יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

לצאת מהבאנליות של הנעל ולעוף עם הדמיון

זה כבר מזמן לא סוד שהנעליים תפסו רשמית את מקומם של התיקים בתור האקססורי ששווה להיות אובססיבי לגביו. רבים תולים את האשמה ב"קרי ברדשו" והפיקסציה שלה לנעליים, אחרים מאשימים את תעשיית הזיופים שגרמה לבתי האופנה לפזול לכיוון של אביזרי מותרות ויוקרה שקשים יותר להעתקה ויש הטוענים שזהו פשוט גל טבעי כזה, שכן, עולם האופנה חייב להתחדש ולזרום קדימה. בזכות המגמה הזו, כוכבם של מעצבי הנעליים דרך והם זוכים לתהילה כפי שלא זכו לה מאז שנות ה60, כאשר כוכבות הוליוודיות כמו מרלין מונרו וגריס קלי מרחיקות עד לאירופה כדי להזמין זוג נעליים לפי מידה אצל סלבטורה פרג'מו. שמות כמו בריין אטווד, ניקולס קירקווד, ג'וזפה זנוטי וכריסטיאן לבוטון מתגלגלים בחופשיות על לשונה של כל עקרת בית או בת עשרה בעיר פריפרית. מעצבים שהיו אנונימיים עד לפני מס' שנים ומוכרים רק לחוג מצומצם של אנשים מגלגלים היום מיליונים.
אך היום אלגנטיות, שיק, עידון, קלאסיות ואיכות גבוה אינם מספיקים. בעידן הזה של המצאות וחידושים שבו הכל הולך מהר מידיי כדי שנוכל לעקלו, עולם האופנה וצרכנית הנעליים דורשים גם תחכום, חדשנות, אוונגרדיות וייחוד. כל אחת רוצה "נעל שעוד לא ראו", "שאין לאף אחד", "שתתאים רק לה".
וכאשר יש ביקוש ודרישה, העצה לא מאחרת לבוא.
שלל נעלים מענינות ומסקרנות גודשות את הבוטיקים היוקרתיים אך גם את הרשתות הגדולות כמו זארה וH&M שלא מסכימות להישאר מאחור. ןיש אפילו בלוגים המוקדשים לנעליים.
קחו לדוגמה את האמירה הבוטה של האומנית Iris Schieferstein שייצרה את "נעלי הבהמה הללו. לA.F. Vondevorst יש דגם דומה. כיום ניתן למצוא שלל הנעלים בלתי אפשריות, שמביאות אמירה שהיא מעבר לאמירה אופנתית, אלא כזו השדרות מסר חברתי סוציאלי ותרבותי שבחלקו דנתי בפוסט על ברבי.
אולי ה"B" הוא Bלברבי? נעלים חסרי עקב עם פרסה בסוליה, נעלים שנראות כאילו עשויות מעור אדם, נעלים דמויות רגלים וכאלה שכפות רגלים רק מצוירות עליהן של Comme des Garçons.
נעלים עם סולית דשא למראה והרגשה אקולוגית של חיבור לטבע ואפילו נעלים בדמות המכונית מדגם "אופל אגליה" למי שרוצה להתאים, לשם שינוי, את נעליה לרכב ולא לתיק או לחגורה. מרטין מרגיאלה שיחזר את נעלי הזכוכית של סינדרלה ובכך אולי הצליח לפצח את סוד קסמן של הנעלים. החיבה לנעלי עקב והאסוציאציה שלהן לנפלאות, אגדות, חלומות, תקווה ואהבה נעשו בגיל כל כך צעיר בסיפורי האגדות שדורות רבים גדלו עליהם.
למעלה:Roger Viviere Couture 2009.

3 תגובות:

נעלולה אמר/ה...

אבל מה דעתך על זה? מה עמדתך בשאלת נעליים בלתי נעילות בעליל?

the eye אמר/ה...

למרות שגדלתי בבית אירופי למהדרין, והתחנכתי על המשפט: כדי להיות יפה, צריך לסבול", אני מסרב להסכים עם המשפט הזה.
יש גבול לכל תעלול. כדי להראות טוב צריך שיהיה לך אכפת. צריך להשקיע. אבל לסבול? למה, מי מת?
כל הקטע של הופעה חיצונית יפה ואטרקטיבית זה כדי לתת לעצמך ולאחרים הרגשה טובה, אז איפה בדיוק נכנס הסבל לתמונה? זה פשוט עיוות.
אבל אני גם בעד חופש בחירה ושכל אחד יעשה מה שבא לו ומה שהוא מביו ומוצא לנכון!

נעלולה אמר/ה...

אני חושבת שיותר מדי אנשים גדלו על המשפט הזה, וחלק בטוחים עד היום שזה נכון. מסכימה איתך שזו חתיכת עיוות בלתי נתפס. יופי לא אמור להיות כרוך בסבל. אני, אגב, עדיין מנסה להבין למה מי שמעולם לא עשה צעד אחד בחייו בנעלי עקב מרשה לעצמו לעצב נעליים שבלתי אפשרי ללכת בהן - ועוד זוכה בכינוי גאון מצד אלה שלא מצליחות.