ÇA ME REND ME DINGUE!

"קרלין סרף היא אקסנטרית. אין לה שמץ של מושג מה פרוש 'להיות משעמם'. בעזרת האנרגיה שלה, היא מפיחה חיים בפריטים שהיו יכולים להיתפש בקלות כסמל לאלגנטיות מיושנת וארכאית", תאר קרל לגרפלד את קרלין סרף דה דודזל בראיון לווג האמריקאי, ב1993. אני שמעתי עליה לראשונה בסרט " In Vogue: The Editor's Eye", שהפיק כמחווה לעורכי האופנה האגדיים שלו שבמשך מספר עשורים עצבו את האופנה שאנו צורכים. אחרי בירור קצר אודות הפרסונה שמאחורי הפקות האופנה במגזין, גיליתי את אישיותה הכובשת ומלאת ההתלהבות, חדוות החיים והטמפרמנט השוצף, האנרגיה שהיא קורנת מעצמה כמו מעיין עד, ונשבתי בקסמיה כמו שאר תעשיית האופנה. לקסיקון המילים המקורי שהפך לשפתה הצבעונית ומצב הרוח המרומם עד כדי מדבק הם חלק מאישיותה העשירה לא פחות מהמראה הראוותני והשופע שמאפיין את ההפקות בניצוחה.

מכנסי ג'ינס ומעילי פרווה, ערמות של שרשראות פנינים ויהלומים על הצוואר או מפרקי יד עמוסים צמידי זהב וכסף על דוגמניות לבושות חליפות טרנינג צבעוניות, נעלי ספורט לצד תיקי שאנל וצעיפי הרמס (וגם להפך), הם רק חלק מהשילובים הבלתי אפשריים המאפיינים את הסטיילינג של קרלין דה דודזל, 64, שהחלה את דרכה כסטייליסטית לפני כ4 עשורים.

יש דברים שאי אפשר להעביר בתמונות, ובשביל זה יש סרטונים:
CARLYNE CERF DE DUDZEELE

סרף, בת לרוזנת ממשפחת אצולה צרפתית, נולדה וגדלה בסאן טרופה. בשנת 1975, לאחר התמחות במגזינים הצרפתיים מרי קלייר ודהפש מוד, דה דודזל החלה לעבוד כעורכת אופנה באל הצרפתי. בתום 10 שנים בתפקיד, היגרה לניו יורק וקיבלה את התפקיד הנחשב כעורכת האופנה של הווג האמריקאי, תחת ניצוחה של גרייס מירבלה. למרות החופש האומנותי לו זכתה, סגנון העבודה האינטואיטיבי והעבודה מתוך אינסטינקטים, הצריכו פעמים רבות ישיבות מערכת ובריפים שקדמו לצילומים, היות ולא תמיד התקבלו בפתיחות הנדרשת על ידי העורכת הראשית. "אני אדם אינסטינקטיבי...מעולם לא פתחתי ספר בישול בחיי.. אני אוהבת ליצור על סט הצילומים מתוך אינסטינקט", אמרה דודזל באחד מהפרקים של התוכנית שלה, J'ADORE בערות WOWPRESENTS.

הסרטון שתמיד גורם לי לחייך - קרלין על הסט

ב1988, הייתה זו דה דודזל שהלבישה את הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו במכנסי ג'ינס ועליונית מקולקציית ההוט קוטור של כריסטיאן לקרואה, בצילומי שער הגיליון הראשון של ווג תחת ניצוחה של אנה וינטור, שמונתה אז לתפקיד העורכת הראשית של המגזין. הסטיילינג השנוי במחלוקת ופורץ הדרך בזמנו, הצליח לגרום אפילו לאנשי ההדפסה להרים גבה ובהמשך גם להרים את שפורפרת הטלפון לפני הדפסת הגיליון רק כדי לוודא שלא מדובר בטעות. השער הסנסציוני (שצילם פיטר לינדברג) נכנס למאגר הדימויים האייקונים של עולם האופנה והפך את דה דודזל לאגדה בעודה בחיים, הרבה לפני ש"סטייליסט" הפך ממקצוע, לכת ולבסוף לקלישאה.

במהלך תקופתה בווג, עבדה דה דודזל לצד צלמים מובילים כדוגמת ריצ'רד אבדון, ארבינג פן, מריו טסטינו וסטיבן מייזל, איתו פיתחה קשר עמוק ומערכת יחסים מיוחדת. "כשאני עובדת עם מייזל, אנחנו נותנים זה לזה כל מה שיש לנו", אמרה על הקשר בינה לצלם בראיון לווג. במשך שנות השמונים והתשעים סייעה דה דודזל להגדיר את ה"לוק" של דוגמניות-על כדוגמת לינדה אבנג'ליסטי, כריסטי טרלינגטון, נעומי קמפבל וקלאודיה שיפר, שכונו אז "גלאמזונות". אופנת הגראנג' והמינימליזם של שנות התשעים, לא היו כוס התה של דודזל, שהמשיכה למרות זאת בשלה ולכן גם בלטה בחריגותה על רקע נוף אותה התקופה. "אני שונאת עצב, אני אוהבת לעשות כיף!", אמרה בראיון לווג בהקשר זה.

עוד ראיון - כי כשמדברים על קרלין; אין דבר כזה "יותר מידי"

קרל לגרפלד (שאנל), אזדין אליה, ג'אן פול גוטיה, אנה מולינרינרי, דיור הם רק חלק קטן מהמעצבים והמותגים איתם דודזל עבדה ושיתפה פעולה במשך השנים וגם כיום בקמפיינים ותצוגות אופנה. מעצבים כדוגמת דין ודן מהמותג "דיסקוורד", המעצב אדי ברגו והמותג האנגלי "ג'וזף", הקדישו לדה דודזל קולקציות שלמות. המעצב ג'רמי סקוט, בדומה לאלאיה (שאת בגדיו היא לובשת מאז 1981), הפך לאחד מידידיה הקרובים ביותר, והיא עובדת בצמוד אליו בכל הקשור לסטיילינג של הקולקציות, הקמפיינים והתצוגות עבור אדידס, המותג שלו, ולאחרונה גם עבור המותג מוסקינו, בו הוא משמש כמעצב הראשי החל מהשנה שעברה. פרט לכך, היא גם מלבישה כוכבות פופ לוהטות כדוגמת ריהאנה, מילי סיירוס וקטי פרי, שפיתחו גם הן חיבה עזה לעיצוביו הצבעוניים ומלאי ההומור של סקוט. דה דודזל ממשיכה בעבודת סטיילינג אדיטוריאלית עבור מגזינים מובילים, כדוגמת V, W, ווג, INTERVIEW ולאחרונה גם החלה לשמש כעורכת האופנה הראשית של מגזין LUCKY. את הבגדים, אגב, היא מקפידה לבחור בעצמה, "אני צריכה לגעת בבגד... אני עדיין מתרגשת מפריט של H&M באותה מידה שאני מתרגשת מפריט של הרמס", אמרה בראיון לניו יורק טיימס.

