ניו יורק
סטפאן ג'ונס התחיל לעבוד על 60 הכובעים שעיצב עבור תצוגת האופנה של מרק ג'יקובס בנובמבר. טוב, בזמן שגליאנו מתבוסס בקיא של עצמו ונאבק בנטילת כדורי דיסולפירם וטיפולי אוורסיה אחרים כדי להיגמל מאלכוהול, ג'ונס צריך להעסיק את עצמו ולהתפרנס. ויקטוריה בקהם, ג'ילס דיקון וקינדר אגוג'יני, דאגו גם הם שלג'ונס לא יהיה משעמם והזמינו ממנו כובעים לקראת עונת התצוגות של חורף 2013, הנמצאת בעיצומה במילאנו ברגעים אלה ממש. מה שהיה מעניין בכובעים שיצר ג'ונס עבור התצוגה של ג'יקובס, הוא עצם היותם חלק בלתי נפרד מהדגמים שהוצגו על המסלול. הם עזרו להגדיר את מימדי האוברסייז והצללית הגרוטסקית הייחודית שעיצב ג'יקובס העונה, הם הדגישו את הפרופורציות המוגזמות והשלימו את המראה העלוב והעני שעמד במרכזה של הקולקציה. בדים בטקסטורות צמריות, שאלים שנרכסו על ידי סיכות ביטחון ענקיות, בדי ברוקאד וג'קרדים שיצרו מעילים וחצאיות בגזרת ה"ניו לוק" הנושנה של דיור משנת 1947, נראו כאילו היו תלבושות במחזמר LE MISERABLES, ואולי נכון יותר מאוליבר טוויסט. נעלי הגברים השחורות מהמאה ה18, עם אבזם המתכת שנעלו הדוגמניות כמו גם ג'יקובס בעצמו בסוף התצוגה, שיר הנושא של הסרט, "Who Will Buy" במגוון ביצועים, כולל זה של ננסי סינטרה ותפאורת החורבות המושלגות בעיצובה של חברתו של ג'יקובס, האומנית שגם הצטלמה לקמפיין של המעצב, רייצל פיינשטיין, יצרו חבילת מולטימדיה מושלמת, עם מסר ברור ומרשים. כזה שעזר למלא את החלל שהותירו אחריהם תצוגות האופנה של גליאנו ומקווין בזכרון של כולנו. האחידות הרעיונית, המופלאות הסגנונית שבטוטאל-לוק, בניצוחה של הסטייליסטית קיטי גראנט (שהפכה לצל של ג'יקובס), כמו גם תשומת הלב לכל "המסביב" לבגדים עצמם הקפיץ את הקולקציה הזו לליגה אחרת על רקע יתר התצוגות שתפסו מקום בלו"ז של שבוע האופנה בניו יורק.
Marc Jacobs Fashion Show, F/W 2012/13
לונדון
מעצבי הממלכה הבריטית, הציגו את הדבר שהפך להיות מנת הדגל של שבוע האופנה במדינה, ההדפסים. הדפסי ציורי הרנסנס על השמלות של ג'ילס דיקונס נחרכו, נשרפו והוצגו לצד ג'קטים עשויים רצועות בד שחורות ומפוייחות שנראו כפחמי עץ. השוליים המתפוררים קיבלו את הברק החם של הגחלים הלוחשות, בעזרת קריסטלים שקופים, חומים וכתומים. צווארונים גבוהים וויקטוריאנים נראו כאילו היו מגואלים בדם, וכמוהם, גם כמה שמלות שהוכתמו בצבע אדום בשרני. סיפור מנוסתה של בעלת אחוזה מביתה הבוער שעולה בלהבות, היה הנרטיב שמאחורי הקולקציה. קריסטלים רבים בקומפוזיציות מורכבות עיטרו גם את הקולקציה המוצלחת של מרי קטרנצו, שהמשיכה עם קו שמלות ההדפסים הגרפיים שלה ושילבה עליהם פרינטים של פריטים מחיי היום ים. היכולת של קטרנצו לעבוד עם ההדפס באופן תלת מימדי, החיוניות שמשדרים עיצוביה, עושר הבדים והרעיונות שהיא מצליחה ליצר מדי עונה, הופכים אותה לאחת הבולטות באופנה הבריטית. צמד מעצבים נוסף שאינו מותיר כל אפשרות להישאר אדישים כלפיו, הוא מידהאם קירכוף, שהציגו קולקציה פסיכודאלית, צבעונית עליזה ומרעננת בהשראת מועדון הדיסקו האידאלי מבחינתם. פייטים בצבעי הקשת, פרוות בצבעי פסטל ועיצובים פסיכוטיים, טולים, גרביים מפוספסות ואיפור ליצנים ביזארי, היו התוספת הצוהלת והמשעשעת ביותר לשבוע האופנה הבריטי.
