עולמות מתנגשים

לפני מספר ימים, ביקרתי עם חברתי ספי ארליך, בלוגרית וותיקה ומוערכת, בערב הפתוח של מוזיאון תל אביב, בחסות חברת "קסטרו". עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו ואחרי התעדכנות קצרה זה בחייה של זו, התפננו לדון בעניינים אחרים שברומו של עולם. בעת שטיילנו באחד מחללי המוזיאון בו הוצגו ציורי שמן מסוגננים של שטיחים פרסיים מעוטרים באורנמנטים בצבעי אדום עז, שאלה אותי ספי אם ראיתי את הפקת האופנהשצילמו בבי"ח אברבנאל. מיד עניתי שלא תוך שאני נדהם למשמע אוזני, לא רק מהדבר עצמו אלא גם מהעובדה שלא שמעתי על כך. להגנתי אציין כי העבודה במחלקה הפסיכיאטרית לנשים בבי"ח תל השומר ב4.5 השנים האחרונות הותירה לי מעט מאוד זמן להתעסק  באופנה.

לאלו מבניכם שאינם מעודכנים, במקביל לכתיבת כתבות אופנה, סטיילינג למגזינים וניהול בלוג זה, הספקתי לסיים 7 שנות לימודי רפואה. בדיוק לפני כחודש סיימתי עוד 4.5 שנות התמחות בפסיכיאטריה. עכשיו, אני רופא מומחה, מתפקד כסגן מנהל מחלקה פסיכיאטריה א' בביה"ח תל השומר, שהפכה להיות חלק מרכזי בחיים שלי, ובלית ברירה, הותירה מעט זמן ופנאי רוחני או נפשי לנבירה בחדשות, תמונות, סרטונים ושאר ירקות אופנתיים, בטח שלא כתיבה על אופנה.

אבל דווקא הסיפור על הפקת אופנה בבי"ח פסיכיאטרי, לכאורה מקום שבו נפגשים שני עולמות בהם עסקתי בשנים האחרונות, הותיר אותי מזועזע. כיצד הסכימו הרופאים שאמורים לטפל במסירות ולשמור על המקום המרפא אליו פונים אנשים בעיתות המצוקה והמשבר הגדולות בחייהם? מדוע הסכימו נציגי משרד הבריאות להפוך מקום אישי ופרטי כל כך עבור מטופלים רבים לשטח הפקר המופקד בידי אנשים זרים במטרה לקדם עניינים שטחיים? כיצד ניתן להפקיע מחלקה פסיכיאטרית, המגלמת בחובה כל כך הרבה משמעויות, לרוב כואבות, עבור כל כך הרבה אנשים לטובת שימוש ציני וקידום בגדים? מדוע להפוך מסגרת טיפולית ללא יותר מאשר תפאורה סטרילית עבור מגזין אופנה אינטרנטי קיקיוני?

במהלך ההתמחות שלי במחלקה הפסיכיאטרית, נחשפתי לאינספור סיפורים כואבים של מטופלות (ומטופלים), ראיתי את הסבל שבהתמודדות על מחלתם, המצוקה שכרוכה באובדן החופש וצורך לשהות במחלקה פסיכיאטרית סגורה, המחירים שגובה האשפוז הפסיכיאטרי, המשברים שנגררים לאחריו והשיקום הארוך והסיזיפי שנדרש לאחר סופו. אינני מבין כיצד ניתן לעשות שימוש כה ציני במקום כל כך טהור עבור המטופלים שלי וכיצד הסכימו אנשי משרד הבריאות ובית החולים לתת לכך יד. יתכן וראו בכך דרך לגיטימית "להנגיש" את ביה"ח הידוע לשמצה לציבור הרחב ולהפוך אותו ל"אופנתי". בתקציר ההפקה נכתב כי ההפקה היא מחווה "לאנשים השקופים". אבל הם אינם נראים בה כפי שהיא איננה רואה אותם, רק הופכת את אתר הטיפול בהם לתפאורה עבור תיעוד בגדים, פרפראזה דהויה ולא מוצלחת.

Nadja Auermann By Helmut Newton 

אופנה חיה וניזונה מניגודים. אופנה טובה היא אופנה הבועטת בטאבו, מאתגרת את המוסכמות ומאפשרת חשיבה מחדש על כל מה שהיה נראה לנו "מובן מאליו". אני עצמי מעריץ גדול של אופנה פרובוקטיבית, אדג'ית, שנויה במחלוקת ואוונגרדית. אני מתרגש כל פעם מחדש מצילומים הפרובוקטיביים של הלמונט ניוטון, שהפך קביים ואיברים תותבים לאירוטיים יותר ממה שניתן היה לדמיין, או מהפקות של קרין רויטפלד, שהפכה נושאים כמו פרווה או הסרט "שוער הלילה" (שעוסק במערכת יחסים בין ניצולת שואה לשובה שלה) להשראה עבור אין ספור הפקות אופנה בעשר השנים בהן ערכה את ווג פריז (2001-2011). ולמרות זאת אינני מצליח להבין ולהתחבר לרעיון, לא פחות משאינני מתחבר לביצוע.

