מה נשתנה?

פעם, עוד לפני שפתחתי את הבלוג שלי, מדי עונת תצוגות הייתי נהנה לעבור על התמונות של האורחים/העורכים שישבו בשורה הראשונה. למעשה, אלה היו התמונות אותן הייתי מתחיל לראות עוד לפני שנגשתי בכלל אל הבגדים. פעם, זו הייתה אחת הדרכים הבלעדיות לקבל הצצה אל עולמם, טרם העידן בו קיבלו קרין רויטפלד עמנואל אלט סטטוס של "כוכבי רוק", ולפני שידענו מי זו אנה דלו רוסו. אז, אפילו אנה וינטור עוד נחשבה ל"דמות אניגמטית" שכל שביב מידע שמתגלה עליה, מעורר סנסציה והתרגשות. לאחר שמאסנו בתמונות פפרצי של הסלבריטאים המגיעים לתצוגות, אימצנו את עורכי האופנה היושבים בהן. וכך, ב2007, אסר מרק ג'יקובס, שהיה מזוהה עד אז בצורה הבוטה ביותר עם צעירי וצעירות הוליווד על כניסתם לתצוגותיו. במקביל, התחלפו צלמי הפפרצ'י בבלוגרים וצלמי אופנת רחוב. התמונות שמפיצים לנו עשרות הצלמים הניצבים בפתח הכניסה לתצוגות, מציפות את הרשת מדי יום וחושפות כל פריט לבוש או מחווה של אנשי האופנה עוד לפני שנכנסו לאולם התצוגות. כך, שלאחר שהתיישבו על הספסל, עייפים מהמרדף אחרי אותם צלמים, ולפני שכבים האורות ויוצאות הדוגמניות, לא נותר לאף אחד עניין להצטלם, גם לא להסתכל על התמונות הללו.    

VS.

(למעלה- פי דידי, קלי אוסבורן ושרה ברנהרט בשורה הראשונה של התצוגה של מרק ג'יקובס, ספטמבר 2002, מרי רייט ואשלי אליסן, באותו המקום שנתיים לאחר מכן, למטה- שורה ראשונה בשבוע האופנה לחורף 2001 בפריז)

צילום אופנת הרחוב או החשיפה של האנשים המגיעים לתצוגות, הם לא הדבר היחיד שהשתנה בשנים האחרונות. גם בחוקי השיווק וההפצה חלו תמורות מרחיקות לכת. אם בעבר, נאלצנו לחכות 6 חודשים עד שהבגדים שצעדו על המסלול הספיקו להגיע לחנויות, הרי שכיום, ניתן להזמין אותם כמה ימים לאחר מכן ולקבל אותם 6 שבועות מאוחר יותר, או 22 שבועות מוקדם יותר! (זה כבר תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל). זאת, תודות לאתרים עסקיים כדוגמת מודה אופרנדי, או למותגים עצמם, שחשו את השינוי בתודעתו של הצרכן האופנתי והזדרזו לספק את המענה (ע"ע המותג ברברי). הרבה לפני כן, יש לציין, בסמוך לרגע שהם עולים בכלל לצפייה בstyle.com, ניתן לראות את אותם הדגמים הבולטים בקולקציות המובילות, נלבשים על ידי אותם האנשים שצופים בתצוגות. אני אפילו לא מתחיל לדבר על רשתות האופנה המהירה, כדוגמת H&M או זארה, שיתרגמו את הבגדים הללו לייצור המוני עוד לפני שנספיק לומר "כריסטובל בלנסיאגה". 