תל אביב
ובזמן שמעצבי העולם מנסים להמציא את הגלגל מחדש, להתחקות אחר הקרייבינג שלנו בחורף הבא ולמציגים את יצירותיהם המקוריות לחורף הבא בבירות האופנה באירופה, קסטרו, ישראל, עסוקים בלמחזר ולהציע אותם לקיץ הקרוב, בתצוגת האופנה העונתית של המותג. ולמרות זאת, מדובר באירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו ואת בעליו, כמו גם את צירוף המילים "תצוגה + אופנה". אירוע דו שנתי המאחד את מיטב הדוגמנים והדוגמניות, מעצבי השיער, המאפרים ומפיקי התצוגות בארץ, על מנת להציג את דגמיו של בית האופנה בפני עיתונאים ואנשי הבראנז'ה שלנו כאן. את תפקידם של הקניינים בתצוגות העולמיות, תופסים "הזכיינים" של סניפי המותג ברחבי הארץ, (מדובר בקונספט "הכי/אחי" ישראלי כמעט כמו החומוס המקומי) שתמיד נראים נלהבים יותר, מתאמצים יותר ומנותקים יותר
Castro f/w 2012/13
המעניין בתצוגות האופנה של קסטרו, הוא בדיוק אותו הרעיון שכולם אוהבים לגנות ולבקר את קסטרו על בסיסו- עצם תרגומם/העתקתם של דגמי מעצבים נודעים מעבר לים. התחושה שליוותה את המבט הראשון על שמלת הקפטן או המכנסיים בהדפס הזברה של DVF, אשר צעדו על המסלול המשופע שהוצב על רקע נופי מאדים בתצוגה של קסטרו, הייתה באמת מקוממת. מדוע יש צורך להעתיק את גלביות הפליסה השחורות והארוכות של YSL ולהציג אותן באופן מובהק כל כך לצד שרשראות המתכת הארוכות ותליוני התותים האופייניות של המותג מקולקציית חורף 2010? איך מצאו עצמם מכנסי המעויינים עם אפקט הבטיק השבטי של ברברי או הבדים עם הדפסי הפייזלי הצבעוניים של רף סימונס לג'יל סנדר, בקולקציה שיצר שגיב גלעם, מעצב קו הגברים של קסטרו?
אבל רגשות ההטפה והצדקנות השליליות הללו מתחלפות מהר מאוד בהבנה של קונספט עמוק יותר: התצוגות של קסטרו מאפשרות לנו חלון הצצה לדבר שבאופן טבעי ניתן להבין רק עשור אחד מאוחר יותר. הן משקפות את זהותם של המעצבים המשפיעים על האופנה בזמנינו, מגדירות את הפריטים שלדעת מעצבי המותג הם המוצלחים והנחשקים ביותר מבין הפריטים המוצגים בעולם. הן מגדירות מיהם הכריסטיאן דיור והאיב סאן לורן של תקופתינו (שהם בעצם ג'ון גליאנו וסטפנו פילטי של היום. כאן, לא הרבה השתנה... אבל יש גם את סלין ורף סימונס...). הדמיון של שמלת החוטים הסרוגה עם הפרינז'ים בסגנון שנות העשרים, הזכירו את אלה שהוצגו בקולקציית הבחורה של יניב פרסי. המחווה למעצב הישראלי, הייתה רגע אופטימי של נחת, מזוקק מציניות, מלא בפטריוטיות (גם אם מעוותת) וזיקה ישראלית, עד שהבנתי שגוצ'י עיצבו בדיוק את אותן השמלות. למעשה, תצוגה זו מסייעת לקצר את "תקופת העשור" שנדרשת לעבור עד שאנחנו מצליחים למצב בצורה קוהרנטית ולהגדיר באופן נהיר את המראה שאפיין את העשור הנוכחי. התצוגות של קסטרו מספקות סוג של הצצה לעתיד, מעין חיבור קוסמי רגעי למה שקורה סביבנו, מתוך פרספקטיבה חדשה, שמאוד קשה לראות בחיי היום יום, ועל כך אני מעריך אותן.
