לראות מעבר לבנאליות שבאופנה-מלתחה כהצהרה

הרבה אנשים עושים מורידים מערכה של האופנה (דוולואציה). שנים רבות שלטה התפיסה כי לבוש הוא עניין טפל ושולי, חסר משמעות ורדוד, שהעוסקים בו רפי סכל. אבל לאחרונה נראה שקרנה של האופנה עולה והיא מתחילה לקבל את הכבוד המגיע לה. כך לדוגמה, טימותי גייטנר, המזכיר של מחלקת האוצר בארה"ב, בראיון עומק לווג האמריקאי, מציין כי "אם מסתכלים על כל תמונה אופנה מצוינת מחוץ לקונטקסט שלה היא תספר לך על מה שקורה בעולם במידה לא פחותה מהעמוד הראשון בניו יורק טיימס".
אופנה היא לא עניין גחמני וחסר בסיס, בניגוד לדמויות רבות העוסקות בה (אנו מכירים כאלה גם בארץ). היא מתבססת על תחזיות הנבנות בהסתמך על הרוח הכלכלית, המצב החברתי, אירועי תרבות ואומנות הקורים סביבינו. היא משמשת למעשה חלון המשקף את כל מה שקורה בתקופת הזמן בה אנו חיים ואת ההוויה שאנו שרויים בה.
לאחרונה היא גם הפכה למוקד מרכזי בשיח הפוליטי. נשות הפוליטיקאים הגדולים בעולם, זוכות לסיקור תקשורתי שאינו נופל מזה של מבעליהן בנוגע לבגדים שהן בוחרות ללבוש. זה התחיל עם האובססיה הקולקטיבית עם ג'קי אונסיס שהפכה לאייקון אופנה בדומה לטוויגי או גריס קלי, וממשיך היום עם קרלה ברוני ומישל אובמה. גם שרה פיילין הבינה את החשיבות שבמלתחה משובחת ובזבזה כ 100,000$ מכספי הבחירות בגדורף גודמן או סקס פיפט אבניו על בגדים, חבל שלא כל כך הלך לה.
(התמונה מכאן)
דוגמה טובה לשימוש באופנה ככוח פוליטי ניתן לראות היום במערכת הבחירות בבריטניה. כן, גם שם האומה מתעסקת במלוא הרצינות והעניין במה שנשות המועמדים לרשות הממשלה לובשות. והנשים עצמן מודעות לכך ונוהגות בהתאם. שלושת נשות המועמדים, שרה בראון, סמנטה קמרון ומיריים קלייג, משתמשות בלבוש אותו עוטות על גופן כאמצעי להעביר מסר חשוב שיכול אולי להעיד על בעליהן. בדומה למישל אובמה, גם הן מקפידות ללבוש בגדי מעצבים מקומיים, אך נראה שבניגוד אליה, הן נותנות את קולן לרשתות "האופנה המהירה" ה"הי סטריט", היכן שרוב הציבור משקיע את כספו בבואו לרכוש פריט לבוש אופנתי. בניגוד לגב' אובמה או גב' ברוני, הן מגלות רגישות למצב הכלכלי הבעייתי שאנו שרויים בו ונמנעות מלהתפס בבגדי מעצבי על ראוותניים כמו דלה רנטה או דיור. אולי מתוך הפקת הלקח המתבקש בעקבות תקרית "נעלי הלנוון " של הראשונה. כך, הן מצליחות לעשות שרות טוב לחברות העממיות המוכרות לנו יותר כמו Zara, Cos, Uniqlo, Topshop וגם לכאלה המוכרות לנו פחות אך שולטות בתעשייה בבריטניה.
סגנון הלבוש שלהן קליל ויומיומי עם נגיעות אופנתיות כמו שכמיות או סקיני ג'ינס ומצליח לעקוב אחרי המגמות הבולטות בעונה בלי להיראות פתטיות. כל אחת מהן, הצליחה לגבש לעצמה סגנון שהפך למזוהה איתה ומביא את האמת האישית של כל אחת מהן, בראון, אימצה את הקרדיגן, שהפך למזוהה עם אובמה, אותו היא משלבת מעל שמלות שיפט או חצאיות עם הדפסים גיאומטרים או צבעוניות עזה. קמרון, הצעירה ממנה ב 8 שנים וצרה ממנה בכמה מידות, הלכה על לוק עכשוי שיתקבל כ"צעיר יותר" ומרבה להראות במכנסי ג'ינס בגזרת "בוט קאט", נעלי בובה שטוחות ומקטורן מחיווט וצמוד מעט. קלייג, הפחת מוצלחת אופנתית, מרבה ללבוש שריגים, חליפות מכנסיים וג'קטים מיושנים בסגנון לא עדכני במיוחד. אבל באופן כללי, אפשר לסכם ולומר כי פרט לתקרית המביכה בה נתפסה אחת הנשים באותו הלבוש בשני ימים רצופים, לא נרשמו אסונות נוספים.