Right: Crystal Renn by Tom Ford styled by Carine Roitfeld for Vogue Paris December 2010 / January

Left: Raquel Zimmermann by Mario Testino for Vogue Paris, August 2008

באופנה, כמו באופנה, שלא כמו בפרובוקציה לשם פרובוקציה, האסתטיקה הגבוהה, איכות הצילום, הדיוק בבחירת הדוגמניות ובסטיילינג של הבגדים, בעלי השפעה מכרעת - לא פחות מאשר הקונספט. אולם בהפקה הנידונה, גם עינו של הצופה הפחות מיומן תוכל לזהות כי גם מבחינה אסטטית, סגנונית ועיצובית, מדובר בכישלון חרוץ! הסטיילינג גרוע, הבגדים פשוטים, חלקם מקומטים, חסרי מעוף או השראה, השיער שטוח, כמו הבעות הפנים של הדוגמנית שתועדה באופן כושל בקומפוזיציה ובצילום חובבני – כל אלה הפכו מה שנדמה היה כרעיון טוב לכישלון חרוץ לא רק במובן הקונספטואלי אלא גם על פי אמות המידה האופנתיות.

יתכן והמעורבות הרגשית שלי בנושא היא שמעוררת אצלי את הסלידה הרבה להפקה זו גם אם נניח את העובדה שמדובר בהפקה גרועה. יתכן כי בנקודה הזו שבה עולמות נפגשים, עשוי להתרחש פיצוץ. אבל דווקא בגלל שגם אני לעיתים חטאתי בזמנו בציניות וחוסר רגישות כאשר אני דן בנושאים שונים ושנויים במחלוקת הקשורים לאופנה (כדוגמת משקל גוף, מחירי פריטים בעולם האופנה, שימוש בפרווה, אופנה מתקלה או מחזור ועוד), אני חושב שהמחשבה על ההפקה הזו הדגישה בפני עד כמה חשוב לשמור על רגישות בדיון האופנתי בסוגיות פחות אופנתיות.

*במידה ואתם זקוקים להתייעצות או עזרה מקצועית, הפעם לא בתחום האופנתי, אלא הפסיכיאטרי והנפשי, תוכלו למצוא את פרטי ההתקשרות איתי באתר החדש שלי: www.drfurman.co.il.  

ÇA ME REND ME DINGUE!

"קרלין סרף היא אקסנטרית. אין לה שמץ של מושג מה פרוש 'להיות משעמם'. בעזרת האנרגיה שלה, היא מפיחה חיים בפריטים שהיו יכולים להיתפש בקלות כסמל לאלגנטיות מיושנת וארכאית", תאר קרל לגרפלד את קרלין סרף דה דודזל בראיון לווג האמריקאי, ב1993. אני שמעתי עליה לראשונה בסרט " In Vogue: The Editor's Eye", שהפיק כמחווה לעורכי האופנה האגדיים שלו שבמשך מספר עשורים עצבו את האופנה שאנו צורכים. אחרי בירור קצר אודות הפרסונה שמאחורי הפקות האופנה במגזין, גיליתי את אישיותה הכובשת ומלאת ההתלהבות, חדוות החיים והטמפרמנט השוצף, האנרגיה שהיא קורנת מעצמה כמו מעיין עד, ונשבתי בקסמיה כמו שאר תעשיית האופנה. לקסיקון המילים המקורי שהפך לשפתה הצבעונית ומצב הרוח המרומם עד כדי מדבק הם חלק מאישיותה העשירה לא פחות מהמראה הראוותני והשופע שמאפיין את ההפקות בניצוחה.

מכנסי ג'ינס ומעילי פרווה, ערמות של שרשראות פנינים ויהלומים על הצוואר או מפרקי יד עמוסים צמידי זהב וכסף על דוגמניות לבושות חליפות טרנינג צבעוניות, נעלי ספורט לצד תיקי שאנל וצעיפי הרמס (וגם להפך), הם רק חלק מהשילובים הבלתי אפשריים המאפיינים את הסטיילינג של קרלין דה דודזל, 64, שהחלה את דרכה כסטייליסטית לפני כ4 עשורים.

יש דברים שאי אפשר להעביר בתמונות, ובשביל זה יש סרטונים:
CARLYNE CERF DE DUDZEELE

סרף, בת לרוזנת ממשפחת אצולה צרפתית, נולדה וגדלה בסאן טרופה. בשנת 1975, לאחר התמחות במגזינים הצרפתיים מרי קלייר ודהפש מוד, דה דודזל החלה לעבוד כעורכת אופנה באל הצרפתי. בתום 10 שנים בתפקיד, היגרה לניו יורק וקיבלה את התפקיד הנחשב כעורכת האופנה של הווג האמריקאי, תחת ניצוחה של גרייס מירבלה. למרות החופש האומנותי לו זכתה, סגנון העבודה האינטואיטיבי והעבודה מתוך אינסטינקטים, הצריכו פעמים רבות ישיבות מערכת ובריפים שקדמו לצילומים, היות ולא תמיד התקבלו בפתיחות הנדרשת על ידי העורכת הראשית. "אני אדם אינסטינקטיבי...מעולם לא פתחתי ספר בישול בחיי.. אני אוהבת ליצור על סט הצילומים מתוך אינסטינקט", אמרה דודזל באחד מהפרקים של התוכנית שלה, J'ADORE בערות WOWPRESENTS.