אם אנסה להתעלם מכל הרפרנסים לקולקציות של מעצבים אחרים ואתמקד בבגדים עצמם, אפשר לומד שהיה מדובר בקולקציה מוצלחת. שמלות ארוכות עם שנץ עמוק המטפס עד לאזור המפשעה הנשית, חליפות "אמריקן אפרל" בשלל צבעים או טוטאל לוק של הדפסים שבטיים לגברים, היו בחירה נועזת עבור הקולקציה שיצרו מעצבי קסטרו. גם אם רוב הבגדים לא יוצעו למכירה כפי שהוצגו על המסלול ובמקרה הטוב, ימצאו את עצמם על קולב סמפלים עלוב בסניף הדגל בדיזינגוף סנטר, ניתן יהיה למצוא שם "מה ללבוש". קולקציית הגברים הייתה כה מוצלחת עד שהצליחה להסיט את תשומת ליבי מלהבין עד כמה היו מכוערים הדוגמנים שלבשו אותה. את פניו של "הדוגמן הישראלי המכוער" ועד כמה הוא אינו פחות מכוער מהישראלי המכוער ביותר, גיליתי בתמונות שצילם הבלוגר שמאחורי מגזין האינטרנט "הבויפרנד", הן מאחורי הקלעים והן על המסלול. אתם יותר ממוזמנים להתרשם בעצמכם...
מילאנו
ובחזרה לבירות האופנה- אצל מוצ'יה פראדה הפך עניין ליהוק הדוגמניות לסוג של ספציאליטה. בתור המעצבת שהשיקה את הקריירות של דוגמניות על, כמו דריה וורבוי, סשה פיפוברובה ואריזונה מיוז בעזרת המלהק רסל מרש, הנטל לאתר את הפרצוף הבא בעולם האופנה לעולם אינו יורד מכתפיה. אבל כמו בקסטרו, גם בקולקציה של פראדה היה קשה להתרכז בדוגמניות. חליפות מעילי הברוקד והמכנסיים בהדפסים הגיאומטריים של מעויינים או משולשים, תיקים תואמים לצד "תיקי רופא" בשחור או לבן, הקריסטלים על השמלות, העליוניות והחצאיות שהיו עשויות בד שחור ועבה, לא הותירו מקום לדיבורים על דוגמניות, בשיחת היום לצד האספרסו. דונטלה ורסצ'ה, הבינה שסוס מנצח לא מחליפים, והמשיכה עם קו ה"שלפתי מהארכיון", שהיה כה מוצלח עבורה בשתי העונות האחרונות: דוגמאות צלבים גוטיים נרקמו בקריסטלים כחולים על שמלות עור, אותיות שם המותג פוזרו על שמלת מיני צהובה ושמלות הנשף הידועות של ג'יאני, ובפרט, שמלה אסימטרית בשילוב חצי מחוך ושרוול ארוך, הזכירו לכולם (שוב) מי הוא בית האופנה האגדי ביותר בעיר. את פן הקרשים החלק (אה-לה-דונטלה) שאפיין את תספורת הדוגמניות בתצוגות בשנים האחרונות, החליפו פאות פוני ושיער חלק אך שמנוני, שמבקרים אחדים פירשו כאזכור לרוני מארה, (המועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט "נערה עם קעקוע דרקון"). האסוציאציה אומנם הולמת את המראה הגותי והאפל של הקולקציה הנוכחית, אך עבורי, הזכיר הלוק את זה של לינדה אוונג'ליסטה או כריסטי טרלינגטון בימים בהן דגמנו בתצוגות המותג בשנות ה90 יותר מאשר כל דבר הקשור לימינו אנו.
גם במוסקינו, החליטו לחזור לשורשים, והציגו קולקציה רוויית מעוייני עור נפוחים, פרזולי מתכת ולבבות, ששולבו במיקס כזה או אחר על הדגמים והזכירו את סגנון ה"פטיש-אייטיז" של המותג. החגורות בסגנון הוינטג', עם האותיות מוזהבות שמאייתות את שמו של המעצב, שולבו גם הן בקולקציות האחרונות והן נחטפות מהמדפים בקצב מסחרר. אצל בלומרין, שאבו קצת מהתעוזה של דונטלה והציגו קולקציה רווית צבעים מטאליים בסגנון שעשוי היה להתפרש כ"טעם רע". החליפות המנומרות, מכנסי הכסף ומעילי הפרווה הצבעוניים היו כה אוטנטיים על הדוגמניות, שנראה היה שאנה מולינרי, מעצבת המותג, ציידה אותן במנטרה: "I DON’T GIVE A DAMN".
