31 באוגוסט

תוגה פוטוגנית

ב31 באוגוסט, מלאו 14 שנים למותה של הנסיכה דיאנה. העצבות שמשתקפת במבטה של הצלע האותנטית ביותר של משפחת המלוכה הבריטית מצליחה לסקרן ולעורר עניין בקרב אנשים רבים זמן רב לאחר מותה. המועקה, הבדידות, העגמומיות שמספרות עיניה של הנסיכה דיאנה, ניכרות גם בלא מעט תמונות שלה. האמת שקורנת מהן וסיפור הרקע המלווה אותן וכולל את הנישואים הכושלים, ההתמודדות עם הפרעות אכילה, הלחץ שבחיים מתחת לעדשת המצלמה התקשורתית ובסביבה עוינת הכובלת את חבריה בחוקים שנהגו בימי הביניים ניכרים בכל תו והבעה של פניה.

("איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?"...)

אני בטוח שהיו בחייה של הליידי די גם לא מעט רגעים של אושר, אולם אנחנו מעדיפים לזכור אותה כנסיכה העצובה, המלנכולית; דמות טראגית שמצאה את מותה בבריחה מעוד צלם פפרצי שהצליח להפוך את חייה למרירים עוד יותר משהיו. דמויות טראגיות הופכות לכאלו לא לאחר שהן נכשלות אלא במהלך חייהן. הטראגיות שבחיו של הגיבור הטראגי היא עצם העובדה כי הסוף ידוע מראש והעלילה עצמה היא רק השביל שיוביל לסוף זה. הדרך שהוא עובר עד למותו, היא האלמנט הטראגי.

השיר הזה של הפטשופ בוייז מעורר בדיוק את אותן הרגשות שמעוררת ההתבוננות על התמונות של דיאנה. הוא אומנם עוסק באהבה שמתה, ולא בחיים תחת עננה אפלה אבל יתכן מאוד להיות שהנסיכה דיאנה משמשת בו רק מטפורה לטרגיות שבקיצו הידוע מראש של דבר טוב.

יום הבלוג

ה31 באוגוסט, היום האחרון בחופש הגדול, אבל הוא גם יום הבלוג הבינלאומי! וכנראה שלא מדובר במקריות. בבלוג שלי מצאתי חופש לכתוב על כל דבר שהוא "אני" בלי שאף אחד יוכל להגיד לי "על מה" "למה" או "כמה". זכיתי להזדמנויות וחוויות חדשות, הכרתי חברים חדשים, הצלחתי לאסוף מספר קוראים נאמנים ואפילו גיליתי כמה דברים שלא ידעתי על עצמי.

הפנקס פתוח והיד רושמת; יש עוד מקום להמון הערות # Fashion editor's notes

הוא אומנם החל כבלוג שנכתב באופן אנונימי ואין בו כל תמונה שלי או אזכור לשמי, אבל התכנים שהעליתי בו היו התגלמות כנה של עולמי הפנימי. בהתחלה חשבתי שאני יוצר לעצמי זהות חדשה, שם פרטי: The Eye, שם משפחה: The Mouth, אפילו חששתי "מפיצול אישיות" אפשרי בשלב מסוים. אבל עם הזמן למדתי לשלב את הבלוג עם שאר הדברים שאני עושה והבנתי שהחיים הם לא שחור ולבן וגם דברים שנראים מאוד מנותקים או מנוגדים זה מזה יכולים להתקיים בישות אחת. אין לי ספק שלפתוח את הבלוג שלי הוא בין הדברים הכי חכמים שעשיתי! ולחיי פוסטים רבים וטובים גם בהמשך.

צ'ירס

Time For Versace, Again

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).

שאב השראה מעצמך. כי אם אין אני לי מי לי? ...

העונה, בעוד שהרוב המכריע של המעצבים הרגישו את עול "המשבר הכלכלי" מוסר מעל כתפיהם והניחו לפרץ היצירתיות שלהם לשטוף את המסלולים, ג'ון גליאנו, החליט לדלג על המחשבה על הלקוחה וקפץ ישר למוכרת. האם תמיד הכל צריך ללכת הפוך על הפוך? מדוע אבד המוטו "אם אין לחם שיוכלו קוטור"? ולאן נעלמה כל הראוותנות הפומפוזית שאפיינה את גליאנו שכולנו למדנו לאהוב?!

