יענטל והרשל באו מהשטעטל, לאן? לניו יורק כמובן.

לאחים כהן יש סגנון משלהם, יותר נכון שפה שלמה שרק הם ואנשים כמוהם מבינים. מי שיכול לדבר אותה, ימצא בסרט הזה הנאה צרופה, ומי שלא, יאלץ לנווט בין הברור לנסתר, המואר לאפל ולנסות לצקת מסר ממשי לאווירה, הלך הרוח, ההווי והרגשות, ששני הבמאים המוכשרים הללו יודעים להעביר כל כך טוב. הבעיה, זה לא כל כך פשוט.

לארי, הגיבור הראשי בסרט, נקלע לתקופה שניתן להגדירה כ"משבר": אשתו עוזבת אותו לטובת חבר קהילה אחר, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה המוסרית שבלקיחת שוחד, לקבל קביעות בעבודה ולזכות למעט הערכה מילדיו (האחד מוטרד מבעיות הקליטה של הטלויזיה והשנייה בעלת טקסים הקשורים לטיפוח וחפיפת הראש) ומהאנשים שבא איתם במגע.
העלילה הולכת ומסתבכת והסיטואציות הופכות למוזרות וחסרות פשר יותר ויותר. לארי, שחי בקהילה יהודית דתית בארה"ב של שנות ה60', מנסה למצוא את התשובות אצל כמה רבנים, אך פרט לסיטואציות מגוחכות ואבסורדיות, אין להם כל כך מה להציע לו. אפילו עורך דינו, ששולח אותו גם הוא לרב, נאלץ לתפקד באחת הסצנות בה פורץ לארי בבכי- כפסיכיאטר.
לארי, פרופסור ומרצה למתמטיקה, לא מצליח להבין כיצד לנהוג, איך לפתור את הבעיות שלו ומה לעזאזל אלוהים מנסה לומר לו בפרשת חיים זו של חיו. הסרט, מאתגר את הצופה בשאלות שלאף אחד אין תשובה עליהן, אפילו לא לאלוהים. דת, אמונה והאופן בו מתנהג היקום, לא מוסברים ע"י המתמטיקה, כפי שהאמין לארי. (זהירות ספויילר!!!! דלגו לפיסקה הבאה!) לבסוף הוא ניכנע לתנאי המציאות, מקבל את השוחד שנותן לו תלמיד קוראני עילג ומעביר אותו את הקורס. התוצאה- הוא מוזמן לפגישה דחופה עם הרופא בעקבות תוצאות רנגנט, ואל העיירה מגיעה סופת טורנדו. בין אם הקשר נסיבתי או אם לאו, ללארי התשובה ברורה.

אי אפשר להתעלם מהסגנון המשובח של הסרט: התפאורה, התלבושות האוטנטיות והאווירה היהודית הגרוטסקית שנוצרת ע"י בגדי הלבוש האופיניים לתקופת סוף שנות ה60 ושלל של דמויות שמזכירות את לארי קינג, גולדה מאיר או וודי אלן. הופעתם החיצונית המדויקת שגובלת בסטריאוטיפ ליהודי הגלותי האמריקאי, עם המשקפיים המיושנים, היידיש, שיעורי העברית, בית כנסת, הבגדים הצנועים והמחוות, תנועות הידיים, חיתוך הקול, הלחה והקול הגברי של אישה קשישה עם שומה שעירה וקול בס.
הסגנון הזה, של ה"ג'ואיש קידס" הפך למאוד אופנתי לאחרונה. אותו סגנון המכונה "הגיק שיק" ונראה פחות או יותר כמו שהתלבשו הנערים בברוקלין בשנות ה60-80'- מכניס הרבה כסף ל"אמריקן אפרל" (זיהיתי לפחות שתי חולצות שלבש אחד הילדים שהיו משם). האוירה שיצרו הבמאים בסרט היתה כל כך מוחשית, עד שכמעט וניתן היה להריח את ריח הנפתלין והטחב שעולה מבתיהם של הזקנים הללו.
מי שצמא לעוד מנה מסטייל ה"ברוקלין בוי" יוכל למצוא סיפוק רב בבלוג "מר מורט". הבלוג נכתב ע"י מרדכי רובינשטיין שעבד כיחצ"ן של מותג האופנה "ג'ק ספייד". רובינשטיין מצלם את העוברים והשבים ברחובות ניו יורק הלבושים בטוויד כבד, חולצות פלאנל משובצות, נועלים לופרס חומות ומרכיבים משכפי "בגין" עבות עדשה ומסגרת. בבלוג תמצאו גם זקנים חביבים וגבירות נחמדות לבושות בחצאיות ארוכות ועונדות תכשיטים כבדים מזהב, כמו אותן דמויות שהיו יושבות ש"אצל יודית" (ז"ל) בגן העיר, מעשנות עצמן למוות ומרכלות באופן מלא חן וחסר עכבות. מקסים. ביקור בבלוג שלו, יספק הצצה מדויקת להלך הרוח בסרט.

אפשר להסתכל על הסרט הזה בכמה זוויות ראיה: האחים כהן מצליחים להעביר את אורך החיים היהודי באמריקה של בשנות ילדותם בצורה מדוייקת ומשכנעת לאין ערוך. התקופה היא תקופת נעוריהם, אבל ברור שזהו אינו סרט אוטו-ביוגרפי. הוא מספר את סיפורו של בני דורם של הבמאים, את החברה בה גדלו, את המנהגים או השאלות שעלו בחייהם ועיצבו אותם. הסיפור העלילתי אולי לא משנה. עצם העובדה שכולנו יכולים לזהות את הדמויות הללו בסביבתינו הקרובה ולהרגיש את החוויה שמנסים הבמאים להעביר, היא שהופכת אותו למעולה.
הסרט מעביר את הרגשותיהם ומדבר אולי יותר מכל לבני הנוער האמריקאים של היום. מצד אחד הם סולדים מזקנים שלומדים תורה בפה מלא שינים תותבות ואוכלים דג מלוח, ומצד שני מוקסמים מהתרבות היהודית והיידיש ומנסים לשמרה. להקות יהודיות (שמונות גם חברי להקה לא יהודים) השרות שירי יידיש, קבוצות תיאטרון יהודי המונה בני נוער רבים ואפילו סגנון הלבוש ההוא שמצליח כל כך בארץ ויותר- בניו יורק. כולם הם הוכחה לניצני תרבות מתחדשת, מעין פראפרזה של היום על מה שהיה בעירה הגלותית, בשטעטל.
למרות שלא יצאתי עם מסקנה מגובשת לשאלה: מה הסרט רוצה ממני?! נהניתי ממנו מאוד: הסגנון, הבימוי המעולה, הדמויות הססגוניות והיידיש- הכל כך מוכר. זהו אחד הסרטים, שכדי לקבל מושג ממנו, נאלץ כנראה לראותו שוב, וההרגשה שלי, שבכל פעם נתקל בפרט חדש ואלמנטים שלא שמנו לב אליהם קודם או דבדים עמוקים יותר. הוא באמת מלא ועשיר בפרטים מצחיקים, מעניינים ומלאי כפל משמעויות.

