חוויות מהשורה הראשונה של שבוע האפנה בפריז לקיץ 2014

"באופנה, אתה לא מטפס במדרגות, אלא יורד בהן", משפט שאמרה קרין רויטפלד (וצוטט גם בפוסט הקודם) ומתאר את הסדרי הישיבה בתצוגות האופנה, בהן העלייה בהיררכיה מאפשרת מושב במיקום נמוך יותר ולכן קרוב יותר אל המסלול, קרי השורה הראשונה. אבל גם במקרה הזה, יש קיצורי דרך... אז בקיצור, הפוסט הזה יעסוק בדרך הקצרה ביותר להגיע לשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה ואלי, בלי לרדת או לעלות שום מדרגה, אלא באמצעות הליכה בכמה דרכים עקלקלות...

השבוע, חזרתי מפריז, וכמו חובב אופנה מושבע ונאמן, הטיול תוזמן כמובן עם שבוע האופנה (כי יש מקרים, יוצאים מהכלל, בהם "ביזנס ופלז'ר" משתלבים בהרמוניה בלתי רגילה). כמובן שהצבתי לעצמי למטרה ללכת ולצפות בכמה שיותר תצוגות. השלב הראשון היה לקבל (או נכון יותר לבקש) הזמנות מבתי האופנה עצמם מתוקף מעמדי כ"כתב אופנה"/"בלוגר". כך, אגב, בטיול הקודם שלי למילאנו, ישבתי (וגם עמדתי) בתצוגות של ברברי וגוצ'י. אולם כיוון שמותגים רבים אינם נמכרים בישראל, אין להם כל אינטרס לאפשר חשיפה/נוכחות של עיתונות מקומית בתצוגה. בניגוד לשאר העולם, בו מותגי היוקרה בעלי נציגות מרשימה (קרי, חנויות מותג עצמאיות), בישראל העסק עובד בעזרתם של זכיינים המחזיקים בוטיקים שמהווים נקודות מכירה המאגדות תחתן פריטים בודדים של כמה עיצובים (לרוב בכיכר המדינה). את הכרטיסים מקבלים בעלי הבוטיקים (או הקניינים), ואותם הם אוהבים לשמור לעצמם. ללואי ויטון לדוגמה, יש חנות מותג בישראל, אולם הכרטיס שהוקצה לנציגי ארצנו הקטנה ניתן הפעם לעיתונאי אחר, שהספיק לדרוש אותו לפני (ככל הנראה שחר אטואן, הארץ) וזכה לצפות בתצוגה היסטורית ובלתי נשכחת, האחרונה שעיצב מרק ג'יקובס עבור המותג. 

נותרו רק פירורים...

פרט ללואי ויטון, פניתי גם לMAC, שנותנים את חסותם ללא מעט תצוגות נחשבות ואחראים על האיפור בהן, בבקשה לסקר את מאחורי הקלעים, "המקום בו קורה כל הקסם" (וכידוע הינו נושא שמעניין אותי במיוחד). מתוך רשימה של 10 תצוגות מועדפות שהגשתי מתוך האופציות שעמדו בפני (רשימה שהוגבלה גם בהתאם לתאריכים בהם הייתי בפריז), קיבלתי אישור ל4 תצוגות ובהן ג'יאמבטיסטה וואלי, איריס פון הרפן, ויונה ומונקלר גאם רוז'.

אל התצוגה של וואלי הגעתי כשעה לפני ההזמן שבו היא הייתה אמורה להתחיל, כפי שנדרש ממני במייל הרשמי שנשלח לי ממשרד יחסי הציבור הבינלאומי של המותג. המקום- היה מכללה באזור סאן ג'רמן, שמכילה בשטחיה מבנה מרשים (המזכיר כנסיה) שמשמש במהלך שבוע האופנה לתצוגות (ביקרתי שם ב2010 בתצוגה של ולנטינו, כחלק משבוע אופנת ההוט קוטור בעיר). אחת מכיתות המכללה הוסבה לחדר איפור ושיער, שהיו נפרדים ורחוקים כמה מטרים מהאולם עצמו ואזור ההלבשה. כשהגעתי לאזור ה"איפור שיער", לא חיכה לי הנציג של המותג אותו הייתי אמור לפגוש ולכן הרגשתי חופשי להסתובב ולרחרח מבלי לתת דין וחשבון לאיש. האווירה הייתה שלוה בהתחשב בנסיבות. האולם היה מלא במאפרים, מעצבי שיער, מניקוריסטים, צלמים ושאר אנשים שאת תפקידם לא הצלחתי לפענח והתרכזו בעיקר סביב הבר שהוצב בפתח האולם. הדוגמניות היו גבוהות, רזות ואנונימיות, הן היו שקטות וסובלניות בזמן שאנשי הצוות (לעיתים שלושה בבת אחת) עמלו על הופעתן (איפור-שיער-ציפורניים) מה שיצר מחזה שהזכיר לי אינקוויזיציה. בדקות הבודדות בהן קיבלו הפסקה, בדרכן חזרה מהשירותים, הן חלפו על פני הבר, פזלו לכיוון המאפים הטריים, המוזלי או הפיתות (כן, פיתות, עם לבנה ועוף או גבינה שהכינו אנשי הקייטרינג במקום) אך הסתפקו בירקות החתוכים ובפירות שהוא הציע ודרשו מהקהל באולם שלא לתעד זאת בשום אופן. מעצב השיער המפורסם, אורלנדו פיטה, שהיה אחראי על התסרוקות בתצוגה, (אה לה פריזיאן, אסוף-אבל-מרושל), עבד במרץ על הדוגמניות והיה עסוק בהסברים לצוות המעצבים שעבד עימו ("בדרו את השיער אחורה, בצורה טבעית ולא לצדדים", אמר לאחת מהן, ואני הבנתי שהמטרה הייתה ליצור תחושה כאילו הדוגמנית בידרה את שיערה בטבעיות בעצמה ולא באופן מלאכותי). אסיסטנט אפרואמריקאי היה אחראי להגיש לו את הסיכות השחורות או את הספריי המקבע. צוות המאפרים של MAC עמל על איפור הדוגמניות על פי האבטיפוס שצולם על מריה קרלה בוסקונו, שלצערי לא צעדה על המסלול. 

