יום חמישי, 1 ביולי 2010

מיתולוגיה קולוסאלית

כיכר אתרים, אחת ממפלצות הבטון שהשתלטו על חופיה הזהובים של תל אביב ידעה השמצות אין קץ. היא נהגתה בשנות השישים, פרי מוחו הקודח של יעקוב ריכטר שנהנה מהפריבילגיה של חיים בעידן רווי שפע עיצובי ועושר אדריכלי בלתי נדלה. הקולוסיאום, שהוקם ב75, יחד עם הכיכר, שימש תחילה כסניף של כלבו שלום, "דרגסטור שלום", והתאפיין בזכות מראהו הבלתי מזוהה המזכיר יותר ספינת חלל העוגנת על בסיס בטון. כעבור שנים ספורות, נסגרה החנות, והמבנה שודרג ל"קולוסאום" שכולנו מכירים היום- לאחד ממועדוני הלילה המיטולוגים של תל אביב. סמי הירש, איש העסקים שפתח את המקום, נסע המיוחד על מנת להתרשם מ"סטודיו 54" ששגשג בניו יורק באותה תקופה. עיצוב הפנים, של ישראל גודוביץ, היה גרנדיוזי: ריפוד כסוף, זכוכיות דמויות מראה שהסתירו את הפיגומים החשופים והקבלים שבתשתית המבנה והחזירו את השתקפותם של הרוקדים, כדורי דיסקו ומגלשה המחברת בין הקומות היו חלק מהאלמנטים העצוביים שהפכו את המועדון להיכל שנראה כאילו הגיע מהחלל, שיא הקדמה והסטייל. בערב הפתיחה חנכה את המקום גרייס ג'ונס, הזמרת האייקונית בעלת המראה האנדרודני. גל אוחובסקי, שהיה אז מלצר צעיר באותו המועדון, מספר בסדרה של ניסן שור, הסוקרת את תרבות המועדונים בישראל, כיצד הושיט את ידו לעבר מפשעתה של הזמרת כדי לאשש את השמועות לגבי מינה, אך התאכזב מהעדר הבליטה גברית בעודו מועף בבעיטה מהבמה ע"י ג'ונס האימתנית. הקולוסאום נסגר ב93, יחד עם החלומות להפיכת תל אביב לניו יורק של הסבנטיז והחלום האדריכלי, כיכר אתרים, שנראתה אז כהבטחה מסחררת, הפכה שוממת ומאוסה על רבים. הקולוסאום נקנה לפני כמה שנים, שופץ ונפתח מחדש. אייל קיציס נשא שם את טלי מורנו, אבל אני זכיתי לטעימה מהאגדה התרבותית הזו בזכות השקת מותג השעונים TOY WATCHES בארץ.
המבנה כיום נראה שחור ואפל. ספות ארוכות מקיפות פרוזדור המוביל אל הבר והשריד היחיד משנות ה70 הוא אולי גרם המדרגות עם מעקה כסוף ולוחות זכוכית בדפנותיו. בקומה השניה כורסאות מבד דמוי עור קרוקודיל או כונניות המחופות אותו הבד לצד ויטרינת המציגות כלי זכוכית זולים, מעניקים למקום מראה של מועדון לילה זול וצעקני, כזה המתאים אנשים גסי רוח משכבות סוציו' נמוכות.

(הרעיון להשיק מותג שעונים במבנה עגול היה הברקה, למרות שאני לא בטוח שזה היה השיקול המרכזי. לדעתי, אם הבליינים בסטודיו 54 היו צריכים לבחור שעון, הם היו בוחרים בדגם המצופה באבני קריסטל בוהקות. אני לא חושה שהדגם ניתן להשגה בארץ, כמו גם האוירה במועדון הליילה האגדי).


כולי תקווה כי יום אחד יזכה האתר בעל הפוטנציאל הזה לשיקום מוצלח ולשינוי תדמית שיהפוך אותו ללא פחות נחשק מהקולוסאום ברומא או סטודיו 54 שבניו יורק. הדבר היחיד שהמתיק את הגלולה ועידן את האכזבה מהמקום, היה שעון הכרומו השחור שקיבלתי באירוע (למרות שבעצם בקשתי לקבל את הדגם בצבע האפור).

10 תגובות:

Dush אמר/ה...

היה כיף איתך כמו תמיד :)

the eye אמר/ה...

גם לי היה כיף,
אבל קצר.
חבל שאי אפשר לעצור את הזמן...

sefi אמר/ה...

אולי אי אפשר לעצור את הזמן, אבל בטוח אפשר לשחק איתו.
היה כיף להיפגש יומיים רצוף וכבר שמתי את התמונות מהמסיבה הסליזית האמיתית.

the eye אמר/ה...

היה כיף.

אנונימי אמר/ה...

"כזה המתאים אנשים גסי רוח משכבות סוציו' נמוכות." משפט גאוני

the eye אמר/ה...

לאן אתה חותר, אנונימי?
המשפט נהגה כאלטרנטיבה למילה "ארסים".

אנונימי אמר/ה...

הפוסט נפלא והבלוג כולו נפלא אבל הגיע הזמן לדייק בעובדות (אייל קיציס)

the eye אמר/ה...

תודה קיציס:)
חחחח

Nina אמר/ה...

הקוליסאום- כ"כ הרבה נכתב על המקום, והוא עדיין עומד איתן במקומו...
אהבתי את כל תיאור האפיזודה עם גרייס ג'ונס!

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אני מתה על כיכר אתרים, כלכך הזוי, טראשי, אורבני ו-וואנבי בחבילה אחת.
מעולם לא יצא לי להיות בפנוכו, אז אין לי שמצ מה רמת הסוציו' בפנים ;)

אגב, הספר של ניסן שור מאוד מוצלח. במיוחד תיאור הסיור ההזוי של גודוביץ' האולד פאשנד וסמי הירש בנבכי הסליז הניו יורקי של האייטיז.