קארין רויטפלד וחיות אחרות

שיתוף הפעולה המדובר בין " Opening Ceremony" והסרט "ארץ יצורי הפרא"- הוליד קולקציה מוזרה של פרוות סינטטיות לנשים הכוללת חצאיות, וסטים, מעילים, אוברולים ואפילו דגמים מוזרים עוד יותר לגברים. היזמים צירפו גם קולקציה של תכשיטים לכל הסיפור. המחירים- גבוהים בהרבה מאלה שאנו רגילים אליהם כפריטים נלווים לסרטים, (כמו כוסות מיקי-מאוס או בושם סינדרלה) אבל מי סופר, השאלה היא מי יקנה אותם? הם אולי מחממים אבל אין להם שמץ של חן.
הייתכן שעומד כאן צד שלישי בכל הסיפור? לאחר שצפיתי בקולקציה ובדמות הראשית, לא יכולתי להתעלם מהדמיון שלה לקארין רויטפלד, העורכת הידועה. זו ממש לא בדיחה. תווי הפנים של הייצור המוזר בסרט הזה, מייד הזכירו לי את אלה של הייצור המוזר הזה מווג הצרפתי. רק תסתכלו על האף הבולבוסי, הפיגמנטציה המוזרה סביב העניים והשער הלא מסודר בצבע השטני.
יותר מזה, סגנון הלבוש שלהן גם בו יש מן המשותף: כאן, בתמונה של רויטפלד בשורה הראשונה של תצוגת האופנה של Fendi 2009, היא לובשת מעיל פרווה (סנטתי או לא, למי אכפת?) שנראה דיי דומה למעטה הפרוותי של הדמות.
ושוב, בדומה לסרט "שר בטבעות", בו יצרו דמות הדומה לנשיא רוסיה לשעבר, פוטין, גם כאן מופיעה דמות המזכירה את העורכת הראשית של ווג הפריזאי. אומנם הדמויות בסרט נוצרו בהשראת ספר ילדים שנכתב ב1963 (9 שנים אחרי שרויטפלד נולדה), היתכן שיש לקשר בין רויטפלד לבין קולקצית בגדי הפרווה? (אולי כעורכת אופנה משפיעה).
קונספירציה או צרוף מיקרים, אותי זה הצחיק.

Editor's note:

*את הסוגיה הזו, כאתנחתה קומית או סתם פלפול פיקנטי, רציתי להעלות פה כבר לפני זמן רב, בחיי! אבל מידת הרצינות שבה הקולקציה הזו נידונה בכתבה שפרסמה הילה אוחיון ב"גלריה" של "הארץ" דחקה אותי לעשות זאת כעט.
*בכתבה נרשם: "הקולקציה בהשראת "ארץ יצורי הפרא". נוצרה בשיתוף הבמאי", ואני חייב להוסיף : "ובתמיכתה של קארין רויטפלד".
*על פרוות, נושא שאני נושא כלפיו תשוקה עזה- אכתוב פוסט נפרד. וזאת כדי להעניק להן את הכבוד המגיע להן, עד אז נסתפק בסינטטי.

הפטרונות החדשות של האופנה העילית

לאחר צפייה בקליפ החדש של ריאנה, אפשר לחשוב שמרגיאלה עושה לה סטיילינג. הוא אומנם פרש מעיצוב האופנה למותג שלו, כך אישרו דוברי המותג בשבוע שעבר, אבל נראה שתמיד יהיה שוק לבגדים שלו, לפחות אם תשאלו את ריאנה, לידי גאגא או בייונסה- שמסתמן שכולן בקטע.
אחד הטיעונים שאני משתמש בו כדי להצדיק קיום בגדים אוונגרדים ו"הוט קוטור" היתה בין השאר, שימוש בקליפי מוזיקה וסרטים. ואכן, לאחרונה טענה זו מוכחת יותר מכל. הנסיונות של כוכבות וזמרות להביא משהוא חדש, פורץ גבולות, נועז ומזעזע משתלבים מצוין עם אותו דחף יצירתי ומשובח של מעצבים מוכשרים. כך, בגדים שהקהל הרחב היה אומר עליהם: "מי המפגר/המשוגע שילבש את זה ברחוב?", זוכים לכבוד ולחשיפה המגיעים להם. בתמורה, הם מעניקים לזמרת תדמית אופנתית, מעודכנת, שונה וייחודית הקורצת לקהל רחב וצעיר יותר.
הרבה מומחים וכתבי אופנה נחשבים מיהרו להספיד את הקוטור, כבר לפני יותר מ30 שנה. הנסיכויות הנעלמות, התרבות והערכים המשתנים, אורך החיים המודרני- כולם היו ראשי הפרקים לטענות המועלות בנוגע ל"סוף עידן ההוט קוטור". סגירה של בתי אופנה, צמצום קוי הקוטור וקיצור שבוע האופנה המוקדש לו, היו ההוכחות התומכות לטענות הנ"ל. אבל דווקא הנסיקה של זמרות וכוכבות צעירות, בנוסף לנהיה שלהן אחר זהות ייחודית וסגנון לבוש חדשני, יכולה להיות האור שבקצה המנהרה.


