בסגנון מלכותי

השנה חוגגת מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, את "יובל היהלום", לציון 60 שנים לשלטונה המלכותי במסכת אירועים שהחלה בסוף השבוע שעבר. ערוץ הYouTube הרשמי של בית המלוכה, המונה מעל ל 37 מיליון נרשמים (כמחצית ממספר תושבי בריטניה ויותר מכל מותג אופנה אחר) משדר סרטונים הסוקרים את האירועים החגיגיים המתקיימים ברחבי הממלכה ואתרי האינטרנט מלאים בכתבות העוסקות במלכה ומשפחתה. את כס המלכות, קיבלה אליזבת ב1952, לאחר פטירתו של אביה, המלך ג'ורג' השישי (שהוכתר למלך רק מכיוון שאחיו הבכור, אדוארד, ויתר על תואר יורש העצר על מנת להינשא לואליס סימפסון, שהייתה גרושה). את הבשורה המפתיעה קיבלה בביקור בקניה. התפקיד שנכפה עליה באורח פתאומי ובנסיבות מצערות, אילץ את המלכה, שעל פי עדויות היסטוריוני אופנה מעולם לא התעניינה בבגדים, לעטות חזות אצילית ולשדר "עסקים כרגיל". "הבגדים הם סוג של שריון עבורה", טענו מבקרי האופנה הבריטיים והיה עליה לאמץ הופעה שתהיה מזוהה עימה.

(מזל טוב, אליזבת השנייה)

המלכה, שחגגה באפריל האחרון 86 אביבים, מעולם לא הצטיירה כ"פאשניסטה" בעיני הציבור הבריטי או מבקרי האופנה בעולם: בצרפת טענו כי היא יכולה להיראות "יפה", אך לעולם לא בעל "שיק", ובארה"ב ראו את המראה שלה כ"מרושל". היא מעולם לא הקפידה להתלבש בהתאם לצו האופנה, אך הייתה דקדקנית בנוגע לבגדיה. הופעתה הכללית נראתה תמיד מוקפדת ואצילית כיאה למעמדה, אך לעיתים מעט שמרנית ומשעממת יתר על המידה. עד היום, המלכה שוקלת בכובד ראש את האופן בו היא מתלבשת, כך לדוגמה, היא מקפידה לבדוק אילו צבעים אסורים במדינות מסוימות ומהו הלבוש המסורתי ומתאימה עצמה אליו.

בציבור, נוהגת המלכה ללבוש חליפות החצאית באורך ברך והמעיל עליון העליון התואם בצבעי הפסטל, נתפרים במיוחד עבורה בצורה מחושבת על מנת למנוע "תקלות מלתחה"- באמרת החצאיות מושחלות שלשלאות מתכת (כדי למנוע מהן להתנופף ברוח) ופתחי הידיים במעילים והז'קטים שלה נחתכים בנדיבות על מנת למנוע כפלים או כתמי זיעה. זוג כפפות, כובע, תיק קשיח בעל רוצעת יד קצרה לאמה, נעלי סירה על עקב רחב ונמוך וסיכת דש, הפכו גם הם לחלק מסימני ההיכר המזוהים עימה. את לבני הנשים שלה, היא רוכשת בחנות הכלבו "הרודס" (המספקת לה אותם בכרכרה ירוקה ומיוחדת) וחיבתה לרכיבה על סוסים, צייד וחיק הטבע בכלל, הפכה אותה לאספנית צעיפי המשי החשובה ביותר של מותג היוקרה "הרמס" (הצעיפים משלימים את המלתחה הכפרית והולמים את מלתחת הכפר שלה, המלכה שנחשבה תמיד ל"קנטרי גירל" אמיתית).

(למעלה- המלכה רכובה על סוס, אחד התחביבים האהובים עליה. למטה- עם כלב מגזע הקורגי האהוב עליה)

בתי אופנה (כמו "אקווקוסטום", "פרינגל אוף סקוטלנד" או "ברברי"), חנויות כלבו (כמו "הרודס", "הרווי ניקולס", "ג'ון לואיס"), מותגי תיקים או תכשיטים (כמו "אספרי"), וגם חברות מזון (כמו "קלוגס" או "היינץ") המספקים סחורות לבית המלוכה, זוכים לאות היוקרתי המאפשר להם לשאת את הכיתוב "By Appointment to HRH" לצד הלוגו שלהם ולפרסם את היותם ספקי השירות של בית המלוכה. לפני כמה שבועות, נחשפה עוד בעלת מקצוע שמצאה עבודה בארמון בקינגהם וקיבלה את ההזדמנות להיכנס לנעליה של מלכת אנגליה, בעודה מרככת את העור בנעליים החדשות של הוד מלכותה והופכת אותן לראויות להינעל על ידי כפות רגליה האציליות.

(פורטרט מלכותי- ההכתרה)

בנשפים, סעודות מדיניות ואירועים מלכותיים, המלכה נוהגת ללבוש את מיטב שמלות הנשף, שנתפרו במיוחד עבורה לפי מידותיה (ברוח ה"הוט קוטור"), מהבדים היקרים והנדירים ביותר. חלקן, שובצו בקריסטלים, פנינים נדירות ואפילו יהלומים. בין מעצבי השמלות החביבים על המלכה, נמנים Norman Hartnell, Hardy Amies, קוטוריירים אנגלים ששירתו את המלכה נאמנה עד יום מותם (הראשון היה חביב עליה במיוחד והוא זה האחראי לשמלות שלבשה בחתונתה ובהכתרתה למלכה). הבגדים שברשותה מקוטלגים לפי שם, לצד תמונות מהאירועים בהם הם נלבשו, על מנת לא לחזור על אותו הלוק פעמיים בנוכחות אותם האנשים, היות ולוח הזמנים הצפוף שלה דורש לעיתים החלפה של עד 5 אאוטפיטים ביום. בפועל מה שקורה הוא שהאחראי על "ארון הבגדים" (כנראה סוג של אולם או מחסן ענק) מקבל טלפון מהמלבישה שמבקשת את שמלת "שרלוט", ושולחים לה את "שרלוט"...

