בגדים שנראים "משופשפים מרוב חוויות".

קולקציות סתיו-חורף 2010 REPLAY

הרעיון העומד בבסיסו של המותג האיטלקי Replay הוא "להמציא-מחדש". זאת, בניגוד לשאיפה של מותגים רבים "ליצור משהוא חדש". בריפליי מאמינים שיש לחבק את הקיים, לפרקו, לעבדו וליצור דבר מקורי וייחודי. המילה הנכונה אולי היא "מחודש", לחדש את הישן. קלאודיו בוזולה, מייסד המותג, Claudio Buziol, החל עוד בהיותו נער, ליצר חולצות שלא נראו קודם, כאשר מאחוריו קונספט ברור: ליצור בגדים הנשענים על אלמנטים מהעבר אך בו בזמן מייצגים משהוא חדש ופורץ דרך. בהמשך החל לייצר את הג'ינסים האיקונים שהפכו את החברה להצלחה. למעשה, אפשר לכנות אותו כממציא ומייסד קונספט "הרטרו". ב1978, בהיותו בן 21 בלבד, הוא רשם את שם המותג "Replay", המייצג יותר מכל את הנר העומד לרגליו. מאז מותו ב2005, המותג מצליח לשמר את דרכו ומורשתו.
בקולקציה החדשה המותג ריפלי מנסה המותג להמציא את עצמו מחדש ולשנות לעצמו תדמית: לא עוד כתובות ענק הנושאות את שם המותג בחזית הבגד, העונה האזכורים היחידים לשמו- נרקמו בפנים הצוארון או הוסתרו בחן ליד תיפורי הבגד. לא עוד ג'ינסים סתמיים ודהויים, אלא כאלה שעברו מניפולציות מתוחכמות ונתפרו מבד יפני איכותי. גם לפאן האקולוגי-סביבתי נתנו בריפליי את הדעת: בעוד שג'ינס רגיל צורך 5,000 ליטר בייצורו, בריפלי צמצמו את הצריכה פי 1000 בערך ע"י חידוש המכונות.

*את קולקציית REPLAY ניתן להשיג בחנויות REPLAY ברחבי הארץ. צלם קטלוג: סולבה סונדסבו.

חנות המותג שבנמל מעוצבת ברוח הרטרו המאופיינת אותו, עם פלטות עץ ופורמייקה ממוסגרות, קולבים התלויים ע"י עשרות חבלים מתקרה תעשייתית וריצפת קורות עץ משופשפת. אין מקום טוב יותר להציג בו הקולקציה החדשה של המותג שהייתה עשירה באלמנטים מהעבר: חולצות צווארון נשיות מכותנה בהשראת חולצות הפסים של שנות ה70', קיבלו טוויסט מודרני ועידון נשי כאשר הוסיפו סגירה של בגד גוף. מעילי עור רכים ככפפה הזכירו את מעילי האופנוענים של שנות ה80', אך היו נעימים ועדינים יותר. רקמות שולבו באלגנטיות בחולצות ובג'ינסים, שריגים עבים ועליוניות או מעילים נפוחים עם הדפסי פרחים עליזים בצבעים עזים יצרו הרגשה של רטרו אמיתי. גם שמלת סאטן עבה עם רקמה בצבע ורוד עתיק, שנראתה ככותונת של נערת פין-אפ נשית הותירה עקבות של תקופה אחרת. לגברים- מציעים בריפליי חולצות ועליוניות קפושון מג'רזי עם טלאים והדפסים שנראו דהויים, חולצות צווארון בהשראת בגדי העבודה הקנדים, קרדיגנים אפורים בשריגה גסה וגברית או מכנסי פסים חומים שעברו עיבוד ונראו כאילו היו מכנסיי היפי אוטנטיים.
הג'ינסים, פריט הדגל וסימן היכר של המותג, עברו גם הם ראינטרפרטציה: למרות השלטון הבולט של מכנסי גזרת הסלים, בלטו גם מכנסים רפויים יותר שניתן לכפל עד מעל הקרסול וללבוש בנון שלנטיות עם חולצות קלילות בעיטורי פייטים שנוספו למבחר הבגדים.
העיבוד שעוברים הג'ינסים לא יוצרים עוד אפקט דרסטי גס והשפשופים אינם בולטים כמו בעבר. העונה, הג'ינסים אינם נראים בלויים או דהויים, אלא "משופשפים מרוב חוויות". הג'ינסים קושטו באביזרים, אפליקציות עור, טלאים, פרטי לבד וחבל על הכיסים האחוריים. שטיפות תלת מיימדיות, קמטים מכוונים ו"תיקונים" בעבודת יד, הוסיפו לכל דגם ייחוד ועניין. בין הפריטים בקולקציה בלט ז'קט מג'ינס שחור בגזרה מחוטבת שעבר שטיפות סיליקון המעניקות לו מראה של עור. שילוב ביטנת הסאטן בסגול עמוק הוסיפה לו מראה יוקרתי ומוקפד.

