שבוע האופנה של תל אביב, להלן TLVFW, שהתקיים השבוע במתחם התחנה, הזכיר לי בדיוק את מה שאין לנו: אין לנו מעצבים מקוריים שיודעים לתפור בגדים איכותיים ברמות גימור מעולות, אין לנו דוגמניות רזות מספיק כדי ללבוש שמלות שיפון שקופות או מקצועיות מספיק כדי ללכת בעקבים בגובה שמעל ל5 ס"מ. אין לנו מדינה המאמינה בפוטנציאל הכלכלי/מדיני/תיירותי שבאופנה, אין לנו יכולת ארגונית טובה מספיק ובסופו של דבר גם אין לנו כבוד עצמי. כן, ביקשו ממני כבר לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה, להיות פחות מריר (משוקולד הלינדט שחולק בדליי מתכת מגושמים על שולחנות אולם קבלת הפנים לפני הכניסה לתצוגות ונחטף תוך שניות על ידי עמך ישראל, שהקשר בינו לבין אופנה הוא מקרי בהחלט), אבל אי אפשר. ברגע שאתה ממצב את עצמך באותה השורה יחד עם שאר בירות האופנה בעולם (כפי שהתיימר לעשות הקמפיין הפרסומי של שבוע האופנה הישראלי), אתה לא יכול להרשות לעצמך לספק פחות מ100%. (פינת "הידעתם?"; מוטי רייף ביקש מהעיתונים הגדולים סכום של 100 אלף יורו- בדיוק אותו הסכום שביקשו מארגני שבוע האופנה בניו יורק לפני כ18 שנה בתקופת הקמתו). באופנה האמיתית, עולם בו איכות היא מילות המפתח; זה או הכל או כלום, פרטץ' לא מתקבל בבית ספרינו. אבל אנחנו, כמו בני 3, מנותקים מלהיות מודעים ליכולותינו או לכישורינו ויוצאים בקול בטוח עם הצהרות גרנדיוזיות שלרובן לא היה כיסוי (ע"ע- "פרנקה סוזני, העורכת הראשית בווג איטליה, נשארה בבית). העיתוי היה גם הוא גרוע ביותר; מדוע להציג אופנת גברים בנובמבר כשלושה חודשים לאחר שהעולם עשה זאת? (ובעיצומה של תקופה צחיחה בכל הנוגע לאופנה העולמית).
בעוד שבעולם, בין נותני החסות נמנות חברות תעופה, יצרני שמפניה ומכוניות יוקרה, בישראל, בחרו להתעטף בתמיכתו הכלכלית של יצרנית המסטיקים "5", פן סימבולי שעזר להגדיר את שבוע האופנה הישראלי כפי שאני תפסתי אותו. וכך, במהלך 3 ימים, היה ניתן לראות את נציגי העיתונות המקומית והזרה, כמו גם בכירי המשק וסתם אנשים שנזדמנו מהרחוב לועסים, בולסים ולבסוף יורקים מסטיקים בטעמי אגס, אבטיח ומנטה עדין (ביום השלישי סירבתי בכל תוקף לקחת אפילו מסטיק נוסף אחד, וזאת למרות הפצרותיהן של הנערות, הלא חינניות, שחילקו אותם).