(כל צבעי הקשת- מתוך ווג בריטניה, מאי 2012)

בסקר שערך הווג הבריטי לקראת יום הולדתה ה86, נמצא הכחול, על כל גווניו ומרקמיו, כצבע המועדף על המלכה בשנה האחרונה (אחריו עדיפים עליה הדפסים פרחוניים, ירוק, סגול וורוד, על פי סדר זה). אוסף התכשיטי המלכה, הוא אולי הדבר הבולט ביותר המבדיל אותה מכל בן תמותה אחר בעת המודרנית והוא כולל את התכשיטים המרהיבים של כל שושלת המלוכה לדורותיה. האוסף יוצג בארמון בקינגהם במהלך פגרת הקיץ של המלכה כחלק מתערוכה מיוחדת לכבוד יובל היהלומים (תערוכה“Diamonds: A Jubilee Celebration” , June 30 to July 8 ו July 31 to Oct. 7). מדי שנה, בשעה שהמלכה יוצאת לחיק הטבע, "הקאנטרי סייט", כפי שהבריטים מכנים אותו, ונהינית מהמלתכה הכפרית שלה בטירה אשר בבלמורל, סקוטלנד, ארמון בקינגהם פתוח למבקרים. לפני כ 6 שנים, ביקרתי שם בתערוכה בה הוצגו שמלות הנשף שלבשה המלכה לאורך השנים. ניתן היה לראות בבירור כיצד המותניים הצרות שאפיינו את גזרת נעוריה התרחבו במשך השנים ובהתאם להם גם הבגדים עצמם.

(המלכה ויקטוריה. הפגינה גינונים של מלכה אמיתית)

(כמה מהתכשיטים שיוצגו לציבור בתערוכה הקרובה, לרבות הכתר של ויקטוריה)

בין המיצגים הבולטים ניתן יהיה למצוא את נזר היהלומים שהחל את דרכו בשושלת המלוכה ב1821, ככתר הרשמי של המלך ג'ורג' הרביעי, המעוטר בקטיפה, פלומת נוצות יען, ונלבש מאז על ידי דורות מלכים. בתערוכה, יוצגו גם פריטים שעוצבו באופן אישי יותר עבור בני מלוכה מסוימים, כדוגמת ענק היהלומים של הנסיכה אלכסנדרה שנועד להסתיר את הצלקת בצווארה והוליד טרנד תקופתי בולט. פריט אייקוני נוסף שיוצג בתערוכה הוא כתר היהלומים המוקטן שעוצב במיוחד עבור המלכה ויקטוריה ב 1870לאחר שסירבה לכבוש את הכתר הרגיל בטענה שהוא כבד ולא נוח. העתקים של תכשיטי המלכה, שחלקם מוצגים במצודת לונדון (הטאוור של לונדון) לאורך כל השנה, ניתן לרכוש באתר זה המתמחה באביזרי במה.

(למעלה- הכתרים של הרודס. למטה- השמלות של ויויאן)

לרגל החגיגות, עוטרו חלונות הראווה ברחבי בריטניה ברוח משפחת המלוכה הבריטית. בית הכלבו היוקרתי "הרודס" יצר שיתוף פעולה שכחלק ממנו עיצבו מותגי על ומעצבים מובחרים כדוגמת אלבר אלבז, פול סמית', בולגרי, מלברי ורבים וטובים אחרים, כתרים עבור המלכה ובהרווי ניקולס, השיקו קו מרצ'נדייס יחודי עבור המלכה. ויויאן ווסטווד עיצבה ליין ייחודי של שמלות "שטיח אדום" בהשראת אליזבת השנייה וקרל לגרפלד, שהודה בעבר כי ביקש מהוריו לקנות לו את הטלוויזיה הראשונה כדי שיוכל לצפות בטקס ההכתרה של המלכה, פרסם בחשבון הטוויטר את הגרסה המאוירת שלו לתלבושת הראויה להילבש על ידי המלכה לכבוד החגיגות (ראינטרפרטציה לשמלה בעיצוב המעצבת הרשית בארמון, Angela Kelly). מותג התיקים מלברי הקדיש לה דגם מיוחד ודונטלה ורסצ'ה הצהירה שהייתה רוצה להלביש את המלכה יותר מכל פרסונה אחרת, אולם בניגוד ללגרפלד, ורסצ'ה לא הייתה משמרת את הסגנון הטבעי של המלכה, "הייתי מלבישה אותה בשחור (המלכה אף פעם לא לובשת שחור) ומוסיפה קצת עור. היא יכולה להרשות לעצמה כל דבר".

(המלכה אליבא דה קרל לגרפלד)

*נכתב על בסיס הפינה שלי בתוכנית "פאשן.נט", ששודרה ב10.6.12, ערוץ האופנה הישראלי.

!Put your Smartphone in the Air

סוזי מנקס מזוהה לא רק עם הכרבולת המסולסלת שלה, אלא גם עם מצלמת הפילים החד פעמית איתה הייתה נוהגת להגיע לתצוגות האופנה. הסיבה; כפי שהסבירה מנקס בראיון עבור ידיעות אחרונות ב2006, הייתה רצונה להתריס כנגד המצלמות הדיגיטליות שצמחו בידי היושבים בשורה האחרונה או הצלמים שבקצה המסלול כמו יבלות בטירונות קרבית. אלה, הביאו את התמונות מהתצוגה היישר אל אתר האינטרנט הקרוב לאצבעותינו אנו, היושבים מאחורי מסך המחשב בלי צורך לחכות לפיתוח בחדר חושך והדפסת המגזינים בחדרי אור. הייתה זו סוג של אמירה אליטיסטית, התבדלות מכוונת מכל מה שנראה היה כהמוני וחסר טעם. באמצעות הדיגיטליזציה של המצלמה, כולנו קיבלנו את הפריווילגיה לראות את הפריטים מתצוגה אחת היטב ומקרוב (עם ZOOM IN, ZOOM OUT ושאר פלאי הטכנולוגיה) עוד לפני שהתחילה התצוגה הבאה. פעמים רבות, איכות התמונה והיכולת להבחין בפרטים אפשרו למתבונן בהן מהמחשב הביתי הזדמנות להתרשם מהבגדים בצורה טובה יותר מאשר הנוכחים באולם התצוגות עצמו. במילא כולם באים לשבוע האופנה בשביל האפטר-פרטיס.