את קולקציית הפרימיום WE ARE של REPLAY, ניתן להשיג בחנויות REPLAY בנמל תל אביב ובקניון רמת אביב בלבד. צלם קטלוג: צלם: צ'אד פיטמן

העידון והתחכום בקולקציה הנוכחית בלטו עוד יותר בקו הפרימיום החדש של ריפליי, WE ARE REPLAY. הקו מתאפיין בפלטת צבעים כהה יותר עם נגיעות של "מותרות" הכוללת חוטי לורקס, אבנים, ניטים, רקמות ופייטים כמו גם בדים נשפכים ורכים יותר. שמלה שחורה מלייקרה החובקת את הגוף בעזרת כיווץ במותן נתפרה כך שיצרה אפקט של שכבות- כאילו נלבשה עם שרוולון ואת הגב הפתוח כיסה בד רשת עם סגירה מאחורי העורף, למראה מפתה ונשי. חולצות מכופתרות עם קשירה בצוואר או טרנץ' שחור ומסתורי שקיבל הדגשה בעזרת פאנלים מווניל מבריק יצרו מראה סולידי אך עדכני.
גם האקססוריז לא אכזבו. נעלי האוקספורד הגבריות, עברו מטמורפוזה לנעלי עקב גבוהות וסקסיות מעור או ז'מש בצבעי שחור, סגול וחום. לעיתים עם גימור לקה בדגם סירה ושילוב ניטים, או מגפונים עם שריכה. כפפות עור קלאסיות לצד חגורות גומי עם תבליטים של צמיגים, שמרו על מאפייני "אופנת הרחוב" של המותג אך גם הביאו אותו צעד אחד קדימה. צעיפי צמר עבים עם דוגמאות או תיקי צד גדולים מהקולקציה- ישמשו כתוספת המושלמת ליצירת המראה הבורגני-בוהמיני המושלם.
מחירים: שמלות וחצאיות, 1800-800; ג'ינסים, 1500-800; ז'קטים מעור, 5000-3000; סריגים, 1000-500 שקלים.

Notes:

-כתבה זו פורסמה באתר "במודה".
- בפרזנטציה, שנערכה בשבוע שעבר, נכחתי ככתב מטעם האתר. היא התקיימה בחנות המותג בנמל, שם הציגו את הקולקציה שתי דוגמניות יפיפיות, אחת "מארץ זרה" (בלונדינית מדהימה, שדיברה באנגלית ואפילו אכלה עוגית בראוני והתלבתה אם לאכול את הקיש האחרון שנשאר ב"בופה" הצנוע) ודוגמן, ששאר הגברות הנוכחות רק רצו לגעת בו או לקחת אותו הביתה במקום הבגדים. את הפרזנטציה הנחתה שירלי גליק, ובין המוזמנים היו כתב האופנה של פנאי פלוס, כתבת האופנה של TIME OUT, נענה10 ועוד.
-היה כיף!!!

