לובוטין שהתבקש לעצב שלוש ברביות חדשות טוען שקרסוליה של הבובה "שמנים מידי". אין לי מקורות מהימנים, אבל אני דיי בטוח שהחברה עצמה היא זו שפרסמה את הידיעה הזו. שכן כולנו יודעים שהיא תעורר את גל התגובות של ארגוני הבריאות, התנועות הפמיניסטיות, ארגוני זכויות הילדים, ארגונים אנטי אנורקסים ועוד רבים אחרים.
אינני מבין מה הפליאה וההתרעמות מהערתו של מר. לבוטון. דעתו אינה יוצאת דופן, ולמעשה הוא משקף את ה"קול הקולקטיבי" של החברה שלנו שסוגדת ליופי, נעורים ורזון. אם אנו הצרכנים במקום לדבר, היינו נמנעים מקנית הבובות ומקבלים את אידיאל הגוף הבריא יותר, חברת מטאל הייתה מישרת קו ומוציאה בובות שנראות בהתאם. אך אין זה מספיק להסתפק באמירות צדקניות וצקצוקי לשון.
החברה שלנו ממשיכה לראות באישה אוביקט מיני, ולראיה הן נעלי העקב של לבוטון, שצוטט אומר כי הנעליים שלו לא נועדו להליכה או לנוחות, הן נועדו לשם פיתוי. הוא הוסיף כי מי שמעוניינת בנוחות, שתקנה נעלי ספורט.
לפי הידוע לי, הנעליים שלו נמכרות עדיין בטרוף, ובואו נודה בזה, כולנו הינו מוכרים את נשמתנו לשטן כדי לקבל זוג כזה עם סוליה אדומה.

נעלי ברבי, והנעליים שעיצב קרוסטיאן לבוטון לכבוד חגיגות ה50 לברבי בצבע "ברבי" של פנטון".

ועוד עניין:
לאחרונה יצא סיפרו של חוקר העיצוב הבריטי סטיוון ביילי העוסק באישה כמוצר עיצובי, אצו רצו להם ארגוני הפמניסטיות וגינו את הספר ואת מחברו. בכתבה ל יובל סער ל,גלריה של "הארץ" (קישור ) טען העורך בין השאר כי הציג רק עובדות ושאלה היוצאים נגדו לא טרחו לקרוא את הספר. הקטנוניות שבטענותיהן וחוסר הפתיחות לקבל רעיונות מופשטים יותר מאירה אותן באור פרימיטיבית. הומור הוא דרך מצוינת להתמודד עם דברים קשים באמת, יותר מפאסיביות אגרסיבית שנחשבת לפרימיטיבית ונחותה. המסקנות שמסיק כל אדם המתבונן באומנות נובעות מעולמו הפנימי והרוחני ומשקפים אותו. התבוננות בהתעללות והפיכת גוף האישה לחפץ שניתן לפיסול, עיצוב ושליטה ע"י מחוחים, נעלי עקב חזיות או גלולות- שרובם הומצאו ונוצרו ע"י גברים, היא הקרה בעיוות שבכך, ולא הצדקתו.
ולסיום, עיניין קטן על נעלי עקב: הרבה תיאוריות נכתבו על מקום נעלי העקב והתפקיד שהן ממלאות אצל האישה. המעניינות שבהן הן שנעלי העקב מייצגות את "קינאת הפין" של האישה בגבר, בעזרתן האשה מנסה להיות גבוה וזקופה יותר כמוהו (בטח נכתבה על ידי מי אם לא, גבר). תיאוריה נוספת מתבססת על כך שאצל הפרימטים, הישבן הוא איבר מיני. הליכה על נעלי עקב דורשת הקשתה של הגב ולכן הבלטה של הישבן וכך עירור המיניות, משיכה וחשק אצל הגבר הניאנדרטלי הצופה בה. העקבים גם דורשים שיווי משקל והנעת האגן, והאגדה מספרת כי מרלין מונרו הייתה מזמינה את נעלי העקב שנועלת כאשר בין עקביה יש הבדל של סנטימטר כדי שתדדה וכך תנועות עכוזה יודגשו.
אז כאשר נשים חושקות ומביעות את הדחף שלהן לנעול את נעלי העקב הן בעצם משתתפות בכל הסיפור השוביניסטי והופכות לכנועות. העניין כל כך עמוק, שנשים בטוחות ואף יצהירו בגלוי שזהו רצונן החופשי לנעול נעלי עקב ולסבול. באמת?!