החיים בבז'

לפני כ4 חודשים כתבתי ופרסמתי על פני מרחב זה פוסט על הצבע שחור והנקודות בזמן ובחיים בהן מתעורר בי הדחף ללבוש אותו. ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש, לא מרגיש כל כך מורבידי כמו שעשוי היה להשתמע מהתעטפות בצבע כל כך קודר הנקשר לרוב לאבל ואסונות. אאוטפיט שכולו בז' עשוי לשדר בצורה מוצלחת יותר את כל הדברים שהשחור (שתמיד נשאר באופנה) אמור היה לשדר. אולי בגלל זה, בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי כמה לבגדים אחידים בצבע בז', בדרך לטוטאל לוק אנמי וחסר כל שבב של חיים. אנשים הסובלים מדיכאון מלנכולי יתארו את עולמם הרגשי כריק מתוכן, כשקוף, דל, דהוי ומשולל כל צבע. שחור, הוא גוון חזק מידי כדי שיוכל להתחבר לתיאור זה, אולם הבז', צבעו של העור היבש, או האוף-וייט, צבעה של הכותנה המעובדת והפנינה הנוצרת מהתגבשות מינרלים סביב הלכלוך החודר אל רכיכת הצדפה- מתחברים יותר אל אותה ההרגשה (למקרה שחלקו השני של המשפט נשמע לכם מוכר...).

בז' על בז' - חורף 2011/12

משמאל למעלה: Bottega Veneta, Victor & Rolf, YSL.

משמאל למטה: Louise Vuitton, Versace, Valentino.

יכול להיות שאת עולמי הרגשי כיסתה עננה אפרפרה ומצב רוח עגמומי, אבל ייתכן ומדובר גם בסתם חיבור למגמות העונה שהבעירו בי את התחושה או הצורך לחסות את גופי בבז'. קולקציית הגברים לקיץ 2012 היו רוויות בטוטאל לוק של בז', קאמל בהיר או דהוי וחקי. גם בקולקציות הנשים לחורף הבא היה ניתן למצוא מלוא החופן מהשילוב המנצח.

(שלא כמוני, ג'ף גולדבלום ואפל לא רואים את הפוטנציאל האופנתי שבבז'!)

ואם נחזור שוב לפוסט ההוא על השחור- (על מנת לשמור על ההקבלה) נסיים גם הפעם באמירה של גורו האופנה, עורכת הווג הצרפתי בדימוס ואם המשפחה שכולם משתוקקים לקרבת דם אליה, קארין רויטפלד: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר".

אליבא דרויטפלד, יכול להיות שאני סתם מזדקן.

Back to Black

יש הטוענים כי שחור אינו צבע, אחרי הכל, מדובר בהעדר מוחלט של צבעים. בבגדים שחורים אין אולי שום דבר מיוחד, אבל דווקא בגלל זה יש בהם הכל. הדברים תקפים גם אם נתרחק מהקלישאה של "השמלה השחורה הקטנה", שאגב, יש הטוענים כי קוקו שאנל הרשומה על זכויות היוצרים של פק"ל המלתחה הזה, גנבה אותה ממאדם ויונט (קוטוריירית שעבדה במקביל לשאנל באותה התקופה). "כשאישה לובשת שחור, היא יכולה להיות הכי נעלמת או הכי בולטת" אמר לי פעם ויוי בלאיש ואני, לבוש שחור "הד טו טואו", יכולתי להתחבר בדיוק לרעיון אליו התכוון. האדם הוא שמעצב את אשר שמשתקף מהשחור שהוא לובש. הצללית הסולידית והנקייה שמגדירה המונוכרומטיות הכהה הזו יוצרים מראה שתמיד ידבר סטייל, לא אופנה. משחקי טקסטורות וטקסטיל, נוסף לאישיות של מי שלובש אותם, הם שהופכים את ה"טוטאל בלק לוק" למעניין.