True collectible luxury:

left and right, Maison Martin Margiela autumn/winter 2007; centre Maison Martin Margiela spring/summer 2008Clockwise, from centre: record dress, £3,938; elastic bands jacket, £4,250; wigs jacket, £5,303; sandals jacket, £2,550; tinsel jacket, £4,900, all Maison Martin Margiela, available on Yoox.com

Maison Martin Margiela הוא תעלומה שמסעירה את עולם האופנה מאז הופיע המותג האוונגרדי והמסקרן הזה לפני 21 שנה. המעצב העומד בראש המותג לעולם לא צולם, לא עלה לקוד קידה בסוף תצוגה, איש אינו יודע כיצד נראה ועל ראיונות לעיתונות הוא עונה בפקס
עכשיו, בית האופנה החשאי הזה, ששמועות לגבי פרישתו של המעצב הראשי ואפילו ספקות לגבי קיומו מציפות כל פינה בטורי רכילות האופנה, פותח את הארכיונים שלו לקהל הרחב, אך עדיין לא במחיר שווה לכל נפש. לא פחות מ 100דגמי ארכיון אייקונים מהשנים 2005-2009 בהם: מקטורן הפאות (£5,303) מקולקציית חורף 2008 או זקט הרצועות האלסטיות עם הכתפיים המחודדות מקולקציית הקיץ באותה השנה(£4,250) ימכרו באתר Yoox. אז אם יש לכם כמה אלפי לישט"ים מיותרים, זו עשויה להיות קניית חייכם.

True luxury

Haute couture הוא אחד התחומים המרתקים היותר באופנה, מכל הזויות: חברתית, כלכלית, אומנותית, עיצובית, פילוסופית, היסטורית ועוד... את האהבה שלי להוט קוטור כבר הצלחתי להעביר לכם גם את ההתעניינות שלי בתכשיטים, בעיקר כאלה המעוצבים לעילא ולעילא. המושג "haute couture jewellery" שנראה כאילו הומשג לראשונה ע"י דיור (עם קולקצית Dior fine jewellery ), תופס יותר ויותר תאוצה בשנים האחרונות, וקווי פרימיום או עילית מופיעים ברפרטואר של כל חברת תכשיטים כיום.
בינואר, המעצבים שבשבוע האופנת ההוט קוטור בפריס יצטרכו לחלוק את הבמה יחד עם תכשיטנים שיציגו גם הם את יצירותיהם- בשבוע ה"Luxeyy week"". שבוע זה, יהיה הפעם הראשונה מזה 150 שנה (של מסורת) שבו מוצגים תכשיטים לצד בגדי התפירה העילית, שתי מלאכות היד המזוהות ביותר עם צרפת.
בין המציגים יהיו בתי האופנה הרגילים: Chanel, Christian Dior, Givenchy Jean Paul Gaultier, הפריזאיים, יחד עםGiorgio Armani Privé, Valentino and Elie Saab וכמה מחברות התכשיטים המובחרות והנודעות בעולם: Boucheron, Cartier, Chanel Joaillerie, Chaumet, Christian Dior Joaillerie, Mellerio dits Meller and Van Cleef & Arpels.
Boucheron

המצאת ה"הוט קוטור" מיוחסת דווקה לחייט/מעצב בריטי, Charles Frederick Worth, שהגיע לפריס ב 1845 ובין לקוחותיו נמנו הקיסרית איוג'ין, אשתו של נפוליאון ה3. בהוט קוטור, בגדים הנתפרים במיוחד לפי הזמנתה ומידותיה של הלקוחה. הם מעוטרים בעבודת יד ועשויים מהחומרים המשובחים והמובחרים ביותר שיצירתם יכולה להמשך מאות שעות. הענף המופלא הזה הצטמצם שמחצית השנייה של מאה ה20. כיום, עיקר הלקוחות הן נשות אילי נפט ושיחים מהנסיכויות הערביות, קיסריות מאסיה או נשות מיליארדרים מרוסיה או אירופה. שבוע זה, שהצטמצם ל-4 ימים (מ24-28 בינואר), נערך פעמיים בשנה.
שילוב התכשיטים הוא אולי ניסיון לשמר את המסורת ע"י הרחבת ההיצע ופניה לקהל יעד ענף יותר, שכן בעת משבר אנשים נתלים בדברים נצחיים יותר כמו זהב ותכשיטים או נדלן. כדי ללבוש קוטור, צריך את הגוף המתאים ותשוקה לאופנה. פרט כלכלי מעניין הוא שאישה הנכנסת לדגמי תצוגות מקבלת הנחה משמעותית, בשביל ללבוש תכשיטים, צריך רק צוואר, מפרק יד ואצבעות, את השאר הכסף בארנק של הבעל יעשה.