(מאחורי הקלעים- משמאל למעלה, עם כיוון השעון: פלטת הצבעים והאבטיפוס לאיפור כפי שמדגמנת מריה-קרלה, אורלנדו פיטה עובד על השיער, דוגמניות במהלך טיפול 10,000, אוברול איפור-שיער-ציפורניים)

וואלי עצמו נכנס פעמיים לחדר ההלבשה, לבוש בבגדים שחורים ומחרוזת פנינים ענקיות, כהרגלו. בפעם הראשונה הסתובב באסרטיביות בין הבנות, נופף בידיו, נישק באוויר את אורלנדו, הכריז כי אינו אוהב את השיער ועזב בסערה את החדר, מה שהותיר את מעצב השיער נבוך ולחוץ כנושא באחריות לרצות את "הדיווה". מאוחר יותר, חזר המעצב הראשי בליווי המצלמות, הפעם כשהוא מרכיב משקפי שמש ואחריו משתרכת פמליה שלמה שכללה עוזרת אישית (עגולת מימדים וצבועת שיער) וצוות של אסיסטנטים/סטאז'רים שנראה היה כי הקריטריונים היחידים לבחירתם היו – לא מעל גיל 19, לא מתחת לגובה 190, בהירי עור וזהובי שיער (את אותה הסלקציה עברו כנראה גם הסדרנים באולם התצוגה). 

(גם למעצבי על יש נזלת.. המעצב והפנינים- Giambattista Valli)

מהר מאוד הבנתי שאם לא אעשה משהו בהקדם, סביר להניח שלא אראה את התצוגה. ואז, שמתי לב שהמאפרים שליוו את הדוגמניות בשובן מהחזרה הגנראלית נשאו תגי אישור לכניסה אל מאחורי הקלעים. "השאלתי" ברוב חוצפתי תג כזה מתוך ערמה שניצבה מאחורי מאפרת שהייתה עסוקה מידי כדי לשים לב לכך, וברגע שעוצבת הדוגמניות הראשונה נשלחה אל אזור ההלבשה התלוויתי אליהן כאחד מאנשי הצוות. בכניסה ל"מאחורי הקלעים" הצגתי את האישור בגאווה ונכנסתי לאולם צידי שהיה עמוס מתלים וקולבים שנשאו עליהם את דגמי הקולקציה. בכניסה התאגדו התופרות שהוטסו במיוחד מאיטליה יחד עם שאר צוות המלבישים, והיו אחראיות לבצע את כל התיקונים וההתאמות האחרונות, כשלצידן ציוד תפירה, מגהצים וערמות של פרחים זהים לאלה שהופיעו על הבגדים, למקרה שמשהו ישתבש. האסיסטנטים, והסטג'רים הנחו את המלבישות (שהיו מבוגרות יחסית למה שהכרתי מתצוגות קודמות) בשלבי הרכבת הלוקים והתאמת האקססוריז (התיקים והתכשיטים היו מסודרים באופן מופתי על שולחנות נפרדים). הדוגמניות הלבושות החלו להסתדר בכיוון הכניסה לאולם התצוגה על מנת לקבל את אישורו של המעצב הראשי, ואני הבנתי שזוהי שעת הכושר להתחיל להתקדם לכיוון האולם ולדאוג לעצמי למקום בו. הזדנבתי מאחורי מפיקה (שזיהיתי בזכות "האוזניה") שבדיוק נכנסה אל חלל התצוגה מהפתח בו יצאו הדוגמניות מאוחר יותר, חלפתי בביטחון על פני השומר (גם הוא עם "אוזניה") שניצב לצד המפתן הנ"ל ועברתי אל אולם התצוגות שנראה לי בוהק ולבן כמו גן עדן. 

(שורה ראשונה דה-לוקס: מימין עמנואל אלט, משמאל סוזי מנקס)

על אחת הטריבונות הצחורות, כבר ישבה סוזי מנקס והקלידה במרץ על המחשב הנייד שלה, בתנוחה המפורסמת המזוהה עימה, לצידה ישבו הסטייליסטיות המפורסמות מהווג. המיש בואולס בירך כמה מחבריו שישבו בשורה השניה או השלישית, נינה גרסיה שוחחה עם הקנייניות מבגדורף וסאקס, עמנואל אלט, שמכניסתה לאולם לא ניתן היה להתעלם (!), פצחה בשיחות "ביזנס" עם גברים מעונבים בחליפות כחולות, אנה דלו רוסו, לבושה באאוטפיט של טום פורד מכף רגל ועד ראש, פלירטטה עם הצלמים (אך סירבה שאצלם אותה – וזאת רק בגלל ששאלתי, "אחרי התצוגה", ענתה לי), קרלה סוזני הייתה עסוקה גם היא בראיונות עם העיתונאים, ג'יובנה בוטגבילה התלוצצה עם אדוארד אנינפול ואליונה דולסקיה (מייסדת ועורכת הווג הרוסי לשעבר) חיפשה את המקום שלה שניות לפני התצוגה. ביל קונינגהם תר גם הוא אחר מקומו המיוחל, ובעודו משוטט באולם נעמד מולי, העיף מבט, אבל לא צילם (לבשתי, אגב, מכנסי ג'ינס לבנים, חולצה שחורה, מעיל כחול כהה ארוך ונוקשה עם צאוורון פרווה שחור רחב ומלא ונעלי לופרס של טודס). לאחר שסיימתי להסתובב בין ה"סלבריטיז" ולצלם את חלקם, נעמדתי בכניסה יחד עם שאר הקהל שקיבל כרטיסי עמידה. ואז, שמתי לב למושב פנוי בקצה הרחוק של השורה הראשונה. ניצלתי את ההזדמנות וישבתי במקום. עשר דקות ארוכות התפללתי שלא יבוא איש על מנת להקים אותי ודאגתי לבשר על המושב בו זכיתי לכל מי שמוכן היה להקשיב דרך ה"WHATSUP", וגם למי שלא... החלפתי מבטים עם השכנים החדשים שלי, וגם אלה שמעבר למסלול ולא יכולתי להרגיש שייך יותר.

("איפה אפי"- הראשון מהקצה המרוחק של השורה הראשונה משמאל...)

(First Look - Giambattista Valli Spring/Summer 2014)

ואז, האורות התגברו, הפלאשים נדלקו וצעקת קול גברי קראה "להצמיד את הרגליים לספסלים", המוזיקה החלה להתנגן והדוגמניות החלו לחלוף על פני האורחים מלאי הסקרנות. כמה מהאסיסטנטים שישבו לצד פתח הכניסה של הדוגמניות לאולם והבחינו בי קודם בחדר האיפור, הסתכלו על הדוגמניות שחלפו על פניהם בתדהמה שלא נפלה מהתדהמה בה הסתכלו עלי יושב כנגדם בשורה הראשונה. ההרגשה המשכרת הזו מהמעמד, האפילה על המטרה שלשמה לכאורה הגעתי לאירוע – הבגדים עצמם- שהיו מאכזבים מעט. הסגנון היה מינימליסטי, פחות מבחינת הסגנון העצובי, ויותר מבחינת כמות הבדים והחומרים בהם השתמש המעצב. מי שנודע בזכות גזרות הקקון האימתניות שלו והאפליקציות הפרחוניות שהוצמדו לשמלות נשף מפוארות, הציג קולקציה שנשלטה על ידי שמלות וחצאיות מיני (עד מיקרומיני), צבעוניות דהויה ומשקלי נוצה. חלק ניכר מהבדים נראו לי מקרוב איכותיים הרבה פחות ממה שניתן היה לצפות מבדים המשמשים לתפירת שמלות החביבות ביותר על היורשות האירופאיות והכוכבות ההוליוודיות הצעירות, או מכאלה שנמכרות בעשרות אלפי יורואים בבוטיקים וחנויות כלבו בכל רחבי העולם. יחד עם זאת, הצללית החדשה שיצר ואימץ לעצמו וואלי, הרשימה אותי מאוד ויכולתי לדמיין ולראות דרך הבגדים את תהליך פיתוח הגזרות הייחודיות הללו והאופן בו הוא עצמו התפתח כמעצב לאורך העונות (שכן מדובר באחד המותגים החביבים עלי).