בבקרים מאוסים, כאשר אני נעמד מול המראה במצב רוח ירוד, נטול כל חשק או מעוף "להתלבש", אני תמיד מתחיל בשחור- "I go back to black" . אם שחור אינו הצבע שנועדתי ללבוש באותו יום, לאחר מבט חטוף במראה- אני מייד יודע למה אני צריך להחליף. וזה עובד פלאים, מדהים איך אאוטפיט של מכנסי בז' ושריג כתום, חגורה ומוקסינים חומים יכולים להיוולד משחור שחור ועוד שחור. לא לחינם בכל פעם כאשר חברות התחזיות מחליטות להפוך גוון חדש ל"להיט העונה" (לרוב גוון של פרי או תבלין), מכריזים המגזינים על "השחור החדש", אולם ללא הצלחה. עצם העובדה כי אנו חוזרים תמיד לשחור כרפרנס הראשוני- ולא ורוד (השחור החדש מ2008) או החרדל החדש (2012) שמחליף את הכתום הישן (2011)- מעידה על יציבותו ועמידותו איתן כעמוד תווך בסכמת הצבעים של כל מעצב. למעשה שחור אף פעם לא יהיה טרנד.

(כי הלבן הוא רק טרנד- שחור, חורף 2012, מימין: ויקטור ורלף, ג'יל סנדר, YSL, אלכסנדר ואנג, ג'ילס, הידר אקרמן, ריק אוונס)

כמובן שאין בפוסט זה כל ניסיון להטיף להתלבש בשחור כדרך קבע, אלא רק להצביע על התשוקה הבוערת בכולנו לשחור הנפלא. זה שתמיד מנחם אותנו כשעלינו כמה ק"ג, כשמזג האויר הפך לסגרירי, כשלא הצלחנו להתחבר לשום צבע אחר או כשכל השאר נראה כל כך מיותר. הוא מרזה, מסתיר כתמים, סמכותי ואף אחד לא יזכור שלבשתם את אותו האאוטפיט השחור לפני יומיים. השחור אינו קדוש (כפי שרבים באופנה מתייחסים אליו). למעשה, הקדושים בעולם האופנה הם הפרופורציות, האיזון, ההיגיון והאינטואיציה- כאשר אלה כבר קיימים- הם בולטים פי כמה וכמה על רקע שחור.

ולפני פיזור ציטוט קטן: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב", קרין רויטפלד # מילה של סטייליסטית.

חדש ברשת

אינני יודע איזו קדחת תקפה את הסטייליסטים בעולם בזמן האחרון, אבל לפי כל הסימנים, מישהו כנראה פרסם תחזית המבשרות על שובה של "המלריה". אחרת, איך אפשר להסביר את השימוש הרב של כך ברשתות המכסות את פניהן של הדוגמניות בכל כך הרבה הפקות אופנה? "רשת"\"כילה", הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כאחד האמצעים היעילים ביותר למניעת המלריה באזורים בהם היא עדיין אנדמית (בעיקר באפריקה שמתחת לסהרה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה). פרזיט המלריה מועבר על ידי עקיצת יתוש, אנופלס שמו, והוא גורם ל250 מיליון מקרי חום בעולם ועדיין נחשב לאחד מגורמי התמותה המשמעותיים בילדים מתחת לגיל 5 בעולם השלישי. כשחושבים על זה, הרשת עשויה למנוע גם את עקיצתו של זבוב החול, הפלבוטמוס, שמעביר את טפיל הלישמניה. הוא מצוי גם בארץ ואחראי לנגע בעל השם האקזוטי- "שושנת יריחו", למרות שמראה הנגע העורי הזה הרבה פחות מושך...

(משמאל למעלה: דפני גינס באזכרה של מקווין, ארין אוקונר. למטה: שרה ג'סיקה פרקר בווג ספטמבר)