Givenchy haute couture Chantilly lace dress, worn in How to Steal a Million, 1966. Est. £15,000 - £20,000silk sheath, c.1966-7. Est. £6,000 - £8,000

ואם כבר בהוט קוטור עסקינן, מלתחתה של אחת הכוכבות ההוליוודיות הגדולות והאיכותיות מכל הזמנים, Audrey Hepburn, תעמוד למכירה פומבית. הפבורן, שהייתה ידועה בסגנון הקלאסי הקוקטי והאלגנטי שלה, זכתה לתהילה בפנטאון האופנה הנצחי, אולי גם קצת בזכות הידידות שלה עם מעצב העל הוברט דה ג'יבנשי, שעיצב רבות מהשמלות שלבשה בסרטיה וזכו להכרה עולמית. רוב השמלות- שמלות סאטן משולבות תחרה עם קו מותן מודגש וגבוה, כפי שהיה מקובל באותה התקופה, היו מקו ההוט קוטור של המעצב. הצבעים היו פסטליים ורכים, כמו גם הבדים- סאטן, משי וטפטה. מעט שחור סולידי אפיין שמלות ערב משולבות רקמה שנלבשו בליווי פנינים וכמובן שמלת השיפט השחורה שהפכה לאייקונית מהסרט ארוחת בוקר בטיפניס'. המעצבת מדגמנת את דגמיה

כשמדברים על מותרות אמיתיות, במשמעות של הוט קוטור, מתייחסים לרוב לאקסקלוסיביות, פריט יחודי, אחד מסוגו, כזה השייך רק ללקוח שקונה אותו כמו גם לאיכות הגבוה שלו ולעיצוב המתוחכם. המחיר אינו חייב להיות צד במשוואה. כך, בעולם שבו כסף יכול לקנות כל דבר, קרנם של הפריטים הבודדים, שאין ידו של כל אחד משגת- עולה והם הופכים למבוקשים יותר ויותר. גישה זו הגדירה מושג חדש: New Luxury""- מותרות אישיות יותר בעלות ערך אינטימי לאדם שלו הן שייכות.

לדוגמה, פריטים שנסרגו ע"י אדם קרוב או טבעות שעוברות בתורשה- יכולים להיחשב פריטי ה"הוט קוטור" של כל אחד מאיתנו. באותו העניין, רציתי לדבר על זיוה בסרגליק, מורה לתנ"ך וספרות שהחלה לסרוג ולייצר אביזרי אופנה מקרושה. היא מתייחסת ליצירותיה כאומנות ועושה את מלאכתה בעבודה חופשית ללא סקיצה הכל מתהווה בתהליך שמשולבים בו מעוף ודמיון, אלמנטים של צבע וצורה. התוצאה: פריטים באיכות גבוה, "One of a kind", בעיצוב גבוה ובמלאכת יד. וכמו כל יצירה או מלאכת יד, הפריטים הם מחץ לאופנה, נושקים לה אך מנותקים ממנה במובן מסויים, ממש כמו הוט קוטור ובמידה ואהבתם אותם והתחברתם אליהם, הם יישמרו בלבכם לעד.