למרות ההזדמנות לחוות שבוע אופנה תובעני מבוקר ועד ערב, נכחתי רק בתצוגות שהתקיימו לאחר 17:00 מהסיבה הפשוטה שיש לי "Day Job", וכפי שזה נראה מפה, זו הייתה החלטה טובה לא לוותר עליה...כיוון שלא ניתן לבקר דבר מבלי לנסותו, אבסס את דברי רק על סמך התצוגות שבהן נכחתי:
יום שני, 21.11.11:
יוסף- התצוגה של יוסף התחילה ב5 דגמים שעוצבו בהשראת נותנת החסות שכולם (חוץ ממני) למדו לאהוב, מותג המסטיקים "5" (והיו למעשה דגמים של יוסף עשויים מבד סאטן שעליו הודפסו התמונות מאריזות המסטיקים והן הוצגו על בובות במתחם במשך שאר ימי התצוגות). עצם הרעיון הספיק כדי להוציא כל עניין שהיה לי בעיצובים הבאים שהציג יוסף. על הבמה, על רקע ירח מלא שהופיע על גבי המסך שניצב מאחוריה, עמדה נינט, בפן דליל וחלק מאי פעם, ושרה את השיר "Crazy" של Gnarls Barkley. באותם הרגעים, הרגשתי שאני המשוגע היחיד באולם, זה שניחן ביכולת לראות עד כמה המציאות מסביב מעוותת, בעוד שהשאר משולהבים בהתקף טנטרום פשניסטי קדחני מנותק מכל ביקורת עצמית. בשאר התצוגה, צילמתי את ספי, מעדכנת את העולם שמחוץ לאולם באמצעות האינסטגרם בדגמים שצעדו על המסלול וגם צייצתי כמה משפטים בטוויטר על מורת רוחי מהתצוגה. העיסוק ב"סמארט-פון" בזמן התצוגה היה ההזדמנות היחידה להרגיש קצת "חו"ל בארץ", (כפי שהבטיחו המארגנים), כי אחרי הכל, זה מה שכולם עושים היום בתצוגות האופנה בעולם. ממה שכן ראיתי, בלטו ערמות של טול גזור, צבעים מטאליים, תכשיטים גסים וגזרות פשוטות ובנאליות שראינו כבר בקולקציות עבר שלו או של מעצבים אחרים, כאלה שאין טעם לטרוח ולפרט במילים. 
תצוגת האופנה של רוברטו קוואלי- הייתה גולת הכותרת של האירוע והזכירה לכולנו עד כמה פתטי ופרובינציאלי יכול להיות עמינו אשר בציון. את הישראלי המכוער אפשר היה לאתר כבר בכניסה לאזור קבלת הכרטיסים, מצטופף ונדחף בין ההמון. אחד העיתונאים של Ynet (שמו- שם אחת מעונות השנה...) הגיע למקום וסרב לעמוד אפילו שנייה אחת מיותרת. בשעה שלצידו עמדה נורית בת יער (עיתונאית האופנה הראשונה ואחת הנחשבות בישראל) ועיתונאים זרים רבים עמדו וחיכו בסבלנות לתורם להיכנס, הוא לחש לעצמו "איפה הכניסה לעיתונאים?", (רציתי לענות; "כאן, אידיוט!") כשהבין שאף אחד לא מתייחס, חזר על המשפט עד שהגיעה היח"צנית ופילסה לו את הדרך. אחריו התעורר נימרודי, שאיבד גם הוא את סבלנותו והכניס איתו שני גברים ושלוש נשים (בניהן מגישה משעממת של תוכניות בוקר ואירוח מערוץ 2 שאת שמה אני לא זוכר אך היא מרבה להגיע לאירועים מסוג זה).
אולם התצוגה היה מלא עד אפס מקום והמעברים היו גדושים באנשים שביקשו להיכנס ללא כרטיס, רק כדי לראות דגמים שהוצגו כבר על המסלול במילאנו לפני כשלושה חודשים. הדוגמניות שלבשו את הבגדים לא עזרו לשיפור המורל באירוע; על המסלול, לא נראתה ולו דוגמנית אחת שיכלה לשאת חליפת מכנסיים וג'קט טוקסידו זהובים ללא חולצה; ברבורה סינדרובה (שהשתלטה כבר מזמן על כל ההפקות האדיטוריאליות במגזינים), נחלצה לעזרה ונאלצה למלא את התפקיד. ברבורה צעדה קצת על מסלולי מילאנו ופריז כשהייתה בת 17, אבל בראיון שערכתי עימה בעבר סיפרה, כי היא חדלה לעשות זאת כיוון שלא הייתה רזה מספיק, "צריך להיות רזה כמוך", אמרה לי. סינדרובה לבשה גם את כל "הסטייטמנט פיסס" של המעצב, שאר הדוגמניות המקומיות דידו בהליכה עקומה ומאומצת על נעלי העקב. חצאיות הפליסה והפאנלים השקופים, ההדפסים הפרחוניים והפסיכודאליים או שפע הזהב של הקולקציה הנוכחית שהוצגה כאן, לא הצליחו להפיח בי עניין כצופה. לעומתם, דגמי העבר של המעצב, שחתמו את מפגן הראווה הזה של קוואלי, הוכיחו מדוע היה נחוץ כל כך לשלם לו 600 אלף דולר רק כדי שיגיע לישראל.
