תם עידן "גסקייר לבלנסיאגה"// ועכשיו מה?

אמש, סגר מאחוריו ניקולה גסקייר את דלת סטודיו העיצובים של בית האופנה בלנסיאגה  בפעם האחרונה, לאחר 15 שנה בהן שימש כמנהל האמנותי בו. בהודעה הרשמית שפרסם PPR, תאגיד המרכז בידיו את השליטה בבית בלנסיאגה, נכתב כי מדובר ב"משאלתם המשותפת של שני הצדדים", ועם זאת, היא הותירה יותר שאלות מאשר תשובות. ההחלטה פורסמה לכל כחודש ימים בלבד לאחר שהציג את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2013, אשר זכתה אגב לתשואות המבקרים, וכחודשיים לפני המועד בו סיים גסקייר את תפקידו. ההצלחה המסחררת של הקולקציות שמעצב גסקייר, תרומתו העצומה למיצוב שמו ומעמדו של המותג, כמו גם הפופולאריות הרבה שממנה הוא נהנה- נזקפים כולם לגסקייר ולכן הופכים את עזיבתו לתמוהה.

(משמאל-גסקייר, מימין- גסקייר, כפי שאייר אותו צוות דיסני בעת שהוא מעצב את האאוטפיט של מיקי מאוס)

קארין רויטפלד, כמקור ראשון, העידה בראיון כי גסקייר מחפש "שינוי" במשך תקופה ארוכה ולכן היא סבורה שמדובר במהלך צפוי מראש. אולם יתכן כי הצורך של בית האופנה, אותו שירת נאמנה במשך תקופה ארוכה, היה זקוק לשינוי בעצמו, הרבה יותר מגסקייר. האופנה בזמנינו, כמו בכל זמן אחר, משקפת את פני ההווה ולכן, בעולם המתנהל בקצב מסחרר, אל לה לקפוא על שמריה. מגמות נולדות רק כדי להפוך ללא רלוונטיות יומיים לאחר מכן, רשתות אופנה ומותגי על קמים ונופלים ומעצבי על מתחלפים עוד לפני שהספיקו להותיר את חותמם. המתחרים של גסקייר בשנים בהם נאבק על מנת לבסס את מעמדו כבר אינם- איב סאן לורן נפטר, אלכסנדר מקווין התאבד בתליה וגם גליאנו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המנהלים האומנותיים שמונו בדיור, איב סאן לורן ומקווין, לא פחות מדור מעצבים צעיר שמצליח בתקופה האחרונה לחדור לשוק המותרות ולגזור נתח כבד ורציני מבתי האופנה האגדיים ששלטו עד כה בתעשיית היוקרה, מכתיבים חוקי משחק חדשים. לתפיסתי, השינוי בבלנסיאגה, הוא לא יותר מאשר תגובה טבעית לתנאי המציאות ופני ההווה, כי מי שישן במערכה, עשוי להתעורר מאוחר מידי ולהפסיד במלחמה על ליבו של צרכן האופנה.

 

אבל אם נחזור לנקודת מבטו של המעצב הפורש, תסכולו של גסקייר ממידת החופש המוגבלת שקיבל בבית האופנה היה זה שהוביל לפיצוץ במשא ומתן על המשך תפקידו, על פי עדויות מקורביו. יתכן והיד החופשית שקיבל הדי סלימן, המעצב החדש במותג "איב סאן לורן", הנמצא גם הוא בבעלות PPR, עוררה את תאוותו וקנאתו של גסקייר (סלימן שינה את שם המותג, החליף את הלוגו ההיסטורי שלו והעביר את מטהו מפאריז ללוס אנג'לס). 

(ניקולה פותח את דלתות סטודיו העיצובים שלו לצוות האל הצרפתי חורף 2008-9)