Top accessories- spring 2010

הקולקציה האחרונה של אלבר אלבז ל"לנוון" הייתה מוצלחת כמו תמיד. אקלקטית, רומנטית ונשית, ומלאת שיק. הכל בסגנון פריסאי, למרות שההשראה לקולקציה השנה הייתה "הנשים הארגנטינאיות והטאנגו" שהפרו את יצירתיותו העונה בעקבות טיול שלו באמריקה הדרומית, כך הסביר אלבר אלבז מאחורי הקלעים בתצוגה. השפעות רב תרבותיות ואקזוטיות נראו לאורך כל הקולקציה. האישה של לנוון בעונה הבאה היא אישה אינטליגנטית, משכילה, רב תרבותית, בעלת טעם וסגנון אישי, חובבת טיולים בעולם ושואבת מכל תרבות השראה בבגדיה. כך, בלטו בקולקציה העיטורים והמתכות הגסות ששולבו בשמלות נשיות מסאטן או קרפ. אותי אישית, כבשו כבר מהמבט הראשון הנעליים שלרגלי הדוגמניות. אלבז הצליח לשלב בצורה כל כך יפה ומושלמת תכשיטים במקום כל כך לא צפוי- כף הרגל. שלשלאות זהב נכרכו סביב הקרסול או חיברו בין הרצועה לחרטום הנעל. אלבז, ששילב בעבר אבנים יקרות או דוגמאות חרוזים בנעלים שייצר, הצליח גם הפעם להפוך את האביזר הנחשק ביותר כיום- הנעל- לנחשק עוד יותר. גם עיצוב הנעליים עצמן היה אטרקטיבי בזכות עצמו: עקבים גבוהים ומעוקלים יצרו סילואטה סקסית וגבוה, חלק מהעקבים נראו כאילו היו שבורים ועקומים. רצועת עור חום הנרכסת בעזרת אבזם גס יצרה את החספוס ששבר את המתיקות והעדינות הנשית. כל צעד של הדוגמניות צעק" יחי האובססיה הבריאה לנעליים".
וכאשר יש כאלה נעלים מושלמות לא צריך באמת יותר משמלה שחורה, פשוטה באשר תהיה, כל עוד תאבזרו אותה בזוג עגילים עם אבני קוורץ ענקיות בצבעים רכים או פסטלים כמו אלה של Philippe Ferrandis (עגילי זכוכית), או ענק זהב והקריסטלים שקופים כמו זה של Janis by Janis Savitt.

רוחות מלחמה

יום חמישי נפתחה התערוכה המשותפת של יובל שאול ושיבץ כהן, "מפגש עבודות", בגלריה "טבי דרזנר" בנווה צדק שבתל אביב. מדובר באומן מוכשר שאת עבודותיו אני מכיר עוד מבית הספר היסודי. הפתיחה אומנם הייתה פחות זוהרת מאירוע ההשקה שהיתי בו ביום שלישי, אבל מרגשת לא פחות.
עבודותיו של שאול עוסקות לעיתים רבות בנושאים גרנדיוזיים שאולי מעידים על אופיו המגלומני מעט של האומן. טורף וניטרף, עושר ורדיפת בצע, נפש הבהמה שבאדם, אימפריאליזם, מין, עושר וכסף- כולם זכו להיות נושא מרכזי בעבודותיו ובתערוכות קודמות שלו. הפעם על הפרק עמדה "המלחמה" כנקודת המיקוד. נושא כוחני, גברי ורלוונטי להווה ולמציאות בה אנו חיים יותר מכל נושא אחר.
הפעם, תוקף שאול את נושא המלחמות והקרב באמצעות דימוי האונייה. גם מושג הגבריות, שמתקשר לנושא, מעסיק את שאול בעבודתו, והוא מטפל בו בדרכים שונות. בעבר יצר אוניות מלחמה מפרוות, ובתערוכתו הנוכחית הוא בוחן את הדימוי בכלים צילומיים ובאמצעות מודלים יצוקים מפורצלן. שאול אינו מתייחס לאלימות שבמלחמה, וגם לא בפוליטיקה. הפעם, הצד השברירי, האסתטי ואפילו הלירי שבקרב זוכים לעמוד במרכז יצירותיו.
עלות ייצור שלוש שפינות פורצלן שהופיעו בתערוכה היתה קרוב ל13 אלף דולר. למה כל כך יקר? היה צורך ביצירת תבניות מיוחדות אליהן יצקו את החומר, שרפתן וצביעתו בלכה. חלק מעבודות הכנת התצלומים היו כרוחות בטכניקות יצירתיות ומורכבות לא פחות- תמונת מטוסי קרב במצולות הים נוצרה כאשר דגמי מטוסים הושקעו בתחתיתו של אקווריום שבתחתיתו חול ים. התוצאה- מעוררת השראה, מסקרנת ונאה.