פפרצי לפנים- סוזי בהשקת קו התכשיטים של פיט דוהרטי, דצמבר 2010.

היום, המצלמה נגישה לנו יותר מאשר הייתה אי פעם, היא נמצאת למעשה ממש בקצות הפלאפון הסלולרי שהפך ל"תהליך תופס מקום" (מונח רפואי מעודן לתאר "גידול") הצמוד לאפרכסת או לכף ידינו. כל אחד שם אייפונו אל עבר הרקיע ומפיץ באינטרנט את הבשורה החמה לעונה הבאה בטוויטר, בבלוגר, בפייסבוק, בטמבלר, במיי ספייס וכו'. עוד לפני שהקופים והבננות של פראדה עלו על פס יצור המוני במפעלי המותג אשר באיטליה, מאות ידיים סיניות עמלות החלו לתפור את אותם הדגמים עבור H&M. כך עשו גם הידיים הטורקיות עבור זארה (הרומנים אגב, שמהווים את יצרני "ההוט קוטור" של "הרשתות המהירות", עבדו על הקולקציה של ורסצ'ה באותו הזמן). היום, אפילו סוזי מנקס לא מתביישת לשלוף את הלפטופ ולהשתמש בו כמשטח קשיח כדי לכתוב את ההערות בפנקס הספירלה שלה ואולי לתקתק כמה שורות כדי לחסוך זמן בכתיבת הטור ליום שאחרי.
במקרה, השיקה בשבוע שעבר ענקית האינטרנט, גוגל, את אפליקציית כרטיס האשראי, זו שתהפוך את הטלפונים החכמים שלנו לגאונים ותאפשר לכולנו לקנות את עליוניות הטוראדור של מוסקינו או נעלי המכוניות של פראדה היישר מהנייד, בלי צורך בכרטיסי פלסטיק.

!Put your Smartphone in the Air

מימין- אצל ג'וליאן מקדונלד, משמאל- אצל מידם קירכהוף.

מקרא: חצים- סלולרים, כוכבים- סוזי מנקס.

מותג העל ברברי, הידוע בזכות הכרתו בכוחה של הטכנולוגיה והאינטרנט באופנה לא פחות מאשר בד הטרטן בגוון הבז' שלו, הצהיר כי העונה בחר כריסטופר ביילי (המעצב הראשי) למקד את הזרקור לא רק לרחש בחש שסבב את התצוגה (קרי, השטיח האדום, מאחורי הקלעים, הסלבס שבשורה הראשונה וכל היוצא בזה), אלא בעבודות המלאכה שהושקעו בבגדים עצמם. מעילים ארוגים בדוגמאות אתניות ובגווני חול צבעוני שניתן למצוא במכתשים אקזוטיים או עליוניות שזורות בחרוזים בצורות גיאומטריות נתנו את התו אליו התכוון המשורר. אולם בפועל סרבו בעלי המותג בכל תוקף להפנות את עורפם לטכנולוגיות החדשות. זאת הודות ליכולת שלהן לשלהב את מעריצי בית האופנה שבתפוצות כדי לקנות את הבגדים: התצוגה, כמדי שנה שודרה בשידור חי באתר האינטרנט הרשמי של מותג ובעוד 300 אתרים נוספים, בעמוד הפייסבוק או בחשבון הטוויטר שלו וכמובן גם ביותר מ45 חנויות ברברי ברחבי העולם. אם זה לא מספיק, אז כריסטופר ביילי השתלט על חשבון הטוויטר של ברברי ביום התצוגה ושוחח עם העוקבים באופן אינטראקטיבי. הקולקציה שהוצגה על המסלול עמדה למכירה מיד לאחר מכן באתר ברברי ותסופק לרוכש תוך 8 שבועות, שזה בעצם עמוק בתוך החורף. חבל שהבגדים לא היו מוצלחים מספיק כדי שמישהו יתלונן על זה שלא ניתן לקבל אותם קודם.

ברברי קיץ 2012

האינטרנט הפך גם לזירה נגישה ונוחה לצרכני האופנה, כך שאין זה מפתיע שמותגי העל הפנימו ורתמו זאת לשירותם. הספקת קולקציית הקיץ בהזמנה אינטרנטית 3 חודשים לפני הגעתה לחנויות באופן רשמי, מרמזת על אופיים של הלקוחות דורשי הסיפוקים המידיים שהפכנו להיות- בעולם המתנהל במהירות מטורפת (ככל שספק האינטרנט הביתי מאפשר) ובמרדף אחר המחר. החשיפה העצומה לקולקציה שתראה אור רק בעוד 6 חודשים הולידה את הכמיהה אליה כעת. במציאות כזו, מן הראוי להגיב בהתאם ולתת ללקוח את רצונו. ברברי- הפנימו ויישמו.
המפגן התקשורתי הזה, שעושה שימוש כה רדיקלי בסוגי המדיה החדשים, מלמד אותנו על כוחו של הצרכן הפשוט ודל התקציב, זה שיושב בביתו וחולם על מעיל הטרנץ' האגדי של המותג ולכן רץ ביום שלמחרת וקונה את הבושם הזול שלו (או במקרה הטוב יותר- חולצת פולו באאוטלט), רק כדי להתבשם בעננה היוקרתית והאופנתית של המותג הבריטי. אבל מה שניתן היה להשיג בעבר באמצעות פרסומות כרומו מבריקות במגזינים או שלטי חוצות ענקיים באיילון, אינו בר ביצוע כעת, כך נראה. את הריק שהותירו נתיבי הפרסום הקונוונציונליים, תפסו האינטרנט והמדיות החברתיות. ברברי, כמו גם מותגים אחרים כדוגמת פראדה, גוצ'י ושות', כבר הכירו במציאות החדשה וכדאי שנעשה כך גם אנחנו, אולם כיוון שאתם כבר קוראים את שורות אלה, למותר לציין כי אתם כבר במקום הנכון ובזמן הנכון!