(אופנת רחוב בת זמננו- מימין למעלה- אנה דלו רוסו במעיל פרווה של פראדה כשבוע לאחר שהופיע בתצוגה, תמונת אופנת רחוב של טומי טון, תיק מהקולקציה האחרונה של פנדי בתצלומי אופנת רחוב כמה ימים לאחר התצוגה, ג'יובנה בוטגליה במעיל של רושס שבוע לאחר התצוגה, קרין רויטפלד במעיל של מקס מרה כמה ימים לאחר שצעד על המסלול ומשמאל- קרין רויטפלד מגיעה לתצוגה של ג'יבנשי לחורף 2014 באחד האאוטפיטים עוד לפני שהוצג על המסלול)

 

בחודשים האחרונים עלה לכותרות הדיון על הקצב המסחרר בו גדלים התכנים שמייצרים בוגרים וצלמים חובבנים ברשת. סוזי מנקס הייתה זו שהציתה את הנושא בכתבה שפירסמה במגזין T של הניו יורק טיימס, ואחריה באו התגובות, מתגוננות- מצד הבלוגרים (כמו ליאנדה מדין, המן ריפלרית) או התומכות- מצד הקולגות (כמו טיפ בלנק מstyle.com בסרטון שלמטה). טים בלנק מתאר את המבוכה שחש עבור אותם "גרופים של אופנה", שמגיעים לרחבת הכניסה לאולמות התצוגות לבושים בבגדים אקסצנטרים על מנת למשוך את תשומת ליבם של הצלמים. הרגשה שמוכרת לכל אחד מאיתנו שהספיק להיות נוכח באירוע אופנתי כזה או אחר (אפילו בארץ). תחושת המבוכה מלווה לעיתים קרובות גם בתהייה "האם האדם בחר בכך באופן טבעי, מתוך סגנונו, טעמו והאמונה במה שהוא לובש או שמא מדובר בהצגה?", "תחפושת או הצהרה?". את אותה המבוכה, אני חש הרבה פעמים גם לאחר שראיתי את הדגמים שמציגים מעצבים מסוימים על המסלול. השאלות המלוות נותרות זהות. כך לדוגמה תהיתי לא פעם האם "מישהו מנסה לעבוד עלינו?" כשכתבתי על התצוגות של פראדה, קום דה גרסון, ולאחרונה על הקולקציות של הדי סלימן לסאן לורן (לגבי האחרון, אגב קיים קונצנזוס בקרב העיתונאים אך לא בקרב הקניינים). באותם הפוסטים, הייתי מקפיד לציין שלא משנה עד כמה גרוטסקיים ומשונים נראים הדגמים שהצעידה מוצ'יה על המסלול, תוך חצי שנה, כולנו נתרגל לאהוב אותם ונעורר כמיהה עבורם כאילו היו כליל השלמות.

 

TAKE MY PICTURE from GARAGE Magazine on Vimeo.

הפרספקטיבה הזו, היא בעצם הדבר החשוב ביותר באופנה, שיותר מכל מגמה חברתית אחרת, משתנה באופן תדיר, כל חצי שנה, וכיום, עם קולקציות "קרוז/ריסורט" ו"קדם חורף", "קפסולה" ושיתופי הפעולה אחרים למיניהם, זה קורה אפילו לעיתים קרובות יותר. אבל אנחנו, כבני אדם, נותרנו זהים, וכשם שהמזון, מהיר ככל שיהיה, לא מתעכל מהר יותר רק בגלל שזמן הבישול התקצר, כך גם התקופה שלוקח לנו להתרגל לאסתטיקה חדשה ולאמץ סגנון מקורי, נותר ללא שינוי. דגמים רבים שנתלשו מהדוגמניות שצעדו על המסלול ונלבשים על ידי אותם מצולמי רחוב מבלי שהייתה לנו ההזדמנות לספוג ולנסות להבין אותו, עשויים להיראות לנו לא יותר טוב מאשר תוצר העיכול של מזון בלתי מבושל.

"ביל קונינגהם ניו-יורק"- גם בתל אביב!