דפני גינס לובשת אותם כבר תקופה ארוכה, למעשה, בביקורה האחרון בארץ לכבוד התערוכה של דיוויד לשאפל לפני כחודשיים, היא הגיע למוזיאון תל אביב לבושה בשמלת זהב כאשר כילה לבנה מכסה את פניה החיוורות. אני עצמי עמדתי אולי 2.5 מטר ממנה, כך התברר בדיאבד, ולמרות זאת, הצלחתי לפספס אותה, דבר שאני מתקשה לעקל עד היום. בחגיגות ה90 לכבוד ווג פאריז שמערכו בשבוע שעבר, ניתן היה להבחין בעושר רב של "מלכות שבת" שהשאירו את מטפחת הרשת אחרי הדלקת הנרות. בין המשתמשים "המוזרים" ברשת בלטה טיירה בנקס, שנראתה כאילו השאילה את הרשת מקרטון הענבים וצבעה אותה בשחור לפני שמתחה אותה על פניה. בקטגוריית "המביכים" הייתי משבץ את אנטואן ארנו, בנו של ברנרד ארנו בעליו של קונצרן המותרות LVMH, שחשב שלקשור רשת תחרה שחורה סביב העניים זה משהו גברי ומסוקס. "מסוקס" לא פחות מחצאית שלבש ג'יקובס.

(מתחת לרשת: דפני גינס, נטליה ודינובה בנשף המסכות של ווג פריז, פניה בורוד, דולצה וגבנה והבגדים של YSL)

רשתות מופיעות בתצוגות אופנה לעיתים קרובות, ללא קשר לעונתיות או מגמה מסוימת. פיליפ טרייסי, הכובען החביב על איזבלה בלואו RIP, עיצב את הכובעים בתצוגת חורף 2006 של אלכסנדר מקווין RIP. לצד פוחלצי העופות שפרשו כנפיים על פדחתן של הדוגמניות, הייתה גם כילה שנמתחה בין שתי קרניים על ראשה של דוגמנית. הלוק המוצלח והבלתי נשכח הזה ייזכר הרבה אחרי שנומר RIP על שלושתם. מאחורי הכובעים בתצוגות האחרונה של ג'ון גליאנו ניצח כמידי שנה סטפן ג'ונס (השניים חברים עוד מתקופת הלימודים בסנטרל סנט מרטינס). הדוגמניות נשאו על פניהן יריעות טול בגווני אוף וייט, בדומה לכילה ששימשה את גב' גינס בציון. גליאנו עצמו, עלה לפינאלה של תצוגת ההוט קוטור האחרונה שעיצב לדיור כשרשת שחורה ודקיקה עוטפת את פניו ואת כובע הקש שעל ראשו. במקרה הנ"ל, אינני חושב שהטול שימש להרחקת יתושים או חרקים ב"גן הבוטני שעיצב", אלא פרזיטים אחרים: שהרי יהיה מאוד קשה לנשקו לחי ללחי ("fashion kiss"). דולצה וגבנה החליטו גם הם להצטרף לחגיגה והצטלמו לפורטרט זוגי כשרשת מכסה את ארשת פניהם הדרמטית. זו הייתה יכולה להיות חלופה מעניינת להינומה בחתונתם, אבל כמו הסיגריה שאוחז סטפנו, גם הזוגיות בניהם נכבתה מהר משחשבנו. מזל שכל זה קרה לפני שכל הטול עלה בלהבות...

(משמאל: מקווין+טרייסי+בלואו=לנצח, כובע וכילה בתצוגה של גליאנו לקיץ 2011, גליאנו בפינלה של דיור קוטור, ויקטור וראלף חורף 2006 ו"דווקא כשהיא מוזמנת לפאריז, היא עושה בושות", טיירה בנקס)

אולם את הפרס בתחרות על השימוש המוצלח ביותר ברשתות, ראוי להעניק לויקטור ורלף, שהציגו את קולקציית החורף 2006/7 בליווי מסיכות סייף שנקלעו מחומר קשיח יותר ונצבעו בשחור מטאלי, זהב או כסף מבריק. בתצוגת הקיץ 2011 של השניים, ניתן היה לראות שוב רשתות, למרות שהתוצאה הייתה מרשימה הרבה פחות מבעבר.
*ובאשר לאימוץ הטרנד, לא נראה לי שתהיה לנו הישראלים בעיה, שהרי יריחו, זה פה! לא? וכבר הספקתי לראות את אחד הספרים "העסוקים" בארצנו משתמש ברשת שחורה וגסה על דוגמנית שצולמה לנופי ירושלים. ומי שבכל זאת מתעקש, אך מתקשה לעבור את מחסום המבוכה, יוכל לנהוג כמו ה"ווגטס" ולהמתין עד ההזמנה לנשף תחפושות פורימי, זה כבר לא נראה כל כך רחוק...