כדי לעמוד בעלויות, פנה שאול לאחד מחבריו, אייל נדלן שהסכים להשתתף בעלויות- דבר שייצר מחלוקת לגבי המסחריות שבשיתוף הפעולה, השחיתות וחוסר הרומנטיות שהיינו מצפים מאומן. טענות על מסחריותו של שאול היו מונחות על השולחן מאז ומתמיד. עבודותיו פונות לקהל יעד ספציפי, ממגזר מסוים ומוצגת בחנויות של חבריו- מעצבי הרהיטים ואחרים. את דגמי הפורצלן של הצוללות או נוסקת המטוסים עם הקרניים (ראה תמונה) היה ניתן לדמיין מוצגת בחנות "סוהו" או "הביטד". אך עובדה זו, לדעתי, אינה מפחיתה מהערך והיופי שעבודותיו. היא משקפת את תנאי המציאות בהם האומן מתבקש להתמודד עם המתח שבין הדחף ליצור אומנות לבין ייצר וצורך ההישרדות והקיומיות היום יומי. אותו מתח קיים ובולט גם בתחומים אחרים כמו אופנה, עיצוב מוצר והאדריכלות- כאשר מנגד לקונספט העיצובי עומדים גם תנאי המציאות והחובה להפוך את המוצר לשימושי ונגיש למשתמש בו- אם זה בגד, כלי, חלל, או מבנה.

התצלום, שהוא חלק מסדרת "העולם החדש", יוצע למכירה בתערוכה "מפגש עבודות" המשותפת לשאול. גודלו 24X18 ס"מ והוא נוצר במהדורה של חמישה עותקים, מחיר: 3400 שקל.

בין המוזמנים היו מעצב הרהיטים לאלפיון העליון איציק בן שמחון ורעייתו שלבשה שמלה שחרה מדהימה שנראתה של בלנסיאגה או מייסון מרטיו מרג'יאלה, נעלי "רוג'ר וויוייר" ושרשרת פנינים ענקיות. אפרת רייטן, אדריכלים מפורסמים, זוג אחיות רכלניות וותיקות- בשמן אני לא מצליח לזכור (למרות שאישתו של יובל, אורנה, בעלת החנות לבגדים בביתם היפה שבאלנבי, לחשה את שמן באוזני). ליסה פרץ עורכת "גלריה" הגיעה עם פרזורה גלית בסגנון שנות ה40', שמלת "מיו מיו" ונעלי עקב בבז' ולקה, מפקד חיל האויר לשעבר שהוא גם במקרה קרוב של שאול וגם צוות צילום של ערוץ 2 הגיעה לסקר את האירוע.
ונעבור לקצט מספרים: כל הנתונים- מכלכליסט: מחירה הרשמי של המשחתת הגדולה, שיצאה בארבעה עותקים (שעדיין לא נמכרו), נע סביב 25 אלף דולר. הצוללת השחורה יצאה במהדורה מוגבלת של תשעה עותקים; מחירו של כל עותק 5,000 דולר, ושניים מהם כבר נמכרו. הצוללת הלבנה יצאה במהדורה לא מוגבלת ("אני יכול למכור אותה עד יום מותי וגם אחר כך", אומר שאול). מחירו של עותק 12 אלף שקל, ועד עתה נמכרו שישה עותקים.

מסיבת תה- לא זו שהכרתם עד היום...