בקליפ החדש שלה, ריאנה, שהפכה לחביבת המעצבים ולבעלת כסא של כבוד בשורות הראשונות, החליטה הפעם מעצב חדש בשם: Bryce D’Anicé Aime. בריס, שהספיק כבר להלביש את ה" The Pussycat Dolls", בוגר Central Saint Martins, הציג את קולצית החורף שלו ל2010 בשבוע האופנה האחרון בלונדון ופתח חנות חדשה ברובע Knightsbridge היוקרתי. היא מכנה את סגנון הלבוש שלה בקליפ: "couture-military". אמין, שמעטי מעט שמעו את שמו או על יצירותיו, התפרסם בין לילה. הוא זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ושמו החל להתגלגל על לשונן של נערות ברחבי העולם. (וזו לא הדוגמה הראשונה, היו כבר תקדימים...).
לידי גאגה, היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר בתחום. הדיון שהיא מעוררת בזכות התלבושות יוצאות הדופן שלה והסגנון המיוחד הלא עקבי עלה השבוע בין שורות "הניו יורק טיימס". גאגא כבר לבשה את כל המעצבים בזאנר המדובר: גרת פיו, מרג'יאלה, קסטלבלז'ק, מוגלר ועוד. כמוה גם ריאנה, שצולמה אין ספור פעמים במיטב מחלצותיו של בלמן, פיו וז'אן פול גוטיה. הסגנון המייחד אותה יותר אדגי, רוקיסטי פנקיסטי אפל שכזה, לעומת הגישה המתקתקה- חבובתית- דראג קווינית זוהרת של "הלידי". ביונסה חתמה עם אליל שנות השמונים, טרי מוגלר, לשיתוף פעולה בילעדי לפני סיבוב הופעותיה הקודם, אך התנסתה גם באחרים. הראשונה שעלתה על מחרה הזהב הזה הייתה מדונה, שאימצה את זאן פול גוטיה (ואולי זה היה להפך?). כך נולדה חזית החרוטים שתפסה מקום של כבוד בפנטאטון האופנה. (פספסתי מישהי?). אפילו האדריכל המגלומן, פרנק גרי, עיצב ללידי גאגא כובע אותו חבשה באחת מהופעותיה ונמכר במכירה פומבית אח"כ. הייתכן שאפילו האדריכלים הנודעים בסנוביותם ובגישתם המזלזלת לעולם האופנה (בטענה שזהו עולם נחות ורדוד) איתרו את הפוטנציאל שבסלבס המחפשים אופנה אוונגרדית ושונה? אם גרי פרנק, הידוע בעיצוביו העתידניים, הנועזים והשנויים במחלוקת החליט להשתמש בגאגא כדי לקדם את עצמו, כנראה שבכל זאת יש בזה משהו.
הייתכן שלזמרות הללו, שרבים מלגלגים על סגנון ויכולות השירה שלהן, יש יותר השפעה משחשבנו? האם הן באמת מסוגלות לחולל שינוי באופן שאנו מתלבשים ביום יום? האם הבחירות שלהן יעזרו להציל תעשייה שלמה שהולכת ודועכת תחת תכתיבי אורך החיים המודרני וכל מה שנגזר ממנו?
גם אם כן וגם אם לאו, הן מאתגרות את פקעיות הטעם האופנתי שלנו ודוחקות את גבולות המקובל והמוקצה בצורה מעניינת ולעיתים אפילו מסעירה.

כמו שקית הפתעות.

השנה, יתלו נשות ארה"ב את הנעליים הללו מעל האח. כמיטב המסורת, ליד הגרביים האדומות של ילדיהן (ואולי גרבי הספורט של הבעלים שלהן).
העולם הנוצרי חוגג את חג המולד, ולא נראה לי שיש פריט יותר טוב מלשלב את מסורת המתנות ותלית הגרבים מעל האח מאשר הטרנד החדש בתחום ההנעלה.

משמאל למעלה, בכיוון השעון: באלי, נינה ריצי, נינה ריצי, דולצה וגבנה.

זן חדש בממלכת הנעליים, הולד בעונת התצוגות האחרונה לקיץ 2010: מגפונים עם גרביונים או גרביים של ממש וכיווץ בקצהן. אולי זו התשובה לגרביים הנגרבות מתחת לנעלי העקב (שכבר סיפרתי לכם שזה הולך להיות טרנד בולט בקיץ הבא) ואולי זה רק דור חדש של המגפונים נטולי החותם, שאני אישית ממש לא מתחבר אליהם.
הנעל, כשלעצמה נראית קצת מוזר, פתוחה באצבעות, בד רשת או קטיפה שחונק את כף הרגל והכיווץ הזה ליד הקרסול שמסכן את הנועלת אותן בהערות כמו "לא, יש לה סתם קרסוליים נפוחים ובצקתיים".

האופציה המועדפת עלי מבין הנ"ל היא זו של נינה ריצי. התחרה העדינה והנשית, העקב הויקטוריאני המעוקל, סרט הקטיפה העדין והרומנטי והעובדה שקצות האצבעות נותרות מוגנות בבטחה.
לשאר העיצובים כנרא יקח לי זמן להתרגל!

Merry Christmas!

Cinema Chanel

עוד לא הספקנו להתאושש מהסרט האחרון על חייה של האישה הבולטת היותר בתחום האופנה במאה האחרונה, גבריאל שאנל, וכבר יש חדשות בגזרה זו.

*לקרל לגרפלד יש כנראה פיקסציה לטרנד הסרטים. בין הסרטונים הקצרים שניתן למצוא באתר של Chanel, קרל לגרפלד ביים גם סרט העונה לשם :"Vol de Jour". בסרט, ניראים הדוגמנים Lara Stone & Baptiste Giabiconi פושטים על חנויות שאנל ברחבי העיר, מעין זוג פושעים, אבל עם הרבה שיק. אם לגנוב- אז רק שאנל.

*בימים אלה יוצא לאקרנים סרט צרפתי חדש על קוקו שאנל 'Coco Chanel & Igor Stravinsky' , בכיכובם של Anna Mouglalis ו Mads Mikkelsen ומבוסס על הרומן Coco & Igor של Chris Greenhalgh. אם חשבנו שתיקי ה2.55 כבר לעוס, מה נומר בנושא סרטי האופנה בכלל, ואלה על קוקו שאנל בפרט. לא שמענו כבר כל מה שיש להם לומר? כמה יחסי ציבור הם צריכים?

Editor's note:

בעוד שורות אלה נכתבות, עובדי שאנל לא נהנים מצעידה על השטיח האדום בבכורת הסרט, אלא מתקהלים להפגנה מול מישרדיה הראשיים של החברה בפאריז במחאה על תנאי העסקתם. למכור תיק 2000$ אבל לקפח זכויות עובדים? יופי של קוד אתי.
כנראה שהם כן צריכים הרבה(!) יחסי ציבור!