גסקייר, 41, החל את דרכו בעולם האופנה כבר בגיל 14, כמתמחה במותג AGNES  B, בהמשך התמחה גם אצל ג'אן פול גוטייה ועיצב עבור מותג הסריגים Pôles. כשהגיע לראשונה לבלנסיאגה, שימש כמעצב קו האופנה עבור השוק האסיאתי, תפקיד שעורר סלידה רבה אצל גסקייר שנאלץ לעצב "חליפות למשחקי גולף ושמלות להלוויות", כפי שתיאר זאת. כשעבר לעצב את הקו המרכזי של המותג (בתמיכתה של הסטייליסטית אמלי סובה ונטלי מרק שהייתה אחראית על הצד העיסקי), הצליח להפיח רוח חדשה בבית האופנה שנותר מנומנם מאז נפטר מייסדו, כריסטובל בלנסיאגה, ב1972. היכולת לתרגם את המבניות הארכיטקטונית המזוהה עם עיצוביו של כריסטובל בלנסיאגה לבגדים מודרניים, חיזקה את מעמדו שלו, כמו גם את זה של בית האופנה. הגזרות המהפכניות, הנפחים המרתקים, המימדים החדשים והאסתטיקה הייחודית של גסקייר, זכו לביקורות מהללות מדי עונה והיו למקור השראה וחיקוי עבור מעצבים ובתי אופנה מתחרים. שימוש בטקסטילים חדשים ושילוב של אלמנטים שהושאלו מענפי ספורט כמו רכיבה על סוסים, צלילה וסייף בקולקציות שעיצב, הפכו לכמה מסימני ההיכר שלו.

(האנשים שעשו את "בלנסיאגה" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: Marie-Amelie Sauve, Nicolas Ghesquière, Nathalie Marrec,)

זהות מחליפו של גסקייר נותרה לוטה בערפל עד היום וגם המועמדים המובילים לתפקיד, כפי שהוגדרו על ידי התקשורת, התחלפו מדי שבוע. ה"רשימה קצרה" והסודית של מחליפים פוטנציאלים, עליה הצהירו מנהלי המותג, תפחה עד מהרה למגילה ארוכה. על פי השמועות, בין המועמדים נמנו גוזף אלטזורה ולזרו המנדז וג'ק מקלו (מהמותג פרוהנזה סקולר) האמריקאים,Bouchra Jarrar , הצרפתי, Kostas Murkudis, הגרמני מרי קטרנצו וJ.W. Anderso הבריטיים. מועמדת נוספת הראויה לציון היא נטשה רמסי (Natacha Ramsay) ששימשה כעוזרת הראשונה של גסקייר טרם פרישתו.

(המועמד המוביל-ואנג)

כריסטופר קיין, הפך בשלב מסוים למועמד המוביל ועזיבתו את המותג VERSUS (בו שימש כמעצב הראשי) בסמוך לכך, רק חיזקה את החשדות (בהמשך נודע גם כי PPR מעוניינים להשקיע במותג העצמאי שברשותו וכי סיום תפקידו בורסוס נובע מהרצון של דונטלה ורסצ'ה לקיים שיתופי פעולה עם מעצבים עולים ואושיות סטייל אחרות- כמו המעצב J.W אנדרסון או הראפרית M.I.A). הכוכב העולה, אלכסנדר וואנג, הפך לאחרונה גם לכוכב המנצנץ ביותר במפת היורשים של גסקייר שהתגלתה כקשה לקריאה יותר מאשר כל מפה אסטרולוגית. סגנונו של ואנג, הידוע בהיותו אורבני, מחוספס ופשוט יותר, חריג כל כך מהחותם שסיגל גסקייר עבור בלנסיאגה. דווקא מסיבה זו, מינויו של ואנג לתפקיד עשוי להיות המתאים ביותר כדי להוביל את בית האופנה אל העתיד. המסחריות של ואנג, הפופולאריות של עיצוביו והסגידה לאקססוריז שהוא מעצב מדי עונה, שמהווים נתח עיקרי מאוד ברווחי כל בית אופנה מודרני, רק תומכים בהחלטה. על פי השמועות, ההחלטה להעסיק את וואנג נפלה בבוקר יום שישי וההודעה הרשמית על כך תימסר במשך השבוע הקרוב (יום שני אם לדייק). [ואם כבר מדברים על מעצבים ש"אינם מתאימים לתבנית נוף מותגם", אולי כדאי לציין גם את המהפך בדיור ומינויו של רף סימונס- בעל הסגנון המינימליסטי שהוא גם ההפך הגמור ממה שהכרנו מימי גליאנו. התנאים שאפשרו זאת היו כלכליים כמובן: מעט הרווחים שהצליח לייצר עבור ג'יל סנדר (140מיליון דולר לעומת 240 בתקופתה של סנדר עצמה) הובילו את מנהלי המותג להחזיר את סנדר עצמה לתפקיד המעצבת הראשית, דבר שהותיר את סימונס פנוי עבור דיור (בתקווה ששם כן יצליח לייצר את הרווחים אליהם הם רגילים)].

