יום שישי, 3 בדצמבר 2010

life in plastic, is it so fantastic?

עולם האופנה מנהל רומן עקלקל שנע על כמו על פנדולום בין אהבה לשנאה ביחס לכירורגיה הפלסטית. מצד אחד, אף אחד לא רוצה להראות זקן או לא אטרקטיבי, מצד שני, גם לא להצטייר כפתטי. המלחמה בכוח הכובד והחיפוש אחר החזה המושלם, ההתנגדות לתהליכי השחיקה והזדקנות עור פנים או ההתכחשות למטען גנטי כמו גם החיפוש אחר פרופורציות אלטרנטיביות לאברים נבחרים- הם אתגרים שלעולם לא יושגו. אם אלוהים ברא אותנו בדמותו ובצלמו, למה שנשאף למשהו יותר טוב מכך? על חטא הגאווה הזה אנו משלמים, וביוקר. המרדף אחר הסימטריה הנשגבת או השילוש המקודש "90-60-90" מסנוורים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו ומובילים אנשים רבים למסכת עינויים בלתי נגמרת.
אופנה מטבעה מושתת על סממני הופעה חיצונית, "הלוק" הוא שם המשחק. אבל מאחורי כל עמודי היופי עומדים גם אנשים, כאלה שנפגעים בתאונות דרכים או חווים אסונות אחרים. עורם אינו עור פיל, גם לא פלסטיק של בובות ראווה. גריס קונינגטון, היא דוגמה חריגה: בצעירותה היא איבדה את יופייה כאשר נפלה מסוס דוהר. יחד עם קרירת הדוגמנות שלה אבד כנרה גם הצורך לשלמות ההופעה החיצונית. זה מסביר אולי מדוע הופעתה חריגה כל כך על רקע שאר עורכי האופנה: שערה האדמוני מקורזל ופרועה, לרגליה הבצקתיות היא נועלת סנדלים שחורים שטוחים ואת פניה החיוורות מלאות הנמשים, מעטרים קמטים, קמטי חן, ממש כמו שמה. השאר, מחליפים הבעות פניהם, משנים את זווית הגבות, את קו השיער, את קונטור השפה ואת מידת בלט עצמות הלחי מדי כמה חודשים. זה כמובן לא מפריע להם להתייחס בביקורתיות בכלל הנוגע לנושא באמצעות הפקות אופנה או כתבות מערכת הסוקרות את התופעה, לאו דווקא מהכיוון החיובי.
(כאן, כל מה שצריך לעשות כדי לקבל "הגדלה" הוא ללחוץ על התמונה.)
פרצופו של תום פורד מסגירות את העובדה כי הוא יודע בדיוק איך זה מרגיש כשפניך עטופות בתחבושות והמוח מסומם ממשככי כאבים עד שכרון חושים. את האפיל שבאסטטיקה- המקדשת את המזוכיזם הסדיסטי הזה הוא מנסה להנחיל לקוראי ווג פריז בגיליון האחרון שערך עבורם.

(הצצה אל מה שצופן לנו העתיד. בחסות הצייר ג'ון קורין.)
Body Dimorphic Disorder, כמו גם שאר ההפרעות מאותה הקבוצה שמתאפיינות בטרדנות כפייתית, לא תאפשר ללוקים בה להרפות מהקיבעון בנוגע לעיוות הצורני של דמותם. לאחר הפרוצדורה הראשונה, ללא שום קשר לתוצאה, ימצא הסובל מ ממנה, פגם חדש בגופו שגם אותו ירצה לתקן. כך, במעין פרפטום מובילה, יכנס למעגל מסחרר של שיפוצים ותיקונים, מתיחות, הזרקות וניתוחים. וככל שהאדם שוקע יותר בעיסוק בגופו, כך גם מתעוותות יכולתו לראות את המציאות כפי שהיא. הדבר דומה לכניסה לחדר מאוד קטן, עם חלונות גבוהים: עד מהרה החדר הופך להיות כל עולמך והצורך להסתכל החוצה או לראות את המציאות, מצטמצם. אנשים שמתמכרים לניתוחים פלסטיים מסתכלים דרך החלונות, לעבר הנוף ורואים את ההשתקפות של המתרחש במוחם, יפים ככל שיהיו, גם לא את פני הדברים שמעבר. הסיבה לכך היא שהפגם הראשוני, הבסיסי, הניצוץ הראשון שהוביל למפץ הגדול הזה ולסחרחרת השדים הזו הוא הדימוי העצמי, ההערכה העצמית השלמות הפנימית. ברגע שהמושג לגבי הערך העצמי נסדק, אנו מוכנים לתלות את האכזבה מעצמינו בכל דבר אחר, במיוחד על מה שניתן לשנות בקלות רבה יחסית מבלי לעשות את המאמץ הכרוך בהשלמה עם המציאות או התיקון הפנימי.