J'ADORE

בתוכנית שלה, "J'ADORE", בערוץ היו טיוב של World of Wonder, היא חולקת לא מעט מעולמה הפנימי העשיר עם מעריצים נאמנים וחובבי אופנה ומעורר בהם השראה אין קץ. זירת מדיה חברתית נוספת עליה דה דודזל הסתערה בהצלחה כבירה היא האינסטגרם וחשבון הפופולארי מונה קרוב ל-60,000 עוקבים, ובמילותייה שלה: "Ça me rend me dingue! I LOVE, I LOVE".

תצוגות האופנה לקיץ 2013 מניו יורק ושאר אירועי השבוע

השבוע נקלעתי לאחד הרגעים האלה, בהם אתה מרגיש עד כמה דל עולמך ועלובים הם חייך. מה גרם לי להרגיש כך? המחשב שלי שבק חיים וסירב להראות כל סימני חיוניות. מיד צפה האמת לגבי התלות שלנו בעולם המקוון, הבריחה שלנו למציאות אלקטרונית והעדפתה על פני החיים בעולם האמיתי. קבצים, תמונות ומסמכים- הפכו בעולם המודרני לקניין היקר ביותר שברשותנו וסביר להניח שהמחשב האישי הוא הפריט הבודד שרבים היו בוחרים להציל מביתם, אילו היה עולה בלהבות. כמובן שכל זה קרה בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק, התקופה העמוסה ביותר עבור חובבי האופנה. מיד מצאתי את עצמי מנסה לגשש בין שפע של מכשירים אלקטרוניים אחרים בתקווה לקבל מנה של "פאשן"- באייפון, במיני לפטופ של ספי או במחשב הנייח של אחותי- אבל אף אחד לא יכול היה להחזיר לי את התחושה הנוחה וההנאה שהייתי מקבל מהשימוש במחשב שלי, זה שכבר התרגלתי אליו.

(טכנולוגיה- צילום מקלדת דרך אפליקציית קליידוסקופ באייפון)

למזלי, לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי להישאר מעודכן בשבוע האופנה. למעשה, אי אפשר היה להוציא את הצוואר מהמיטה השבוע מבלי שיוטחו בפרצוף המחובר אליו, אינסוף עדכונים ומראות מהתצוגות עצמן או מאחורי הקלעים שלהן בניו יורק. אם פעם הינו צריכים לפשפש בStyle.com בתקווה לזכות בהצצה חטופה משבוע האופנה שהיה מתנהל בשקט תעשייתי, הרי שהיום לא קיימת אף צורה של מדיה עיתונאית או חברתית שאינה מוכתמת בענייני היום הקשורים בו. הFeed של הפייסבוק או האינסטגרם, הטמבלרים והטוויטר, הפינטרסט והפוליוורים, היו מלאים כולם בעדכונים שוטפים על כל הגיג או פיסת בד שהייתה קשורה לשבוע האופנה. רכילות מאחורי הקלעים, מהשורה הראשונה, מהמסלול, תמונות המתלבשים שדרכו על כל לבנה ממדרכות ניו יורק, סרטוני תצוגות, ראיונות ועוד- אפשר את הכל ניתן למצוא ברשת.

(עדכון בזמן אמת- מתוך האינסטגרם של מירוסלבה דומה)

גם אופנת הרחוב, כתופעה, יצאה מכלל שליטה וניכרת אינפלציה רצינית בתחום. עורכי האופנה נאלצו לדדות העונה ברחובות ניו יורק, שהיו עמוסים לעייפה באנשים לבושי בגדים מוזרים ובצלמים חובבניים שמנסים לתפוס את הלוק ה"ייחודי". כך, ניתן היה להיתקל בתמונות של ביל קנינגהם מצלם את מירוסלבה דומה מצלמת אותו מצלם אותה- לצד תמונה של שניהם ביחד מבעד לעדשתו של צלם שלישי. ורק גרייס קודינגטון, סירבה להיקלע למרוץ העכברים הזה ונצפתה רושמת הערות על ספר הביוגרפיה עב הכרס וכתום הכריכה שלה, בזמן שהייתה ישובה בשורה הראשונה בתצוגות האופנה (או שאולי היה מדובר במחברת מתוחכמת...). עומס המידע היה כה מעיק עד שרבים מאסו בשבוע האופנה עוד לפני שהוא הספיק להתחיל (ובל נשכח את "Fashion Night Out", שנחגג בניו יורק ערב לפני שהושק שבוע האופנה). אך עם זאת, היות והמעמד המחייב, כוח ההרגל או הקווים האובססיביים באישיותי, המשיכו עדיין לעורר בי את הכמיהה והצורך לעוד ועוד מידע- ובלבד- שיהיה עדכני ו"און ליין".