(הדוגמניות צועדות אל האור והקהל לא מפסיק לצלם בסמרטפון...)

בתום התצוגה, כבר הרגשתי ראוי למקום בו ישבתי, נעמדתי בתור מאחורי סוזי מנקס, ג'יובנה ואדוארד שחיכו לברך את המעצב, אולם מכיוון שנתקלתי בו כבר בחדר האיפור ואף צילמתי אותו בתנוחה די מביכה, החלטתי לוותר על הברכות ולחיצת היד המסורתית ויצאתי אל הרחוב אחרי סוזי מנקס, בדרכי לבקר במוזיאון אחר ולספר לשאר העולם "מה עשיתי ואיפה הייתי". בעודי צועד עם גו זקוף וצוואר מורם לעבר תחנת המטרו של האודאון, החלו לצלם אותי צלמי אופנת הרחוב שהמתינו בכניסה לאולם מה שהוסיף לחוויה הנעימה.

(ותודה לך קאוקי, מי שלא תהי, על שנבצר ממך להגיע לתצוגה ועל כך שנפל בחלקי הכבוד לתפוס את מקומו של ישבנך בשורה הראשונה בתצוגה של ג'יאמבטיסטה וואלי)

למחרת, הלכתי לתצוגת האופנה האלטרנטיבית של איריס פון הרפרן, שהתקיימה במועדון תת קרקעי כמה מאות מטרים בודדים מהמקום בו לנתי. נכנסתי לאחר שהצהרתי כי הוזמנתי על ידי MAC, והוכנסתי ללא אימות ברשימת המוזמנים. כשהגעתי הבנות היו עסוקות בחזרה גנרלית- מתנועעות לצלילי מוזיקת אלקטרו, בעודן לבושות בבגדי לטקס ושאר בדים מבריקים בגזרות פליסה, מיני או חיתוכים חוצניים, נוסח הנוסע השמיני המאפיינים את המעצבת. צלמי "מאחורי הקלעים" היו עסוקים במלאכת התיעוד, סוזי מנקס, קיבלה כהרגלה מבט מקדים בדגמים ולאחר מכן כולם התבקשו לעזוב את המועדון. אבל היה זה בדיוק אז, שהתעורר בי הצורך ללכת לשירותים... והיה זה גם הרגע בו המעצבת הראשית סיימה את אשר היה לה לעשות שם, כך שזו הייתה התפאורה בה הזדמן לי להיתקל בה במציאות. כשיצאתי מהשירותים של המועדון, העורכים כבר החלו לזרום ולעבור בין הדוגמניות שהתנועעו לקולות מוזיקה גותית. 

Saskia de Brauw for Iris Van Herpen

באולם אליו התנקזו כל האורחים, עמדו מספר דוגמניות שרקדו זו עם זו. אני נעמדתי מול ססקה דה בראו, "ה-דוגמנית" של השעה, וצילמתי אותה מתנועעת לפי הוראות הכוראוגרפים עד שהפסיק אותי אחד הסדרנים באולם. ואז, נכנסה טילדה סווינטון, קורנת, גבוהה, מרשימה ומושלמת בדיוק כפי שהיא נראית על המסך. התיישבה על ספה בקרבת הדוגמניות וצפתה בתצוגה. עבורי היה זה רגע השיא. החלפתי איתה כמה מבטים והרגשתי שמיציתי את המקום.

יום לאחר מכן, הייתי אמור לצפות בתצוגת האופנה של ויונה בפלס ואנדום ולאחר מכן בתצוגה של מונקלר. כשהגעתי למקום הודיעו לי כי אינני מופיע ברשימה וכי אין אפשרות להכניס אותי כיוון שהאולם קטן מאוד ואין בו מקומות לעמידה. באותו הרגע, החלטתי שלא להתעקש. היה זה יום התצוגות האחרון ואני, שהייתי מסופק ומאושר ממה שכן ראיתי ולא ממה שנבצר ממני לראות, החלטתי להמשיך בטיול הפרטי שלי שהיה מהנה לא פחות מלשבת בתצוגות. 

זה היה השבוע שהיה

השבוע האחרון היה גדוש באירועים והתרחשויות אופנתיות אשר בחלקן יצא גם לי לקחת חלק. בתחילתו, הציגו 33 בוגרי מחזור האחרון של שנקר את פרויקטי הגמר שלהם וסיכמו 4 שנים של עבודה קשה ולילות נטולי שינה. מהשורה השנייה באולם סטואה, קיבוץ געש, קל היה להבין כי לרובם המוחלט של הבוגרים לא תהיה בעיה להשתלב בתעשיית האופנה, בין אם בתור עצמאיים ובין אם בתור שכירים במותג בגדים מקומי וניכר היה כי ביכולתם להציע בגדים פונקציונאליים אך מעניינים, לבישים ונאים. יחד עם זאת, העיצובים שהוצגו השנה היו נטולי היכולת להדהים ולרגש או לאתגר ולגרות את דמיונם של הצופים, תוך ניפוץ המקובל והצעת אלטרנטיבה אוונגרדית לקיים ועל כך מאוד הצטערתי.

(הפינאלה בתצוגת הבוגרים של שנקר)

כמדי שנה, היה מרתק לראות מאילו "מעצבי על" שאבו הצעירים את השראתם ואילו בתי אופנה עולמיים מנחים את הקו עבור המעצבים המתחילים הפועלים בצד האחר של הגלובוס. כך, ניתן היה לזהות את גזרות הסטרפלס של מרי קטרנזו, בשמלות של אלכסנדר מקווין (כולל קולקציית עולם המים מקיץ 2010), קצת מהידר אקרמן (שהיה כנראה "הסוד הגלוי" מאחורי קולקציה העונה לאותו השם, בעיצובה של נועה גור, שהייתה לדעתי ההרמונית והמרשימה ביותר מבין אלה הוצגו השנה), ריקרדו טישי ואפילו ז'אן פול גוטייה והרמס. תשומת הלב המיוחדת שנתנו חלק מהבוגרים לעבודות מלאכה ואומנות מנואליות תאמה את המגמה המקבילה הבולטת בתחום תעשיית המותרות והאופנה העולמית (מרק פסט, בוטגה ונטה, ברברי מהקיץ הקודם ועוד). כך מלאכת "הארטס אנד קראפטס" ששילבו חלק מהמעצבים, כדוגמת עבודות קרושה ותחרות (של רעות מרלי), פרחים שנקלעו מרפיה או קש (של לי קודו), הדפסים וצביעה ידנית (בקולקציות רבות) וסריגה של צורות תלת מיימדיות (מור רז), סימנו את הקולקציות בהן שולבו כהצלחה.