D.I.Y: נעלי הספורט של לנוון, כמעט...

אם הגברת הראשונה של ארה"ב הייתה קוראת את הפוסט הזה, היא הייתה חוסכת ולא הייתה מעוררת כל כך הרבה גלים ורעש. אתם בודאי זוכרים את נעלי הסניקרס של לנוון שנעלה מישל אובמה. הן זכו לכל כך הרבה יחסי ציבור בזכותה, והיו חלק מהכיסוי התקשורתי הנרחב של בגדיה, אבל בעיקר בקונטקסט שלילי.

עם צאת התמונות שלה נועלת נעלים שעולות מעל 500$, בעת מיתון עולמי, כאשר כלכלת ארה"ב בשיא השפל שלה, צצו הביקורות בכל העיתונים בעולם, אפילו בארץ על השחיתות, הפזרנות, היומרנות והטיפשות.
מדובר בנעלים בעלות גזרת סניקרס קלאסית עם טוויסט: הן עשויות סאטן או קטיפה, בצבעים רכים כמו ורוד עתיק או צבע גוף מעושן והן נסרכות בעזרת סרוכים שהם למעשה סרט בד. לגברים יש גם את הדגמים הירוקים, הסגולים, השחורים והחומים או המודלים של הנעל הגבוהה שפחות אהבתי. אני הבחנתי בהן כבר בעונת התצוגות כיוון שהופיעו וכיכבו בקולקצית הגברים , ורק אח"כ, כשראו בלנוון כי טוב, הוציאו גם את הגזרה הנשית והמשיכו גם בקולקציית ה"Resort".
(קולקצית הנעלים לחורף הנוכחי כפי שמוצגת בסטודיו של "לנוון גברים")

הגזרה הגברית כל כך לא שגרתית, היא מעניקה לכל הקונספט של סניקרס גבריים ומגושמים פאן רך, עדין ואלי אפילו נשי. הגוונים שלהן, הסרטים והבדים מציגים את הפריט הבנאלי הזה באור אחר.

כמובן, שכאשר שיש אביזר כל כך מוצלח, הרשתות לאופנה "מהירה" "High street chains " לא מסכימות לשבת על הגדר, ומוציאות את הגרסה שלהן לסיפור. את הדגם שמתיימר להיות "נעלי לנוון" לגברים ראיתי בזארה בתחילת העונה וכאשר בסופה המחיר ירד לפחות מחצי (150ש"ח, לפני כשנה), החלטתי לקנות אותן ולהפוך אותן ל"לנוון שלי" (עד שאטוס לפריז ואקנה את הדבר האמיתי, אולי). את השרוך הפשוט "הספורטיבי" והלבן, החלפתי בסרט בד שקניתי בחנות מלאכה. גזרתי אותו בקצה באלכסון, כדי שלא יפרם והוספתי טיפת דבק חם (לא חובה, זה יעבוד גם בלי). והרי התוצאה לפניכם. החלפת השרוכים נותנת להם פאן שונה, הן גם נוחות וגם מיוחדות, משהו אחר.
לאחרונה כאשר טיילתי בשנקין, ראיתי עוד גרסה דומה. הפעם של המותג "Sweare", בשילוב קטיפה וצבעים דיי מעושנים של ירוק, כחול וחום. המחיר: כ 800 שקל. שמעתי שגם עופר שכתר קנה אותן. אני יותר ממרוצה משלי. רק רציתי לחלוק.... אולי אעשה זאת יותר בעתיד.

דת אופנה ומדינה.