הפסקת עשר

כדי להנעים לכם את הפסקת הקפה בעבודה או לקרב אותכם לעונג השבת, אספתי כמה ידיעות מעניינות מהשבוע שעבר:

*טלאים, וזה מקסים! בעזרת תלאים, אפשר לעצב גםם ריהוט צבעוני, מיוחד ודקדנטי. לא שמיכת סמרטוטים שהכרנו.

*How low can you go? אנדרה לאון טלי ישמש שופט בAmerican Next top model.

*מרי קייט ואשלי בעשור האחרון: להתבגר, להתגבר ולהתלבש מול עדשות המצלמה.

*יותר מידי מיק-אפ: ניקול קידמן לא יודעת מתי להפסיק...

*Missoni עיצבו נעליים לקונברס.

*Jeffrey Monteiro יהיה המעצב החמישי שימלא את תפקיד המנהל האומנותי של בית האופנה Bill Blassשנפתר ב2002. בית האופנה נסגר בשנה שעברה וכעט כנראה נמצאו משקיעים המעוניינים להחיותו מחדש.
כנראה שכיום לא נולדים בתי אופנה חדשים, רק עושים החייאות לכאלה שגוססים.

*דולצה וגבנה הופיעו בסרט "Nine" בתפקיד שני קמרים. מעניין מה הייתה ההרגשה?
מישהו אמר כמו זונה בכנסיה?!

*כדאי להציץ על הפקת האופנה של "ידיעות אחרונות" בכיכובה של גלית גוטמן ב"7 ימים". הם צירפו לגליון משקפיים תלת מימדיות. גימיק זול, אבל הסטילינג נחמד.
בכותרת נכתב: "זה היה העשור שבו הסטייליסטים הפכו לכוכבים, שבו אימצנו טרנדים בחדווה מהאינטרנט, שבו נעלנו ונגעלנו מנעלי הקרוקס, שבו פרצו המעצבים הצעירים לקדמת הבמה".
(דיי מזכיר לי את הפוסט שכתבתי על סיכום העשור בסדרות הטלויזה).

גריס קודינגטון גונבת את ההצגה (הסרט, לייתר דיוק)

נראה שאחרי חודשים של צילום ומעקב אחרי כל צעד ושעל של אנה וינטור, אפילו לבמאי של הסרט "גיליון ספטמבר", העוסק על "מאחורי הקלעים" של תהליך הוצאתו ועריכתו של הגיליון המשמעותי והגדול ביותר של "ווג" בשנה, נמאס מאנה וינטור.
לכאורה, נראה היה שהסרט עוסק באנה, או לפחות כך הוא שווק במסעות יחסי ציבור אגרסיבים. ובצדק. אין דרך בטוחה יותר להבטיח לסרט הצלחה כבירה מאשר לרתום אליו את שמה של האישה המשפיעה ביותר בתחום האופנה בארה"ב ואולי בעולם. המסתוריות וההימנעות מראיונות שלה וחשיפה לאור המצלמות יתכן ואחראיים לעניין ולסקרנות שמעוררת דמותה בקרב הקהל ומכורים לאופנה. הספר שהפך לסרט, "השטן לובש פראדה" משך כלפי וינטור נחילי אש והצית את העיסוק והעניין בדמות האסרטיבית, הקשוחה מלאת התחבולות והעוצמה- מושא לחיבה ע"י כל שוחר אופנה או סתם חובב דרמה עליז.
העניין הגובר של הציבור הרחב באופנה, האנשים העומדים מאחוריו והמשיכה אל הכוח, הכסף והיופי שבתעשיית מגזיני האופנה יכלו להיות תפאורה מצוינת לסרט תיעודי העוסק באנה, כך לפחות ציפיתי.
אבל מצפייה בסרט, נראה שאנה אינה העומדת במרכזו. גם לא בגדי הפקות האופנה היקרים שרבים מאיתנו יכולים רק לחלום עליהם. יופי, עיצוב, דוגמניות מושכות והצצה לעולם שכולו כסף אסטטיקה ועוד יופי בלתי נדלה, לא היו הגורם שהתיר עלי רושם .
אולי, עבור הקהל הרחב, הסרט באמת מביא הצצה לעולם שלא הכירו. אני בתור בחור הצמא למידע על תחום זה, שמעתי כבר הכל. ה BBC הפיק לפני כ 10 שנים סרט תיעודי על אנה וינטור, שמשודר בערוץ BBC PRIME"" מדי פעם. בסרט הנ"ל ניתן לשמוע את אנה חוזרת על אותו התקליט: לדוגמה על הסיפור שאביה, עורך מצליח, החליט עבורה בגיל צעיר במה תעסוק בחייה. הסרט גם מראה את ההשפעה שיש לה על עבודתם, קידומם ועתידם המקצועי של מעצבים כמו לגרפלד, גליאנו וגאן פול גוטייה. על המהפכה שיצרה בנושא פרוות וההחלטה להציג סלבריטאים שהחליפו את הדוגמניות על שער המגזין (והביאו לסיומו של עידן הדוגמניות ה"גלמהזוניות"). הוא מציג את התנהגותה, הרגליה ואפילו את יחסה לעובדים תחתיה (עורכים בעיתון או הנהג הפרטי שלה). החידוש היחיד של הסרט החדש הוא האופן בו מציג הבמאי את אנה כאנושית ופגיעה. הדבר בולט ביותר כאשר היא מספרת על אחיה המצליחים, כל אחד בתחומו. היא מציגה אותם כאינטליגנטים ומוכשרים, ומצטטת את יחסם אל המקצוע שלה כמשחק ילדים או תחום שולי וחסר חשיבות.
אבל בסרט זה, גריס קודינגטון, דוגמנית עבר אדמונית וסטיליסטית בהווה- היא שכובשת את לב הצופה וכנראה גם את ליבו של הבמאי. שמה- אינו יכול להעיד עליה בצורה ממצה וטובה יותר, גרייס= חן. ויש לה ערמות מהחן הזה.

