לארי, הגיבור הראשי בסרט, נקלע לתקופה שניתן להגדירה כ"משבר": אשתו עוזבת אותו לטובת חבר קהילה אחר, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה המוסרית שבלקיחת שוחד, לקבל קביעות בעבודה ולזכות למעט הערכה מילדיו (האחד מוטרד מבעיות הקליטה של הטלויזיה והשנייה בעלת טקסים הקשורים לטיפוח וחפיפת הראש) ומהאנשים שבא איתם במגע.
העלילה הולכת ומסתבכת והסיטואציות הופכות למוזרות וחסרות פשר יותר ויותר. לארי, שחי בקהילה יהודית דתית בארה"ב של שנות ה60', מנסה למצוא את התשובות אצל כמה רבנים, אך פרט לסיטואציות מגוחכות ואבסורדיות, אין להם כל כך מה להציע לו. אפילו עורך דינו, ששולח אותו גם הוא לרב, נאלץ לתפקד באחת הסצנות בה פורץ לארי בבכי- כפסיכיאטר.
לארי, פרופסור ומרצה למתמטיקה, לא מצליח להבין כיצד לנהוג, איך לפתור את הבעיות שלו ומה לעזאזל אלוהים מנסה לומר לו בפרשת חיים זו של חיו. הסרט, מאתגר את הצופה בשאלות שלאף אחד אין תשובה עליהן, אפילו לא לאלוהים. דת, אמונה והאופן בו מתנהג היקום, לא מוסברים ע"י המתמטיקה, כפי שהאמין לארי. (זהירות ספויילר!!!! דלגו לפיסקה הבאה!) לבסוף הוא ניכנע לתנאי המציאות, מקבל את השוחד שנותן לו תלמיד קוראני עילג ומעביר אותו את הקורס. התוצאה- הוא מוזמן לפגישה דחופה עם הרופא בעקבות תוצאות רנגנט, ואל העיירה מגיעה סופת טורנדו. בין אם הקשר נסיבתי או אם לאו, ללארי התשובה ברורה.

אי אפשר להתעלם מהסגנון המשובח של הסרט: התפאורה, התלבושות האוטנטיות והאווירה היהודית הגרוטסקית שנוצרת ע"י בגדי הלבוש האופיניים לתקופת סוף שנות ה60 ושלל של דמויות שמזכירות את לארי קינג, גולדה מאיר או וודי אלן. הופעתם החיצונית המדויקת שגובלת בסטריאוטיפ ליהודי הגלותי האמריקאי, עם המשקפיים המיושנים, היידיש, שיעורי העברית, בית כנסת, הבגדים הצנועים והמחוות, תנועות הידיים, חיתוך הקול, הלחה והקול הגברי של אישה קשישה עם שומה שעירה וקול בס.
הסגנון הזה, של ה"ג'ואיש קידס" הפך למאוד אופנתי לאחרונה. אותו סגנון המכונה "הגיק שיק" ונראה פחות או יותר כמו שהתלבשו הנערים בברוקלין בשנות ה60-80'- מכניס הרבה כסף ל"אמריקן אפרל" (זיהיתי לפחות שתי חולצות שלבש אחד הילדים שהיו משם). האוירה שיצרו הבמאים בסרט היתה כל כך מוחשית, עד שכמעט וניתן היה להריח את ריח הנפתלין והטחב שעולה מבתיהם של הזקנים הללו.
מי שצמא לעוד מנה מסטייל ה"ברוקלין בוי" יוכל למצוא סיפוק רב בבלוג "מר מורט". הבלוג נכתב ע"י מרדכי רובינשטיין שעבד כיחצ"ן של מותג האופנה "ג'ק ספייד". רובינשטיין מצלם את העוברים והשבים ברחובות ניו יורק הלבושים בטוויד כבד, חולצות פלאנל משובצות, נועלים לופרס חומות ומרכיבים משכפי "בגין" עבות עדשה ומסגרת. בבלוג תמצאו גם זקנים חביבים וגבירות נחמדות לבושות בחצאיות ארוכות ועונדות תכשיטים כבדים מזהב, כמו אותן דמויות שהיו יושבות ש"אצל יודית" (ז"ל) בגן העיר, מעשנות עצמן למוות ומרכלות באופן מלא חן וחסר עכבות. מקסים. ביקור בבלוג שלו, יספק הצצה מדויקת להלך הרוח בסרט.