(Christian Dior Haute Couture Fall 2012/13)

באותם הרגעים בהם ישבנו ופיהקנו בעוד דוגמניות של הבוגרים המסיימים חולפות על המסלול שלפנינו, במקום אחר בעולם, פריז, התקיימה תצוגת ההוט קוטור הראשונה שעיצב רף סימונס בחייו, שהייתה גם תצוגת הביכורים שלו כמעצב הראשי של בית דיור. תמונות של פייר קרדן, אזדין אליה, אלבר אלבז (שצולם בעודו מתאמץ להבין את הדגמים באופן מעמיק), דונטלה וורסצ'ה, ריקרדו טישי, מרק ג'יקובס, אוליבייה טסקינז וקריס וון אש ישובים בשורה הראשונה של אולם שקירותיו חופו בפרחים, החלו לדלוף בפייסבוק ובאינסטגרם. מרבדים של שושנים ורודות, סחלבים לבנים, אפונה ריחנית בגוון ירקרק ופרחים כחולים וקסומים, שציפו את קירות כל אחד מבין חדרי הבית הפרטי בו נערכה התצוגה, מילאו אותי בהתרגשות וציפייה לקולקציה מלבבת בהשראת מיסייה דיור האגדי. הנ"ל, נודע כחובב פרחים בעצמו ושאב מעולם הבוטניקה את ההשראה לקולקציית הבכורה שלו עצמו, שעוצבה בצורת כותרת פרחים אך זכתה לכינוי "הניו לוק" בפי המבקרים והובילה מהפכה של ממש בעולם האופנה.

(הפרחים בדיור)

אולם כשנחשפו תמונות הקולקציה באתרי האינטרנט, אפפו אותי תחושות החמצה, חוסר הבנה וניתוק. בשניות, נמחקה המורשת שהותיר אחריו ג'ון גליאנו, קודמו של סימונס בתפקיד המעצב הראשי של דיור (מאז 1997 עד השנה שעברה) ונקבעו סטנדרטים חדשים: מינימליזם, איפוק, תחכום וענווה. לאקסטרווגנטיות הגרנדיוזית והתיאטרלית שאפיינה את עיצוביו של גליאנו עבור המותג, כמו גם את התצוגות שבהן הוצגו, לא נותר אף זכר. אם לשפוט על פי הבגדים ואלמלא היה נאמר מראש, קל היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בתצוגת רדי-טו-וור שנתפרה לעילא ולעילא. הפרחים על קירות האולם היו התזכורת הויזואלית היחידה לעובדה שמדובר בקולקציית קוטור, אופנה עילית- אקסטראורדינרית ולרוב עוצרת נשימה. קיומם, הוא שיצר את האווירה האליטיסטית והקל באופן משמעותי על האסוציאציה בין הדגמים שעיצב סימונס לבין בית דיור. מדובר בקולקציית קוטור שאינה קלה לעיקול, הן מהבחינה הסגנונית והן מהבחינה הקונספטואלית. יתכן ומדובר בטעם נרכש ולכן נאלץ להיעזר בסבלנות. המבקרים, לעומתי, היו די מבסוטים מהקולקציה החדשה של המעצב. לטעמם, התחכום המודרני של סימונס הניח את אבני היסוד והציב את הסטנדרטים החדשים שיובילו וינחו את עולם ההוט קוטור בשנים הבאות, ואולי אף יצילו אותו מההכחדה שהם צופים לו (כבר משנות ה70).

(Giambatista Valli Haute Couture Fall 2012/13)

המעצב האיטלקי, ג'יאמבטיסטה וואלי, שרק בשנה שעברה החל להציג בפאריז כאורח בשבוע אופנת הקוטור לאחר שהוזמן על ידי חברי הפדרציה של השמבר סינדיקל (שמוצצים את דמם של כל מעצב אחר בטרם נותנים לבגדיו את הזכות לשאת את תוויות ההוט קוטור), המשיך לשחק את חוקי המשחק הקיימים, זאת בניגוד לסימונס. וואלי הציג קולקציה מרהיבה עשירה בגזרות קקון, סטרפלס ומותן צרה שהייתה עשויה מבדים מודפסי פרחים. המראה האצילי שהעניקו יצירותיו שלו לדוגמניות, התנועה של הבד, הנפחים המעניינים והגזרות המיוחדות היו בדיוק הדבר שעבורו מוכנות נשות "מועדון ההוט קוטור" לשלם את הסכומים הגבוהים של הדגמים (שמלה יכולה להאמיר עד למחירה של מכונית יוקרה). לדעתי, אין מתאים מוואלי לרשת את גליאנו ולהוביל את בית דיור למקום יוקרתי, מודרני ונכון יותר לזמנינו, תוך יישום ושימור העבר המפואר של בית האופנה ומורשת ההוט קוטור בכלל. לדאבוני, ברנרד ארנו (בעל המאה) ואנה וינטור (בעלת הדעה) לא חושבים ככה, חבל.

(הגלריה העליונה והמרשימה יותר בתערוכה של יממוטו, מוזיאון העיצוב חולון)

למרות היעדרותו הצורמת של חתן השמחה, ביום רביעי האחרון, נפתחה התערוכה המדוברת של יוז'י יממוטו במוזיאון העיצוב חולון. כך, חודשים ארוכים של הכנות ופרסומים הותירו את מארגני התערוכה נבוכים. ההברזה של יממוטו היא אינה תעודת העניות היחידה עבור המוזיאון, שהעמיד תערוכה שאפתנית שנכשלה לעמוד בסטנדרט שמציבות תערוכות האופנה בלונדון, פאריז או ניו יורק. אולמות התצוגה של המוזיאון היו כנראה קטנים מידי כדי להכיל את יצירותיו של המעצב וכך, נדחקו להם בצפיפות 80 פרטי לבוש בשלושה חדרים ולא הותירו אפשרות להתרשם מהם כנדרש. בחלל אחד (הגלריה העליונה), הוצגו כ10 פריטים שהלכו לאיבוד על רקע מיצב התאורה הגדול והמיוחד שניצב במרכז החלל והאיר אור במבע שהשתנה לאורך היום (בבוקר אדום, בלילה צהוב). בחלל אחר (הגלריה התחתונה והמעבדה) נדחקו להם עשרות דגמים בצפיפות. נוסף על כך, יתכן והשפעתו של יממוטו עצמו על עולם האופנה, הפכה את עיצוביו ל"שגרתיים" עבורנו, שכן מעצבים רבים כבר הספיקו לשאוב ממנו השראה וליצר את הפרשנות שלהם לבגדים שהוצגו, דבר שהותיר אותם משוללי היכולת להותיר רושם (חלקם נראו כמו עוד פריט של מעצב ישראלי כדוגמת ששון קדם או דורין פרנקפורט). אם בכל זאת חשקה נפשכם בעיצוב של יממוטו, תוכלו להשיגו בחנות ה"פופ אפ" שבמתחם "בית בנמל" של "קום איל פו", המציע פריטים כמו חולצת רשת אדומה ופשוטה, שמחירה מעל ל2000 שקלים או מעיל עור בכ-20,000 שקלים.