ואיפה זה פגש אותי?

(קסטרו חורף 2011/12, מימין לשמאל-דיסקו, "שאפות" ברוח הדיסקו, ראשה של הילה רהב צופה בשמלת קסטרו ברוח ורסצ'ה, כשברקע, עברי לידר שר דיסקו)

בתצוגת האופנה של קסטרו, אירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו, בער בי הצורך לדווח לציבור, קרי קהל המנויים לדף הפייסבוק של בלוג זה, היישר מהשורה השנייה בה ישבתי. אחת מעורכות האופנה במגזין ישראלי גערה בי פעם בהקשר הפן הזה של תפקידי ואמרה: "אבל אתה בלוגר!", וכבלוגר, יש לי מחויבויות כלפי האומה. אז שלפתי את האייפון, אבל בטרם הספקתי לצלם 6 תמונות, הבחנתי במצלמה המרחפת ששוטטה מעל הטריבונות שמולי וכוונה לעברי. מחמת הבושה שבלהיות "השלישי מימין ששלף את האייפון בהתלהבות משולחת רסן והחל לצלם בהיסטריה תמונות מתצוגת האופנה של אחד ממותגי האופנה החזקים ביותר בארץ ולכן גם המושמצים שבהם"- חזר האיפון חיש מהר לכיסוי הקרוקודיל השחור שלו.

Long Live Viv!

לא מזמן, עלה שמה של ויויאן ווסטווד בשיחה אקראית שניהלתי עם חבר. "אין לי שום סנטימנטי כלפיה" אמר בנוגע למעצבת הבריטית והוסיף כי הוא אדיש כלפי עיצוביה, "אני לא מתחבר". שלשום, חגגה ווסטווד את יום הולדתה ה70. למרות שגם אני אינני נמנה בין מעריציו ההדוקים של המותג מאחוריו היא עומדת, אני מוקיר לה כבוד רב ומעריך את תרומתה לעולם האופנה. קשה לדמיין איך היה נראה עולם העיצוב, האופנה והפופ אלמלא הייתה נשמעת להפצרותיו של בעלה המנוח, מלקולם מקלרן (שמאחורי הסקס פיסטולס)- עוזבת את משרתה כמורה ומתחילה לעצב בגדים. וזאת למרות שלא הייתה ברשותה שום השכלה רשמית בנושא. אחרי שצברה קילומטרז' של כ40 שנה בעולם האופנה, אפשר להניח שבלעדיה, לא הייתה לגיטימציה לעבודותיו של אלכסנדר מקווין וגם לא לאלה של ג'ון גליאנו. השינוי התפיסתי שהובילה אליו בתחום התרבות והאופנה היה פורץ גבולות וסלל את הדרך למעצבים שיבואו אח"כ. למרות שיצירותיה נראות לפעמים כמו שמלות מימי הביניים החשוכים, היא הייתה זו שהצעידה את עולם האופנה למקום הרבה יותר נאור ממה שאפיין אותו לפניה.

(צילום: יורגן טלר)

אי אפשר לדבר על ווסטוד בלי לומר פאנק. בתקופה שבה הנוער הבריטי החליט למרוד בכל המוסכמות, היא הייתה שם. כך, בד הטרטן, סמל לשורשיות ומורשת העוברת בין דורות גויס להיות סמל מאבקו של הנוער וממשיך להופיע בקולקציות של ווסטווד עד היום. הכיתובים שעל הטי-שירטים שיצרה ומכרה יחד עם בעלה דאז בחנותם המפורסמת בקינגס רוד הפכו לסיסמאות שכל אחד ידע לדקלם: "Too Fast To Live Too Young To Die" ו- "God Save The Queen". לטקס קבלת תואר הOBE שלה ממלכת אנגליה ב94, הגיעה נטולת תחתונים, וב2006 הפכה לDame. אבל למרות הדחף למרוד במוסכמות, ווסטווד נשענת בעיצוביה על ההיסטוריה. לטענתה, לא ניתן לעצב בהווה בלי להבין את העבר, עלינו לאמץ את העבר קודם. הגישה הזו ניכרת גם בתוצר הסופי שהיא מעלה על המסלולים אבל גם לאורך כל התהליך העיצוב- מעבר לשיטות התפירה והמחוכים שמשולבים בדגמים בעיצובה, ווסטווד נוהגת לעצב ולהתנסות תחילה על בובת דיגום מיניאטורית, ממש כפי שהיה נהוג במאה ה18 או ה19. הגזרות שמעלה ווסטווד הן אולי מוקצנות ומוגזמות מעט, בין היתר בזכות האיפור הכבד, השיער הגרנדיוזי והתפאורה הביזארית, אך אין מחמיאים מהם לגזרה הנשית. גזרות הקווים הלבישים שבעיצובה נשענים על עקרונות החייטות שהיו נהוגים פעם, אלה המקדשים את החיתוך המושלם ובחירת הבד שנפילתו על הגוף מחמיאה לצללית שיוצר הבגד.