אפשר להסתכל על הסרט הזה בכמה זוויות ראיה: האחים כהן מצליחים להעביר את אורך החיים היהודי באמריקה של בשנות ילדותם בצורה מדוייקת ומשכנעת לאין ערוך. התקופה היא תקופת נעוריהם, אבל ברור שזהו אינו סרט אוטו-ביוגרפי. הוא מספר את סיפורו של בני דורם של הבמאים, את החברה בה גדלו, את המנהגים או השאלות שעלו בחייהם ועיצבו אותם. הסיפור העלילתי אולי לא משנה. עצם העובדה שכולנו יכולים לזהות את הדמויות הללו בסביבתינו הקרובה ולהרגיש את החוויה שמנסים הבמאים להעביר, היא שהופכת אותו למעולה.
הסרט מעביר את הרגשותיהם ומדבר אולי יותר מכל לבני הנוער האמריקאים של היום. מצד אחד הם סולדים מזקנים שלומדים תורה בפה מלא שינים תותבות ואוכלים דג מלוח, ומצד שני מוקסמים מהתרבות היהודית והיידיש ומנסים לשמרה. להקות יהודיות (שמונות גם חברי להקה לא יהודים) השרות שירי יידיש, קבוצות תיאטרון יהודי המונה בני נוער רבים ואפילו סגנון הלבוש ההוא שמצליח כל כך בארץ ויותר- בניו יורק. כולם הם הוכחה לניצני תרבות מתחדשת, מעין פראפרזה של היום על מה שהיה בעירה הגלותית, בשטעטל.
למרות שלא יצאתי עם מסקנה מגובשת לשאלה: מה הסרט רוצה ממני?! נהניתי ממנו מאוד: הסגנון, הבימוי המעולה, הדמויות הססגוניות והיידיש- הכל כך מוכר. זהו אחד הסרטים, שכדי לקבל מושג ממנו, נאלץ כנראה לראותו שוב, וההרגשה שלי, שבכל פעם נתקל בפרט חדש ואלמנטים שלא שמנו לב אליהם קודם או דבדים עמוקים יותר. הוא באמת מלא ועשיר בפרטים מצחיקים, מעניינים ומלאי כפל משמעויות.