(צללים- אנה וינטור צופה בתצוגת קיץ 2013 של מרק ג'יקובס)

(המאחור של המאחור- גב הדוגמניות מאחורי הקלעים בתצוגה של אלכסנדר וואנג)

דיאן פון פירסטנברג היא דוגמה למעצבת שלא הסתפקה בחשבון אינסטגרם, עמוד פייסבוק או לוח פינטרסט ולקחה את "החיים און ליין" צעד אחד קדימה. מבלי לשאול את רצונו של אף אחד מאיתנו, הכניסה פירסטנברג את כל העולם לעולמה האישי שלה- כשלבשה את משקפי המצלמה החדשות של גוגל וצילמה את יום התצוגה. החומרים, נערכו בהמשך לסרטון You Tube המשקף את כל מה שעבר על המעצבת באותו היום, כולל המראות שהקליטו משקפי המצלמות שהרכיבו הדוגמניות בסרט ניתן להתרשם מההשקפה המיוחדת (והבריאה, ראוי לציין) של פירסטנברג על החיים ולזכות בכמה טיפים של חוכמת חיים מפי לא אחרת מאשר נשיאת אירגון המעצבים האמריקאים. אבל כל האור והנצנוצים הטכנולוגיים האלה, רק מסיטים את תשומת ליבנו מהדגמים, שהיו מסחריים ולא שונים מהעונות הקודמות: פלטת צבעים מתקתקה ומגוונת, שמלות והדפסים גיאומטריים. ואם כל הנ"ל לא הספיק על מנת לגרום לכם להרגיש שמדובר ב"תוכנית ריאליטי של ממש", יומיים לאחר התצוגה, הודיעו על הדחתו של המנהל האומנותי במותג של פירסטנברג, איוון מיספלר.

(DVF + GOOGLE GLASSES, NY FASHION WEEK 2013)

אלכסנדר וואנג, שהיה בין המציגים הראשונים בשבוע האופנה, הציג קולקציה שלמה בשחור ולבן עם נגיעות של דוגמאות קרוקודיל וזברה. חולצות לבנות גבריות בגזרת אוברסייז, לעיתים עם רוכסן בקדמתן, שנלבשו כשמלות או טוניקות רחבות, לצד מכנסיים ושמלות עשויות מטלאים שחוברו באופן רופף על רשת שקופה ונראו כאילו צפו על גופן של הדוגמניות. את המראה השלימו מעילים נוקשים וסנדלים עשויים ארבע רצועות שהקיפו את השוק באופן מרווח עד גובה הברך. העובדה כי העתיק שניים מהאלמנטים המוצלחים ביותר בקולקציה שלו ממעצבים אחרים, כמעט ולא הספיקה להפוך אותה לפחות נחשקת ממה שהייתה. את השמלות עם רצועות הבד המרחפות העתיק וואנג, על פי החשד, מקולקציית החורף 2012 של המעצב דיון לי ואת הסנדלים מקולקציית קיץ 2012 של טופי דיוק. גם השביל שחצה את שערן של הדוגמניות בתצוגה וכוסה ברצועת עור, יתכן שעוצב בהשראת האמנית הצרפתייה מישל למי, רעייתו של המעצב ריק אוונס.

(Alexander Wang Spring 2013)

הדגמים המורכבים שהצעיד ג'וזף אלטזורה על המסלול נראו נאמנים יותר לסגנונה של דמות אופנתית אחרת יותר מאשר לסגנונו של המעצב. מהתבוננות בקולקציה ניתן לטעות ולחשוב כי הבגדים נלקחו מארונה הפרטי של קרין רויטפלד, שהשיקה בערב התצוגה את המגזין החדש שלה. דפדוף בלוקבוק הזה של אושיית הסטייל הבלתי מעורערת (שהספיקה לעלות 5 ס"מ בהיקף המותן מאז נהייתה סבתא והתחילה לרקוד בלט) יעזרו לכם אולי להבין על מה אני מדבר. Rag & Bone שיציגו את הקולקציה שלהם פעם נוספת גם בשבוע האופנה של לונדון בשבוע הקרוב, דבקו בצבע הכתום הזרחני שהופיע כבר בקיץ הקודם, אליו נוסף העונה גם ירוק המרקר והם שולבו בשמלות או מעילי פורקה דקים. יחד עם זאת, גוונים שלווים יותר כמו לבן, תכלת ושחור, היו אלו שבלטו בקולקציה והפכו אותה להרמונית. המלתחה הניו יורקית והפרקטית שהציע הצמד, הורכבה משכבות של חולצות מכופתרות וגבריות שנלבשו עם מכנסונים מעוטרי תחרה, חצאיות או מכנסי עור ארוכים וג'קטים באורכים משתנים.

(Altuzarra Spring 2013)

ג'יסון וו בחר לאתגר את הסגנון המזוהה עימו ותיבל את התחרות העדינות ושמלות הערב האציליות שלו במעט S&M על ידי שילוב רתמות ורשתות, דבר שהפך אותם כמעט ללא לבישים עבור מישל אובמה, מעריצה מספר אחת של המעצב. אוליבייה טסקינז, נשאר לעומתו נאמן לעצמו בלבד, כשהחליט כי שערן של הדוגמניות שילבשו את הדגמים שעיצב עבור המותג "Theory", יעוצב בדיוק כמו שיערו החדש שלו. המעצב הבלגי שהחליט לאחרונה לקצוץ את שיערו הארוך לקארה, טען כי לא מדובר במשבר וכי היה בכוונתו לעשות זאת בעבר, מיד לאחר שעזב את משרת המעצב הראשי במותג הצרפתי "נינה ריצ'י", אבל פחד ש"אנשים יתחילו לדבר". על פי טסקינז, הרכוש היקר ביותר שנמצא ברשותו הוא גופו שלו והמותרות האולטימטיביות שלו היו שיערו. העובדה כי החליט לוותר על חלק ניכר מהמותרות האישיות שלו- לא הפריעו לו לעצב קולקציה מינימליסטית, שהתאפיינה בגזרות בסיס עם מידה של תחכום אך עושר עצום של טקסטורות וטקסטילים מיוחדים. התספורת החדשה הספיקה בחודש האחרון להפוך לטרנד לוהט, על פי הדיווחים של "ווג און לייו".

