אבל אז, כתבה שהתפרסמה ב"גלריה" של "הארץ" הציגה את הדברים באור שונה. בכתבה, צוטטו מעצבים המעידים כל כך שהלקוחות הקבועים של המציגים באירוע הפסיקו לבוא, המחיר להשתתפות: 20 אלף שקל, והאירוע המתיימר להוות מקפצה למעצבים צעירים הוצג כאווילי, כיוון שאיזה מעצב צעיר יכול להרשות לעצמו להשתתף?! עוד נכתב כי הבלאי והגנבה של הבגדים מביאים להפסדים, ההמולה וההמון הגואה, כמו גם מותגים זולים (משקפי X-RAY) ואחרים לנדושים והמוניים שישתתפו בו- כולם בו הורידו לי את החשק ללכת. בסוף הלכתי, ברגשות מעורבים וראש פתוח. החלטתי לכבוש את כובע הכתב החוקר וללכת לרחרח כדי לבדוק הכצעקתה?
כיוון שהגעתי עם הפתיחה, נאלצתי להמתין לפתיחת הדלתות. האנשים, לבושים בפשטות, עם הברקות פה ושם, עמדו והמתינו בסבלנות עד לשעת הפתיחה. לא היו דחיפות, לא צעקות ולא בלגן, הזמנות הVIP (איפשרו כניסה של שעה לפני הזמן) היו רעיון מעולה, נכנסנו ליריד עוד לפני העומס. התבוננות על הנוכחים והנוכחות באירוע הבהירה לי כי מדובר בזן חדש, אולי נדיר,שאינו הישראלי מצוי המוכר לנו. מדובר בגזע חדש בנוף הארץ- ישראלי: "הפשניסטה הישראלית" (עם דגש על הא'). הרבה מהמבקרים הפתיעו בסגנון לבוש מעניין, מתוחכם והופעה מוקפדת. נראה שהשקיעו מחשבה בבחירת מלבושיהם. עובדה זו היתה מספיקה כדי לשמח אותי, כבר היה נעים יותר (ציפיתי לקהל יותר המוני, אך גם אם היה שם, הוא התנהג למופת ולהבלע בהמון).
היה ניתן לצמוא ביריד שמות מוכרים יותר וכאלה שפחות, מעצבים מבוססים. יוסף שהתחיל את דרכו לפני כעשור באותו היריד, הוא אחת ההצלחות המסחררות שהצמיח האירוע (הוא חזר אז מניו יורק, כרקדן, והחליט להמציא את עצמו מחדש. תפר בגדים במיוחד לאירוע והוסיף לתפור גם בלילות שבין ימי המכירה הספורים. אח"כ השלים את השכלתו בעיצוב בגדים). המעצב והקולגות הותיקות שלו, סיגל דקל רונן חן, כמו גם מעצבים צעירים יותר, מאיה בש, אניה פליט, האחיות עינב, הדס צוקר, חגית חזן ועוד. כולם היו שם כדי לפגוש את הלקוחות, להלביש אותם ולקדם את עיצוביהם. לדעתי, יש בכך יתרון בלתי רגיל לשני הצדדים: הזדמנות שלא נופלת בחלקם של הצדדים ביום יום. המעצב פוגש בלקוחות שעבורן הוא מעצב, מקדם את עצמו ומכיר קהל חדש הרוכש את עיצוביו. הלקוח המוכן להשקיע סכום כסף בלתי מבוטל בפריט לבוש, זוכה להתאמה ויחס אישי מהיוצר שיצר אותו. נפלא, כן ירבו.
בין העיצובים הבולטים, שהרשימו אותי היו עיצוביה של אניה פליט, שהציגה למכירה קולקציה מעניינת ומתוחכמת. עם מכנסים בגזרה גבוה ופנסים, מכנסיים נשפכים ומוצרים באזור הקרסול, שמלות סאטן בכחול כהה וירוק מרענן, עם צווארון וחתך "טיפתי" בגב, blouses עם כפלי פליסה נטולות מחשוף ושמלות ערב ששילבו תחרה ופרינג'ים עדינים בכתפיים. זה היה מבחר אלגנטי עתיר שיק וחן אירופאי. טווח המחירים היה סביר בהתחשב באיכות וברמת העיצוב (שמלות- עד 1200 שקל, אבל לא תורידו אותן מעצמכן).
אהבתי גם את הג'קטים של מיה בש, בציבעי אוף וייט וגיר, עם כפתורים וצוארון סיני שכזה, כאשר ההפתעה האמיתית היתה הגזרה המתעגלת לעבר המותן שהסתימה באמרה מעוקלת בגב בסגנון טוקסידו. בגב שולב גם רוכסן דו כיווני הניתן למודולציה מלמעלה ולמטה וביטנת בד כותנה כחלחל מתחתיו. את אותה הגרסה היה ניתן למצוא גם עבור "הגבר", בצבע שחור עם ריצ'-רץ' מקדימה ומאחור. אני התאהבתי בגרסה הנשית, למרות שלא היתה מותאמת במדויק לפרופורציות גופי והזכירה דגמים של קום דה גרסון (במחיר סביר: 850 במקום 1000 ש"ח).
