("האיכות הלכה לעולמה", נשארנו עם זר שיבולים ירק, שיום אחד ינבל גם הוא)בשלב מסוים בחיי, החלטתי שאני לא קונה יותר "סתם". אין דבר יותר משכר מאשר להתמלא בכמיהה לפריט שמוצא חן בעינך: הפנים מתמלאות בסומק בוהק, הלב מתחיל לפעום בחוזקה והרגשת האדרנלין שנשפך מיותרת הכליה וממלא את הדם מוביל אותך להחלטה :"זה חייב להיות שלי". מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך? זה לא קורה הרבה. הסיבה לכך היא בדיוק אותו השפע, כולנו עברנו את סף הרוויה, איבדנו את היכולת להעריך פריטי לבוש ולהרגיש מסופקים במה שאנחנו לובשים. אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד וככל שיש לנו יותר אנחנו מרגישים שחסר לנו כפליים.
(תארו לעצמכם איזה חור יש לכולנו בלב אם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כל כך הרבה סמרטוטים)
סף הרוויה שדיברתי עליו, קיים גם לגבי חושים נוספים לחוש הריח ל"חוש האופנתי". כך לדוגמה, אחרי שאוכלים חפיסת שוקולד, בשלב מסוים הוא הופך דוחה כך שאפילו מרנג קליל ומתקתק או קציפת פירות אוורירית יקבלו טעם של רסק מלפפונים חמוצים טפל שאכילתו מקבילה לבעיטת פיל באזור הקיבה. כדי להחזיר את אותו "סף רגישות" חמקמק איזון התקין ולכייל מחדש את הטרמוסטט, צריך לעשות סטופ קטן. 
בפרויקט "דיאטת האופנה" בו אשתתף ב10 הימים הקרובים, אשתדל להוכיח שכן, אפשר גם אחרת. לא צריך שפע וגם לא ממון, צריך סגנון. בשנות השישים, התקופה שהייתה אחת המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האופנה לאשנים היה מספר מצומצם של אאוטפיטים. קחו לדוגמה את "מד מן" של שנות ה50-60, לעומת "גוסיפ גירל" שב אלף השלישי. הנשים של שדרות אבניו לא מתביישות ללבוש את אותו הבגד פעמיים, אולי כייוון שאין להן יותר מידיי, אבל מצליחות לעשות בו מהפכות חסרות תקדים באופנה ובכלל. כחלק מהפרויקט, בחרתי 6 פריטים אותם אלבש בשבוע וחצי הקרובים לא כולל אקססוריז ונעליים (כשאני חושב על זה, לטיול האחרון שלי בפריז העמסתי הרבה יותר). אתם כמובן יותר ממוזמנים לעקוב אחרי החוויות והרשמים שלי ושל עוד 4 בלוגרים המשתתפים בפרוייקט באתר onlife .