(מימין למעלה- אוליביה טסקינז הפינאלה של התצוגה שלו עבור Theyskens' theory, דוגמנית מתוך התצוגה, האנה גאבי אודיל, קארן אלסון, לילי קוונג ומרגריטה מיסוני. למטה- מאחורי הקלעים בתצוגה)

קולקציית קיץ 2013 של אוסקר דלה רנטה, שחוגג השנה את גיל 80, הייתה הדבר האמריקאי שהגיע הכי קרוב להוט קוטור פריזאי (אחרי הכל, הנ"ל התמחה בצעירותו אצל פייר בלמן). שמלות קוקטייל, שמלות נשף וחליפות חצאית מעוטרות ברקמות ועבודות חרוזים מרהיבות ומורכבות (שנראו די מינימליסטיות יחסית לפוטנציאל שבקרבן), הופיעו גם העונה והן ישתלבו בלי בעיה במלתחתה של כל אחת מבין נשות החברה הניו יורקיות שנמנות בחוג הלקוחות של המעצב. ועם זאת, לחיכה של כתבת הניו יורק טיימס קטי הורין, הם לא היו ערבים. הורין ביקרה את הדביקות המוגזמת והראוותנות של דלה רנטה וקראה לו "נקניקיה". דה לה רנטה לא נשאר חייב והראה לה מי בעל האון וההון, כאשר פרסם מכתב תגובה במודעה שקנה בניו יורק טיימס (העיתון בו היא כותבת). במכתב הוא מגנה את הביקורת האישית שלה כלפיו וקורא לה המבורגר בן 3 ימים. הורין, שהורחקה בעבר מתצוגתו של המעצב והוחרמה על ידי מעצבים נוספים כמו ארמני, דולצה וגבאנה, הלמונד לנג וקרולינה הררה, טענה שמדובר באי הבנה והסבירה שהמונח "נקניקיה" הוא ביטוי שלקוח משפת הסלנג שהייתה נהוגה בקרב גולשים בשנות השישים ומתארת ספורטאי שיכולתו להשפריץ מים גדולה מאשר יכולותיו הטכניות.

(מתוך שבוע האופנה לקיץ 2013 בניו יורק)

ג'רמי סקוט, שזוכה להתייחסות בסיקורי שבועות האופנה בניו יורק בבלוג זה, הרבה יותר מאשר השפעתו היחסית על עולם האופנה, הציג גם העונה קולקציה קונספטואלית, מאתגרת מחשבתית ומרתקת לא פחות מקודמותיה. תחת הכותרת "Arab Spring", צעדו דגמים עמוסים בעיטורי בארוק מוזהבים על רקע שחור או כחול, חליפה ומגפיים גבוהים תואמים עשויים עור פיתון סגול, בורקות טול שקופות או מעוטרות פאייטים, הדפסים מנומרים והדפסי כאפייה. המראות, שלא היו קלים לעיכול, הצליחו לעורר בי את החשש שמא הקולקציה של VERSACE ל H&M, עתידה לחזור לחנויות. אולם למעשה, היה מדובר בקולקציה שנשאה אמירה קונספטואלית ומתיחת ביקורת בנוגע כוחו העולה של העולם המוסלמי וההון העצום (מול הטעם ה"מאתגר") המרוכז בארצות איחוד האמירויות הערביות. כחלק מכך, אגב, משפחת המלוכה של קטאר רכשה לפני מספר חודשים את המותג "ולנטינו" והיא גם בעלת השליטה בכלבו הלונדוני היוקרתי "Harrods", שהיה שייך קודם לכן למוחמד אל פאייד, (אביו של דודי אל פאייד, בן זוגה של הנסיכה דיאנה, שנהרג יחד איתה בתאונת הדרכים).

(Jeremy Scott spring 2013)

הבגרות, התחכום והמינימליזם הזני (שהזכיר את הידר אקרמנן) בקולציה של האחיות אולסן ל"The Row" , ראוי לציון בסיקור מסוג זה, כמו גם החלקלקות המרעננת של המותג "בלסטף" (שהציגו לראשונה בניו יורק). שתי קולקציות נוספות שבלטו השבוע היו זו של צמד המעצבים למותג פרוהנזה סקולר (ופס הקול המשובח של Fatima Al Qadiri) וזו של האחיות לבית רודרטה (לרבות הדפסי המוח שעל חלק מהדגמים ומוטיב ימי הביניים). הטענות כי הקולקציות הללו הושפעו יתר על המידה מעיצוביו של ניקולה גסקיר עבור בלנסיאגה, לא גרעו מהן במאום ורק הוסיפו לכבודו של גסקייר, שכן מעצבים גדולים מטבעם, משפיעים על הקולגות שלהם, מעצבנים את מבקרי האופנה בתצוגות שלהם ומאתגרים את טעמם של לקוחותיהם (עיין ערך, אוליבייה גסקייר, אוסקר דלה רנטה וג'רמי סקוט).

(פרוהנזה סקולר, קיץ 2013- בגלל פס הקול של פטימה אל קדירי)

עבור מי שרוצה לקבל את מירב האינפורמציה בצורה מרוכזת וברורה ומעדיף לקרוא רק את השורה התחתונה- פסים, קוביות וטלאים, הדפסי נופים גרפיים, מוטיבים הודיים, שנות השישים, שסעים כפולים בחצאיות (שסע לכל רגל), תחרות גופרה עבות, עורות פיתון צבעוניים, ירוק רעל, שמלות עם רוכסן קדמי, סנדלי גלדיאטורים, אלמנטים פטישיסטים ופלטת הצבעים הזו- היו הטרנדים שהכתיב שבוע האופנה בניו יורק לקיץ 2013.

נכתב בלית ברירה מהמחשב החדש שלי :/

שבוע האופנה בניו יורק, קיץ 2012

"האמריקאיות ממש למדו איך להתלבש, יש על מה להסתכל", אמרה לי ולחברתי אחת מהיחצניות באירוע השקת מותג הלבשה צרפתי בכיכר המדינה, בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק. מה שיש לי לומר בעניין הוא: כדאי שיאחזו טוב בסגנון הזה, כי איך שזה נראה מכאן, בעונה הבאה העמידו בפניהן מעצבי התפוח הגדול כמה אתגרי סטייל לא קטנים:
עדיין לא ברור כיצד תשתלב פלטת הגוונים העליזה שהייתה פזורה לאורך כל הקולקציות שהוצגו במהלך שבוע האופנה עם אורח החיים הקדחתני והטמפרמנט הציני, הקר והשמרני של הניו יורקרים. צבעוניות עזה של כחול רויאל, כחול בלומרין, כחול פטרול, כתומים, צהוב למונגרס וצבעי פסטל כדוגמת ירוק מנטה, סגול לילך, וורוד מתקתק (כן, הם "שוב אתכם ושוב אתכם ושלום עליכם ועל כל עם ישראל"...) היו צורמים לעין כמעט כמו תצוגת הקוטור של דיור (למעשה, מדובר באותם הגוונים). כתום המרקר הזוהר שבתצוגות של Rag&Bone שימש כאקססוריז ושולב עם צבעים כמו כחול רויאל, תכלת בלומרין ולבן. אותו הכתום, היה לצבעה של חגורת מותן שחתמה יחד חצאית וחולצה באותם הגוונים בקולקציה של פטר סום ומטבעו מירקר את ההקבלה שבין הקולקציות. למרות שיש שיטענו כי מדובר בחזון אחרית הימים, גם אצל מקס אזריה ישבו הכחול והכתום יחד תחת עץ התאנה ונהנו מקולקציה גדושה בכפתנים מפוספסים.