אופנת רחוב מהווה מקור השראה מרכזי עבור מעצבי אופנה, ממרק ג'יקובס והדי סלימן, ששאבו ממנה רעיונות עבור קולקציות הפרט-אה-פורטה שלהם, ועד כריסטיאן לקרואה, ג'ון גליאנו וג'אן פול גוטייה שעיצבו על בסיסה תצוגות הוט קוטור שלמות. במובן מסויים, שיים בכך סוג של מעגל, או היזון חוזר, שכן אופנת הרחוב מייצגת את השורה התחתונה של האופנה. היא מייצגת אילו מבין הפריטים שהוצגו על המסלולים ועברו את הסינון הראשוני של קנייני האופנה (ולכן גם הגיעו לחנויות) יזכו לחיים חדשים על פני המדרכות בעולם האמיתי. בעולם הפרקטי והקפיטליסטי שבו אנו חיים, הפריטים שנקנו בחנות (ולכן הביאו כסף לייצרן) וילבשו בהמשך, הם המנצחים האמיתיים, הרבה יותר מהפריטים שזכו למיטב הביקורות המהללות. אופנה אינה מסתכמת בכל מה שנמצא בין השער לעמוד האחורי של ווג, היא נמצאת סביבנו בכל מקום, אם זה בדרך למכולת או בחזרה מהעבודה. האופן בו בוחרים העוברים והשבים ללבוש את המעיל שלהם רכוס או פתוח, עם קפוצ'ון או בלי. הצורה בה הנשים שחוצות את הכביש מתאימות את הנעליים לתיק ומה בדיוק כל אחד מהם בחר לאמץ מהקולקציות שעיצבו מעצבי העל, מגדירים מה היא אופנה אמיתית. העיצובים שיגיעו לרחוב יותירו את חותמם ויגדירו באופן רטרוספקטיבי סגנון של תקופה שלמה, אלו שלא, יישארו בארכיב בית האופנה שיצר אותם וסביר להניח שלא ייטמעו בזיכרוננו.

(הטור האחרון של קונינגהם במדור הסטייל של הניו יורק טיימס, מה21 לאפריל)

ביל קונינגהם, 82, צלם האופנה של עיתון הניו יורק טיימס, היה זה שהחל לטפטף את הקונספט המרתק של אופנת רחוב ומשמעויותיה במדור השבועי שלו, “On TheStreet”. את ימי השבת שלי אני מתחיל עם כוס קפה וצפייה בסרטונים שהוא מעלה למדור הסטייל שלהמגזין ומציגים את היבול שלו מאותו השבוע. התמונות שבוחר קונינגהם, משקפות את המגמות השולטות באופנה בהתבסס על הולכי הרגל ברחובות ניו יורק והוא עושה זאת בצורה הכי מסורה, מדויקת ומרגשת שיש. בטור הנוסף שלו “Evening Hours” , סוקר קונינגהם את נשפי החברה הגבוהה ואת ערבי ההתרמה למיניהם (טור שהפך למשמעותי מאוד בקרב חוגי חברה הגבוהה בניו יורק, וביכולתו אף להשפיע על מעמדם של אנשי החברה בניו יורק). בשבוע שעבר, התקיימה הקרנת הטרום בכורה של הסרט "Bill Cunningham New York" בסינמטק. הסרט הדוקומנטרי הסוקר את עבודתו המרתקת וחושף מעט סודות על חיו האישיים. בסרט, חולק קונינגהם את התובנות שלו לגבי העולם (לא רק עולם האופנה) ומאפשר לצופים להתרשם ולקבל  השראה מאישיותו הכובשת. מובן מאיליו שנהניתי מאוד מהסרט, גם בגלל הערכתי לעבודתו (והעובדה שהוא מהווה חלק משמעותי בחיי- "שבת בבוקר עם הקפה...", בכל זאת) וגם בגלל שכתבתי על הסרט עבור מגזינים בהם אני עובד כבר לפני שנה ולא ציפיתי שאזכה לראותו כל כך בקרוב. 