האטרקציה העיקרית באירוע היתה אגף האקססוריז. בעולם הם כבר הפכו לעיקר האוטפיט האופנתי, וישראל לא מפגרת הרבה מאחור. למרות שהיו שם גם הרבה פריטי יבוא מהמזרח הרחוק במסוה של "יצירות מופת ומחיר בהתאם", היו מספיק מעצבים כדי לגרום לי לתחושת ריחוף באוויר.
האהבה הראשונה שלי ממבט ראשון הייתה לעיצוביו של שלומי אזולאי, מהמותג "דוברמן". ההתמחות: תכשיטים המשלבים מנגנונים של שעונים. כל כך מקסים ומרשים שאני מפחד להרוס עם מילים (התמונות לא יצאו טוב, והדגמים שראיתי לא משתווים אפילו לאלה שמוצעים בeatsy, המחיר100-300 שקלים. ניתן להשיג ברח' רוחמה 14 יפו, מתחם נוגה). המעצב הצליח לקחת מנגנון מכאני מתכתי וקר ולהפיח בו רוח חיים ונשמה- עם תוספות של עיטורים מוזהבים, אפליקציות מנישת התכשיטים- כמו מספרים קטנות, שרשראות זהב, מנעולים או דסקיות לרקע, מדובר במלאכת מחשבת של ממש. בדימיוני, התכשיטים נראו כאילו נלקחו מסרטו של טים ברטון: "המספרים של אדוארד". ממש כמו בסרט, יצירתו של המדען ה"מטורף", הייתה מלאת רגש, פיוטיות ויופי.
אהבתי השנייה, היו תיקיה של מיה שלבו. עיקר הקולקציה שהוצגה למחירה היה תיקים בסגנון תיקי ה Satchels שהפכו למאוד אופנתיים לאחרונה. היה בהם מהרטרו והשיק הלונדוני המחתרתי. צורתם כתיקי עבודה מעור, בשילוב דסקיות עם חריטת שמה של המעצבת, ידיות כשל מזוודות עץ ישנות ששולבו בתיקי ערב וביטנה קטיפתית לארנקי עור בגימור לקה (האחרונים, מופיעים בתמונה, היו תוצאה של "טעות" מוצלחת" של היצרן, שלא הבין את הוראות המעצבת ויצר ארנקים הפוכים). הרושם שיצרה המעצבת, בוגרת מגמת צורפות ב"בצלאל" ולימודי עיצוב תיקים בהולנד, התעצם עוד יותר לאחר שביקרתי באתר שלה וראיתי פרויקטים נוספים: קונספטואלים, מקוריים ושופעי יצירתיות (תגלשו לשם, התמונות שוות מליון מילים). חלק מהתיקים נוסעים הישר מהיריד לניו יורק.
גזרת המעצבים לגברים הייתה מזערית ומאכזבת בלשון המעטה. איני רוצה להוסיף, כדי לא להעכיר את האוירה. מה קניתי אני: שרשרת עם טליון בצורת קוביה מבטון ומסגרת זהב שתוחמת אותו אך חופשיה ממנו, אצל המעצבת הדס שחם. תכשיטיה המשלבים בטון כסף וזהב מתאפיינים בקווים עדינים, מינימליסטים אפילו פוריטנים וסתגפנים מעט, אבל יש בהם ניקיון וייחוד, מאין אוטנטיות שניתן למצוא רק במפגש שבין חומרי גלם כל כך בסיסיים כמו הנ"ל.
שיחה עם מעצבת הבהירה לי, שהם אכן משלמים את המחיר שננקב בכתבה, מעצבי התכשיטים קצת פחות (היו 4 מעצבות בגדים שאפילו סחרו יחד שטח משותף) אבל השורה התחתונה: אם הם ממשיכים לבוא ולמכור שם, סימן שזה משתלם.
עוד מעצבת מענינת המיוחד היתה אילנית נוטרה, המייצרת ארנקים, תיקים, צמידים ועטיפות לפנקסי רשימות מפנימית של צמיגים. מעבר לקונספט ה"ירוק", המחזור והדאגה לסביבה או רצון להפיח שימוש ותועלת בפסולת שאינה מתקלה, מדובר בחומר אלסטי, עם צמיגות שמייחדת של פריט ופריט, תחושה ייחודית למגע ומראה מחוספס ואורבני. התיק שמצא חן בעני ביותר היה "הסק", ולמרות שהיו 3 פריטים מאותו הדגם, כל אחד היה שונה ממשנהו. זוהי יוקרה אמיתית, עונה על ההגדרה של פריטי מותרות, כפי שאני רואה אותם.