הדינמיקה והיחס שלה לצוות ב"ווג", התמיכה שהיא מעניקה להם, האווירה הנינוחה שמשרה סביבה. גם האופן בו היא מתנהלת, כל כך מנומסת ומעודנת בהשוואה לתוקפנות והאגרסיביות העצורה שמופנית מצד וינטור לכל עבר (אגב, שתיהן התחילו את הקרירה ב"ווג" באותו הזמן). בנוסף בלט גם היחס החם שלה כלפי צוות הצילום- שיכול להיות מטרד רציני במצבי הלחץ והמשברים המזדמנים בעת יצירת הגיליון. אך לא, גם כאשר צריכים לסגור הפקה תוך יומיים, היא מצליחה לעמוד במשימה בצורה יעילה, לתת תוצאה אטרקטיבית ואפילו לכלול את צוות הצילום של הסרט וכך להפיק מהם את המיטב.
גרייס, נראית שונה מכל הבובות המפוחלצות בתעשייה: שערה אינו חלק או בלונדיני - הוא אדמוני ואפילו נפוח ומבולגן, היא אינה לבושה לפי צו האופנה אלא לבושה בבגדים שחורים וצנועים. אינה נועלת נעלי עקב אימתניות אלא סנדלים שנראים יום יומיים (של פראדה בד"כ), גזרתה אינה דקיקה ורגליה עבות ונראות בצקתיות לעיתים. התאונה שעברה בצעירותה קטעה את קרירת הדוגמנות שלה ואילצה אותה לעבור שלל ניתוחים פלסטיים שהותירו את חותמם על פניה (כמו השתלת עור בעפעף שמאל שלה שהניבה תוצאה פחות ממושלמת).

(עבודותיה של גריס מושפעות מעולמה: חיבתה הרבה לחתולים, הגנון הכפרי, מרקמים וטקסטורות. למעלה: מתוך הפקה לכבוד גרייס או בהשראתה, מתוך גיליון ווג בכיכובה של הדוגמנית קרן אלסון)

למרות הכל, היא הצליחה לטפס בסולם התפקידים עד לעורכת האופנה הבחירה והמשפיעה בעיתון. לסטייליסט המתחיל, סטיבן, שנתקל בקשיים מול הוד קשיחותה, וינטור, יש לה כמה טיפים בנושא הישרדות וביסוס המעמד בתחום: עליך להיות עקשן ולעמוד על שלך התחום הזה, לא להתפשר על הטעם העיצובי, האמירה והסגנון שלך. אסור לך לתת לאנשים ,לשחק בך. אתה צריך ללמוד לגרום לאנשים להקשיב לך, להשאיר את חותמך ולמצוא את מקומך בתעשייה הזו. להוכיח את הצורך בך, אחרת, תאריך התפוגה שלך קרוב משתוכל לדמיין.
דמותה של גרייס העלתה בי תובנות רבות. המסר שלה ברור ומחמם את הלב. התוקפנות נובעת מפחד וחוסר בטחון, לפעמים גם תסכול. אין צורך לקלקל את עצמך במניירות מיותרות, היה שלם עם עצמך, אדיב ובעל מזג טוב, חם ואוהב. היה פתוח ולבבי כלפי סובביך ומקומך, לא רק ב"ווג", יהיה שמור.

Editor's note:

*לנוחיותכם: חלק הראשון והשני של הסרט (!) לצפיה online.

*מוגש כשירות לקוראי הנאמנים :)

סיכום עשור: מהטלויזיה לארון הפרטי.

העשור האחרון היה דיי גדוש בסדרות טלוויזיה שחדרו לארון הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו.
לקראת העשור החדש שבפתח והפרויקט "עכבר עשור", הרהרתי לעצמי, מי הייתה הסדרה שהשפיע הכי הרבה על סגנון הלבוש שלנו? לא הגעתי לתשובה חד משמעית, אבל יש לי כמה מועמדות מובילות בקטגוריה:

"סקס והעיר הגדולה", ללא ספק היא אחת הסדרות, אם לא "ה"סדרה, שחוללה כמעט מהפכה. פטרישיה פילדס, הסטייליסטית המוכשרת שהיתה ממונה על עיצוב התלבושות בסדרה, זכתה לתהילה ואפילו אמי (אם אני לא טועה) בזכות עבודתה בסדרה. היא הוכיחה את החשיבות המכרעת שבסטיילינג טוב להעברת העלילה ולהצלחת הסדרה והכינה את המקום לבאים אחריה בסדרות האחרות (היא הייתה פורצת דרך ממש וממש העלתה את מעמד ו"כבוד" הסטייליסט ועבודתו). הסגנון הייחודי והכל כך אופנתי, טרנדי ומוערץ שהעניקה לכל אחת מהדמויות, סיפק השראה למיליוני נשים ברחבי העולם וגלש אל הרחובות. אחת הדוגמאות הבולטות היא הפרח שעל הדש, שהפך לטרנד חסר תקדים, ולמי שהתבלבל, כן, הוא התחיל אצל קרי.