טריילר הסרט

קונינגהם יוצא אל רחובות ניו יורק מדי בוקר, רכוב על אופניו השחוקים (המהווים את כלי התחבורה היחיד עבורו), לבוש מעיל כחול בוהק ("מעיל מטאטאי רחובות" שרכש בפאריז והפך לחביב עליו כיוון שהוא עמיד בפני שחיקה ויש בו מספיק כיסים כדי להכיל את כל הציוד הנדרש לו כצלם).  באמצעות מצלמת הפילים התלויה על צווארו הוא  מנציח את "ג'ונגל האופנה האמריקאי". העובדה כי בניו יורק אף אחד לא נוסע לעבודה ברכב ולכן אנשים צריכים 'להתלבש' כדי ללכת לעבודה, מהווה יתרון עבור צלם העורב ותר אחר אופנת רחוב. כך מדי בוקר, כמו שעון, מתייצב קונינגהם בצמתים ובסמטאות כדי לבצע את מלאכתו ולתעד תחת עדשת מצלמתו את מצעד הסגנונות הרבגוני שעל מדרכות התפוח הגדול. אם במקרה יצא לכם לעבור בשדרה החמישית, ליד החנות של לואי ויטון, בגדורף גודמן או הסנטרל פארק למשל, ייתכן ויתמזל מזלכם ותוכלו גם אתם להבחין בזקן חביב, כסוף שיער רוכן לעבר נעלי העקב האקסצנטריות של נערה אלמונית או מתפלא ממעיל השכמייה של גברת סגולת שיער.     

(קונינגהבם בפעולה! תמונות שקיבלתי לפני כשנה ממפיק הסרט, פיליפ גפנר)

במשך השנים, הפך קונינגהם לאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בסצנת האופנה הניו יורקית. ולמרות שעבודתו זכתה להכרה והערכה רבה, חייו הפרטיים נותרו לוטים בערפל. הסרט התיעודי שביים ריצ'רד פְרס והפיק בן זוגו פיליפ גפנר, ששימש בעבר כעורך התמונות של הניו יורק טיימס, חושפים את תנאי הסגפנות בהם חי קונינגהם. הוא התגורר ב"Carnegie Hall", בנין שריכז אומנים ויוצרים רבים בשנות השישים. דירתו הקטנה עמוסה בארוניות משרדיות ממתכת שמלאות בצילומים שצילם לאורך חייו. הוא ישן על מיטת קרש עץ ומשתמש בשירותים והמלתחות משותפים הממוקמים בקצה המסדרון. צילומי הסרט הדוקומנטרי ערכו כ10 שנים, בשמונה השנים הראשונות היה עסוק פרס במסעות שכנועים וחיזורים מפרכים אחר קונינגהם שסירב להאמין כי הוא מתאים לשמש נושא לסרט תיעודי. 

(קונינגהם בצעירותו, ככובען)