(ז'אן פול גוטייה קוטור קיץ 2006)

לרעיון של "אופנה פוליטית" חשפה אותנו הגברת הראשונה של USA, מיסיס אובמה, עוד במסע הבחירות של בעלה. לא רק שהופעותיה החיצוניות סוקרו בכל אמצעי התקשורת גם המעצבים שלבשה ולבחירות הבגדים שלה הייתה משמעות- החל מזהותו ולאומו של המעצב ועד לגזרות בגדיה והעדר הרשמיות כמו גם הקבלות לג'קי O.
מעצבים רבים נסחפו עם הזרם והחליטו להצטרף לחגיגה- ז'אן ז'אק דה קסטלבלזק, היה הבולט מביניהם, שייצר קולקציית שמלות שיפט מפייטים בדמות אובמה, אותה לבשה קטי פרי בטקס הEMA בשנה שעברה. כוכבים רבים אחרים גם הם לא התביישו לשאת את דמותו של המועמד האהוב על סיכת דש הבגד כמו אנדרה לאון טלי, המנהל האומנותי של ווג האמריקאי, או על T-Shirt פשוטה כמו בראד פיט ועוד.
אבל עכשיו כשהנשיא כבר נבחר, זכה בפרס נובל לשלום והספיק למשוך כמה פרצופים עקומים בגלל השיגו, נראה שאת מקום הפוליטיקה תופסת הדת. בעבר, לדת הייתה השפעה מכרעת על האופנה וסגנון הלבוש. הדת היהודית לא חסרה דוגמאות: כיסויי ראש, חצאיות ארוכות, טלית, מעילי חסידים ועוד. גם הכנסייה הנוצרית בתקופת הבניים והרנסנס הכתיבה את קוד הלבוש והאיסלם קופה על בנותיו ללבוש רעלות פנים במגזרים השמרניים עד היום. בעבר, הלבוש החיצוני היה סממן ואינדיקטור למוצא הדתי של האדם. ביהדות עד היום ישנו קוד לבוש שונה לכל חצר חרדית במאה שערים, והמתבונן ברחוב יכול להבדיל הין המקורות השונים (אמנון לוי אפילו כתב ספר בנושא).

(קריס ון אש חורף 2009, ג'יבנשי קוטור חורף 2009)

התרחקות מסממני הדת נתפס בחברה המודרנית והמערבית כנעלה יותר. ביטול סממנים דתיים מעיד על קדמה, אינטליגנציה, פתיחות ומעוף מחשבתי עצמאי.
לעיתים מבלי שאנו שמים לב, מצליחים הסממנים הדתיים לחדור לאופנה המודרנית גם כן. לפעמים רק בגלל שמשעמם לנו לרדוף אחרי משהו חדש, שטרם נראה ואנו מעדיפים לחזור לאלמנטים מוכרים שבטוח ונוח לנו איתם. לעיתים אלה הם תהליכים חברתיים או דתיים שמחזירים אותנו בעשרות שנים בזמן.

כך הייתה הקפייה טרנד ענק לפני כשנה שנתיים, וולנטינו הצטייד באחת לאחרונה כאשר כשנכך במסיבה שארגן לכבוד סרטו ""The Last Emperor ב Standard Hotel. ריקרדו טיסי, המעצב הראשי לבית ג'יבנשי, משתמש באלמנטים דתיים כמעט בכל קולקציה שלו ובמיוחד בתצוגות הקוטור 2009 לחורף הזה של המותג. לאחרונה, העלו בקלואי דוגמנית עוטת כיסוי עליון גדול, שהדמיון בינו לבין טלית אינו יכול להתקבל על משקל "מיקרי בהחלט". ב1978 ייצר איסי מיקי קולקציה בשם east meets west"" ובה דגם שמזכיר גם הוא טלית- לא רק הבדג עצמו אלא גם בתנוחות הדוגמנית המדגימה אותו ישנן מחוות המזכירות תפילה או טקס דתי. קריס ון אש, שמתפקד גם כמנהל האומנותי של Dior Homme"", גם הוא השתמש הכיסוי ראש ואזכורים מהלבוש המוסלמי המסורתי כמו גלביות ושכבות.

(דיור קוטור 2005-2006)

ג'ון גליאנו ובעיקר ז'אן פול גוטייה הציגו ב2006 קולקציות קוטור בהשראת אמא מריה וקדושים אחרים, ציורי ויטראז בכנסיות ואפילו אזכורים לישו.