שימו לובסטר על הראש

תמיד תהיתי מדוע הלובסטר נחשב למעדן גורמה, אחרי הכל מדובר בשרץ אדום עם מחושים. אולי דוקא בגלל זה הוא הצליח לעורר מחלוקות לגבי אופן הכנתו, פיצוח גלגלתו בעזרת סכין חדה או השלכתו לסיר מים חמים, שיתבשל קצת... אבל גם כשהוא כבר מגיע לצלחת, לא כולם רואים עין בעין באשר לדרך הנכונה לאכילתו, האמריקאים אוכלים אותם עם סינר והצרפתים לא נוגעים בהם בלי שלל צלחות ו"כלי עבודה" שלא יביישו ארגז כלים של שרברב לבונטיני ממוצע. לפני כמה שנים, כאשר ביקרתי את משפחתי בלונדון, לקח אותי דודי האהוב למסעדת פירות ים. בתפרית: מיקס פירות ים ולובסטר, בלי הלכה הליפסטיק אבל כן עם שאר הדאווין (כמילות השיר ההוא שהיה להיט בארץ באותה התקופה שדוד שלי קם ועזב את הארץ רק כדי להפוך לכוכב ברדיו של הBBC ). המסעדה, Livebait, עוצבה כמסבאת Fish & Chips, עם אריחי קרמיקה לבנים ומבריקים, ושידרה פאסון"Upper- middle" . היה נחמד, היה טעים אבל האורחה הותירה אותי עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד, מדובר ב"גורמה", אם תרצו, הוט קוטור של המזון, אבל המחשבה על השרץ בעל שריון הרוז' שפצחתי בעזרת המלקחיים, באופן הכי "ציביליזד" עם מפית על הבירכיים, לא עזבה אותי. גם לא המודעות לקיומו בתוך קיבתי. היו גם צדפות ענק, שהרקיחה המקננת בהן נשלקה מינימום רעש ומקסימום תענוג ומחרוזת הפנינים הגרנדיוזיות של הגברת שישבה בשולחן לידי עזרה לחזקה את ההכרה בכך שמדובר בתענוג נדיר, אקזוטי, כזה שרק מעטי מעט יוכלו להנות ממנו.

(בדרך כלל זה לא נראה ככה)

אבל כנראה שגורמה, כמו תפירה עילית הם טעם נרכש. כדי להרגיל תינוק בן 9 חודשים לטעמו של ירק לדוגמה, עליו להתנסות בו בממוצע כ20 פעמים. אם פספסנו את המומנטום ונחשפנו לטעם חדש מאוחר יותר, ההסתגלות אליו תיקח אפילו יותר. מיומנות השימוש ברפרטואר הבלתי נגמר של מזלגות ומפצחי צבתות לאכילת פירות ים גם היא תכונה נרכשת, הדורשת הדרכה קרובה ורצוי שתתבצע בסביבה אוהדת וחמה- בבית. בנוגע להוט קוטור, הסיפור הרבה יותר מורכב, לא רק כיוון שמדובר באומנות נכחדת, אלא כיוון שרובינו לעולם לא נזכה להתנסות בטעמה. מעטים הם בתי האופנה שמצליחים לשמר את המוסד המקדש את התפירה לפי מידה, הגימורים המושלמים. על מנת לקבל את התואר "הוט קוטור", בית האופנה מחוייב לעמוד בכללים הדרקוניים שנקבעו על ידי הפדרסיון שאמבר סאן דיקל דה לה הוט קוטור באשר לכל פאן של הבגד: החל ממיקומו של בית האופנה, גודלו, מקורם ואיכותם של חומרי הגלם, אופיים של התפרים וכמובן המחיר. ויש גם ביקורי פתע של חברי הפדרציה וכו'

(Lesage)

הפער בין דגם הוט קוטור לבין prêt a porter, אפילו de luxe, הוא שמיים וארץ. קחו לדוגמה את שאנל קוטור. כל פרט שעל המסלול, נתפר בעבודת יד, שמדך שעות ומשלב את עבודתם של אמנים, ארטיזנים, כמו לאסז', האימברויידר הנאמן של ההוט קוטור. את הנעליים, יוצר עבורם מזרוטי (שאם במקרה בא לכם נעל בהזמנה אישית אצל אותו המיסייה, תאלצו להפרד מכ15,000 ארו) ואת הטוויד האייקוני, טווה עבורם צרפתיה וזקנה שגרה בפרברי פריז סמוך שהמציאה נול מיוחד וזכתה להכיר את המדמואזל (שאנל) עוד כאשר זו הייתה בחיים. הכל כמובן עבודת יד. אבל כשהתרבות צועקת H&M, או במקרה הזה, על רקע "פיש אנד ציפס", צריך מידה רבה של ידע כדי לדעת להעריך את הפריטים, כמו גם המנות, באופן המגיע להן, וידע זה עניין נרכש. ברי המזל- נולדו למשפחות הנכונות וינקו את כל העולם הזה עם החלב, וילונות הטפטה והרכישות מהאטליה של שאנל או דיור. השאר, יאלצו ללקט את פיסות המידע בנוגע לעולם הולך ונעלם, מחוז שלם של אמונת וירטואוזית שבדומה לפומפי, הולכת ונקברת מתחת לבה הרותחת של רשתות האופנה המהירה- המקדונלדס של האופנה.
בשבוע שעבר נערכה בניו יורק תצוגת האופנה של הקולקציה שעיצב אלבר אלבז עבור H&M ששוווקה תחת הכותרת Lanvin for H&M "Haute Couture" Fashion Show, מתוך נסיון להנחיל להמונים את הרעיון כי "גם אם את קונה פריט שיש לעוד 10,000,000 נשים בעולם, את עדיין יכולה להפוך אותו לייחודי רק לך, "הוט קוטור". הדוגמניות, לבושות בעיצובים השחוקים ששכפל אלבז עבור החברה המסחרית, צעדו על מסלול מעוטר בשטיח בסגנון נאוקלסי. שער הורדים החיים שעיטר את הפתח ממנו הגיחו הדוגמניות והדמיון שלו לאותה התפאורה שהייתה מזוהה עם תצוגות הקוטור של YSL, היה הקשר היחיד לתפירה עילית. מתחת לשנדלירים מקריסטל מרצד, הוצגו הדגמים שהועתקו מפריז ונתפרי בסין. ולמה אף אחד לא מתבייש להשתמש בצמד המילים האלה כדי לתאר מוצר כל כך רחוק מהעקרונות מתמצית הקוטור (בגד נוצר באופן בילעדי עבורה ונתפר למידותיה)? בגלל הבורות. ל99% מהאוכלוסיה, אין מושג מה המשמעות של צמד המילים, אבל אף אחד לא מהסס לזרוק אותן לכל עבר. החל מהיום כולנו נהיה מוקפים בנשים לבושות שמלות טול ואפליקציות קריסטלים: בסופר, באוטובוס ובבנק, כולן בטוחות שמהיום, הוט קוטור הוא שמן השני.