(לחצו להגדלה; מימין לשמאל- אוסקר דה לה רנטה, פרואנזה סקולר, איזק מזרחי, פטר סום, דיאנה פון פירסטנברג, רודרטה, אלכסנדר וואנג, ג'יסון וו)

כמות הפרחים וההדפסים הבוטניים שעל הדגמים השבוע, תפסה את מקומו של טרנד אחר ששמו לא צוין על דפי בלוג זה מעולם מחמת המיאוס, (לא לציטוט: "הקולור בלוקס"). בין אם לאות אבל ובין אם לאות אופטימיות, ציון 10 שנים לאסון התאומים הוביל כנראה מעצבים רבים כל כך, לחלום על פריחת ורדים מלבלבת (פטר סום) או על האור הצהבהב והקורן של החמניות של וון גוך (רודרטי). בהקשר הזה אציין כי הדפסי הפרחים בצבעים הפסיכודליים שעל הדגמים של פטר סום יכלו להיות סמל לעתידה המלבלב של האופנה האמריקאית ולא את אלה שעל המציבה אשר ב"גראונד זירו", אלמלא היו נראים כמו דוגמאות ורדים על בדי ריפוד של ספות משנות ה80. אצל ג'יסון וו, הפכו הדפסי העלים בגווני האפור-שחור-לבן לשיחת היום, אולם מה שהטריד אותי, היו איורי כפות הידיים הקריקטוריסטים בקולקציה שנחתמה במספר שמלות בעלות גזרות טיפוסיות שהושאלו מעולם התפירה העילית. נראה היה כי וו לוקח את עצמו ברצינות ומנסה לספק ללקוחותיו אל זמניות. אולם הידיים השמנמנות הללו שהכתימו לא מעט מהדגמים- הפכו את כל הקונספט לחגיגה של טעם רע. שילוב של הומור זה דבר הכרחי באופנה, אבל למה לעשות זאת על חשבון כרטיס האשראי של הלקוחה? מוטב היה לו להמשיך ולהתרכז במה שהוא יודע לעשות טוב (קרי, שמלות שרד רשמיות לנשות נשיאים שחורות...) ולהתרחק מהניסיון לחקות מעצבים אחרים עם רזומה שופע קולקציות מודפסות בדוגמאות היתוליות (קרי, ג'ילס דיקון).

מוקדש לפתר סום: לא הבטחתי לך גן של שושנים...

קולקציית החורף המוצלחת של אלכסנדר וונג כנראה הכניסה אותו למירוץ מטורף בדרך להמציא את עצמו מחדש. אין ספק שבשלוש השנים האחרונות, הפך וונג, 27, לאחד המעצבים הנחשקים ביותר בתפוח הגדול. הלחץ הסלקטיבי והמרדף אחר שביעות רצונם של הלקוחות, המשקיעים והאימא הטיוואנית שלו (שכיוון שמדובר במשפחת מהגרים, אפשר לראותה ככל אימא יהודיה כשרה גם למהדרין), היה ההשראה לקולקציה. החיים בקצב המהיר של העיר הסואנת קיבלו יצוג בשערן הרטוב של הדוגמניות ובקסדות הפרחוניות שנשאו בידיהן, דוגמאות נצנצים על חולצות פוטבול מטול לבן, מעילי אנורק צבעוניים וחליפות מכנסיים צמודים עד הברך, היו דרכו להמחיש את הרעיון של חיים בעלי קצב מהיר במטרופולין המודרני. הרשתות השחורות (שהופיעו גם אצל Rag &Bone, דרק לם ובאאוטפיט של און טיטל, אותו שלבשה ג'יובנה בוטגויליה בדיוק כשעזבה את תצוגה זו) מעל לבגדים צבעוניים היו נקודת המפתח בקולקציה (לפחות מבחינת המבקרים הקשקשנים). הצעת ההגשה של ונג לטרנד המתהווה הזה לא הצליחה לקלוע לטעמו של כותב בלוג זה: הדוגמניות צעדו על המסלול כשידיהן טחובות בתוך כיסים במכנס ברמודה מרושת ונראו כאילו נכלאו מתחת לאופנוע דוהר שהתרסק על אחד מבתי הכלבו בשדרה החמישית.

מיקל קורס התגלה לצערי גם הוא כאכזבה. הקולקציה שעיצב הייתה ברוח הספארי, אך לא מהאספקט של אנשי העולם המערבי הנוסעים לביקור אקזוטי בסוואנה, אלא יותר כמו אנשי העולם השלישי המבקרים בשמורת טבע שכנה... קורס אומנם מצטיין הרבה יותר בקולקציות החורף שלו כבדרך קבע, אולם הפעם, הרישול שבחירור המכוון של עליוניות קשמיר, האקראיות שבשילוב בין טלאים עשויים עורות שונים בטוניקה רחבה והיעדרו הבולט של הזוהר (הגלאמור) הקורסי המזוהה איתו- הדהדו מהמסלול. כל מה שנותר הוא דוגמניות עם אביזרים גסים וגרוטסקים: תיק שליח מקנבס עם רצועת קרוקודים עבה, חגורות רחבות או סנדלי גלדיאטור מגושמים המגיעים עד הברך. המכנסיים המגוהצים מקולקציות קודמות, פינו את מקומם לדגמ"חים מוכתמים רחבים ומרושלים, חולצות בטיק זרוקות וחסרות סגנון או עליוניות פונצ'ו בצבעי הזית. אין ספק שקורס החל את השנה ה31 שלו בעיצוב אופנה עם רגל שמאל ומעט מאוד דגמים מוצלחים (בניהם בגדי הים, מעיל מעור פיתון, שמלה מודפסת הדוגמת זברה וכפתן מנומר).