Lanvin-Paris-Acapulco ?

הרוח שעמדה מאחורי קולקצית ה Resort 2010 של אלבר אלבז ל"לנוון" הייתה נערית, שובבה ומלאה בקסם מקסיקני. שפע של צבעים, חומרים, בדים וסגנונות אפינו את הקולקציה האקלקטית ומלאת החן.
שמלות באורך ברך או כאלה הנשפכות עד הרצפה, חליפות מכנסיים, טישרטים מודפסים או שמלות כלה, אלבז חשב על כוווולם העונה. עושר עצום של צבעים אפיין את הקולקציה: צהוב מלוכלך, ירוק עז של דשא, או אדום בוהק לצד גוונים נייטרלים יותר ונגיעות של שחור.
האביזרים גם הם הוסיפו רוח עליצות לקולקציה וכללו שרשראות עם תליוני מלון ולימון, כובעי קש ופרחים אקזוטיים וכמובן מוון רחב של תיקים, נעלים שטוחות ודגמים נוספים לנעלי הספורט שהפכו מפורסמות לאחר שנעלה אותן מישל אובמה.

להוציא את הפוליטיקה מהאופנה!

(על מה כל המהומה? תמונות של מישל אובמה בביקורה בארופנ בשמלות השונות. בכיון השעון, משמאל למעלה: Jason Wuהפילימיני, שכיצב גם את השמלה שלבשה לנשף ההכתרה, Thakoon Panichgul התאילנדי, קרדיגן של J.crew, שמלה בשחור ולבן של Isabel Toledo הקובנית וקרדיגן של Azzedine Alaia. כל הנעלים של Jimmy Choo סיני שמייצר את נעליו באיטליה).

אני רוצה להביע כאן את מחאתי כנגד הניתוח הציני (שאגב, טענותיו עשויות להיות נכונות, אך לא ראויות) לבחירות האופנתיות של מישל אובמה. הטענות הנשמעות בארה"ב, (ובעצם מופצות בכל העולם בעשרות עיתונים, בלוגים, אתרי אופנה ופוליטיקה ועוד ועוד...) על כך שמישל בוחרת לקדם מעצבים מלאומים שונים, בני מיעוטים ומהגרים (כמו ג'ייסון וו, איזבל טולדו וטנקון), אך עדין לא כיבדה אף מעצב אפרו אמריקאי ובחרה ללבוש בגד שעיצב/ה. רבים גם מביאים את הביקורת על כך שלא בחרה להופיע בציבור בבגדיהם של אף אחד מהמעצבים האמריקאים הגדולים כדוגמת רלף לורן, דונה קארן, הילפיגר או קלוין קליין העממים יותר או היקרים יותר כמו אוסקר דלה רנטה (שזכה לחיבה עזה מלורה בוש) או קרולינה הררה. בנוסף הוטחה ביקורת על בחירתה במעצבים זרים מארצות אחרות כמו אזדין אליה וג'ניה ווטנבה. גם בחירתה של האישה הראשונה ללבוש מותגים עממים בעלי מחירים סבירים יותר כמו J.CREW זכתה למיקלחת צוננת. אוסקר דלה רנטה אף אמר "לא הולכים לארמון בקינגהם (לפגישה עם מלכת בריטניה) בסודר".

(מימין: קרדיגן של Junya Watanabe ושמלה של Jason Wu, שמלה אדומה עם הדפסי פרחים של Thakoon, שמלה שחורה של Azzedine Alaia צרפתי ממוצא טוניסאי).