(גם מנתחים קוראים מגזינים- אבל לא את המגזינים הנכונים. מימין: צולם באחד מבתי החולים המובילים בארץ. משמאל: צולם עבור אחד ממגזיני האופנה המובילים בעולם. טום פורד עורך את ווג פריז. לניתוחים הפלסטים לא היה סיכוי לברוח מהגיליון הזה)

אנשים נהנים להשלות את עצמם, למרות שאי אפשר לצאת מהסיפור הזה כמנצחים. בין אם מדובר בלוחמה בזקנה ובין אם מדובר בתוי מתאר מושלמים, גילנו יראה בכל הבאת פנים או משפט שנוציא, בכל סיפור שנספר. כשם שאף אחד לא מוכן לוותר על החוויות שצבר המהלך חיו, הניסיון, החוכמה והרגעים היפים שאסף במרוצת השנים, למה שירצה לשנות את הסימנים שהותירו כל הנ"ל על גופו? ולמה שנסכים לכפות על עצמינו מראה אחיד? כזה שמגיע בקופסה, בליווי ההוראות המנואליות של מנתח זה או אחר, ומי אמר ש "סיכום כנס ניתוחי רג'ובינציה, ברזיל, 2011" זה באמת איך שצריכים פנינו להראות? יש שימליצו להתחיל לחזק את שרירי הפנים כבר מגיל צעיר כדי למנוע את רפיון העור בגיל העמידה, אחרים ימליצו להצטייד בתכשירי הלחות שמציעים הטובים שמותגי הקוסמטיקה. אני הייתי ממליץ להתחיל ב"בדק בית", שיפוצים פנימיים, לחזק את פיגומי האגו ולטפח את הבטחון העצמי שלנו כבר מגיל קטן. כל זה על מנת שיהיה לנו נוח לשבת בתוך עצמינו בשנים הרבות שנותרו לנו. כי כשטוב בפנים אף אח לא מסתכל איך זה נראה מבחוץ.



האם באמת השאיפה של כל אישה בוגרת הוא להיות "ברבי"? ולמה לתת לגוף האנושי מרקם של חומר פולימרי סינטטי וקר למגע כמו הפלסטיק?

6 תגובות:

Ori D. אמר/ה...

לצערינו, רק עוד עשר שנים לפחות אותם אנשים שפותחים את הגוף שלם ומכניסים לשם חומרים שאלוהים יודע אם הם בטוחים או לא- יבינו כמה שהם פשוט מכוערים...

Shlomit Migay אמר/ה...

עוד פוסט מבריק!
תודה!
:.)

אנונימי אמר/ה...

האם מותר לי לצטט קטע מטור זה במאמר או בבלוג? (מס' שורות) וציון מקור?
תודה,
מלי.

the eye אמר/ה...

אנונימי יקר,
בשמחה!
אשמח לקבל קישור למאמר או לפוסט בבלוג שלך :)

אנונימי אמר/ה...

תודה. (עדין לא פורסם)

אנונימי אמר/ה...

והנה קישור
http://cafe.themarker.com/post/2814850/
זה לא בלוג אופנה.
נתתי קישור לכאן.
תודה,
מלי.