הסדרה הקפיצה במידה ניכרת את הפיקסציה של הנשים לנעלי עקב והעבירה את הפוקוס מהתיק אל הסטילטו (למרות שתיקי ה"באגט" של פנדי כיכבו בעונות הראשונות, הכוכבים האמיתיים הם הנעליים). יותר מכל פרסומת או משרד יחסי ציבור, הסדרה הזו עשתה לנעלי העקב של "מנולו בלניק" ו"ג'ימי צ'ו" מה שפמלה אנדרסון עשתה לסיליקון. מעילי הפרווה של קרי גם הם הפכו ללהיט, טליוני השם המוזהבים בסגנון שנות ה80' מעטרים את צווארן של נשים רבות בארצנו עד היום וגם תשוקתה של קרי לבגדי וינטג'. החליפות הכוחניות של סמנטה והתכשיטים הגדולים שענדה- מצאו חן באופן ברור בקרב הצופות הנאמנות וזכו לחיקויים.
אסיים ואומר, ששרה ג'סיקה פרקר ידעה בדיוק למה היא נכנסת, וחתמה בחוזה שלה על הסכם לפיו של הבגדים בסדרה ישארו אצלה לאחר שתוסרט. יש לה שכל, אין מה לומר.
המלתחה של "עקרות בית נואשות", לא היתה נועזת כמו זו של סקס והעיר הגדולה, אבל השפיע לא פחות. סריגים וקרדיגנים בצבעי פסטל- הפכו לפריטי חובה בכל ארון, ומככבים בכל קולקציה של רשתות האופנה העממיות. אפילו מישל אובמה נכנעה לטרנד שייצרה סדרה זו. "אחת שיודעת", סדרה חדשה יחסית במחוזותינו, הצליחה בזמן קצר להפוך את מחרוזות הפנינים, סרט הפפיון, נעלי הסירה וג'קטי הטוויד לאביזרי חובה בכל אוטפיט של נערה מתבגרת. היא החזירה את סגנון ה"פרפי"- קולג'יאלי הקלאסי לבעל מעמד של כבוד ברפרטואר של כל פשניסטה.
"פרויקט מסלול", לא השפיעה אולי על האופן בו אנו מתלבשים בפועל ביום יום, אבל היא בהחלט הציגה את הכיף שבעיצוב אופנה ואת העבודה שמאחורי הקלעים בתעשייה שנוגעת בנו כל יום. היא גם הצמיחה לא מעט מעצבים בעלי סגנון ייחודי ואמירה אינדיבידואלית ואולי קידמה גישות אקסצנטריות לסגנון לבוש והפכה אותן ללגיטימיות. את בגדי הזוכים אולי נלבש כולנו בעתיד.
"בטי המכוערת", למרות שהתלבשה בבגדים וצרופים שרבים מאיתנו לא היו מעיזים ללבוש כפיג'מה או כתחפושת לפורים, הוכיחה את הכיף שבלהתלבש, את ההתאמה בין אישיות חיובית, עליזה ואינטליגנטית לסגנון לבוש שמייצג בדיוק את אלה- צבעוני, ייחודי, מלא דוגמאות בד ומרקמים. כיף לראות את העושר הססגוני של התלבושות בסדרה- אלה של בטי מעלות חיוך, ואלה של השאר, אופנתיות, כמתבקש מעובדי מגזין אופנה ותואם את הדמות אותה הם משחקים.

אתם מוזמנים ללחוץ על הקישור, ולבחור את סדרת העשור, כמו גם השירים והסרטים שעשו לכם את העשור.

קפה+אופנה=לוח השנה של לוואצה//השילוב המושלם.

אנו עומדים בפתח השנה הלועזית החדשה וחוץ מההכנות למסיבת הסילבסטר וחגיגות חג המולד, רבים בעולם יצטיידו בלוח השנה חדש. ואכן, זו יכולה להיות מתנה נהדרת לקרובים רחוקים או חברים לעבודה. חברת הקפה "לוואצה" השיקה, כמדי שנה את לוח שנה ה-18 במספר. ולמה אני כותב על זה? כי הוא משלב שתי אהבות (אפשר לומר אפילו תשוקות) שלי: קפה ואופנה. הלוח, שהפך לפריט אספנים מפורסם- כמעט כמו חברת הקפה, ידוע בצילומים המרהיבים שלו, שנראים כאילו נלקחו מתוך מגזין. הם למעשה משחזרים וממשיכים את הקו המאפיין את צלם האופנה דיויד לשפל, שצילם את לוח השנה הראשון של החברה ב2002- מראה ה"רטרו-עתידני", המתאפיין בשימוש שופע כמעט מופשט בצבע וטכניקת צביעת תמונות.
הצילומים בלוח הם פרי יצירתו המוכשרת של מיילס אלדרידג'. הלוח, שהופק בהשראת 6 שירים איטלקיים קלאסיים כגון "או סולו מיו" ("אני הבודד", שחודש גם ע"י אלויסIt's Now or Never) ו"נסון דורמה"- המשקפים היבטים של התרבות האיטלקית כגון כישרון, גישה חיובית וסגנון. כך הלוח ממזג אמנות, צילום ומוזיקה שחוגגים יחדיו את התרבות האיטלקית ואת הקפה המשובח שרק איטליה יכולה להציע. בצילומים מככבות כמה מהדוגמניות הנחשקות כיום בתעשייה: ביאנקה באלטי, לידיה הרסט, ג'ורג'יה פרוסט, דייזי לוואה, אלכסנדרה טומלינסון ואלק אלכסייבה.
השנה, אולי יותר מכל שנה, נראו התמונות כאילו נלקחו מתוך מגזין או קמפיין של חברת יוקרה אחרת, ואולי זה בדיוק מה שקרה. באחת התצלומים, מופיעה לידיה הרסט לוגמת מספל קפה, כשהיא שרויה בתוך חדר מעוצב בסגנון הוליווד של שנות ה40', מלא מראות, רהיטים מצופי מראה וצבוע בגווני בז וורוד עתיק. צילום המזכיר יותר מידיי את הקמפיין שצילמה Kim Basinger ל" Miu Miu" עבור קולקציית חורף 2006. האם זוהי מקריות? או שהדמיון נועד כדי ליצור אסוציאציה לאופנה- בקרב קהל יעד אופנתי וצעיר? אני לא יכולתי להתעלם מההקבלות.
לא יכולתי גם להתעלם מהשמלה הלבנה שהמילים: "ווה פנסיירו" כתובות עליה באדום שנראתה כאילו הייתה מחווה או "בהשראת" שמלה שעיצבו וויקטור ורלף בקולקצית חורף 2005 שלהם. לעומת שתי הדוגמאות המתריסות הנ"ל, המזוודות לספל, צלוחית וכפית הקפה, המופיעות באחת הסצנות, מזכירות את אלה של לואי וויטון- אך כאן, יש בהם אלמנט הומוריסטי, סוראליסטי ייצירתי וכובש.
אם זה נעשה במכוון או לא- לא מצאתי על כך מילה במניפסט של החברה על לוח השנה. איפה חוקי האתיקה הלא כתובים של עולם האומנות, הצילום והאופנה? האם הדמיון נובע מההשראה האישית של מנהל אומנותי צר אופקים שניזון מהפקות אופנה וקמפיינים של חברות אחרות? או טריק שיווקי מתוחכם? הצילומים ישמשו גם כמודעות פרסום עבור החברה, ולכן הייתי מצפה מחברה שמכבדת את עצמה, ומציגה את עצמה כמובילת סגנון ואופנה ליותר מאשר מחזור עבודה של אחרים.

סה"כ המוצר הסופי שופע אופנה, סגנון ובעל קונספט ייחודי ומעניין, בדיוק מהסוג שמרגש ומעלה לכולנו חיוך ומשפר את מצב הרוח. תמיד אהבתי את הסגנון והרוח הקריקטוריסטית והסוריאליסטית שמאפיינת את הלוח ואת האופנה והסטיילינג המשובחים שהוא כולל בין דפיו. אין כמו לשתות את הקפה של הבוקר ולהתעודד מלהסתכל על החודש הקרוב בלוח השנה כאשר הם סמוכים לתמונות מתוך מגזין אופנה- אבל אולי הגבול מטושטש מידיי?