(הבלונים האשומים והמשקפיים שפוזרו בשדרות רוטשילד)

הבוקר, השיק המותג "Ray-Ban" פרוייקט יחודי שהצליח להעלות שאלות רבות הנוגעות לאופנה בת זמנינו, שחלקן כבר עלו בפוסט זה בהקשר אחר. מדובר בפעילות גרילה במסגרתה חולקו עשרות אלפי זוגות משקפי שמש דמויי "ריי-בן", בכל רחבי תל אביב. התושבים שיצאו לרחובות הבוקר נתקלו ב"מוקאפים" (כפי שהם מכונים בשפה המקצועית) של משקפי הטייסים המפורסמים של המותג אליהם חוברו בלונים אדומים עם הלוגו שלו. על המשקפיים הודבקו מדבקות עם הכיתוב: "באמת חשבת שמישהו ישכח את משקפי הRay-Ban" שלו?" (הקרדיט לפרויקט שמור למשרד הפרסום "טרגט מרקט"). מטרת הקמפיין היא לקדם מכירות כמובן, אבל היות וצורת המשקפיים שחולקו זהה לצורת המשקפיים המקוריים ובקדמתם אף מצוין כי הם מסננים עד 400UV, אינני רואה סיבה מדוע שלא להרכיב את האלטרנטיבה החינמית? האם תווית מקורית על מוצר המספק מענה לאותה הפונקציה הופך אותו לשווה יותר? אילו לואי ויטון היו מחלקים תיקים מזויפים, האם היינו רצים לקנות את המקורי? האם יש טעם לקנות גופיית רשת של יממוטו כשאפשר לקנות עיצוב דומה ב1/25 מאותו המחיר? האם העובדה כי פריט נושא תווית "הוט קוטור" של דיור, הופכת אותו ל"הוט קוטור" נאמן? ולהפך? האם שמלות מינימליסטיות בעלות מותניים צרות ואגן מודגש "אה לה ניו לוק" משרתות את המותג עבורו עוצבו? ומה הבדל בניהן לבין דגם זהה שעיצב מרק ג'יקובס ללואי ויטון או מרגרטה ון דן בוש לH&M? 30 מתוך עשרות אלפי האנשים שיקבלו את המשקפיים והבלון, יזכו בהזמנה לסור לחנות במרכז תל אביב ולבחור לעצמם משקפי שמש אמיתיות של המותג. כמה ברי מזל הם על כך שלא יצטרכו להתחבט בכל השאלות הללו.

לקריאת הכתבות על "שנקר" ו"דיר" שהכנתי עבור האתר ifeel לחצו על הקישור המתאים.

כסף מסובב את העולם - שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2012

ההוט קוטור החל את דרכו כסקטור באופנה המשרת את אותם האנשים שהתברכו בהרבה (מאוד) כסף והציע להם שמלות ייחודיות, עשויות מחומרי הגלם המשובחים ביותר ומותאמות בדקדקנות מדהימה את מידותיה של הלקוחה. מאוחר יותר המשיך ההוט קוטור לשרת את בתי האופנה עצמם, כאמצעי להוכיח את יכולותיהם, עושרם הכלכלי ומעמדם (או כפי שאפרת קליג, שהספיקה לעבוד בקו הקוטור של כריסטיאן דיור, ז'אן לואי שרר ולנהל בעצמה בית אופנת קוטור תיקני ופריזאי, הייתה מגדירה זאת- "להוכיח את מוטרפות המעצב"). בשנות ה90, תקופה בה שגשג בית דיור, השווה גליאנו את ההוט קוטור לתמצית המרוכזת ביותר של הבושם, "Parfum Le", היות והוא משמש כצלם שבדמותו יוצרו שאר קווי האופנה הפשוטים והזולים יותר של המותג ויימהלו בכוהל זול עד לאחרוני המשקפיים והמטפחות שמציע בית האופנה- כולם ברוח ההוט קוטור. כיום, ממשיך הסקטור להתנהל סביב מוטיב הכסף, והפעם, אין הכוונה לפאייטים המטאליים והמבריקים של לאסז'. היום החוקים הם פשוטים; כשיש כסף עושים קוטור וכשאין כסף- אז לא. היות וחומרי הבסיס, לרבות הבדים, העורות והחרוזים למיניהם יקרים להפליא, שעות העבודה ממושכות ודורשות כוח עבודה מיומן שיספק את גחמותיהם המופרכות ביותר של קומץ מצומצם והולך ופוחת של אנשים בעלי הון היכולים ונכונים להרשות לעצמם את התענוג. בהתאם לכך, קווי אופנת הקוטור הולכים ומצטמצמים גם הם; מכ60 בתי אופנה שפעלו באמצע המאה ה20, נשארנו עם כתריסר בדדים. מנגד, קווי הPrêt-à-Porter הופכים למתוחכמים, איכותיים ומורכבים הרבה יותר משהיו וכך הגבול שבין ההוט קוטור והרדי טו וור מטשטש. במקביל, נולד המושג והקונספט של ה Prêt-à-Porter Deluxe (כמובן שבהתאם, פערי המחירים גם הם מתקרבים ונושקים זה לזה).