חיבתי העזה לג'רמי סקוט, כמעט והביאה אותי להכריז על תת-מדור- דו- שנתי- חד עונתי, שכולו מוקדש למעצב השנון והמוכשר הזה שמוצא את עצמו, מדי עונה, כחלק בלתי נפרד מסיקור שבוע האופנה בניו יורק (אולם בשל אילוצי עריכה, נאלץ לפצוח ולהתחיל את מדור זה רק בעונה הבאה..). אצל סקוט, הבגדים הם אף פעם לא מה שהם נראים, אלא משמשים כשופר לאמירה או רעיון שהמעצב מנסה להעביר לצופה בהם. אפשר לקרוא לזה אופנה קונספטואלית, אולם בניגוד גמור לעבודותיהם של מעצבים אחרים הזוכים לתואר זה, לרבות חוסין שלאיין, מקווין או ויקטור וראלף, והפכו שם נרדף לג'אנר, סקוט הוא המיצוי הטהור של אותו הרעיון, כלומר סוג של הפשטה שלו; וכפי שזכור לכולנו- פשוט הוא למעשה אותו המורכב לאחר שהוסר ממנו כל העודף והמיותר.

לא אכביר בסופרלטיבים על האינטליגנציה וההומור הגלומים בדגמיו של המעצב ומוסווים היטב מתחת למעטה טראשי/זול ואגש ישר לקולקציה: את רוח הקאנטרי והסגנון האמריקאי הדרומי שהקרינו הדגמים היה ניתן כנראה להרגיש גם לאחר הסנפת הספרי שהחזיק את שערן הנפוח והזהוב או הוורוד של הדוגמניות בתצוגה: הוא נאסף לשתי צמות והזכיר את דולי פרטון (לאמריקאים הוא הזכיר את ההלי ביליז... אבל אין לי מושג מה זה). אוברולים מג'ינס דהוי, עליוניות בגזרות מחוכים לגברים ולנשים או מכנסי בוקרים נטולי המפשעה עשויים עור עם דוגמאות הפרה בדווני שחור, לבן וורוד נראו כאילו נלקחו מסרט העוסק במעשייהם של פלוני ואלמונית בערמות בחציר שבחווה מבודדת- אי שם בטקסס. הדפסי משקפי שמש על רקע דוגמאות ורודות או קקטוסים פאליים ירוקים על רקע כתום זוהר היו מפגן ההדפסים מבית סקוט לעונה הנוכחית. חזיות וניל שולבו עם חצאיות מיני, חליפות פרינג', צבעים מטאליים ואנדרי פג'יק שמרו על הקלילות שבתצוגה היחידה בשבוע האופנה בניו יורק שלא לוקחת את עצמה ברצינות, בכלל.
הכל נראה כל כך זול, עד ששוכחים את העובדה כי למעשה, אנשים אמורים ללכת בבגדים הללו- נקודה שרק מעצימה את האירוניה והלעג לעם האמריקאי. כך, בשלב מסוים הופכים העיצובים של סקוט מבדיחה על מישהו לבדיחה בפני עצמם. אין ספק לכך שהם ראויים ביושר לתואר "קונספטואלים".

ג'ולין- פעם הייתי בטוח שזה שיר נבואי שג'ניפר אניסטון שרה לאנג'לינה ג'ולי שגנבה את בראד פיט, אבל הגירסה הזו מבהירה שמדובר בטראש אמריקאי אוניברסאלי. עיצוב תלבושות: פרבל גורנג. איפור ושיער: ג'רמי סקוט. תפאורה: אברהם לינקולן ללינקולן סנטר.

עוגות ותפוחים מקורמלים- סיכום שבוע אופנת חורף- 2011/12 בניו יורק

שבוע האופנה בניו יורק הוא לא יותר ממתאבן לא מוצלח המוגש מדי עונה בתחילתו של חודש התצוגות. המסחריות הטרנדית והאופנה ה"בטוחה" שמציעים לנו המעצבים בתפוח הגדול מצליחה רק לעיתים להפוך למרגשת. אבל היום, בתקופה שבה "צו האופנה" הוא "צו השעה", גם שבוע האופנה המנומנם הזה אי שם בצפון ארה"ב מצליח לשאוב לתוכו אנשים. קטי הורין, מהני יוורק טיימס אמרה על כך בגאונותה: "אנשים שהולכים לתצוגות עושים זאת רק בשביל הריגוש שבדבר וההזדמנות לדווח על כך לחברים בטוויטר, ממש כמו שאנשים היו הולכים לסטודיו 54 כדי לאבד את התחתונים שלהם". אני אומר: בשביל אופנה מרגשת, תמיד יהיה לנו את פריז.

(מימין: שמיכות-מיקל קורס, טום בראון, טקון. משמאל: פרוות מהרקות ועד הקרסול-אלטזורה, אלכסנדר וואנג)

אז מה היה לנו: המון פרוות- החל מהרצועות הכרוכות סביב הנעל אצל אלטזורה ועד מוטות המשקפיים אצל אלכסנדר וואנג והמעילים, הפורקה או שכמיות זכו העונה להתייחסות מיוחדת מצד מעצבי ניו יורק. הטקסטיל קיבל את המקום הראוי לו וניתן היה להבחין במפגן של טקסטורות, סיבים, חומרים, פיתוחי בדים ועבודות טלאים ששולבו בקולקציה. הסאטן כיכב שם בגדול, כמו גם התחרות, רוח S'70 וצוארונים גבוהים או מכופתרים. "השמיכות", שבהן דנו בשבוע הגברים מצאו את דרכן גם למסלולי אופנת הנשים בגזרות הקקון של טקון ובדגמים התרמיים של טום בראון. כמו כל עונה, אף סיקור שמכבד את עצמו לא יהיה שלם ללא ההתייחסות לקו המכפלת של החצאית: אם בעונה הקודמת הוא הגיע עד לקרסול, הפעם הוא נעצרה בגובה אמצע השוק. את הדיון במשמעויות האקונומיות-תרבותיות-חברתיות שבדבר, נשאיר לסוזי מנקס. סכמת הגוונים שיצבעו את הקולבים בחורף 2011/12 לפי נתוני חברת פנטון, תכלול את הDeep Teal (כחול בעל גוון ירקרק), Qarry (תכלת אפרפר), צבע הבמבוק (או החרדל) ופטל/Ember Glow- בהם השתמשו בהתאמה 15%, 12.5%, 12% ו11% מהמעצבים שהציגו בניו יורק.