יום שלישי, 22.11.11
גלית לוי- את מבחר הדגמים שהציגה גלית לוי, קשה לכנות קולקציה כיוון שלא היה אף קו שקישר בין שמלה אחת למשניה- פרט להרבה תחרה (שנראתה גסה וסינטטית), תפירה גרועה (מחשופים עקומים וחוטים פרומים שריחפו מאחורי הדוגמניות כמו שובל סילון אווירי), סגנון לא מלוטש וטעם רע. אופיים "הפרטני" והלא אחיד של הדגמים שהציגה לוי הוא פועל יוצא מאופיו של המותג שלה, המספק שמלות בהזמנה והתאמה אישית עבור לקוחותיה, לרוב כלות. אולם בעוד שלכלה מקובל לחכות ביום חתונתה, האיחור בתצוגה של גלית לוי, שעמד על כחצי שעה, היה פחות מקובל. הניסיון ליצר אווירה פריזאית, בין אם על ידי השנסונים שהתנגנו ברקע ובין אם בעזרת תמונת גני ורסאי שהוקרנה על המסך מאחור, הבליטה את דלותם של הבגדים, שנראו כאילו נתפרו יומיים לפני כן. העובדה כי הדוגמניות צעדו על המסלול בנעליים מ"זארה", הפכה את הכל למפגן חובבני וחסר טעם. אילו מידת רגלה של לוי לא הייתה 36, סביר להניח שהייתה משתמשת באוסף הנעליים מארונה הפרטי (ואולי היה מוטב כך).
לא ניתן היה להתעלם מהדמיון לקולקציות של דולצ'ה וגבאנה, אלי סאאב ואפילו ניסיון לגנוב כמה רעיונות מ"הקוטוריירית הישראלית" אפרת קליג ["הטול אילוזיון" של גלית לוי, (טול דק ביותר בצבע גוף שמשמש בשמלות בעלות מחשופים נדיבים], בניגוד לזה של קליג, היה כל כך עבה עד שנראה כאילו היה אמור להילבש על ידי פיל). היות ולא ציפו ממנה ליותר, הגניבה הרעיונית לא ריגשה אף אחד באולם. את עיניהן של הדוגמניות כיסו תחרות, אולם בניגוד לתחרות הסולטיס הדקיקות הנהוגות להילבש באופן זה בנשפים אירופאים ומסיבות תחפושות, התחרות של גלית לוי היו עבות ומלאכותיות, ספק אם היא בכלל מודעת להבדל. 
קרן וגדעון אוברזון- גדעון אוברזון הוא אחד המעצבים המהווים את אבן הפינה המשמעותית במורשת האופנתית של מדינת ישראל. חסד נעוריו זה הוא ששומר את הגחלת החלשה והרפה שעדיין בוערת לרגלי המותג, אבל אם נודה באמת, העניין בו כמעצב בהווה נכבה מזמן. מדוע החליט להצטרף אוברזון לחגיגות האופנה הישראלית שבועיים (!) טרם פתיחת שבוע האופנה(ולתפור קולקציה שלמה בחיפזון בהול כולל דגם לסטלה עמר, שהגיעה לארץ לצורך המדידות רק יומיים לפני התצוגה)? כי זה סוג של פרסומת, היא עולה 25,000 שקל, יש בה אלמנט סימבולי שב"להיות חלק מ" (חלק מהתעשייה, או "הענף", כפי שהיו מכנים את זה בזמנו..., חלק מלאום, שלא היה מספיק חשוב כדי שיתגייס לצבאו ויגן עליו כשהיה בן 18 וכו'...), אבל בעיקר כי הוא יכול להרשות לעצמו. הבגדים, שניכר היה כי הם נתפרו בזמן קצר, היו מינימליסטיים בגווני שחור-לבן ואופיים, היה אופיו של העשור האחרון בו ניתן היה למצוא עיתונאים שיואילו להרים עט כדי לכתוב עליו; שנות ה90.
אוברזון, התמונות פה רק לשם האחידות...