CHANEL Haute Couture, S/S 2012

בשאנל, בית האופנה היחיד המסרב לחשוף את נתוניו הכלכליים מתוך הנחה שהם נהנים משגשוג ושפע בלתי נדלה, תצוגות ההוט קוטור ממשיכות להיות בגדר מפגן ראווה עונתי- מסורתי, לו ממתינים בשקיקה כל כלי התקשורת, לרבות ערוץ 2 ובכללו גם "סיכום עולמי" (הערה- כשחושבים על ההדיקות בה מסתיר בית שאנל את נתוניו הפיננסיים, הדבר נראה מגוחך, שכן ההיגיון הבריא אומר שרק למי ש"אין"- "יש" במה להתבייש. אבל אצל שאנל, הלוגיקה עובדת אחרת ואין טעם להתיימר להבינה). העונה, נערכה תצוגת ההוט קוטור של שאנל בהיכל הקבוע, הגרנד פאלה בפאריז. אולם במקום אריות מונומנטאליים, מקטורני טוויד "שאנליים" אימתניים, גנים גרנדיוזיים או קרוסלות ענק שאליהם התרגלנו מתצוגות האופנה הקודמות, נאלצו הפעם מספר האורחים המצומצם להסתפק בתפאורת הפנים של מטוס לא מרווח במיוחד שהותקנה באולם שולי של המבנה (רשימת המוזמנים הייתה כה מצומצמת עד שעיתונאים אחדים נאלצו להתעדכן ממש כמונו באמצעות תמונות מהStyle.com כיוון שנשארו ללא כרטיס, גם לא במעבר שליד השירותים...). הבגדים לעמת זאת לא השתנו כלל; אותם הז'קטים עשויים טויד בגווני שחור ולבן, עם אותם הצווארונים, אותן החצאיות עם הכיסים אליהן נדחפו ב"לגרפלדיות" מושלמת כפות ידיהן של הדוגמניות. ה"דאון גריידינג" של בית האופנה הנחשק ביותר על מפת המותגים העולמית, צרם עוד יותר לנוכח העובדה כי את תצוגת הקרוז במאי 2007, הציג בית שאנל בהאנגר 7 של נמל התעופה בסנטה מוניקה, לוס אנג'לס, על רקע מטוס פרטי עליו הוטבעו אותיות שם המותג ובנוכחות 500 אנשי עיתונות + קניינים + סלבריטאים. אם עד לפני כמה שנים היה מוכן בית שאנל לשפוך הון תועפות על קולקציית הקרוז (הקיקיונית שלו), הרי שהיום, על ה"קרם דה לה קרם" שיש לו להציע, הוא מסוגל להשקיע הרבה פחות ולספק רק את תפארת "מחלקת התיירים", על כיסאותיה הצפופים והמקומות המוגבלים. עצוב.

VERSACE Haute Couture, S/S 2012

הכסף האוזל של שאנל לא הצליח לקחת את אורחי המותג מסביב לעולם, גם לא לגרום לצופים בתצוגה מהבית להמריא בדמיונם בעזרת הדגמים שהוצגו בה. לעומתם, מאגרי המזומנים שהצליחה לצבור דונטלה ורסצ'ה הודות לשיתוף הפעולה עם H&M, יחסי הציבור המשותפים של בית האופנה ושל ענקית הבגדים השוודית ובעקבותיהם גם העניין הגובר והמתחדש להם זוכה המותג - אפשרו דונטלה להציג את דגמי קו "האטליה" היוקרתי שלה על המסלולים, לראשונה מזה מספר לא מועט של שנים (לפחות 7). התצוגה עצמה לא הייתה שגרתית וגררה גם היא לא מעט מרמור בקרב כמה עיתונאים; תחילה הוזמנו הצלמים ואחר כך העיתונאים שצפו בדוגמניות לבושות בשמלות צרות וצמודות מכוסות קריסטלים כסופים או רקמות חרוזים בצבעים מבריקים של צהוב וכתום, מחוכים מובנים ועקבים גבוהים- עולות ויורדות (מי בכוריאוגרפיה טובה יותר ומי בפחות) מעל לגרם מדרגות מוזהב. הצפייה בקימתה של דונטלה מהקרשים, משמחת כמעט כמו החלטתה לאשפז את עצמה במוסד לגמילה מקוקאין לפני כ4 שנים. לאחר תצוגת הגברים, היא דיווחה כי השנה, חלה עליה ברווחי המותג וזאת למרות קולקציה נועזת שהוצגה הן עבור הנשים והן עבור הגברים (כולל קולקציית הגברים לחורף 2012/13 שהוצגה לפני כשבועיים). בהקשר זה, אציין כי ביקור בחנות המותג (המתנשאת על פני כשש קומות!) במילאנו (כחלק מהטיול שלי בעיר-הפוסטים בדרך...), אישר כי דונטלה יצרה את קולקציות הקיץ שלה עבור המותג באותה הרוח בה עיצבה את הדגמים עבור H&M (ואולי צריך לומר את ההפך...). מעבר ל"בראבו" המגיע לדונטלה, בואו נקווה שהמזומנים ימשיכו לזרום בבית ורסצ'ה כמו בימים הטובים מתקופתו של ג'יאני.

JEAN PAUL GOULTIER Haute Couture, S/S 2012

כעת, לאחר שנתתי את הדעת לעניין הממון, אפשר להתפנות לבגדי אופנת העילית עצמם. היחיד שהצליח לרגש ולהצדיק את כל הפיאסקו הזה, שהפדרציה הצרפתית מתעקשת להמשיך ולקרוא לו "הוט קוטור", היה ז'אן פול גוטייה. כפי שכנראה כבר שמעתם, גוטייה בחר לעצב את קולקציית ההוט קוטור שלו לקיץ 2012 בהשראת אמי ווינהאוס. לומר "הוט קוטור" ו"אימי ווינהאוס" באותו משפט זה כמו לבקש המבורגר בצ'יפס במסעדת גורמה עם 3 כוכבי מישלן ברו רויאל שבפאריז, אבל מסתבר שכל לכלוכית יכולה להשרות קולקציית אופנה שתהלום את סינדרלה. התצוגה החלה בצלילי שירה של ווינהאוס, "Back To Black", בביצוע קוורטט זמרים, שעמד בתחילת המסלול. המנגינה שהתנגנה כבר בתצוגת הנשים לחורף 2011/12 של המעצב (העונה הנוכחית), הפכה גם לרינגטון של הצלצול בפלאפון שלי לתקופה לא קצרה ומן הסתם, היה נחמד לשמוע אותה שוב, ברקע לדגמים המצוינים שעיצב גוטייה. באותה התצוגה, כיכבו גם תסרוקות ה"בי-הייב" המזוהות עם ווינהאוס, רק בצבעה הלבן של שיבה- אליה לא זכתה הזמרת להגיע. גזרה גבוהה, מחוכים נוקשים, טרנצ'ים, חליפות גבריות שקיבלו ראינטרפרטציה נשית, חצאיות מידי ומותן גבוהה, היו ההכלאה המושלמת בין סגנון הפינאפ הטראשי של ווינהאוס לבין חותם ידו האופייני של גוטייה. שמלה לבנה עם צווארון בעל פסים אדומים וכחולים שנראתה כחולצה שנלבשה הפוך בעלת לוגו עגלגל, הייתה אזכור משעשע לקולקציה שהספיקה לעצב הזמרת עבור המותג "פרד פרי" וראתה אור רק לאחר מותה.