אודות לוואצה
החברה, שנוסדה על ידי לואיג'י לוואצה ב-1895, מעסיקה כיום למעלה מ-4,000 עובדים וכיום היא אחת מיצרניות הקפה הגדולות בעולם. משרדי החברה הראשיים נמצאים בטורינו, איטליה, היא מוכרת את מוצריה ביותר מ-90 מדינות בעולם. מחזור החברה לשנת 2008 היה גבוה מ-1.1 מיליארד יורו. ללוואצה רשת מרכזי הדרכה שמטרתם להגביר את המודעות לקפה ולתרבות האספרסו, והחברה מספקת סיוע ותמיכה למגדלי הקפה בדרום אמריקה במסגרת פרויקט "טיירה".

חג שמח!

מתקן שנראה שימושי לחנוכה וילווה אותנו גם לארבע כוסיות של פסח!

שני חגי ישראל במוצר נוכרי אחד (fred flare).
לא לאלכוהוליסטים בלבד.

מה לילדי סלבריטאים ולנרקסיזם של הוריהם?

תמונת פפרצ'י של סורי קרוז נועלת נעלי עקב זהובות הסעירה את טורי הרכילות והשדולות לזכויות הילדים. האם זה ראוי שילדה בת שלוש תנעל נעלי עקב? מה דוחף אם לאפשר לביתה להתלבש כך? ומה הקשר בין זה לנרקיסים?
מקור המונח נרקסיזם הוא במיתולוגיה היוונית. נרקיס, לפי המתולוגיה, היה בחור צעיר שהתאהב בבבואה של עצמו כפי שנשתקפה בבריכה. הוא טבע במי הבריכה כשניסה לקפוץ במטרה לחבק את דמותו שנשתקפה במים. לאחר מותו גופתו הפכה לצמח הנרקיס.
הביטוי נרקסיזם, בגלגולו הפסיכולוגי-המודרני, הוא ביטוי פסיכואנליטי (התיאוריה שמונה את השלבים בהתפתחות אישיות האדם לפי פרויד) מורכב ורב משמעויות כשאת עיקר התוכן יצק לתוכו ז. פרויד. ביום יום, אנו משתמשים במונח נרקסיזם כביטוי נרדף להערכה עצמית.
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה נפלתי עליכם עכשיו עם כל הפסיכולוגיה הזאת "בגרוש" והסיפורים על יוון בעת העתיקה משיעורי הסטוריה בכיתה ה'?!
כבר הרבה זמן שאני מהרהר בסוגיה הקשורה ב"ביבי בלומרס" שפקדה את הגבהות ההוליוודיות המוזהבות באר"הב. כל אותן הכוכבות/הסליבריטאיות/הזמרות/השחקניות (וכו'), שהגיעו לפירקן, לגיל שבו השעון הביולוגי כבר כל כך מצלצל שהוא מתחיל ללכת אחורה... וכך בין לילה נפלונ מהשמיל עטורי הכוכבים מטר של אלפי תינוקות מואושרים שזכו להוולד לנשים העשירות, המשפיעות או המפורסמות בעולם.
ופתאום, נראה כאילו תינוק חדש הוא האקססורי האולטימטיבי "הפוסט מודרני", "פוסט אגוצנטרי" (הרי שזהו יצור ולא נעל שנועלים- ממש ערכי מוסר עליון). קיט מוס, קיטי הולמס, שרה ז'סיקה, בריטני, קריסטינה, ריס ויטרספון ואנג'לינה- והרשימה עוד ארוכה, זרועותיהן של כולן עמוסות בפעוטות קטנטנים.
ולנפשות הקטנטנות והיקרות הללו, יש לספק את הצרכים החומריים שלהם הם ראויים: בגדים, עריסות, עגלות, בקבוקים ושאר פריטים החרכים. לא פעם, אנו נתקלים בתמונת פפרצי של קיטי (A.K.A גב' קרוז) וביתה היקרה סורי לבושות בבגדים תואמים, נעלי בובה אדומות מצופות בלקה, סרט אדום ושקיות תואמות של הרמס. כן קטנה לקטנה וגדולה לגדולה, או להפך, אני כבר התבלבלתי. (הערת שוליים: השם סורי נבחר, כיוון שעל פי בטענת הוריה משמעות המילה היא נסיכה בעיברית, אבל ככל הידוע לי, המשמעות היא "אדם, תושב המדינה סוריה"). גם אנג'לינה נהגה ליקנות לבנה בגדי D&G וליז הרלי היתה נוהגת לטייל עם בנה בעגלה מצופה בזהב (כן!) בשבילי פארק. תיק ההחתלות של ביתה של קיט מוס היה ה"Birkin" של "Hermes" והדוגמאות עוד רבות ומגוונות.
לפי פרויד, הנאה נרקסיסטית היא הנאה המרוחקת מהנאה פיסית או אינטלקטואלית. זו למעשה השגת הנאה ע"י השקעת כל האנרגיה ב"עצמי", ולא באינטראקציה עם אנשים או חומרים, אח"כ האדם נהנה מעצם הגשמות הנרקסיסטיות. דוגמא לכך היא הורה הרוצה שילדו יהיה הכי טוב בכיתה או ילמד בפקולטה הכי יוקרתית, כך למעשה הוא מגשים את עצמו. כך, באופן דומה, הילדים המסכנים הללו, שבסך הכל רק קיוו לצמוח בגן ורדים בארמונן המלך- ממש כמו הפרח מהסיפור "הנסיך הקטן", למעשה מהווים לא יותר מאובייקט המשמש למימוש הצרכים הרגשיים/נפשיים המעוותים של ההורים שלהם. קיט מוס הפכה את ביתה לשיבוט של עצמה: התסרוקת, השקיות, הבגדים התואמים מדיור או ארמני, פשוט מעורר בחילה. יש חוקים בעולם כנגד ניצול והזנחה של ילדים, ואני ממש לא בטוח שהמקרה הזה רחוק משם...קשה לי לראות את טובת הילד בכל הסיפור הזה. בתמונות הפפרצ'י, סורי נראת חרדתית, תלותית ומפגינה התנהגות שלא תואמת את גילה (צריך כמובן לזכור, שאלה רק תמונות פפרצ'י ושהסיטואציה בה צולמו אינה טבעית לילדה ומטבעה בוודאי שמשרה הרבה פחד). גם במדינתנו הקטנה והשאפתנית מצליחים להדביק את הפער אחרי ה"דוד סם", ושלל של חנויות ברמת השרון, הרצליה ובכיכר (כיכר המדינה כמובן), מציעים בקבוקים ומוצצים מבית היוצר של "דיור"- Made In Paris, עגלות של "ברברי" ונעלי D&G.
סיפור דומה הוא תופעת הכלבים הננסים שעיטרו את זרועותיהן המטופחות של בנות החברה העשירות, שתו מים מינרלים, אכלו עוגות מקונדיטוריות מפונפנות לכבים בלבד וענדו לצווארם מחרוזות פנינים מבית "שאנל". נכון, אז זה היה פתתי, אבל עדין נסבל. על הפיכת ילדים לאובייקט ואמצעי לחיזוק והגשמה עצמית בצורה חומרית ובוטה כל כך, אי אפשר להישאר אדישים.