(כולם אוהבים את Lariat bag"" של בלנסיאגה- בין ה- IT BAGS   המוצלחים ביותר. אחד ההסברים לבחירתו המשוערת של ואנג לתפקיד המעצב הראשי בבית האופנה מתבסס על ההצלחה המפוארת שלו במחלקת האקססוריז. אחרי הכל, כולנו יודעים כי אקססוריז יכולים להציל או להכשיל כל מותג אופנה. תמונה: מתוך ווג פריז, 2003).

באשר לעתידו של גסקייר עצמו, דיווחה סוזי מנקס, עיתונאית האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, כי ברנרד ארנו, העומד בראש התאגיד LVMH (היריב לPPR) ומרכז בבעלותו מותגי על מתחרים כמו לואי ויטון וכריסטיאן דיור, כבר פנה לגסקייר עם ההצעה להקים מותג עצמאי משלו. בשבוע שעבר הוא גם נראה מסתובב עם אנשי התאגיד אחרי שעות העבודה. במקביל, סימן אותו הווג הבריטי כמועמד אפשרי לאייש את משרת המעצב הראשי במותג "שיפרלי", שנמצא בימים אלה בשלבי הקמה אחרונים, כשמאחורי היוזמה עומד איש העסקים דייגו דלה וולה. ספקולציה נוספת שהציע הגרדיאן הבריטי, מעלה את האפשרות שגסקייר יהיה זה שירש את מקומו של קרל לגרפלד כמעצב הראשי של בית שאנל לאחר שזה יחליט שהגיע פרקו לפרוש.

היכולת של גסקייר להשתנות מדי עונה, הפכה את הקולקציות שעיצב עבור בלנסיאגה למגוונות ושמרה על העניין שמצאו הלקוחות והתקשורת במותג. היא זו שגם אפשרה לו לשמור על "חדשנות" מדי עונה. הפערים בין הקולקציות היו לעיתים כה גדולים עד שלא ניתן היה לשייך אותם לבית האופנה מבלי לדעת את מקורם. עם זאת, החוט המקשר היה תמיד מתבהר בקלות במבט רטרוספקטיבי. כמה מהקולקציות, שחלקן מצאו חן בעיני יותר וחלקן פחות, הצליחו להיחרט בזיכרוני והשפיעו רבות על הטעם שלי (ושל כולנו) באופנה. יותר מזה, כמה מהן ממשיכות להשפיע על האופן בו אני מתלבש. רשימת הקולקציות הבולטות והאהובות עליי מתקופתו של גסקייר:

קולקציית קיץ 2011, הייתה כל כך חריגה ממה שהכרנו קודם (הן מבלנסיאגה והן בכלל) שהיה ברור שמדובר בפריצת דרך, אסתטיקה חדשה שאומצה מאז על ידי פרוהנזה סקולר, רודרטי, רג אנד בון ומעצבים נוספים. 

קולקציית חורף 2008 האובר-אלגנטית, שילבה עיצוב קלאסי ובדי סקובה עתידניים שהפכו בהמשך לפק"ל בקולקציות רבות גם של המתחרים. עוד בלטו הדפסים על בדי משי, משחקי הבדים, נעלי העקב והתכשיטים האלגנטיים ויוצאי הדופן. 

בקולקציית קיץ2008, עשה גסקייר בפעם הראשונה שימוש חדשני בהדפסי פרחים על משי והשיק את ה"טוטאל לוק הפרחוני" כטרנד. הדגמים עוצבו במחווה לכריסטובל בלנסיאגה, סוג של שדרוג מודרני של עיצוביו. את הגזרות החדשות והסילואטה הנשית שנחשבה אז לאוונגרדית (שהגיחו במקביל לחזרת "שמלת השיפט" לאופנה) ניתן לראות כיום בתיקי עבודות של לא מעט מעצבים המסיימים את בתי הספר השונים לעיצוב. כמובן שגם נעלי הגלדיאטורים (שנראו בתצוגות קיץ 2013 אצל מגוון מעצבים אחרים) הופיעו קודם אצל גסקייר. 