ז'אן פול גוטייה עושה אימי ווינהאוס שעושה פרד פרי - גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012

הדגמים שופעי העליצות הוצגו על ידי דוגמניות שהתנהלו ברוח "שטות" ונעו בין רפרנס שטוח ו"תחפושתי", כמעט שחזור מדויק של בגדיה של וינהאוס והתנהגותה "תחת השפעה", לבין שמלות ערב שהקשר בניהן לאימי- מיקרי בהחלט. הסוג האחרון, לדעתי, היה המוצלח יותר כיוון שהעיד על תהליך יצירה ועל אופן שאיבת ההשראה מעודן ובוטה פחות (כמובן שהאיפור והשיער לא הותירו ספק בשאלת האסוציאציה עם ווינהאוס, אך ספק אם הייתה מסכימה ללבוש 100% מהדגמים מרצונה החופשי). הם גרמו לי להיזכר באחד העקרונות המנחים את מעצב הגברים יוסי קצב (איתו יצא לי לשוחח בראיון לכתבה שהכנתי עבור מגזין ישראלי), לפיו בכל קולקציה על המעצב להישען בנקודת השראה, "קונספט", גם אם הצופה לא בהכרח מודע או מצליח לזהות ולהצביע עליו בתוצר הסופי. היוצר צריך לשאת בעורפו רעיון אשר בדמותו יצק את הדגמים (את עקרון זה, רכש קצב בסטאז' שביצע ברשת הסופרים וההלבשה הבריטית, "מרקס אנד ספנסר", עוד בתקופת לימודיו בשנקר). אם נחזור לקולקציה, לטעמי, לא ניתן להסתכל על התצוגה גרידא כ"מחווה לאיימי ווינהאוס"; הפאות או נקודת החן בקצה השפה לא היו אלה שהפכו את התצוגה לכל כך מוצלחת- אלא הבגדים והסגנון המיוחד של גוטייה עצמו, אשר הוצגו לנו הפעם על מצע של "כוכבת רוק שהפכה גם לאייקון אופנה".

גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012 - מימין לשמאל; גוטייה בתדריך "איפורשיער", Work in process, דוגמנית מסניפה ב"אימיווינהאוסיות" מושלמת קלאץ פאיטים אדום.

דמותו של גוטייה, רץ כילד מלא שמחת חיים אל עבר הדוגמנית שהייתה לבושה בשמלת המחוך מסאטן ואגן נפוח על מנת לנשק את שפתיה מתחת להינומת התחרה, כמיטב המסורת, חתמה את האווירה ההומוריסטית והתוססת האופיינית לו. זו שהוא מצליח להפיח מדי עונה בתצוגות הוט קוטור שלו, תחום שרבים נוטים לקחת כל כך ברצינות. הילרי אלכסנדר אמרה *לי* פעם (כן, דיברתי איתה אישית...) לאחר תצוגת ההוט קטור שלו לקיץ 2010 ש"גוטייה תמיד גורם לנו לצחוק", ואולי זהו גם סוד קסמו. התצוגה הפיחה את השעמום וגרמה לי לחשוב: "I'll have whatever he's having", וכך בדיוק הייתי ממליץ לשאר המעצבים שעדיין מתיימרים להציג הוט קוטור.

הפינאלה בתצוגת ההוט קוטור של גוטייה לקיץ 2012- מימין למעלה, שמלת הכלה המסורתית שסוגרת את התצוגה, למטה, גוטייה "במירוץ ל(שמלה שבטח עולה) מיליון" ומשמאל, גוטייה והכלה.

את אותה הגישה, כהצעת הגשה ל"השקפת החיים הבריאה ביותר", הייתי ממליץ גם למיטץ' וינהאוס, שהביע תרעומת וזעזוע למראה התמונות וסבר כי "זהו ניצול גס של דמות ביתו, על מנת להפיק רווחים ולמכור בגדים. אבל כנראה שמיצ'י לא מבין כלום בבגדים, גם לא בהשראות או בהומור ובטח שלא בהוט קוטור, שכן הבגדים לא ימכרו להמונים אלא למתי מעט, שיקנו אותם בסכומי עתק. אולם הודות לעלות חומרי הגלם ושעות העבודה, סביר להניח כי הם לא יישאו תשואה ורווחים לבית האופנה שיצר אותם. מעבר לכך, האווירה החיובית בצלמה יצר אותן גוטייה היא המחווה הגדולה ביותר עבור הזמרת ואין בה ציניות, אפילו לא במעט. מיץ' ציפה מגוטייה שיבקש "אישור הסכמה מראש" או לפחות שיפריש תרומה לקרן שעל שם הזמרת. אולם בהיותה דמות ציבורית, שחייה חיי חברה ונהנתה מגלי הסלבריטאות שלה, הרי שלאחר מותה, הפרסונה הפומבית שלה שייכת לכולנו בדיוק כפי שדמותה הפרטית שייכת למשפחתה. ובאשר לתרומה- אינני מבין כיצד בדיוק היא אמורה לשרת את ווינהאוס? כמה בקבוקי אלכוהול וקראק אפשר לקנות כשלא נותר כבר מזמן זכר לגופתך הגשמית? אילו היה מבין את החשיבות שבהנצחת דמותה של ביתו בלבם של המעריצים ואת ההשפעה שגלומה באופנה כערוץ תקשורת יצירתי, כפי שהבינה זאת ביתו בחייה, הוא לא היה מגיב כך כלפי ההומאז' האדיר שנשא עבורה גוטייה.

GIAMBATISTA VALI Haute Couture S/S 2012

מעצב נוסף שהפליא לעשות והציג קולקציית הוט קוטור הראויה לציון היה ג'יאמבטיסטה וואלי, חבר חדש בפדרציה. הגישה המרעננת של וואלי כלפי הוט קוטור צעיר ומודרני, יצרה קולקציה מעודנת ושמימית של שמלות, עליוניות וחצאיות קלאסיות בגוונים עדינים של בז', ורוד, שחור עם הבלחות של גוונים עסיסיים יותר כדוגמת אדום הפטל, סגול האוכמניות וחום השוקולד. רצועות בד נקשרו לכדי פפיון באזור הצוואר, גזרי בד בצורת עלי כותרת פוזרו בצפיפויות שונות על גבי חצאית או עליונית, ויצרו נפחים ופרופורציות חדשות. חגורות מותן בדמות חבלים או סרטי פפיון יצוק ממתכת, הוסיפו מימד נסיכותי לשמלות. למרות שניתן היה לזהות בקולקציה כמה רפרנסים לעיצובים של כריסטיאן דיור, קוקו שאנל ואיב סאן לורן, לא היה בכך טעם לפגם. כיוון שמדובר באבות ההוט קוטור, יתכן ומן הראוי למצוא להם מקום בכל קולקציית תפירה עילית, ממש כפי שאנו מספרים את סיפור מצרים בליל הסדר מדי שנה. סוג של הנצחה, אם תרצו. הסגנון הגיאומטרי, הצבעוניות העזה והקריצה המודרניסטית שאפיינו את קולקציית הפרט אה פורטה של המעצב הוחלפו הפעם במראה קלאסי ובקו קוהרנטי שאפיין והגדיר את וואלי כמעצב אופנה שכולם למדו לאהוב; ערמות פרחים, גזרות קקון ומראה אצילי – ויקטוריאני היו בין האלמנטים הללו. גם סלבריטאי הטראש, לרבות מרי קייט ואשלי, ויקטוריה בקהם ושאר דכפין, נעדרו מהתצוגה ובכך אולי שמרו על כבודו. זאת כמובן פרט לקמרון דיאז, שהגיעה יחד עם הפרצוף המתוח שלה לכל תצוגת אופנה כאורחת של המגזין InStyle, כהכנה לקראת הפקת "הוט קוטור" בה היא אמורה להשתתף. אולם כיוון שגיבבתי על גבי דפים אלה כל כך הרבה מילים, כדאי שאפסיק בשלב זה, בדיוק לפני שאני מתחיל לדבר (מתוקף מחויבות הסיקור) על בר רפאלי.