(מימין: דיאן פון פירסטנברג Deep Teal, רודרטה Qarry וצוארונים, ג'יסון וו בבוק ותחרות, פרבל גורנג Ember Glow. משמאל- מאקר ג'יקובס)

הרושם שנותר מהתצוגה של מארק ג'יקובס מסתכם בנקודות שהופיעו על כל פיסת בד רענן בקולקציה וגזרות "הניו לוק" שהודגשו באמצעות בגד ריפוד ירכיים בסגנון ויקטוריאני שנלבש מעל החצאיות. אבל את הרושם האמיתי, הותיר המעצב באמצעות סט התצוגה: קירות אולם התצוגות רופדו בוניל לבן והמסלול היה עשוי מראה שעליה צוירו פסי הפרדה. החשבון: כמליון דולר! אם חשבנו שפסל האריה שהציב קרל לגרפלד במרכז קולקציית הקוטור של שאנל לפני כמה עונות היא מגלומניה לשמה, גילינו הפעם שהוא חולק את "תאו המרופד" עם עוד כמה חברים... מקורות המימון הם כמובן תאגיד LVMH והשאלות העולות הן מה יוצא לכל הנוגעים בדבר ממפגן הכוח והיכולת הזה מעבר להיותו טיעון התומך בטענה של הורין? ומדוע הופכת האופנה לשולית בכל הסיפור?

(Buttercreamish & Poodley-מתוק אבל ממש לא דביק, איזק מזרחי)

אייזק מזרחי היה ה"זק פוזן" של האופנה האמריקאית בשנות ה90 המוקדמות, תקופה שבה להתאים נעל לתיק ולק לאודם היה ה"בון-טון". בתחילת העשור הקודם, הוכנע מזרחי ע"י משברים כלכליים וכך גם קו הסמי-קוטור שייצר. היום, רבים מכירים אותו בזכות הטוקשואו שהנחה ומזהים את עיצוביו הודות לקולקציות שעיצב עבור ליז קלייבורן וטארגט. העונה, הציג מזרחי קולקציה שהייתה כמו "בונבון בחתונה מרוקאית", השמלות שעוצבו ברוח מינימליסטית בתוספת אלמנטים גרפיים כמו פפיונים מוגזמים ושרשראות עיטורי בארוק ברוח מודרנית. הדגמים הוצגו לצד עוגות 3 קומות שעוצבו ברוח השמלות. כלבי הפודל שנצבעו גם הם בגוון הבגד, היו תוספת שהזכירה את הקסם הזול של שנות ה80. העיצובים עצמם: מכנסיים צרים באורך הקרסול, שמלות שיפט בנפחים מעניינים עשויות מבדים מרופדים ומעילי פרווה בצבעים בוהקים, כולם אלגנטיים ומלאי חן. רק דמיינו כמה נפלא יהיה אילו המארחת של מסיבת הקוקטייל באפר-איסט סייד תופיעה לבושה בשמלה שתואמת העוגה שתואמת את הפודל...

(אמריקנו- מימין מיקל קורס, משמאל דונה קארן)

העתקות הפכו לאחרונה ל"מטבע העובר לסוחר", או יותר נכון "גזרה גנובה העוברת לתדמיתנית ולעוד תדמיתנית ולעוד תדמיתנית"...דיאן פון פרסטנברג עשתה איב סאן לורן מהתקופת ריב גוש וטבלה במעט ג'וצי ולואי ויטון מהעונות האחרונות, דונה קארן (שהפתיעה אותי לטובה) כיבדה באמצעות הקולקציה שלה את העיצובים של אלבר אלבז ללנוון, ממש כפי שעשה דרק לם בכמה מהשמלות שהציג ומקס אזריה רכב על השראת הסייסות של הרמס. הקולקציה של אלכסנדר וונג (שהייתה בין המוצלחות השבוע) התכתבה עם קולקציות של טום פורד לג'וצי מחורף 2001, 2002 ו2004 ואילו השפה החדש של פרבל גורנג (שהורין מספרת כי הצפייה בה הייתה כמו לקבל משב רוח חם היישר אל הפנים, מאדם שמעולם לא פגשת קודם) דיבר בדיוק באותו הניב של זק פוזן. מיקל קורס שחגג 30 שנה של עיצוב, יצר כרגיל קולקציה שהזכירה לכולם כיצד הפשטות שבעיצוב הספורטיבי שלו מיקמה אותו בראש המעצבים הוותיקים בניו יורק. שנות ה70 והימים בהם עיצב בסלין, לא פחות מהקולקציות האחרונות של פובי פילו לסלין (בעיקר חורף וקיץ 2010)- השתקפו כולם מבעד לדגמים

(ג'רמי סקוט כינה את הקולקציה שלו "Candyflip", מילה המתייחסת ללקיחת אקסטזי וLSD ביחד ע"פ תרבות הרייב של שנות ה90)

עבורי, כוס המים שהוגש לאחר הנגיסה מהתפוח המקורמל והדביק שניתן לכנותו "שבוע האופנה בניו יורק"- הייתה התצוגה של ג'רמי סקוט. סקוט יוצר מדי עונה דגמים האוצרים בתוכם מחאה, בגדים שמעבר להיותם כסות עליונה לגוף, משמשים כערוץ להעברת המניפסט של המעצב. הקונספטואליות והשנינות של סקוט גורמים לי לאהוב אופנה לא פחות מאשר המורכבות, היצירתיות ודקדקנות שבבגדי הוט קוטור (למרות המרחק בין שני הז'אנרים). העונה, בחר סקוט להעמיד בספק את גיבורי התרבות שלנו: שמלת פייטים עם סמל הS של סופרמן הוחלף בסימן שאלה, הסמל הרשום של "קוקה קולה" הפך לכתובת "GOD" שהודפסה על פוטר גברי או שמלת מיני אדומה. הגראנג' הטראשי של שנות ה90 כרגיל גם הוא היה שם ואפילו "קלולס", קפצה לומר שלום דרך כמה בגדים. דגם מהקולקציה של פראדה לקיץ 2011 קיבל במכוון ראינטרפרטציה זולה ברוח המנגה היפנית, כולל פרוות שועל בצבע זרחני שנראתה כמו בובת ילדים (אזכור לזנבות השועל מאותה הקולקציה של פראדה שהפכו לטרנד לוהט עוד בטרם הגעתם לחנויות). גם קולקציית "מארק של מרק ג'יקובס", D&G, קסטלבלז'ק ואפילו ג'ילס דיקון- כולם קיבלו מחווה גרוטסקית שיצרה אמירה בוטה ומשעשעת.