קונינגהם החל את דרכו במשרד פרסום, אולם מהר מאוד עבר לעצב כובעים תחת השם  "William J.". בין השאר עבור מרלין מונרו, ג'ינג'ר רוג'רס וג'יין קרופורד. השבוע בדיוק, יעלו כמה מהכובעים שעיצב קונינגהםלמכירה פומבית באתר 1stbids. מאוחר יותר עבד בסלון Chez Ninon" ", בית מלאכה שסיפק רפליקציות חוקיות עבור דגמים של מעצבים כדוגמת כריסטיאן דיור וג'יבנשי. ג'קי קנדי הייתה לקוחה קבועה, ולאחר שהפכה "לאישה הראשונה", נשלחו חליפות הבלנסיאגה האדומות שלה לביל כדי שיצבע אותן בשחור. לאחרונה, עלה שמו של סלון זה לכותרות, לאחר שקרל לגרפלד חשף כי חליפת השאנלהורודה שלבשה ג'קי קנדי ביום רציחתו של בעלה, אינה מקורית. לאחר מחקר היסטורי קצר, התברר כי החליפה אכן נקנתה באותו הסלון בו עבד קונינגהם לאור הביקורות המשמיצות להן זכתה ג'קי בנוגע להתנהלותה הבזבזנית עם כספים, נוסף על הצורך לקדם את התעשייה האמריקאית ולרכוש תוצרת לאומית. בהלוויית הנשיא קנדי, לבשה ג'קי חליפה שחורה מאותו בית עיצוב. קריירת העיצוב של קונינגהם נקטעה עם שליחתו אל החזית במלחמת קוריאה. לאחר שחזר, החל קונינגהם את דרכו כעיתונאי וכתב אופנה בשיקגו טריביון. כאשר התעורר בו הצורך בכך, החל לצלם אנשים. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של גרטה גרבו עבור הטיימס, וזו, יחד עם תמונות נוספות, נחשבו לנקודת מפנה בעיתון- שכן הייתה זו הפעם הראשונה שהטיימס פרסם תמונה של אדם ללא אישורו (במילים אחרות, זו הייתה תחילתו של עידן הפפרצ'י).

"כולנו מתלבשים בשביל ביל", מתוודה אנה וינטור שהסכימה להתראיין לסרט. "יותר מכל אחד אחר בעיר, הוא אוחז ברשתו את ההיסטוריה הויזואלית של ניו יורק ב40-50 שנה האחרונות. הוא מצליח לשקף בצורה מקיפה ומדויקת את מקומה של האופנה בחיי העיר ניו יורק", אמר אוסקר דלה רנטה. תום וולף (עיתונאי וסופר העומד מאחורי רבי מכר רבים), דויד רוקפלר (נצר למשפחה המפורסמת), ברוק אסטור (פילנתרופית אמריקאית ידועה) ואנט דלה רנטה (אשת חברה ורעייתו של המעצב), מדברים בסרט לזכותו של הצלם הנלהב ומעידים על אופיו האצילי וההומור הכובש שלו. "אם לא תיקח את הכסף שלהם, הם לא יוכלו להגידו לך מה לעשות", אומר ביל קונינגהם בסרט ובכך הצליח להגדיר מהו חופש אמיתי. בניגוד לבלוגרים וכתבי אופנה רבים, הוא מעולם לא לוקח מתנות באירועים ויסרב אפילו לכוס מים. גם אני חושב שלא הייתי נהנה מכתיבת בלוג זה אילו היא הייתה מותנית בתשלום, זה משהו שגם אני למדתי עם הזמן.


*הסרט יוקרן במהלך פסטיבל "דוקאביב" בין התאריכים 3-12.5.12 ואני ממליץ לכם בחום להזדרז ולקנות את הכרטיסים. תודה ענקית לספי ארליך שהזמינה אותי להצטרף אליה להקרנה, כי כנראה שבלעדיה הייתי מפספס את ההזדמנות לחוויה הנפלאה הזו.  

יצאו להוריד את הזבל...

יש אנשים שהבחירה שהם עושים בבוקר מול המראה היא הרבה יותר קריטית מאשר זו של רובינו. הם תולים בה את שמם הטוב ואת הצעת העבודה הבאה שלהם, סלסבס. אבל עם הצורך להתלבש טוב בכל פינה ברחוב ולהראות זוהרת בכל סיטואציה אחרת לא בא טעם טוב. לא כל אחד מסוגל לגרום לשק תפוחי אדמה להראות כמו שמלת קוקטיל נוצצת. אבל בשביל זה יש סטייליסטים, לא? למרות שגם על הטעם המזעזע של כמה סטייליסטים בארצנו יצא לי לדבר כבר בפייסבוק (מה שעורר סקרנות רבה למרבה ההפתעה).