הסרטון שתמיד גורם לי לחייך - קרלין על הסט

ב1988, הייתה זו דה דודזל שהלבישה את הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו במכנסי ג'ינס ועליונית מקולקציית ההוט קוטור של כריסטיאן לקרואה, בצילומי שער הגיליון הראשון של ווג תחת ניצוחה של אנה וינטור, שמונתה אז לתפקיד העורכת הראשית של המגזין. הסטיילינג השנוי במחלוקת ופורץ הדרך בזמנו, הצליח לגרום אפילו לאנשי ההדפסה להרים גבה ובהמשך גם להרים את שפורפרת הטלפון לפני הדפסת הגיליון רק כדי לוודא שלא מדובר בטעות. השער הסנסציוני (שצילם פיטר לינדברג) נכנס למאגר הדימויים האייקונים של עולם האופנה והפך את דה דודזל לאגדה בעודה בחיים, הרבה לפני ש"סטייליסט" הפך ממקצוע, לכת ולבסוף לקלישאה.

במהלך תקופתה בווג, עבדה דה דודזל לצד צלמים מובילים כדוגמת ריצ'רד אבדון, ארבינג פן, מריו טסטינו וסטיבן מייזל, איתו פיתחה קשר עמוק ומערכת יחסים מיוחדת. "כשאני עובדת עם מייזל, אנחנו נותנים זה לזה כל מה שיש לנו", אמרה על הקשר בינה לצלם בראיון לווג. במשך שנות השמונים והתשעים סייעה דה דודזל להגדיר את ה"לוק" של דוגמניות-על כדוגמת לינדה אבנג'ליסטי, כריסטי טרלינגטון, נעומי קמפבל וקלאודיה שיפר, שכונו אז "גלאמזונות". אופנת הגראנג' והמינימליזם של שנות התשעים, לא היו כוס התה של דודזל, שהמשיכה למרות זאת בשלה ולכן גם בלטה בחריגותה על רקע נוף אותה התקופה. "אני שונאת עצב, אני אוהבת לעשות כיף!", אמרה בראיון לווג בהקשר זה.

עוד ראיון - כי כשמדברים על קרלין; אין דבר כזה "יותר מידי"

קרל לגרפלד (שאנל), אזדין אליה, ג'אן פול גוטיה, אנה מולינרינרי, דיור הם רק חלק קטן מהמעצבים והמותגים איתם דודזל עבדה ושיתפה פעולה במשך השנים וגם כיום בקמפיינים ותצוגות אופנה. מעצבים כדוגמת דין ודן מהמותג "דיסקוורד", המעצב אדי ברגו והמותג האנגלי "ג'וזף", הקדישו לדה דודזל קולקציות שלמות. המעצב ג'רמי סקוט, בדומה לאלאיה (שאת בגדיו היא לובשת מאז 1981), הפך לאחד מידידיה הקרובים ביותר, והיא עובדת בצמוד אליו בכל הקשור לסטיילינג של הקולקציות, הקמפיינים והתצוגות עבור אדידס, המותג שלו, ולאחרונה גם עבור המותג מוסקינו, בו הוא משמש כמעצב הראשי החל מהשנה שעברה. פרט לכך, היא גם מלבישה כוכבות פופ לוהטות כדוגמת ריהאנה, מילי סיירוס וקטי פרי, שפיתחו גם הן חיבה עזה לעיצוביו הצבעוניים ומלאי ההומור של סקוט. דה דודזל ממשיכה בעבודת סטיילינג אדיטוריאלית עבור מגזינים מובילים, כדוגמת V, W, ווג, INTERVIEW ולאחרונה גם החלה לשמש כעורכת האופנה הראשית של מגזין LUCKY. את הבגדים, אגב, היא מקפידה לבחור בעצמה, "אני צריכה לגעת בבגד... אני עדיין מתרגשת מפריט של H&M באותה מידה שאני מתרגשת מפריט של הרמס", אמרה בראיון לניו יורק טיימס.

J'ADORE

בתוכנית שלה, "J'ADORE", בערוץ היו טיוב של World of Wonder, היא חולקת לא מעט מעולמה הפנימי העשיר עם מעריצים נאמנים וחובבי אופנה ומעורר בהם השראה אין קץ. זירת מדיה חברתית נוספת עליה דה דודזל הסתערה בהצלחה כבירה היא האינסטגרם וחשבון הפופולארי מונה קרוב ל-60,000 עוקבים, ובמילותייה שלה: "Ça me rend me dingue! I LOVE, I LOVE".