יום רביעי, 23.11.11
אלון ליבנה- תצוגת האופנה של אלון ליבנה הייתה זו שהצילה את כבודם של שלושת ימי התצוגות. בין קריאות הפליאה ומחיאות הכפיים לדגמים שצעדו על המסלול היה ניתן לשמוע את הקהל מנסה לעלות אסוציאציות למקורות ההשראה לעיצובים; לאחד הזכירה שמלת שיפון בכחול עם חלק עליון אטום שנכרך סביב הצוואר דגם של לנוון, לאחר הזכירו הפיתוחים שבטופ לבנבן עם צווארון גופרה את הסגנון של אלכסנדר מקווין. לאחרת הזכירה שמלת לורקס זהובה ארוכה וצמודה מקולקציית עבר של גוצ'י, ואני התרשמתי במיוחד מהאזכורים לניטים הזהובים על רקע הבד הלבן והאטום מהקולקציה האחרונה של דונטלה ורסצ'ה, שאת חיבתו למעצבת חשפתי כאן בעבר. מעבר לעובדה כי "קבלת השראה" ממעצבי על לא מפתיעה או מרגשת כבר אף אחד (ביחוד בהקשר זה של אלון ליבנה), האסוציאציה הזו למותגי על עולמיים מסבירה מדוע הדגמים נראו אופנתיים, מסקרנים ומוצלחים כל כך. ההבדל בינו לבין גלית לוי הוא האיכות, שהייתה (כמעט) מושלמת (גם אצלו היה "טול אילוזיון", אומנם דק, אך עם רוכסן בולט ועקום), נוסף לסגנון אחיד ועדכני שנעדר מדגמיה של לוי. ההשוואה הזו מלמדת אותנו כי גם כשמחליטים לקבל השראה, צריך לדעת ממי לקבל אותה וכיצד ליישמה.
לסיכום, כדי להמחיש את כל האמור לעיל, חשבתי שלא תהיה דרך טובה יותר לתאר את האישה של שבוע האופנה הישראלי, TLVFW, מאשר מילות השיר שכתב יאיר לפיד (כבר התחלה מפוקפקת..) ובוצע על ידי להקת מנגו; היא "גרה בשינקין, שותה בקפה תמר, רוצה לעשות גם סרט קצר… היא כל כך מסובכת, לובשת תמיד בשחור", (וזה הזמן לציין שגם שחור צריך לדעת ללבוש ובאיזה שעות של היום עדיף לעשות זאת...). לעומתה, האישה שתמצאו בשבוע האופנה של פאריז, משאירה סביבה הרבה סימני שאלה אבל דואגת שהכל יהיה מושלם. כפי שתיאר אותה פיטר סוסנר. הבגדים שלה כולם נתפרו ע"י פייר בלמן, לא "שוגר דדי"...
האם דמיינתם פעם כיצד תראה מסיבת תה אנגלית מסורתית בדמדומי הלילה מסתורי והאפל לאחר שקיעת החמה? ובכן, "ויסוצקי", מוסד תה מפואר ומכובד, לקח על עצמו להפוך פנטזיה- למציאות, ובדרך להשיק את של קולקציית the LEAVES collection שנערכה אתמול. על סדר היום: אירוע שכולו "קברט של טעמים, ריחות צבעים ואופנה בזהב ושחור" נכתב בהזמנה. ובתוכנית האומנותית: מופע של אפרת גוש.
הטוויסט- לא היה זה אירוע של תה המנחה השגרתי. האווירה האפלולית ששררה בלופט הייתה לילית שכזו. מסיבת התה של ויסוצקי החלה בדמדומי הערב. הצבע השחור, עלי השלכת הפזורים על הרצפה (שיצרו קשר עם המוצר- "לוס ליפס"), התאורה הכהה והדפס ענק של ציור שמן מתקופת הרנסנס הודגשו ע"י השולחנות הלבנים. כך נוצרה תחושה אריסטוקרטית, יוקרתית, אווירה של איכות וטעם טוב. העיצוב כולו, הסגנון וגם תצוגת האופנה שהייתה מבחינתי השיא שבערב הקסום הזה, יצרו הרגשה כאילו היה מדובר כאן ב"אסקוט השחור".( "Black Ascot" , מרוץ הסוסים הבריטי השנתי שנערך ב1910 לאחר מותו של אדוארד ה7, אביה של אליזבט מלכת בריטניה של היום, ולכן כל הנוכחים בו לבשו בגדים וכובעים רחבי שוליים בצבע שחור, וכמובן שהאוירה היתה כבדה ואפלולית). בגזרת הסלב: (ראה פרוט בהמשך): חני נחמיאס שהגיע עם משה דץ והתנפלה מייד על שיפודי סלמון ברוטב צ'ילי. הוא לא הפסיק לנופף בידיו בעדינות. רות סירקיס נראתה כאילו יצאה לפיקניק בג'ינס ונעלי ספורט, וטל מוסרי לבש עליונית מטריקו שחור שנראתה זול וניקנתה בזארה. את "מפרויקט מסלול" ייצגו לוסי, אלון ליבנה שהגיע ככתב Ynet, יואב עם העגילים המתכתיים הענקים שלו, התיאבון לפטיפורים, אך לבבי כתמיד. גם קדם ששון היה שם ומעצבים אחרים כמו אפרת קליג, החביבה עלי במיוחד, שהייתה גם היא חמה ונחמדה להפליא ואף הסכימה לספר לי שהקלוגס גבוהי העקבים שנעלה היו בעיצובו של ג'אןפרנקו פרה. סנדי בר, מיטל דוהן, ויק (נינה ברוש), יצפאן ורעייתו גם הם קפצו לבקר. 