קולקציית חורף 2007 הפכה לאייקונית בכל מובן- השימוש בצעיפים, האלמנטים המונגוליים-טיבטיים והסטיילינג החדשני, פרצו את הדרך לטרנד השיבטי, "קולור בלוקינג" והפכו את הגרביונים הצבעוניים לפריט חובה בכל מלתחה. קולקציה זו הכניסה לארונותינו גם את הפרוות, ובפרט הצבעוניות, כמו גם את הג'קט כפריט מפתח. את "נעלי הלגו" מקולקציה זו יהיה קשה במיוחד לשכוח בעתיד הקרוב. הקולקציה האחרונה של אלטזורה מאוד מזכירה חלקים מקולקציה זו. 

קולקציית קיץ 2007 הגדירה מחדש את "המראה האנדרוגני" באופן מודרני, אך הייתה שופעת גם בהשפעות קוסמיות-רובוטיות.

חורף 2006 היא הקולקציה האהובה עלי. לעולם לא אשכח את הכובעים הגבוהים והשמלות הנפוחות שעיטרו את חלונות הראווה של סלפריג'ס או את חולצת העוגן מהחלון של הרודס, אותן ראיתי בטיול שלי ללונדון באותה השנה. הפרשנות הגאונית שהעניק גסקייר לגזרות הטרפז, המבנים והנפחים שאפיינו את הצללית של כריסטובל בלנביאגה הוכיחו את כישרונו הפנומנלי ואת יכולתו לשמר את מורשת בית האופנה, אבל מעבר לכך, גם להצעיד אותו קדימה, אל העתיד. 

תמיד תהיתי מי עיצב את בגד הים שלבשה קיילי מינוג בקליפ לשיר "SLOW". תחילה חשבתי שמדובר בורסצ'ה, אולי דולצ'ה וגבאנה (על סמך הקשר שלה עם המעצבים) אבל אתמול התברר לי כי מדובר בלוק שעיצב גסקייר עבור קולקציית קיץ 2003 של בלנסיאגה. הקליפ הזה, שהפך בעצמו לאייקוני, הוא סוג של מונומנט שמשקף את חותמו של גסקייר על התרבות הפופולארית בתקופה בה עיצב עבור בית האופנה.

*פוסט זה מכיל קטעים מתוך כתבה שהכנתי עבור גיליון דצמבר של מגזין "BELLE MODE".

התחקות אחר מקורות ההשראה של דונטלה

דונטלה ורסצה הציגה השבוע במילאנו את קולקציית הגברים לקיץ 2011 בהשראת שנות ה50-60. רוק אנד רול של מעילי עור שחורים עם פרינג'ים, נעלי לקה שחורות ומחודדות לצד חולצות משבצות בכחול, לבן אדום. מכנסים מקופלים המגיעים עד הקרסול ותסרוקות בלורית משומנות בגריז עידנו מעט את הגבר הולגרי של ורסצ'ה. אומנות הפרינג' הגברי מעולם לא הייתה מפותחת כל כך כמו בקולקצייה זו. דוגמן, שגופו מכוסה בקעקועי ענפים ופרחים לבוש מכנסי עור צמודים ופרינג'ים מתבדרים בצידיהם, יכול היה להיות בקלות תוצר אחת מעבודות האומנות של וים דלווי. דלווי, אומן המגדל חזירים בחווה שהקים בדרום סין, נוהג למקעקע על עורם בין השאר איורים של "דיסני". לקרל לגרפלד נראה שהיתה גם כן השפעה כמוזה בקולקציה זו, אם נשפוט לפי המיקטורן השחור והארוך שנלבש מעל חולצה לבנה מכופתרת, עניבה שחורה ורחבה ושתי שרשראות כסף גותיות האופיניות למעצב המפורסם.

(מימין: פרינג'ים מרתקים, אה-לה- כריסטופר קיין. משמאל: וים דלווי יוצר אומנות ולמטה חזיר מקועקע במוטיבים מהסרט "בת הים הקטנה")

ניתן היה לסכם כי כל מראה בקולקציה יכול היה להיות תלבושת הדמויות מסט הסרט "נער משום מקום", המספר את סיפורו של ג'ון לנון הצעיר טרם הקמת הביטלס. ואולי היה זה קריסטופר קיין, הרכש החדש של דונטלה, שבצלמו ובדמותו נוצרה הקולקציה? קיין, שמצא חן בעיני דונטלה, קיבל תחילה תפקיד בעיצב אביזרים במותג אך התקדם אחרי עונה אחת והפך למעצב הקו הצעיר בורסצ'ה, VERSUS. עור, פרינג'ים, עיטורי כסף על שרשראות או חגורות וג'ינסים דהויים, היו אלמנטים בולטים בקולקציות עבר של המעצב עבור קולקציות הנשים למותג שלו והפכו למזוהים עימו. האם יתכן שידו הייתה גם בקולקצייה זו, או שהייתה זו רק הרוח שהביא איתו?