(למעלה, Isi Blow והלובסטרים שלראשה. למטה, הצבתות של מקווין, הכובע של טרייסי בווג האיטלקי, ועל הברווזון גאגא)

איזבלה בלואו ידעה להעריך קוטור. הכובען פיליפ טרייסי, היה חבר קרוב ומקווין נחשב לאחד מ"בני טיפוחיה". גם סופי דאל הייתה תגלית של היחצ"נית האובדנית, אבל זה יותר בצד של "הפיש אנד צ'יפס" עם דגש על ציפ'. כובע הלובסטר שעיצב עבורה טרייסי הצליח להרים כמה גבות, גם כאלה שהיו משותקות בבוטוקס. אבל כשהיא לבשה אותו, זה היה בכך את כל הכנות, והאוטנטיות, האהבה, האמונה וההערכה למוצר כמו גם לכל העשייה הקשורה בו. בלואו התאבדה כיוון שלא יכלה להתמודד עם סרטן הלבלב שלה (וגם ככה הפרוגנוזה שלה לא הייתה יותר מידי טובה) ומקוון שם קץ לחיו כי לא יכל לעמוד בלחץ. טרייסי נשאר, והלובטרים שלו מעטרים כעט את ראשה של ליידי גאגא. אותה הגאגא שהפכה לסמל של דור שלם, רעב לתשומת לב ולפרסום, שטוח כמו הקול של הליידי וחסר בטחון כמו הדידוי שלה על נעלי העקב בדמות צבתות הלובסטר שעיצב מקווין לקיץ 2010.

העושר הויזואלי בקליפ של השיר SING, המספיק בזמנו כדי לכבוש את ליבי. אבל הפער שבין האימג' שמצטייר בו לבין התוגה שבמנגינה ממשיכים להרשים אותי עד היום. האווירה המלנכולית, הצביעות שבציביליזציה החושפת את פניה הוולגריים והברוטליות שמתחת לפני השטח בארוחת פיות ים של אנשי הליכות מנומסים מזכירים שלא צריך לקבל משהוא רק בגלל האופן בו הוא נתפס בעיני אחרים.

עיתוי מושלם!

Meadham Kirchhoff כאילו מתוך כוונה ותכנון מראש, הראה לנו מה קורה כאשר ילדה בת 12 עושה פשיטה על תיבת התחפושות. התוצאה: מראה אקלקטי, שובב עם הבלחות של צבעים עזים ונגיעות של תכשיטים מחומרים שונים. מלכת אסתר תהיה אולי זו עם הינומת הטול הורוד והכתר, ואילו ושתי, זו עם התחרה השחורה הנושקת לשטיח הפרסי שעל הרצפה עם הצמידים הצבעוניים.
למרות שצמד המעצבים הציגו בסמיכות לפורים, ההשראה מאחורי הקולקציה הייתה למעשה סרט דוקומנטרי על התרבות הצוענית שאותה קשרו גם לספרד. בקולקציה שילבו השניים כתרי קריסמס ומעילי עור של אופנוענים אותם הם צבעו כדי להעניק להם מראה אקלקטי, לא רשמי ומשעשע.
חג פורים שמח.

הפסקת כוס תה מרעננת

כשנמאס לכם לראות את אותם הטרנדים נלעסים שוב ושוב- תסמכו על לונדון כהפסקה מרעננת. שני מעצבים שהציגו קולקציות מספיק מסקרנות כדי לעורר אצלי את הדחף לכתוב עליהם בתקופה עמוסה זו....

Richard Nicollהציג קולקציה שנראתה בתחילה כרטרוספקטיבה לYSL בעבר ובהווה. מכנסיים גבריים גבוהים ומחויטים וחליפת חצאית עם משבצות שחור לבן גדולות או חולצות צווארון מכופתרות ודגמים אחרים שנראו כאילו היו פרי ידיו של פילאטיס או סאן לורן בעצמם. אבל אז, הגיע "בשר" הקולקציה. גוונים דהויים, של אפור חיוור או כחול מעורפל, בדים קלילים, שקיפויות וגזרות מחויטות לצד חופשיות יותר עם הרגשה אוורירית צעדו על המסלול. דוגמניות שעל ראשיהן "שקית" טול הכרוכה סביב הצוואר והדפס שחור לבן על T שרט בז של בחורה המכסה את עינה בידה התחילו לתת קונוטציה של נושאים מורבידיים ועמוקים יותר. חליפות אוף וייט משיפון עם קשירה גסה ורכיסות ג'קטים שהזכירו חליפות קשירה בבתי משוגעים לבושות ברישול וחושפות חזייה שקופה למחצה גרמו לי לעצור ולהרהר. ז'קט קטיפה בצבע כתום עמוק או טרקוטה שולב עם מכנסים רפויים ומתפרת מפשעה נמוכה, שיצרו הרגשה מוזרה של חוסר התאמה וארגון. שמלות קוקטייל בעלות חלק מחוחי עליון וחלק תחתון בדיגום חופשי לוו באותה שקית טול שקופה שהייתה תואמת בצבע הכחול והקודר לבגד ותאמה את ארשת פניה הדיכאונית של הדוגמנית.