לאחר דברי המנכ"ל, אפרת גוש הופיעה עם שלושה שירים- לבושה בשמלה בניחוח שנות העשרים עמוסת נוצצים פייטים, פרינג'ים, רקמות ורצועות מטאליות בצבע כסוף ושחור. היא גם הצליחה לעשות לעצמה פדיחות ולהשאיר כמה פיות פעורים כאשר נפלה בעודה שרה ומשחקת משחקי פיתוי עם דוגמן כחלק מההצגה. 
ואז, לבסוף, הגיעה הדובדבן שבקצפת, תצוגת האופנה שחתמה את האירוע והשלימה את אוירה ה"אסקוט השחור" (שהרי אם נודה באמת, נשות ישראל מטבען, אינן יכולות לספק את הסחורה ולכן יש צורך ברכש זר- הדוגמניות). על הרחבה עלו כמו מתוך קבר או מנהרת זמן- הדוגמניות, לבושות בעיצוביהם של כמה מהמעצבים מובילים בארצנו. באווירת דמדומי הלילה הן פסעו בין השולחנות לקולות מוזיקה דרמטית. מאופרות ומסוגננות ברוח שנות הארבעים והעשרים. התצוגה והבגדים עצמם- יכלו לעמוד בקלות בקריטריונים של "הוט קוטור" במיטבו. אם נתעלם מהרפרנסים לדגמי מעצבים שמעבר לים, איכות הדגמים הייתה גבוהה וגם הסטילינג היה מוצלח. שלל פרוות-כמו זו של השועל החום ששכב לו על כתפה של הדוגמנית לבושה שמלת קטיפה שחורה מדהימה בסגנון שנות הארבעים עם מחשוף עמוק וגב פתוח. 
במיוחד אהבתי את שמלת המצנח בצבע אוקר חרדל עם דוגמאות של כתמי דיו שחור בתחתיתה שיצרו תמונה של שדה כלניות. שמלה זו ואחרות נלבשו עם צווארוני פרווה. דגם של שמלה מכופתרת עם אזור דהוי במרכזה אובזרה עם מסיכת פרינג'ים כסופים במראה ארט דקו מסקרן. רשתות שחורות כיסו את פני הדוגמניות, הוסיפו מסתורים, יצרו אוירה מורבידית ותרמו למראה רומנטי-אפוקליפטי שכזה. היה כיף לראות כובעי נוצות עדינים, שיצרו תחושה כאילו היו חלק מקוד הלבוש של מסיבת התה או מרוץ סוסים בריטי בלילה אפלולי בבריטניה או בחלקת קבורה בבית קברות פריזאי עתיק. 
חבל, אומנם, שכאשר אנו מתבשמים בניחוחות של חול, אי אפשר להימנע "מהדמיון" לדגמים של מעצבי על או ה"השראה" ששאבו מהם המעצבים. כך, שמלה שחורה קצרצרה עם צווארון וכותפות עשויות מצינורות מתכת בעיצובו של "יוסף" הזכירה קצת יותר מידיי דגם מתוך קולקציית ההוט קוטור של שאנל. אלון ליבנה, זוכה ,פרויקט מסלול", הציג שמלת התחרה העדינה שנלבשה מעל תחתית בז. היה זה אחד הדגמים מקולקציית הגמר שלו בתוכנית שהזכיר עיצובים של גליאנו לקו שלו ולזה של דיור. שמלה שהייתה עשויה מקיפולים עדינים של סאטן- יצרו מעין קולאז בשורות וסודרו במעגלים, הזכיר שמלה של ויקטור ורלף או ז'ק פוזן. ולמרות הכל, אהבתי כמעט כל דגם. הסטנדרטים היו גבוהים, גם אלה של כל האירוע וגם אלה של הבגדים.