לסיכום: נראה שעתיד האופנה והעיצוב הישראלי צפוי להיות ורוד. עם מגוון של מוחות יצירתיים ומוכשרים, כל אחד בתחומו, אנו ממשיכים להצדיק את הכינוי שניתן לנו עוד לפני הספירה: "עם סגולה". מנחם לראות שלפעמים לא צריך לחפש רחוק, ומדי פעם שווה לנו להסתכל סביבנו לפני שאנו משירים מבט לעבר יבשות זרות. היריד הפגיש אותי עם עיצוביהם של מעצבים שבכישרונם לא הכרתי, הוא עזר לי לאהוב קצת יותר את המקום בו אני נמצא ואת היצירה שמתהווה בו. לגבי קניה בירידים- זה לא בשבילי, אני מוכן לשלם יותר כדי לקבל אינטימיות, 4 קירות ותא מדידה סטנדרטי. אבל היה שווה.
בין הפריטים הבולטים בעיצוביה הן טבעות משובצות קורצים, אבנים יקרות צבעוניות ויהלומים על טבעות זהב מעוטרות בפיסולים ופיתולים- מצופות אמייל בצבעי הקשת. רוב עיצוביה מאופיינים במימדים ופרופורציות ענקיות, כמעט כמו טבעות על אצבעותיה של ילדה קטנה או ענקים על צורה הדק. הקפדה על הפרטים הקטנים וסגנון ציורי, פיוטי והומוריסטי הופכים את תכשיתיה למוצלחים כל כך. נושאים כמו טיול בגן פרחים מלא חיפושיות, דבורים ופרפרים, תכשיטים בהשראת שושלות מלוכה ואריסטוקרטיה, מצולות האוקיינוס, דת ופולחן או ערפדים- כולם היו למושא השראתה של המעצבת בקולקציות שונות ומרהיבות. יש אפילו קולקציה הנקראת "Coffret de Victoire" ("התיבה של ויקטור"), המשלבת את כל היצירות, הנושאים והסגנונות האהובים על המעצבת.
הקולקציה החדשה של ויקטור לבית דיור נקראת: " "Kings & Queens. התכשיטים, המיועדים להיענד בזוגות, כוללים טבעות ותליונים. הקולקציה משלבת אבני טורקיז, אופל קורצים ואבנים וולקניות- כולן מפוסלות בצורת גולגולות ומעוטרות בכתרים, שרשראות, ואפילו עגילים מניטורים מיהלומים. את ההקפדה על הפרטים, איכות הגימור והמקוריות אי אפשר לתאר במילים, פשוט יצירות אומנות! גם הקונספט העומד מאחורי הקולקציה פיוטי ומרגש לא פחות מהתכשיטים עצמם: “As we are temporary, the jewels we wear last through time and centuries”: , לדברי המעצבת.
ב Lanvan , קווארצים ענקיים שולבו עם דיסקיות וגלילים מזהב, יחד עם מתכות מושחרות אחרות לצד חרוזי ענק דמויי פנינים. חישוקי מתכת וקולרים עבים מחומרים נוקשים בשילוב אבני קריסטל גדולות מימדים ליפפו את צוואר הדוגמניות. התכשיטים הוסיפו בדיוק את מידת הנוקשות והגסות שהתנגשה עם הבגדים הפיוטיים והנשיים שנתפרו באלכסון כדי שיראו כאילו נשפכים על גוף הדוגמניות. כך, נוצר מראה מלא שיק: אסרטיבי, מלא במעין נונשלנטיות המצפצפת על הפרופורציות של כללי העיצוב והופכת את הוולגרי לפרקטי, מודרני, ייחודי וקסום. 
חגורות- אולי לא נכנסות להגדרה של תכשיטים, אבל יתכן והאקדמיה ללשון תשקול זאת מחדש במקרה של ג'יוונשי. בתצוגת בית האופנה הצרפתי- החגורות כאילו קפצו מהבגדים ומשכו את מירב תשומת הלב. קשה היה להתעלם מעבודת המחשבת של אבני הקריסטל, הצורות הגאומטריות הקלאסיות והאבזם המעוטר, שהזכיר אות מלכותי, בסגנון אותם אותות אצולה או גבורה שמשפחות המלוכה נוהגות לענוד על סרט סאטן הנתלה בין הכתף למותן הנגדית.
Marc Jacobs עיצב עבור Louis Vuitton קולקציית תכשיטים שכללה שרשראות עשויות מלולאות של מעין גלילים קצרים ותליון מנעול שעליו חרוטים ראשי התיבות של המותג. החומרים מהם היו עשויות השרשראות, שדמו לקישוטים אותם אנו תולים בסוכה, היו זהב או חומר פולימרי ורוד, שעליו שובצו אבנים שחורות שחתכו כמו ניטים או פנינים עדינות. התכשיטים ועיצובם הבליטו (או אולי אפילו שילבו בתוכם) את הניגוד בין זול ליקר, ילדותי מול בוגר, פאנק- רוק מול פראפי.