את סוף התצוגה היו חייבים להרוס גברים לבושים חלוקי חוף מתנופפים בהדפסים גיאומטרים של שחור ולבן. אחד מהם, היה לבוש במה שיכול היה להיראות כמו טלית...
לסיכום, קולקציה מעניינת עם כמה פנינים מבריקות בים מלא כתמי נפט.

Donatella Versus Kane

קריסטופר קיי, מעצב המותג ורסוס, מצליח להתעלות על הדגמי הקולקציה העיקרית של בית ורסצ'נה, שהוצג יום לפני כן במילאנו.
קיין נבחר ע"י דונטלה ורסצ'ה להיות מעצב הקו הצעיר יותר של המותג ורסצ'ה, ורסוס, כבר בעונה הקודמת והציג אז שמלות בגזרות בסיסיות ובצבעוניות של אדום ושחור כאשר הוא משלב את מוטיב סיכת הביטחון עם ראש המדוזה האייקוני של המותג, ממש כמו מימיו של גיאני ( מוטיב שזכור לכולנו מאותה השמלה שלבשה אליזבת הרלי כאשר התלוותה לחברה דאז, יו גרנט, לאוסקר). עונה לפניכן, נבחר לעצב את קו האביזרים של ורסוס.

דונטלה, אחותו של מעצב העל המנוח שנרצח ע"י מאהבו ב 1997, התחילה את דרכה בעצמה כמעצבת אותו הקו הצעיר בדיוק. לאחר מות אחיה, תפסה את מקומו כמעצבת הראשית של ורסצה. היא בחרה בקיין בעקבות היכרותם הקודמת מתחרויות פרינג בלונדון, בהן היא התארחה כשופטת, והוא כמתמודד ושופט בהמשך. כישרונו והצלחתו של המעצב הצעיר, כמו גם הדמיון של קיין לאחיה, הם אלה שעמדו בבסיס ההחלטה למנותו כמחיה המותג הזה שהוקפא בשנים שלפניכן בעקבות המצב הכלכלי והקשים הפיננסים של ורסצה. דונטלה מרבה לציין כי מערכת היחסים של קיין עם אחותו, מזכירה לה במידה רבה את זו שלה עם אחיה המנוח, גם בזוית האישית וגם מבחינת שיתוף הפעולה בתהליך העיצובי.

ורסוס, מאפשר לקיין לחזור לאהבה גדולה שלו, שהזניקה את הקרירה שלו והפכה אותו למי שהוא היום: המחוחים, שמלות צמודות וקצרות החובקות את הגוף בצבעים ניאונים המשלבות אלמנטים מתכתיים ופאנלים הנותנים לו קונטור ומבליטים את הנכסים. לאחרונה התמסר לגזרות מאופקות יותר, כפי שהציג בשבוע האופנה האחרון טחרות, ריקמות פרחים, סאטן ושליטה בולטת של הצבע השחור. בעונת 2007, קרין רויטפלד, עורכת ווג הצרפתי ואוטוריטה אופנתית בזכות עצמה, בחרה ללבוש את שמלותיו במשך עונה שלמה.

בקולקציה של דונטלה, לקו המרכזי של ורסצ'ה בלטה השראת הסרט אווטר. "מסע לפנדורה", כינתה את הקולקציה, שכללה גזרות מאורכות שנוצרו על ידי מעילים ארוכים וחצאיות המגיעות עד הכקרסול עם שנץ גבוה עד האגן. שילובי עורות בצבעים מטאלים כמו כסף וכחול, בלוקים של צבעים והעדר עיטורים יצרו תחושה מינימליסטית ונקייה. שמלות הערב, שתמיד מצליחות להשאיר פיות פעורים בסוף התצוגה, היו דיי אנמיות, עם הברקות מדי פעם ואותם אלמנטים של פאנלים מחטבים הבולטים מהשמלה, שסע גבוה וסילואטה ארוכה וסקסית. אבל לא משהו שאלון ליבנה לא יכול לעצב (או להעתיק)...
בוורסוס, בלט הצבע הכחול גם הוא, אך היה בקולקציה את אותו נופך שובבי ונובורישי המזוהה יותר עם המותג. שמלות מחוך עם קו חזייה בולטים ותחתית פליסה או טול בגזרת A קצרצרה כמו גם קשירות החושפות את עור בית החזה, שידרו הסקס אפיל והעוצמה. תחרות, סאטן וחליפות עור שחור, שהיו בדים בולטים בקולקציות עבר של ג'יאני, כיכבו גם אצל קיין. ממש כמו בעיצוביו של קיין בעבר המתכתבים גם עם אלה של ורסצ'ה, נראה כי ורסוס תופס את רוח המותג בצורה נכונה ומאפשר אלטרנטיבה אטרקטיבית, צעירה ועדכנית יותר מהקו המרכזי.