("הימאים ובנות הוואי". האם ניתן לברוח מהאסוציאציה לפרל הרבור? הדוגמנית היפנית הזו, שנראית כל כך ערמומית, בטוח לא מקלה על כל העניין...לחצו על התמינה להגדלה)

גליאנו, שיצא כנראה ל"קרוז" ושכח לחזור ממנו, הציג בשישי האחרון את קולקציית הקיץ שלו עבור דיור שהייתה משעממת יותר ומורכבת הרבה פחות מכמה קולקציות ריסורט שעיצב עבור בית האופנה בעבר. את התצוגה פתחה צבעוניות של כחול לבן ואבן, פיט קואוטס מעור בכחול ניבי, מעילי פורקה בלבן צחור כמו גם כובעי ימאים שהונחו מעל לפוני המתעקל של הדוגמניות. הן המשיכו לצעוד על המסלול ב"תסרוקות בטי פייג", קומבינזונים עם הדפסים של ענפי דקלים, שמלות שיפון בצבעים טרופים ועל צווארן ענדו שרשראות "Helloa" מפרחי קרפ. כך, נראו הדוגמניות כנערות הוואי המבקשות לברך את אנשי הצי: "Hello sailor boy".

שנות ה 40/50 היה מוטיב שהופיע בעבר בקולקציות של גליאנו והונצח בקליפ של כריסטינה אגילרה, "Candy Man", ששיחק על הרלוונטיות של "פרל הרבור" וארה"ב של אותה תקופה, פוסט מלחמת העולם הII, ו"טובי בניינו" (רק שלהם), אשר בחזית. כמובן עם דגש על ההקבלה וסמיכות הזמנים למלחמת עיראק. הג'קטים האייקונים של המיסייה דיור, שזוכים לאינטרפרטציה מחודשת ע"י המאסטרו גליאנו, כיכבו אז בקליפ, כמו גם היום בקולקציה. למעשה, נראה שגליאנו קיבל השראה מעצמו.

דלות מקורות ההשראה של גליאנו אינה סוגיה חדשה. לעומתה, הגוון המסחרי שמאפיין את עיצוביו בשנים האחרונות מצליח לקלקל את כל מה ש"בית דיור" עומד עבורו. בעבר, הקפיד גליאנו ליישם מדי עונה את "שיטת הפירמידה": לפיה קולקציות האופנה של בית דיור מבוססות על קולקציית הקוטור, שנותנת את ה"בון טון" ומהוות את התמצית, "הפרפום", לקוי ה"רדי טו וור". האקססוריז ומוצרי הטיפוח, מעוצבים גם הם באותה הרוח ומהווים למעשה את כוח הקנייה העיקרי. אבל העונה, אפילו ה"או דה פרפום" נמהל באלכוהול זול של ימאים ל"או דה טואלט". הפירמידה התרסקה, גינת הסחלבים האצילית מתצוגת ההוט קוטור נבלה והוחלפה בשדה של עלי דקל יבשים שמזמין את גליאנו להתרסק עליו בתחפושת הימאי האנדרוגני עם שתי הצמות הסיניות המטופשות שלו.
הפעם, לא היה זכר לקוטור או לסחלבים והבגדים הפכו למסחריים כמו הבשמים. תיק ה"לידי דיור", שכוכבו הודות לנסיכה המנוחה דיאנה, AKA Lady D, כיוון שנשאה אותו לכל מקום, שולב בקולקציה בכל וריאציה אפשרית. העיקר שימשיכו לקנות (תג מחיר: מעל 1,200$). הנעליים, היו סבירות, למרות שראינו כבר יותר טובות. בסוף התצוגה הייתה למר. גליאנו את החוצפה לומר: "התפקיד שלי הוא לאפשר לאנשים לחלום". לחלום?! אולי, בעיקר על התצוגות המפוארות שלו בעבר.