ז'קטים עם תיפורים על הכתף, בהשראת הסגירה בשקיות זבל שולבו עם חציאיות ארוכות בהשראת שמיכות טיסה. הוסיפו נופח יום יומי לקולקציה. שמלה כחולה ועליה בד קטיפה התפוס על הכתף בקליפ ענק ושוב חגורה גסה. הקליפ שולב בעגילים, צווארונים וכיסים. הניגודים במשקל הבדים קלילות הטול האוורירי וכבדות הקטיפה הדרמטית, לבושים רישול מסוים, השלימו את אווירת חוסר היציבות הנפשית שניסה המעצב להעביר לדעתי.

מעניין מה הייתה המוזיקה. הייתי מצפה למשהו דרמטי ועמוק עם עליות קרישנדו ודקרשנדו לכל אורכה או אולי נעימות כינור.
שבטים על מאדים
אם באמת יתגלו שבטים שחיים על המאדים, הם בטח ילבשו את הבגדים של Peter Pilotto. בקולקציה החדשה של פילוטו ושותפו, הצליחו השניים למזג את "אמא אדמה עם העולם שיצר האדם בקולקציה ארכיטקטונית. צרופים של טלאי בדים מעור, צמר סרוג, ג'רסי ווניל וגוני כתום, חום אפור, בז ותוספות של חתיכות עור מטאלי או כסוף. את הקולקציה ליוו חתיכות פרוות רכון עשיר. קולקציה אקלקטית ומורכבת. עתידנית ומודרנית בזכות הגזרות והחיתוכים ושבטית בזכות הצבעוניות ופלטת הצבעים. שילוב של חיתוכי לייזר ודיגום חופשי הוסיפו תחכום לקולקציה.
טייץ צמוד מזמש בגווני חמרה או שחור שסועים לרצועות דקות עם פס אטום בחזית הרגל נלבשו מתחת לשמלות והחצאיות ודמו לחובקי הקרסול בנעלים שלבשו הדוגמניות. הדפסים דיגיטליים אמורפים שנראו כמו שבילי חלל צבעוניים או כהתפרצות געש הוסיפו מימד קליל וויאבילי לקולקציה.

כל אחד צריך אג'נדה, אבל לא כשהיא מאפילה על העיקר

Mark Fast, הוא מעצב אופנה בריטי צעיר ומבטיח, שסיים את לימודיו בCentral Saint Martins לפני כשנתיים. הוא זכה לפרסים וביקורות אוהדות, במיוחד בזכות התמחותו בסריגה. נאמר עליו שהוא יוכל לעשות כל דבר בעזרת חוט וזוג מסרגות, והוא אכן מוכיח את עצמו כל עונת תצוגות. השמלות הסרוגות שחובקות את הגוף, בעלי הסיומות הקלועות לצמה, וגזירות או מרווחים שחושפים את העור בקומפוזיציות שונות מעוריים עניין ומעידים על תחכום. שמלה משולבת השכמייה בצבע בז, שמלות עם פסי תיחום והדגשה קלועים ועליונית סרוגה בצורת טיפות נראו כעבודת מחשבת של ממש.
אבל הבאז סביב הקולקציה שלו והדיון שבו עולה פסט על סדר היום בשתי העונות האחרונות, לא נוגעת בעיצוביו. פסט, משלב בקולקציה שלו דוגמניות בעלות מימדים נדיבים יותר מאלה השבלוניים שאנו רגילים ליראות. לצד דוגמניות שדופות וכחושות במיוחד, צעדו על המסלול של פסט נשים מלאות יותר. כאלה שאנו רגילים לראות ברחוב, "נשים אמיתיות". התפלגות המשקל ומראה גופן של הדוגמניות על המסלול היה נראה כמו עקומה גאוסית. ככלל, ניתן לומר כי אני מברך על האמירה הזו. הן היו מכל הלאומים (אסיאתיות, אפריקאיות וכו') ונראו כאילו לא אופרו או סורקו במיוחד. טבעי, היה שם המשחק. אג'נדה זו, והעיסוק במוסכמות לגבי מבנה הגוף המקובל בניסיון לשנותו הסיטו את הזרקור מהעיקר, הבגדים ומלאכתו של המעצב המוכשר. כולם עוסקים בדוגמניות המציגות את הבגדים במקום לדבר על כישוריו של המעצב או על יצירותיו.
בעולם הציני שבו אנו חיים, אני לא יכול שלא להעלות את האפשרות כי יתכן ומדובר בלא יותר מאשר גימיק יחצני ולמשוך תשומת לב התקשורת בצורה עקיפה. אם כך הדבר, אני סבור כי מעצב מוכשר כפאסט אינו זקוק לפעלולים צידיים כדי להשאיר את חותמו, ואם כן, אז חבל.

Christopher Kane creates wonders again!