(שימו לב איך כולן נושאות בידן "מטען", ממש כמו זבל)

ולשם מה התכנסנו היום?
בתפריט: הופעה מוצלחת ומשובחת של הדוגמנית אגינס דין, שניסיונותיה לכער ולחרב את יופייה הנערי ע"י התספורת הקצוצה, לא צלחו. חולצת הגברים הנונשלנטית, במידה הנדיבה, אולי הייתה שייכת לבן זוגה לערב הקודם והזכירה לי את אדרי הופבורן באחת הסצנות הראשונות ב"Breakfast in tiffany's", לבושה חולצת טוקסידו מהודרת בדירת החדר העלובה שלה בדאון טאון ניו יורק. הלגינגס הצמודים, שהיו שם כדי שלא נשכח שמדובר בבחורה שיכולה להרשות לעצמה להתלבש כ3 מידות גדולות ממנה, וזאת אולי בשל הביטחון שבמראה החיצוני שלה והעדר הצורך להתיז "סקס" זול לכל עבר. אבל מה שחותם את ההופעה והופך אותה למושלמת, הוא אולי גם מה שעשוי להרתיע ולזעזע רבים: נעלי המוקסינים המנומרות והמדויקות שהזכירו את נעלי הבובה לגברים של קום דה גרסון מחורף 2009 בניחוח הצרפתי עם הטוויסט.

(נעלים של קום דה גרסון לחורף 2009 ועיצוביה של מקרטני לGAP)

סטלה מקרטני עברה התרככות מסוימת מאז שהפכה לאם. היא עיצבה חלונות ראווה מקושטים בעפרונות צבעוניים ענקיים, בובות מתנפחות וקוביות לגו. היא אפילו עיצבה קולקציית ילדים לGAP. אבל הדרך שהיא בחרה להתלבש בה כדי לאסוף את ילדיה לגן סבלה משסעת חמורה. מצד אחר מקטורן הטפטה המבריק שהותאם למידותיה המדויקות לפני כמה ארוחות דשנות (שימו לב, הוא לא יסגר עליה לעולם). אבל מצד שני, טייץ אפור מטריקו וסנדלים רחבים עם סוליית שעם שהיו מתאימים יותר למהנדסת ניקיון (ie, מנקה). את תיק חסר הצורה שלה עם חוליות המתכת, גם הוא מבד ג'רזי פשוט, היא הייתה יכולה להשאיר בבית.

(חלון ראוה של סטלה, ופסל לגו שצילמתי מהחנות שלה בפלה רויאל בפריז)

וכעט, למי שהייתה הקרם דלה קרם, פסגת השאיפות של כל פשניסטה חובבת, שרה ג'סיקה פרקר (שמסרטה שיצא השבוע אתעלם ברגע זה באלגנטיות). אבל מה שצריך לזכור הוא שלא הבגדים הם שעושים את האדם. במקרה של פרקר, זהו הסטייליסט!!! פטרישיה פילדס, היא זו שהפכה את השחקנית, שהחלה את דרכה בתור גיבורת המחזה האדמונית "אנני 2" לאלת הסטייל וגורו אופנה מוערצת שהיא היום (או אתמול?). כמה חבל שאי אפשר לקחת את פילדס לכל מקום, אולי בתיק הכתום והמרושל, חסר כל חן או בכיס האחורי של הג'ינס נטול האופי עם התפר מעל הברכיים, שלא עושה כלום פרט מלחתוך את גובה של השחקנית הנמוכה במילא. עם צעיף בצבע ירוק רוזמרין טחוב, שנראה כאילו נכרך סביב צווארה כדי לגרום לה לתשניק, וקרדיגן פוקסיה על סטרפלס שחור המבליט את זילותם זה של זה, איך אמורה קרי לשוב ל"רונדוו" השלישי?. אפילו הקלוגס האופנתיים שהשכילה ללבוש לא הצליחו לשפר את המצב, גם לא עגילי היהלומים או משקפי "האונסיס" המרובעים.

(שרה ג'סיקה לפני שפגשה את פילדס...)