האם דמיינתם פעם כיצד תראה מסיבת תה אנגלית מסורתית בדמדומי הלילה מסתורי והאפל לאחר שקיעת החמה? ובכן, "ויסוצקי", מוסד תה מפואר ומכובד, לקח על עצמו להפוך פנטזיה- למציאות, ובדרך להשיק את של קולקציית the LEAVES collection שנערכה אתמול. על סדר היום: אירוע שכולו "קברט של טעמים, ריחות צבעים ואופנה בזהב ושחור" נכתב בהזמנה. ובתוכנית האומנותית: מופע של אפרת גוש.
האירוע התקיים בלופט מסוגנן ביותר שהיה. מקומת הכניסה הובילו את המוזמנים מעליות שנפתחו למסדרון המואר באור אדום. בבר שניצב בפתח הלופט הגישו תה בננה קרמל, פונץ וחליטות פירות ופרחים אחרות. כיסאות ושולחנות גינה לבנים בעלי עיטורים ופיתולים מתכתיים בסגנון פריזאי היו ערוכים כיאה למסיבת תה אנגלית אמיתית. חמאה וריבה, מאפים מינייטוריים, מקלוני סוכר, טרפלס שוקולד ומגש של פטיפורים וטארטלטים בשלוש קומות. סט ספלים לבן היה מוכן ומזומן לקבל את התה שנמזג מקומקומים שנשאו המלצריות. לקהל המוזמנים, שהיה עסוק במינגלינג ושיחות חולין, כיאה למסיבות קוקטייל קלילות, הוגשו מתאבנים שכללו ממרחי סלמון, שיפודי סלמון וסלמון כבוש (הרבה סלמון), דגים כבושים בסלסילת פילו, ואת הפטיפורים המתוקים. ברקע סידורי פרחים ויקטוריאנים וויטרינות עם מסגרות עץ שחורות מלאות באוסף כלי התה של משפחת ויסוצקי ובמוצרים החדשים שקישטו את האולם. הטוויסט- לא היה זה אירוע של תה המנחה השגרתי. האווירה האפלולית ששררה בלופט הייתה לילית שכזו. מסיבת התה של ויסוצקי החלה בדמדומי הערב. הצבע השחור, עלי השלכת הפזורים על הרצפה (שיצרו קשר עם המוצר- "לוס ליפס"), התאורה הכהה והדפס ענק של ציור שמן מתקופת הרנסנס הודגשו ע"י השולחנות הלבנים. כך נוצרה תחושה אריסטוקרטית, יוקרתית, אווירה של איכות וטעם טוב. העיצוב כולו, הסגנון וגם תצוגת האופנה שהייתה מבחינתי השיא שבערב הקסום הזה, יצרו הרגשה כאילו היה מדובר כאן ב"אסקוט השחור".( "Black Ascot" , מרוץ הסוסים הבריטי השנתי שנערך ב1910 לאחר מותו של אדוארד ה7, אביה של אליזבט מלכת בריטניה של היום, ולכן כל הנוכחים בו לבשו בגדים וכובעים רחבי שוליים בצבע שחור, וכמובן שהאוירה היתה כבדה ואפלולית). בגזרת הסלב: (ראה פרוט בהמשך): חני נחמיאס שהגיע עם משה דץ והתנפלה מייד על שיפודי סלמון ברוטב צ'ילי. הוא לא הפסיק לנופף בידיו בעדינות. רות סירקיס נראתה כאילו יצאה לפיקניק בג'ינס ונעלי ספורט, וטל מוסרי לבש עליונית מטריקו שחור שנראתה זול וניקנתה בזארה. את "מפרויקט מסלול" ייצגו לוסי, אלון ליבנה שהגיע ככתב Ynet, יואב עם העגילים המתכתיים הענקים שלו, התיאבון לפטיפורים, אך לבבי כתמיד. גם קדם ששון היה שם ומעצבים אחרים כמו אפרת קליג, החביבה עלי במיוחד, שהייתה גם היא חמה ונחמדה להפליא ואף הסכימה לספר לי שהקלוגס גבוהי העקבים שנעלה היו בעיצובו של ג'אןפרנקו פרה. סנדי בר, מיטל דוהן, ויק (נינה ברוש), יצפאן ורעייתו גם הם קפצו לבקר. לאחר דברי המנכ"ל, אפרת גוש הופיעה עם שלושה שירים- לבושה בשמלה בניחוח שנות העשרים עמוסת נוצצים פייטים, פרינג'ים, רקמות ורצועות מטאליות בצבע