הקולקציה שהציג קריסטופר קיין התאפיינה בסילואטה חדשה שהעניק לבגדיו: ארוכה יותר, משוחררת, חופשית, מתוקה, נשית ומתנזרת יותר מאשר הגזרות שאיפינו אותו והביאו לו תהילה.
במבט הראשון, בד משבצות כחול, ורוד שוקולד ובז, שאיפיין את כל דיגמי הקולקציה ושולב לאורכה כחוט השני העניק תחושת פשטות וסתמיות לבגדים, אך בהתבוננות ארוכה יותר, לא ניתן היה להתעלם מהתחכום שבגזרות, האפקטים שהצליח ליצור המעצב עם דגמיו ובחדשניות שלהם. היו אלה בגדים הולמים וראויים להילבש לטקסי יום ראשון בכנסיה או לברבקיו אמריקאי אמיתי (האם זו אחת מהשפעותיה של הגברת הראשונה של USA?).
בקולקציה בלטו משחקי השקיפות, חצאיות פליסה, שסעים עמוקים בחזית ובצידי החצאיות, עיטורי פרחים ויקטוריאנים רקומים על טול ואבנים נוצצות. אורך החצאיות היה בגובה הברך, בניגוד למה שאיפיין את עיצוביו של קיין בעבר, או האורך שנשמר בגדר קונצנזוס בשבוע האופנה בניו יורק. גם קיין, כמו מעצבים בריטים רבים אחרים התמקד הפעם באזור החזה והדגיש אותו על ידי קונטור וברזלים המזכירים חזייה. אני חייב לציין, שהבגדים ניראו הרבה יותר טוב על בוידאו, מאשר בתמונות הסטילס.
בקהל ישבו סר. פיליפ גרין, הבעלים של TopShop ונותן החסות\המימון לתצוגה זו ארין אוקונר, הסופר מודל הבריטית ודונטלה ורסצה (קריבטופר קיין היה שותף בעיצב קולקצית האקססוריז וחלק מהבגדים עבור מותג הבת של ורסצה: ורסוס- שדונטלה עצמה החלה כמעצבת הראשית של קו זה כאשר אחיאה ג'יאני ז"ל עוד היה בחיים).
אפילו אנה וינטור, ישבה בשורה הראשונה ומשכה את כל הפלשים, לבושה במעיל מעור נחש, של פראדה כנראה. 2007, היתה הפעם האחרונה שוינטור כיבדה את לונדון בנוכחותה. היה זה בשורה הראשונה בתצוגתו של גרת' פיו, שמאז נסק והצליח לעין שיעור. וינטור ידועה בחיבתה למעצבים צעירים ומרגשים, את מי תגלה הפעם? נחכה וראה.

Jeremy Scott Rocks!Literally!

אם כבר בפלינסטונס עסקינן, אי אפשר להתעלם מתצוגתו של ג'רמי סקוט. את הקולקציה שהציג, ניתן לתאר כמפגן ראווה של מחסן תחפושות. (נישבע לכם, התצודה הזו התרחשה היום בשעה 10 בבוקר, לא ידעתי עליה כשכתבתי את הפוסט הקודם...). תקופת האבן ודמותה של ווילמה ופרד קדמוני זכו לתחייה מחודשת: באופן בנאלי, ישיר ונטול רמיזות- סקוט העלה על המסלול דוגמנים ודוגמניות לבושים בדים בצבעי צהוב ניאון, כתום, ירוק או ורוד שעליהם הדפסי חברבורות ואימרת זיגזג בקצה השמלות הקצרצרות או מחוחים ובגדי ים סקסים- "חייתיים". ממש כמו בסרט מצויר.
אחת הדוגמניות אפילו עלתה לבושה בבגד גוף כתום עם הדפס מנומר וזנב שהוצמד לישבנה- מה שיצר את מראה הטיגריס שאופו נהג פרד קדמוני להשליך מחוץ לבית האבן שלו ושל אשתו. פרוות ציבעוניות, ג'ינס ועור שנראו כאילו קרועים לגזרים הוסיפו לתצוגה ההומוריסטית והמשעשעת הזו. נעלי ספורט צבעוניות עם כנפים שנראו ככנפי פרפר-אותן נעלו הדוגמנים הדגישו את העובדה שאפשר להמריא רחוק מאוד על כנפי הדמיון. עצמות פלסטיק שולבו בתסרוקות ובנעלי עקב תואמות. חוש ההומור והיצירתיות הבילתי נילאים של המעצב חוזקו ואומתו ע"י הסיסמה שהייתה מודפסת על אחת החולצות: "Your cave or mine?".

כשוילמה פגשה את ורושקה.

בתצוגת האופנה של Luella Bartley, אחת מהמעצבות המוכשרות שבאימפריית התה, בלטה השפעת שנות ה60'. כן, גם גזרת הA היתה שם, אבל לא מדובר כאן בMODE פראקסלנס, אלה בגזרות נשיות ורכות יותר ודגשה ניכר על אגן הירכיים, הדפסים פירחוניים, פולקה דוטס, בדי מגבת ורפלס מנילון (כמו אלה של "ספוגי" הרחצה). שילוב מוגזם של פפיונים, בכל פינה ובכל ורסיה אפשרית, יכול היה להיות מצועצע, אך כאן, הוא נעשה עם בטעם טוב ובצורה מבוקרת. שמלות שיפט עם דוגמת לב הגזורה על החזה או חליפת חצאית ורודה שעליה רקומים עלי כותרת של ורד ופפיון שרכס את הז'קט בגובה התבור, יצרו מראה ילדותי\בובתי ותמים. גם מיני-מאוס היתה שם- שמלה שחורה עם נקודות לבנות והפפיון האדום מהוניל שעל ראשה של הדוגמנית יצרו את המראה הנ"ל.
התסרוקות יחד עם הפפיונים, הזכירו יתר על המידה את תסרוקתה של וילמה- מהפלינסטונס, והאיפור הכבד והצבעוני, יחד עם הירכיים הקרטוניות והגזרות המצועצעות של השמלות והמקטורנים בפרופורציות קנטנות, או כובע הים שעבר הסבה לכובע של שעת הקוקטיל- יצרו את הגרסה המצוירת לורושקה (אחת הדוגמניות המצליחות והמפורסמות של שנות ה60').חמוד, מקסים, מתוק (ממש כמו פלטת צבעי האדום, ורדרד, הבז' והסגלגל ששלטו בקולקציה), פואטי בדיוק מה שהינו מצפים מלואלה (שנבחרה למעצבת השנה 2009 ע"י ווג הבריטי).