אם הביקורות נכונות, ואם לא, אני עדיין לא מבין, מה? מישל אובמה חתמה על חוזה בלעדיות לקידום מעצבים אמריקאים? או לקידום למיעוטים ובני מהגרים? למה להכניס פוליטיקה לאופנה?! והמותגים הגדולים הללו, שבמילה תופסים את הרוב הגדול בשוק האמריקאי, מה יש להם להתלונן? שישבו וישתקו ויתנו לעוד מישהו להתפרנס, אולי אם יעשו בגדים מתוכקמים, חדשנים ומענינים יותר, היא גם תלבש אותם (לא שיש לה טעם מתוחכם, אבל נגיד). חלק מהמותגים אף טענו שהיא "חייבת" להם, לדוגמה מרק ג'יקובס שעיצב חולצות עים הכיתוב "Time for a Change", וציפה שתשיב לו טובה ותלבש את בגדיו, כך יזכה לקידום ועליה במחירות, אך התאחזב.
אם האשמות נכונות, אז גברת אובמה עושה חטא אופנתי גדול. אופנה אינה קשורה לשם או מותג מסוים, גם לא למה המותג אומר על מי שלובש אותו, אלא לגיזרות, סגנון, צבעים, גוונים, שליובים, קונספט קידמה וחדשנות. האמירה צריכה לעבור באמצעות הבגד ולא דרך מי שתפר או עיצב אותו. אם בכוונתה לקדם רעיון מסוים, עדיף שלא תהיה כל כך מילולית, אלא תאמץ את הטרנד האפריקאי ותשלב בבגדיה פרטים אתניים אחרים. הטעם האישי שלה צריך לעמוד במרכז כמו גם המסר שרוצה להעביר, ולא לעשות זאת באמצעות דברים טפלים וחישובי יח"צ, כלכלים, פוליטים ושיווקים (במטרה לקדם מותג ע"י פירסומו באיזכורים בצהובונים). השיקולים הנ"ל אינם זרים לאופנה, אבל לדעתי אין להם מקום בשיקוליה של אישה שמנסה להיות מובילה אופנתית.
גברת אובמה דוחה את כל הטענות, ומקחישה כל שיקול זר בבחירותיה האופנתיות. לטענתה היא בוחרת בגדים רק לפי טעמה האישי.

פוסט שפורסם בעבר באותו הנושא: http://fashioneditorsnotes.blogspot.com/2009/01/blog-post_22.html

פוליטיקת אופנה או אופנה פוליטית?

נראה שגם את הבחירות האופנתיות של דייריו החדשים של הבית הלבן אי אפשר לנתק משיקלים פוליטיים.
הכל סובב סביב הצהרות חברתיות וקלישאות: יותר "צבע" בבית הלבן (לא רק גוון העור השונה,אלא גם צבעוניות שמלותיה של גב' אובמה), הרב לאומיות- הבחירות במעצבים זרים, בני מיעוטים: נרסיקו רודריגז האיספני, באדום זועק ושחור לחגיגה שאחר הנצחון בבחירות, Isabel Toledo הקובנית , בצבע למונגרס בבוקר טקס ההשבעה ו-Jason Wu המלזי בצבע לבן לנשף שבערב.
המדיניות הכלכלית של אובמה והמלחמה במשבר הכלכלי זוכה לביטוי דרך השמלות שבוחרת אישתו (המעצבים שנבחרו לא רק שנמצאים בתחילת דרכם, אלא גם מחיריהם לא הספיקו להגיע לשחקים, בניגוד לשמלותיו של אוסקר דלרנטה שנהגה ללבוש גב' בוש שלא רק עולות הון תועפות, אלא גם משדרות שמרנות וארכאיות). הבחירה שבלטה במיוחד היתה זו שלבשה להופעתה בתוכנית "The View" של J.Crew , שמחירה היה 146$.
הבגדים וסגנון הלבוש משקפים את אישיותו של האדם שלובש אותם ומביעים את המסר שרוצה להעביר לסביבה. גב' אובמה לקחה את הרעיון הזה צד אחד קדימה (אם במכוון, ואם לאו) ומשתמשת בכך כדי להפיץ את מצע הבחירות ולקדם את היעדים של בעלה הנשיא.

מבא נוסף לביפנים...

והפעם, נביט לתוך דעותיה הפוליטיות של אנה ווינטור, שנראתה יושבת בקהל של העימות העימות האחרון בין ברק אובמה לבין ג'ון מקיין.

ווינטור, כמו שאר חבריה הסלבריטאים, המעצבים ושאר תעשיית האופנה והבידור , נמנת בין תומכיו של אובמה.
אני אפילו זוכר שהוא הופיע על השער של "vogue men" בשנה שעברה כאשר היה עדיין סנטור. גם אישתו, מישל אובמה, זכתה לסיקור בכתבות שהופיעו במגזין "vogue" ועסקו בפועלה ובסגנון לבושה.
מעניין כמה שעות עמלה העוזרת האישית של וינטור כדי להשיג לה את המקומות המבוקשים... והם לא היו בשורה הראשונה.

בתמונה היא נראת דווקה די מרוצה...