פנים רבות להוט קוטור

שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2011 ננעל היום בפאריז. מעט בתי האופנה שממשיכים לספק תפירה עילית הספיקו במשך 4 ימים להציג את מרכולתם בפני קומץ הלקוחות המצומצם שיכולים להרשות לעצמם פריט לבוש שמחירו יכול להאמיר למחירה של מכונית מפוארת. מדי עונה, נושא כל עולם האופנה את עיניו לעבר פאריז על מנת לשטוף אותן במעט ברק אבני קריסטל שנשזרו לשמלת שיפון, תוצר עמלן של הרוקמות בבית לאסז'. פרטי החייטות המופלאה של "הידיים הקטנות", כך מכונות התופרות השוקדות על המכפלת המושלמת והגזרות המתוחכמות הנתפרות למידותיה המדויקות של הלקוחה- מצליחות לרתק אותי כל פעם מחדש.

בתחילת השבוע, ראיינה סוזי מנקס את ג'יאמבטיסטה ואלי לכבוד פתיחת החנות הראשונה שלו לא רחוק מכיכר המדלן בפריז. ואלי, הוא אחד המעצבים המוכשרים לדעתי וכך גם לדעת האצולה ההוליוודית הצעירה או הנשים הפריזאיות המבוססות שמוכנות לשלם גם 6,000 יורו עבור שמלה בעיצובו כבר ביום הראשון לאחר שהיא מגיעה לגלרי לפאייט או לקולט. הוא אומנם לא זכה לאישור הפדרציה של שמבר סינדיקל למכור את בגדיו תחת התווית "הוט קוטור", אבל כפי שסוזי ציינה, אין ראוי ממנו לכך. לואלי יש גם תשובה מאוד אינטליגנטית לשאלת הבעייתיות של הקוטור בעת המודרנית: בתי האופנה שממשיכים להציע אותו משתמשים בהוט קוטור במטרה לתמוך בתדמית המותג כמו גם בשאר עסקיהם- הבשמים, קווי ה-Prêt a Porter והאביזרים. כלומר, הכל נעשה לשם "יראו ויראו" ופחות לשם "יראו, יקנו וילבשו". ג'אמבטיסטה מציין שבזמן שהוא עצמו מעצב, הוא רואה את מנגד עיניו רק את הלקוחה והחופש האומנותי שלו אינו נמהל בפילטרים של יועצים כלכליים, אינטרסים שיווקיים ו"בלה בלה בלה".

(מימין: הפינאלה בשאנל קוטור, משמאל: דגמים שעיצב ג'יאמבטיסטה ואלי עבור מונקלר בחלון הראוווה של קולט. תמונה שצילמתי בפריז בשנה שעברה)

בראיון אחר, העלה קרל לגרפלד ספקות באשר לחשיבותו של שבוע אופנה המוקדש להוט קוטור. לטענתו, קומץ הנשים שיכולות להרשות לעצמן שמלת קוטור, אינן צריכות להגיע לפריז כדי לבצע את הרכישה, בית האופנה דואג לשלוח את הדגמים בצרוף חייט צמוד לביתה אשר בברזיל, מונקו או ארה"ב. אפשר לקרוא לזה "חוג הסילון": מבית האופנה בפריז אליך לסלון. אולי זו הסיבה שבשאנל ויתרו העונה על הפסטיבל בגרנד פאלה והסתפקו בתצוגה אינטימית יותר, שהזכירה את הימים בהם המדמואזל הייתה יורדת בעצמה מגרם המדרגות שבבוטיק המפורסם בRue Cambon לאחר שהדוגמניות סיימו לצעוד.

( Givenchy Haute Couture spring 2011)

בג'יבנשי בחרו זו העונה השניה, שלא להציג את דגמי ההוט קוטור על המסלול, ככל ה- prêt a porter. כמו בעונה הקודמת, הגדמים הוצגו במלון Hotel d'Evreux היוקרתי השוכן בכיכר ונדום, פריז. קומץ הלקוחות הנאמן, כמו גם עיתונאי אופנה וסטייליסטים מובחרים זכו לקבל הצצה חיה לקולקציה. בין אם מדובר במהלך הנובעים מחישובים כלכלים ובין אם נהגה בניסיון להחזיר לקוטור מעט מהאפיל האריסטוקרטי שהיה נחלתו בעבר, מדובר ברעיון שנראה מוצלח ומבטיח. מה שמצא חן בעיניי יותר מכל בצורת ההגשה הזו, מעבר לאינטימיות ותחושת היוקרה הנגזרת ממנה הוא ההכרה בבגד כיצירה רב מימדית. יותר מזה, אם לבגד רגיל יש 3 מימדים, לבגדי הוט קוטור יש 4, שלושת המימדים המובנים והנוסף- הקונסטרוקציה הפנימית של הבגד (זה מאוד מסקרן להסתכל גם בצד הפנימי- במיוחד כשיש מה לראות. לעיתים הפנים מלמד לא פחות מאשר החוץ, כמו בכל תחום בחיים). כמובן שמימד המגע, שהוא למעשה יותר חוש- מישור, לא נכלל ב4 הנ"ל. הדגמים נראים מושכים, מעוררי עניין ומורכבים מאחור/מהגב כמו גם מהפרונט. אהבתי גם את העובדה כי העונה, בחר ריקרדו טישי להציג גם את הכובעים עליהם היה אמון פיליפ טרייסי (שעיצב גם את הכובעים ב-Armani Prive ומשתף פעולה עם בית ולנטינו מדי עונה. את הכובעים בדיור, אגב, עיצב כהרגלו סטפאן ג'ונס). כובעים נחשבו מאז ומעולם לחלק בלתי נפרד מההוט קוטור: הם משלימים את האמירה העיצובית וחותמים את ההופעה המרשימה שיוצר הבגד האליטיסטי. שילובם בקולקציית תפירת העילית של ג'יבנשי (מזמן לא נראו כובעים בג'יבנשי קוטור) מרמז אולי גם הוא על תמורות בגישתו של בית האופנה בנוגע לתפירה העילית.