כשמזג האויר משתגע- לכו על שכבות

ויקטור וראלף הצליחו להוכיח שאופנה יכולה להיות לבישה וקונספטואלית בו זמנית. הרבה טענות הופנו כלפי צמד המעצבים הזה, שיוצר מדי עונה תצוגות מרהיבות וקולקציות בגדים לא פחות מרגשות. אך העונה הצליחו השניים להעביר את המסר שלהם בצורה אפקטיבית וברורה יותר.

מראה השכבות שהפך למוטיב חוזר בתצוגות של השניים הגיע הפעם לשיאים חדשים, כאשר ערמות הבגדים שלבשה הדוגמנית שמשו להלביש את הדוגמניות האחרות. כמו מפעל המייצא בגדים יש מאיין או כמו דוגמנית זקנה המעבירה את בגדיה לצעירות יותר, עלו על המסלול בנות לבושות מחוכים והולבשו ע"י ויקטור ורולף בעצמם, לעני כל הקהל בבגדים אלה.
איך אפשר שלא להסחף אחר הגוונים הכהים, האיפור החיוור השטוח ולפרוות, או הפרוות.
איך אומרים היום: "עדיף YOU TUBE אחד מאשר אלף תמונות או מליון מילים...".

קפה+אופנה=לוח השנה של לוואצה//השילוב המושלם.

אנו עומדים בפתח השנה הלועזית החדשה וחוץ מההכנות למסיבת הסילבסטר וחגיגות חג המולד, רבים בעולם יצטיידו בלוח השנה חדש. ואכן, זו יכולה להיות מתנה נהדרת לקרובים רחוקים או חברים לעבודה. חברת הקפה "לוואצה" השיקה, כמדי שנה את לוח שנה ה-18 במספר. ולמה אני כותב על זה? כי הוא משלב שתי אהבות (אפשר לומר אפילו תשוקות) שלי: קפה ואופנה. הלוח, שהפך לפריט אספנים מפורסם- כמעט כמו חברת הקפה, ידוע בצילומים המרהיבים שלו, שנראים כאילו נלקחו מתוך מגזין. הם למעשה משחזרים וממשיכים את הקו המאפיין את צלם האופנה דיויד לשפל, שצילם את לוח השנה הראשון של החברה ב2002- מראה ה"רטרו-עתידני", המתאפיין בשימוש שופע כמעט מופשט בצבע וטכניקת צביעת תמונות.
הצילומים בלוח הם פרי יצירתו המוכשרת של מיילס אלדרידג'. הלוח, שהופק בהשראת 6 שירים איטלקיים קלאסיים כגון "או סולו מיו" ("אני הבודד", שחודש גם ע"י אלויסIt's Now or Never) ו"נסון דורמה"- המשקפים היבטים של התרבות האיטלקית כגון כישרון, גישה חיובית וסגנון. כך הלוח ממזג אמנות, צילום ומוזיקה שחוגגים יחדיו את התרבות האיטלקית ואת הקפה המשובח שרק איטליה יכולה להציע. בצילומים מככבות כמה מהדוגמניות הנחשקות כיום בתעשייה: ביאנקה באלטי, לידיה הרסט, ג'ורג'יה פרוסט, דייזי לוואה, אלכסנדרה טומלינסון ואלק אלכסייבה.
השנה, אולי יותר מכל שנה, נראו התמונות כאילו נלקחו מתוך מגזין או קמפיין של חברת יוקרה אחרת, ואולי זה בדיוק מה שקרה. באחת התצלומים, מופיעה לידיה הרסט לוגמת מספל קפה, כשהיא שרויה בתוך חדר מעוצב בסגנון הוליווד של שנות ה40', מלא מראות, רהיטים מצופי מראה וצבוע בגווני בז וורוד עתיק. צילום המזכיר יותר מידיי את הקמפיין שצילמה Kim Basinger ל" Miu Miu" עבור קולקציית חורף 2006. האם זוהי מקריות? או שהדמיון נועד כדי ליצור אסוציאציה לאופנה- בקרב קהל יעד אופנתי וצעיר? אני לא יכולתי להתעלם מההקבלות.
לא יכולתי גם להתעלם מהשמלה הלבנה שהמילים: "ווה פנסיירו" כתובות עליה באדום שנראתה כאילו הייתה מחווה או "בהשראת" שמלה שעיצבו וויקטור ורלף בקולקצית חורף 2005 שלהם. לעומת שתי הדוגמאות המתריסות הנ"ל, המזוודות לספל, צלוחית וכפית הקפה, המופיעות באחת הסצנות, מזכירות את אלה של לואי וויטון- אך כאן, יש בהם אלמנט הומוריסטי, סוראליסטי ייצירתי וכובש.
אם זה נעשה במכוון או לא- לא מצאתי על כך מילה במניפסט של החברה על לוח השנה. איפה חוקי האתיקה הלא כתובים של עולם האומנות, הצילום והאופנה? האם הדמיון נובע מההשראה האישית של מנהל אומנותי צר אופקים שניזון מהפקות אופנה וקמפיינים של חברות אחרות? או טריק שיווקי מתוחכם? הצילומים ישמשו גם כמודעות פרסום עבור החברה, ולכן הייתי מצפה מחברה שמכבדת את עצמה, ומציגה את עצמה כמובילת סגנון ואופנה ליותר מאשר מחזור עבודה של אחרים.