אם נסכם, אייזק מזרחי הפך את הקיטש הטראשי שב"מצ'י-מץ'" למשהו שלגמרי הייתי מאמץ, סקוט הצליח להפיק הרבה משמעות בחוסר מקוריות, דונה קארן עשתה נפלאות למרות שהשאילה רעיונות והרפרנסים אצל מיקל קורס לא הצליחו להרוס.

מי בא לזארה? שמעתי שהגיעו העליוניות עם איורי הקופים והבננות.

לחגוג את האהבה לאופנה.

מגוכך, וולגרי, גרוטסקי אבל מ-ד-ה-י-ם, הן המילים העולות במוחי אחרי צפיה בתמונות התצוגה של Jeremy Scottלחורף הבא, שנערכה אתמול בניו יורק. סקוט, יצר קולקציה שהכילה אזכורים לרבים ממעצבי האופנה בעלי השמות הגדולים. אפשר לומר, שממש לכבוד חג האהבה, שנחגג בתחילת השבוע, המעצב תפר קולקציה מיוחדת לאוהבי אופנה.
בקולקציה: מעילי הפרווה עם בשילוב עור וסרט קשירה או שמלה עם פפיון ענק מאחור וכמובן הסמוקינג, דגמים איקונים המזוהים עםYSL, קריסטלים ציבעוניים הודבקו בגסות למגפיים שתיפסו אל מעל הברך ודוגמאות צלב צבעוני היו המוטיבים שיצרו את הקונוטציה לאלה שעיצב קרל לגרפלד לשאנל בשנות השמונים- תחילת התשעים. חזיית החרוטים של ג'אן פול גוטיה גם היא זכתה לכבוד הראוי לה כמו גם דוגמאות של ויטראזים, דסקיות זהב שהודבקו על בגדים, צלבים על בד קטיפה ופריטי עור רבים היו האלמנטים שבהשראת גיאני ורסצ'ה המנוח.גם דוגמאות של צלליות נשים שנראו כאילו נחתכו ממגזין, עשויות קרטון בקנה מידה אמיתי של דוגמנית שולבו בחגורות הדוגמניות.
למרות כל השמות הגדולים, ש"רוחם" עלתה בין שורות הקולקציה, היה בה גם יצירתיות, חדשניות, הומור ורוח טובה המאפינים את יצירותיו של המעצב הוירטואוז הזה. אהבה אמיתית לאופנה, היתה עמוד התווך של הקולקציה. ואם האמירה היתה לא מספיק ברורה, המילים "Fashion" או " "Style" היתה שרוגה על שמלות העטלף בקולקציה ונגלתה כאשר הדוגמנית פרשה את ידיה. (ורסצה, קרל לגרפלד, שאנל, גוטיה ועוד זכו למחווה יצירתית)

הדפס של כרטיסי אשראי מוזהבים על שמלות וג'קטים מסאטן היו האמירה הכלכלית, בהמשך לתיק שעיצב סקוט ל" Longchamp" בצורת כרטיס אשראי עם דיוקנו של המעצב במרכז. דוגמת ברקוד גם היא הודפסה בענק על אחד הסוודרים הגבריים. איור בצורת מטרה עיתר שמלת מיני מסאטן. אולי רצה סקוט לומר בכך שהמותג או הבגד הפך למטרה- מוקד לסגידה או הערצה, תגית המעידה על עושר וטעם בזכות המותג עצמו ולא האדם הלובש את הבגד.

Jeremy Scott Rocks!Literally!

אם כבר בפלינסטונס עסקינן, אי אפשר להתעלם מתצוגתו של ג'רמי סקוט. את הקולקציה שהציג, ניתן לתאר כמפגן ראווה של מחסן תחפושות. (נישבע לכם, התצודה הזו התרחשה היום בשעה 10 בבוקר, לא ידעתי עליה כשכתבתי את הפוסט הקודם...). תקופת האבן ודמותה של ווילמה ופרד קדמוני זכו לתחייה מחודשת: באופן בנאלי, ישיר ונטול רמיזות- סקוט העלה על המסלול דוגמנים ודוגמניות לבושים בדים בצבעי צהוב ניאון, כתום, ירוק או ורוד שעליהם הדפסי חברבורות ואימרת זיגזג בקצה השמלות הקצרצרות או מחוחים ובגדי ים סקסים- "חייתיים". ממש כמו בסרט מצויר.
אחת הדוגמניות אפילו עלתה לבושה בבגד גוף כתום עם הדפס מנומר וזנב שהוצמד לישבנה- מה שיצר את מראה הטיגריס שאופו נהג פרד קדמוני להשליך מחוץ לבית האבן שלו ושל אשתו. פרוות ציבעוניות, ג'ינס ועור שנראו כאילו קרועים לגזרים הוסיפו לתצוגה ההומוריסטית והמשעשעת הזו. נעלי ספורט צבעוניות עם כנפים שנראו ככנפי פרפר-אותן נעלו הדוגמנים הדגישו את העובדה שאפשר להמריא רחוק מאוד על כנפי הדמיון. עצמות פלסטיק שולבו בתסרוקות ובנעלי עקב תואמות. חוש ההומור והיצירתיות הבילתי נילאים של המעצב חוזקו ואומתו ע"י הסיסמה שהייתה מודפסת על אחת החולצות: "Your cave or mine?".