אם חשבנו שתיקי 





















Boucheron






האם דמיינתם פעם כיצד תראה מסיבת תה אנגלית מסורתית בדמדומי הלילה מסתורי והאפל לאחר שקיעת החמה? ובכן, "ויסוצקי", מוסד תה מפואר ומכובד, לקח על עצמו להפוך פנטזיה- למציאות, ובדרך להשיק את של קולקציית the LEAVES collection שנערכה אתמול. על סדר היום: אירוע שכולו "קברט של טעמים, ריחות צבעים ואופנה בזהב ושחור" נכתב בהזמנה. ובתוכנית האומנותית: מופע של אפרת גוש.
הטוויסט- לא היה זה אירוע של תה המנחה השגרתי. האווירה האפלולית ששררה בלופט הייתה לילית שכזו. מסיבת התה של ויסוצקי החלה בדמדומי הערב. הצבע השחור, עלי השלכת הפזורים על הרצפה (שיצרו קשר עם המוצר- "לוס ליפס"), התאורה הכהה והדפס ענק של ציור שמן מתקופת הרנסנס הודגשו ע"י השולחנות הלבנים. כך נוצרה תחושה אריסטוקרטית, יוקרתית, אווירה של איכות וטעם טוב. העיצוב כולו, הסגנון וגם תצוגת האופנה שהייתה מבחינתי השיא שבערב הקסום הזה, יצרו הרגשה כאילו היה מדובר כאן ב"אסקוט השחור".( "Black Ascot" , מרוץ הסוסים הבריטי השנתי שנערך ב1910 לאחר מותו של אדוארד ה7, אביה של אליזבט מלכת בריטניה של היום, ולכן כל הנוכחים בו לבשו בגדים וכובעים רחבי שוליים בצבע שחור, וכמובן שהאוירה היתה כבדה ואפלולית). בגזרת הסלב: (ראה פרוט בהמשך): חני נחמיאס שהגיע עם משה דץ והתנפלה מייד על שיפודי סלמון ברוטב צ'ילי. הוא לא הפסיק לנופף בידיו בעדינות. רות סירקיס נראתה כאילו יצאה לפיקניק בג'ינס ונעלי ספורט, וטל מוסרי לבש עליונית מטריקו שחור שנראתה זול וניקנתה בזארה. את "מפרויקט מסלול" ייצגו לוסי, אלון ליבנה שהגיע ככתב Ynet, יואב עם העגילים המתכתיים הענקים שלו, התיאבון לפטיפורים, אך לבבי כתמיד. גם קדם ששון היה שם ומעצבים אחרים כמו אפרת קליג, החביבה עלי במיוחד, שהייתה גם היא חמה ונחמדה להפליא ואף הסכימה לספר לי שהקלוגס גבוהי העקבים שנעלה היו בעיצובו של ג'אןפרנקו פרה. סנדי בר, מיטל דוהן, ויק (נינה ברוש), יצפאן ורעייתו גם הם קפצו לבקר.
לאחר דברי המנכ"ל, אפרת גוש הופיעה עם שלושה שירים- לבושה בשמלה בניחוח שנות העשרים עמוסת נוצצים פייטים, פרינג'ים, רקמות ורצועות מטאליות בצבע כסוף ושחור. היא גם הצליחה לעשות לעצמה פדיחות ולהשאיר כמה פיות פעורים כאשר נפלה בעודה שרה ומשחקת משחקי פיתוי עם דוגמן כחלק מההצגה.
ואז, לבסוף, הגיעה הדובדבן שבקצפת, תצוגת האופנה שחתמה את האירוע והשלימה את אוירה ה"אסקוט השחור" (שהרי אם נודה באמת, נשות ישראל מטבען, אינן יכולות לספק את הסחורה ולכן יש צורך ברכש זר- הדוגמניות). על הרחבה עלו כמו מתוך קבר או מנהרת זמן- הדוגמניות, לבושות בעיצוביהם של כמה מהמעצבים מובילים בארצנו. באווירת דמדומי הלילה הן פסעו בין השולחנות לקולות מוזיקה דרמטית. מאופרות ומסוגננות ברוח שנות הארבעים והעשרים. התצוגה והבגדים עצמם- יכלו לעמוד בקלות בקריטריונים של "הוט קוטור" במיטבו. אם נתעלם מהרפרנסים לדגמי מעצבים שמעבר לים, איכות הדגמים הייתה גבוהה וגם הסטילינג היה מוצלח. שלל פרוות-כמו זו של השועל החום ששכב לו על כתפה של הדוגמנית לבושה שמלת קטיפה שחורה מדהימה בסגנון שנות הארבעים עם מחשוף עמוק וגב פתוח.
במיוחד אהבתי את שמלת המצנח בצבע אוקר חרדל עם דוגמאות של כתמי דיו שחור בתחתיתה שיצרו תמונה של שדה כלניות. שמלה זו ואחרות נלבשו עם צווארוני פרווה. דגם של שמלה מכופתרת עם אזור דהוי במרכזה אובזרה עם מסיכת פרינג'ים כסופים במראה ארט דקו מסקרן. רשתות שחורות כיסו את פני הדוגמניות, הוסיפו מסתורים, יצרו אוירה מורבידית ותרמו למראה רומנטי-אפוקליפטי שכזה. היה כיף לראות כובעי נוצות עדינים, שיצרו תחושה כאילו היו חלק מקוד הלבוש של מסיבת התה או מרוץ סוסים בריטי בלילה אפלולי בבריטניה או בחלקת קבורה בבית קברות פריזאי עתיק.
חבל, אומנם, שכאשר אנו מתבשמים בניחוחות של חול, אי אפשר להימנע "מהדמיון" לדגמים של מעצבי על או ה"השראה" ששאבו מהם המעצבים. כך, שמלה שחורה קצרצרה עם צווארון וכותפות עשויות מצינורות מתכת בעיצובו של "יוסף" הזכירה קצת יותר מידיי דגם מתוך קולקציית ההוט קוטור של שאנל. אלון ליבנה, זוכה ,פרויקט מסלול", הציג שמלת התחרה העדינה שנלבשה מעל תחתית בז. היה זה אחד הדגמים מקולקציית הגמר שלו בתוכנית שהזכיר עיצובים של גליאנו לקו שלו ולזה של דיור. שמלה שהייתה עשויה מקיפולים עדינים של סאטן- יצרו מעין קולאז בשורות וסודרו במעגלים, הזכיר שמלה של ויקטור ורלף או ז'ק פוזן. ולמרות הכל, אהבתי כמעט כל דגם. הסטנדרטים היו גבוהים, גם אלה של כל האירוע וגם אלה של הבגדים.
הניתוחים הפלסטים תפסו חלק מרכזי ובלתי נפרד מתרבות היופי והטיפוח בחברה המודרנית. אם פעם, מתיחות פנים היו נחלתן של בנות 70+ עשירות ממיאמי, כיום, פרוצדורות התערבותיות כמו "מיני-פייס-ליפטינגס" הן עניין חלק בלתי נפרד מההכנות לטקסי השטיח האדום בהוליווד.
והאישה הממוצעת, עקרת הבית, "גב' ז'ליבנסקי" אם תירצו, מה נותר לה לעשות? למשכן את הבית כדי לקבל את שדיה של קטי פרי? למכור את האוטו כדי לזכות בעורה החלק של מיילי סירוס? לשבור את תוכנית הפנסיה כדי לחייך כמו בר רפאלי? גם אם יש בידן את ההון הכספי הזה, התוצאה לעולם לא תהיה מספקת ולא תעלה על הציפיות. בשורה התחתונה, כל הלחץ הזה והדגש על ההופעה החיצונית המושכת כגורם מכריע המגדיר את האדם או הגיל הצעיר שמעניק לו ערך גבוה וחיוניות והתווים המושלמים- משאירים את הקהל הרחב מתוסכלים ומלאים ברחמים עצמיים.