Christopher Kane creates wonders again!

הקולקציה שהציג קריסטופר קיין התאפיינה בסילואטה חדשה שהעניק לבגדיו: ארוכה יותר, משוחררת, חופשית, מתוקה, נשית ומתנזרת יותר מאשר הגזרות שאיפינו אותו והביאו לו תהילה.
במבט הראשון, בד משבצות כחול, ורוד שוקולד ובז, שאיפיין את כל דיגמי הקולקציה ושולב לאורכה כחוט השני העניק תחושת פשטות וסתמיות לבגדים, אך בהתבוננות ארוכה יותר, לא ניתן היה להתעלם מהתחכום שבגזרות, האפקטים שהצליח ליצור המעצב עם דגמיו ובחדשניות שלהם. היו אלה בגדים הולמים וראויים להילבש לטקסי יום ראשון בכנסיה או לברבקיו אמריקאי אמיתי (האם זו אחת מהשפעותיה של הגברת הראשונה של USA?).
בקולקציה בלטו משחקי השקיפות, חצאיות פליסה, שסעים עמוקים בחזית ובצידי החצאיות, עיטורי פרחים ויקטוריאנים רקומים על טול ואבנים נוצצות. אורך החצאיות היה בגובה הברך, בניגוד למה שאיפיין את עיצוביו של קיין בעבר, או האורך שנשמר בגדר קונצנזוס בשבוע האופנה בניו יורק. גם קיין, כמו מעצבים בריטים רבים אחרים התמקד הפעם באזור החזה והדגיש אותו על ידי קונטור וברזלים המזכירים חזייה. אני חייב לציין, שהבגדים ניראו הרבה יותר טוב על בוידאו, מאשר בתמונות הסטילס.
בקהל ישבו סר. פיליפ גרין, הבעלים של TopShop ונותן החסות\המימון לתצוגה זו ארין אוקונר, הסופר מודל הבריטית ודונטלה ורסצה (קריבטופר קיין היה שותף בעיצב קולקצית האקססוריז וחלק מהבגדים עבור מותג הבת של ורסצה: ורסוס- שדונטלה עצמה החלה כמעצבת הראשית של קו זה כאשר אחיאה ג'יאני ז"ל עוד היה בחיים).
אפילו אנה וינטור, ישבה בשורה הראשונה ומשכה את כל הפלשים, לבושה במעיל מעור נחש, של פראדה כנראה. 2007, היתה הפעם האחרונה שוינטור כיבדה את לונדון בנוכחותה. היה זה בשורה הראשונה בתצוגתו של גרת' פיו, שמאז נסק והצליח לעין שיעור. וינטור ידועה בחיבתה למעצבים צעירים ומרגשים, את מי תגלה הפעם? נחכה וראה.

קולקציות ה Resort 2010 המוצגות מעבר לים.

Resort, פרוש מילוני: מקום נופש; מִפְלָט, מַחֲסֶה.