סה"כ המוצר הסופי שופע אופנה, סגנון ובעל קונספט ייחודי ומעניין, בדיוק מהסוג שמרגש ומעלה לכולנו חיוך ומשפר את מצב הרוח. תמיד אהבתי את הסגנון והרוח הקריקטוריסטית והסוריאליסטית שמאפיינת את הלוח ואת האופנה והסטיילינג המשובחים שהוא כולל בין דפיו. אין כמו לשתות את הקפה של הבוקר ולהתעודד מלהסתכל על החודש הקרוב בלוח השנה כאשר הם סמוכים לתמונות מתוך מגזין אופנה- אבל אולי הגבול מטושטש מידיי?

אודות לוואצה
החברה, שנוסדה על ידי לואיג'י לוואצה ב-1895, מעסיקה כיום למעלה מ-4,000 עובדים וכיום היא אחת מיצרניות הקפה הגדולות בעולם. משרדי החברה הראשיים נמצאים בטורינו, איטליה, היא מוכרת את מוצריה ביותר מ-90 מדינות בעולם. מחזור החברה לשנת 2008 היה גבוה מ-1.1 מיליארד יורו. ללוואצה רשת מרכזי הדרכה שמטרתם להגביר את המודעות לקפה ולתרבות האספרסו, והחברה מספקת סיוע ותמיכה למגדלי הקפה בדרום אמריקה במסגרת פרויקט "טיירה".

תרבות גבוה

Viktor & Rolf , צמד המעצבים ההולנדים, הידועים בזכות עיצוביהם הקונספטואלים והאוונגרדים יעצבו את התלבושות עבור האופרה הרומנטית הגרמנית: “Der Freischutz” (תרדום סימולטני: "היורה בסגנון חופשי") שתוצג בין ה30 לחודש ל1 ביוני, בFestspielhaus Baden-Baden. זמרי האופרה יצטרכו להתמודד עם יצירות אופנת עילית מורכבות: חליפה בצורת ברק, שובצת באלפי אבני סברובסקי נוצצות בגווני אדום, צהוב וכתום או בוקה פרחים צבעוני קשור סרט שחור. שתי התלבושות מזכירות באופן מובהק קולקציות עבר של הצמד: "The Flowerbomb" מקיץ 2005, בהשראת הבושם שהשיקו באותה תקופה והקולקציה לחורף 2008 בהשראת קומיקס. אני לא אוהב את תחושת ה"דה- ז'ה- ווה" בעיקר כשמדובר ביצירות או באופנה. מיחזור טוב לטבע, לא לאומנות....