התותחים הכבדים כבר מוכנים, בקיץ הבא: מלחמה!

מימין: קארין רוינפלד, עורכת "VOUGE France", דגמים מתוך התצוגה של Celine, Chloe.

מנוסטרדמוס ועד ג'ול וורן, ניסיון לחזות את הצביון העתידי של מלחמות ומהפכות הוא כנראה חלק מהטבע האנושי: האקדמיה לפילוסופיה כמו גם החוג למחשבים מדברים על כך שמלחמת העולם הבאה תהיה מלחמה ממוחשבת, בפקולטה לפיזיקה דנים על אופייה כמלחמה גרעינית. בקטדרה לסוציולוגיה ומדעי המדינה כמו גם בחוג החרדי מדברים על כך שהמלחמה הבאה תהיה מלחמת אחים. בהוליווד, אולפני האנימציה מנסים לנבא את השתלטות התיקנים ופרוקי הרגלים על העולם והכחדת האנושות. אבל בכל אופן, כולם כנראה תמימי דעים לגבי ההנחה שתהיה מלחמה, ולכן עלינו להיערך בהקדם!
עולם האופנה מגיב בהתאם:

מימין:Balmain, Celine.

בבלמן השראת הקרבות בעת הרומית העתיקה וביוון הקלאסית היוו כהשראה לקולקציה, ואת המסלול פקדו שמלות מאריגים מתכתיים וזהובים שדמו לשריוני השלשלאות ומגני הגלדיאטורים. חלק מהשמלות נעשו בדיגום חופשי, ונפילת או תנועת הבד בחצאיות ובאזור הכתפיים הזכיר את הטוגה המסורתית. ז'קטים צרפתיים מתקופת נפוליאון, מכנסי עור, ג'ינסים וגופיות טריקו מרופטות בצבע זית או שחור שעברו טיפול באקונומיקה ונראו כאילו נאכלו על ידי אש- תרמו לאווירה של האפוקליפסה.
בסלין, ניתן היה למצוא עליוניות חקי דמויות שחמיה, חלקן מיוטה במראה צבאי צבאיות עם שרוכי עור שחורים. היו גם עליוניות צבאיות מחויטות יותר וגם חצאיות עור שהגיעו מעל לברך בצבע זית שהיו הולמות את בנות הקריה. על חולצות נשיות משיפון אוף וייט נתפרו כותפות ושער הדוגמניות היה אסוף לקוקו ומשוך לאחור, הן נראו קשוחות ורציניות; מוחנות למלחמה. בקלואי שולבו גרבי צמר בצבע זית המבצבצים מסנדלים שחורים עם שחמיות צבאיות וחולצות כותנה מכופתרות ברוח קרבית ויבעי ירוק מעופש, חרדל וחקי שלטו גם בקולקציה זו.

מימין:Louise Vuitton, Kenzo.

בלואי ויטון אולי התייחסו ללוק שאחרי המלחמה, שער אפרו ואקלקטיות בפריטים ושכבות שיצרו מראה דיי מגושם. היה שימוש בצבע ירוק הזיית ובד השוואה. שולבו גם כיסים גדולים במכנסיים ובג'קטים מטויד אפור בסגנון "שאנל".
נראה שהמותג קנזו תפר בגדים משאריות הבדים הנותרים מהקרב, אך פלטת הצבעים שאפיינה את הקולקציה ואת בדי ההשוואה הייתה רכה, נשית ופסטלית יותר, עם הרבה צעיפים, ג'קטים גדולים שנרכסו על ידי חגורות עבות ומכנסים שנראו במידה 50 אשר לבשו דוגמניות במידה 34 ויצרו מראה מרושל ומאולתר, ממש כמו בעת משבר, בהלה וחיפזון.
Comme des Garçons שלחו על המסלול מעילים מרופדים בבטנת פליז וDsquared התחדשו במכנסי

מימין:Jil Sander, Fendi, Prada.

בפראדה ופנדי האימה וההכנה למלחמה התבטאו באמרות לא גמורות של המעילים או החצאיות ושוליים פרומים. אוירת הדקונסטרוקציה והעדר סיומת הולמת לבגד הייתה כאילו רמז לחוסר הפנאי והעדר ההתעקשות על הפרטים השוליים בעת ההכנות למלחמה. ג'יל סנדר הרחיק לכת ובנוסף לאמרות הלא גמורות של הפריטים בקולקציה- היו גם פיסות בד או עור שנתפרו לשמלות קוקטייל כאילו נקרעו מהן, כמו גם רצועות וקשירות שונות.
אך בל נשכך את ה"ט'רנץ קואט", שתמיד היה פריט חובה במלתחה של כל חובבת אופנה באירופה והפך לאופנתי במיוחד בשנים האחרונות אפילו בארץ. המעיל המפורסם נקרא על שם כינויה של מלחמת העולם השניה :"מלחמת חפירות" (טראנץ'). אז, כדי לסייע למאמץ המלחמתי ולהתאים את מדי החיילים לתנאי הלחימה המציאו טומס ברברי וגם סר. ברבור את המעיל שהפך לאיקוני כל כך ופלש אל מחוץ לגבולות המיליטרים, אל הרחוב.