בשבועות האחרונים הציגו כמה ממעצבי האופנה ובתי האופנה הגדולים את קולקציית ה"נופש" שלהם לשנת 2010. אמנם במצב כלכלי של היום לא לכולם יהיה כסף לצאת להפלגה בסנט ברטס, לנפוש לחופי הקריבים או ברבירה במונקו, אבל כנראה שלמעצבים ובעלי האינטרסים זה לא משנה. למה? (אם אתם שואלים...)
קולקציות הResort היא מעין קולקצית מגשרת בין הקולקציות שעיצבו לעונת הקיץ והחורף. הדגמים המוצגים בה נועדו לאפשר מעבר קל ופחות חד בין קונספטים שונים שהמעצבים מציגים בכל קולקציה, כדי שהלקוחה תוכל להתרגל לקונספט החדש ולקבל, או להבין טוב יותר את אשר אליו התכוון המשורר (או המעצב במקרה שלנו) .
הקולקציה נמכרת בבתי הכולבו ובאינטרנט במחירים נמוכים יותר, דבר שהופך אותה לנגישה ואטרקטיבית עבור יותר לקוחות. זהו למעשה הפוטנציאל והתכלית שלה. את קולקציות ה"קוטור" של דיור או שאנל, לדוגמה, יכולות להרשות לעצמן רק מעט מאוד נשים (השייכות למועדון הקוטור, שמונה כד 500 נשים בעולם), השנה, רק קומץ מועט מהן באמת יעשה הזמנות. קולקציית הריסורט מהווה פשרה משתלמת: יש בה את תמצית העיצוב והאמירה של המעצב, היא חדשה ומעודכנת בהתאם למגמות הנוכחיות ומחיר הדגמים בה סביר יותר. רוב הקולקציות התאפינו ב מישמש של סגנונות- כדי שכל לקוחה תוכל למצוא פריט לטעמה. לכאורה, כולם מרוויחים. כמובן שהמותג יוצא כמנצח הגדול, זו דרכו למכור יותר!

Oscar de la Renta הציג את גרסת הכיסוי שלו לשאנל. הקולקציה שלו היתה רווית טוויד ונגיעות של שיפון עם הגמוניה של השחור, לבן, בז והאדום. שמלות הקוקטייל והג'קטים השאנליים הקוקטים בגזרה הקלאסית מהטוויד עם כפתורי הזהב נראו לצד חלופות קלילות יותר כמו שמלות חוף וקפטאן או מובנות יותר כמו שמלות מפובלות מבד נוקשה באורך ברך בצבעים של סגול וירוק והדפסים נועזים יותר. היו גם שמלות ערב קלאסיות יותר מטפטה או מבד בשילובי טול. ב Prad, זנחו את האווירה הקודרת, אורבנית-אנדרואידית והספגנית שאפיינה את קולקציית החורף. העונה, החליטה המעצבת ללכת על בטוח: אווירת שנות ה70 העליזות, שפע הדפסים ופלטת גוונים חמים עם נגיעות של ירוק, תכלת ושחור. אלמנט העניבה עיטר כל סמ' על גופן של הדוגמניות, והיא שולבה בנעלים, תיקים, שמלות, בגדי ים ואפילו בקשר על צידי תחתון. התיקים היו בעלי צורה גיאומטרית פשוטה: גליל או מלבן, עשויים מעור יען או בד מודפס בצבעים מגוונים. הכל, רק תיקנו.
הקולקציה של Marc Jacobs, כיאה לקולקצית מעבר, ניסתה לשלב מרכיבים מקולקציות אחרות. ניתן היה להבחין בסגנון השבטי של קולקציית הקיץ שלו, השפעות אסיאתיות ושנות השמונים כמו בקולקציית החורף שלו. הבגדים קלילים, לבישים וחלקם אף מלאי הומור. הדפסים צבעוניים על רקע שחור, פסים, בדי סאטן בגוון מטלי, טוויד... היה שם הכל מהכל, כדי שכל אחד יוכל לבחור...

כנראה שקולקציית הקיץ של Christopher Kane הייתה מוצלחת במיוחד. קיין, שהציג בעבר שמלות גם הדפס של קינג קונג, המשיך גם בקולקציית הריסורט האחרונה שכללה שפע דגמים ועליהם הדפסים על רקע שחור.. הנושא הפעם, גם הוא אסון, אבל מסוג אחר: פיצוץ גרעיני. כל נעלי הפלטפורמה שליוו את הדגמים, היו מעוטרות באותו הדפס . בדגמיו, שילב המעצב משחק של סוגי בדים ושקיפויות שונות, והציג גם כמה מכנסי ג'ינס קרועים. בד הדנים הופיע גם בקולקציות הקודמות של המעצב. אחד הפריטים המעניינים בקולקציה היה מעיל עור שחור שעבר דקונסטרוקציה. הדגמים אולי אינם אידיאלים לשייט בקריביים, אבל הם ממש תפורים למסיבה בדאון-טאון ניו יורק.