כסוף ושחור. היא גם הצליחה לעשות לעצמה פדיחות ולהשאיר כמה פיות פעורים כאשר נפלה בעודה שרה ומשחקת משחקי פיתוי עם דוגמן כחלק מההצגה. ואז, לבסוף, הגיעה הדובדבן שבקצפת, תצוגת האופנה שחתמה את האירוע והשלימה את אוירה ה"אסקוט השחור" (שהרי אם נודה באמת, נשות ישראל מטבען, אינן יכולות לספק את הסחורה ולכן יש צורך ברכש זר- הדוגמניות). על הרחבה עלו כמו מתוך קבר או מנהרת זמן- הדוגמניות, לבושות בעיצוביהם של כמה מהמעצבים מובילים בארצנו. באווירת דמדומי הלילה הן פסעו בין השולחנות לקולות מוזיקה דרמטית. מאופרות ומסוגננות ברוח שנות הארבעים והעשרים. התצוגה והבגדים עצמם- יכלו לעמוד בקלות בקריטריונים של "הוט קוטור" במיטבו. אם נתעלם מהרפרנסים לדגמי מעצבים שמעבר לים, איכות הדגמים הייתה גבוהה וגם הסטילינג היה מוצלח. שלל פרוות-כמו זו של השועל החום ששכב לו על כתפה של הדוגמנית לבושה שמלת קטיפה שחורה מדהימה בסגנון שנות הארבעים עם מחשוף עמוק וגב פתוח. במיוחד אהבתי את שמלת המצנח בצבע אוקר חרדל עם דוגמאות של כתמי דיו שחור בתחתיתה שיצרו תמונה של שדה כלניות. שמלה זו ואחרות נלבשו עם צווארוני פרווה. דגם של שמלה מכופתרת עם אזור דהוי במרכזה אובזרה עם מסיכת פרינג'ים כסופים במראה ארט דקו מסקרן. רשתות שחורות כיסו את פני הדוגמניות, הוסיפו מסתורים, יצרו אוירה מורבידית ותרמו למראה רומנטי-אפוקליפטי שכזה. היה כיף לראות כובעי נוצות עדינים, שיצרו תחושה כאילו היו חלק מקוד הלבוש של מסיבת התה או מרוץ סוסים בריטי בלילה אפלולי בבריטניה או בחלקת קבורה בבית קברות פריזאי עתיק. חבל, אומנם, שכאשר אנו מתבשמים בניחוחות של חול, אי אפשר להימנע "מהדמיון" לדגמים של מעצבי על או ה"השראה" ששאבו מהם המעצבים. כך, שמלה שחורה קצרצרה עם צווארון וכותפות עשויות מצינורות מתכת בעיצובו של "יוסף" הזכירה קצת יותר מידיי דגם מתוך קולקציית ההוט קוטור של שאנל. אלון ליבנה, זוכה ,פרויקט מסלול", הציג שמלת התחרה העדינה שנלבשה מעל תחתית בז. היה זה אחד הדגמים מקולקציית הגמר שלו בתוכנית שהזכיר עיצובים של גליאנו לקו שלו ולזה של דיור. שמלה שהייתה עשויה מקיפולים עדינים של סאטן- יצרו מעין קולאז בשורות וסודרו במעגלים, הזכיר שמלה של ויקטור ורלף או ז'ק פוזן. ולמרות הכל, אהבתי כמעט כל דגם. הסטנדרטים היו גבוהים, גם אלה של כל האירוע וגם אלה של הבגדים.
לבסוף, נותרתי מרחף באוויר, שרוי בעולם שכולו לורדים, אחוזות, נשפים ומרכבות סוסים. האירוע הותיר בי רושם שיישאר עימי זמן רב (שלא נדבר על מצב הרוח שלי שהיה מרומם כל היום למחרת). להית מוזמן לתצוגת אופנה, לשוחח שיחות חולין עם מעבים ולהשתחל אל מאחורי הקלעים יעשו לכל אחד רק טוב.

(*את כל התמונות צילמתי בעצמי!!!)

המשך יבוא...

*עדכון:
כמו עורך ממולח, אני מוסיף את הפרטים החסריםלאחר ברור קפדני ומעמיק:

-המעצבים שהציגו את דגמיהם: יוסף, קדם ששון, סיגל גקל, ירון מינק ובסקי, ברי מאייר, לוסי דווד, סיוון יחזקאל, אלון ליבנה, אפרת קליג, ליאורה טרגן, ליהי הוד, מורין וולף ויונתן זהר. תכשיטים: דורי צ'אנגרי.
-הפקה וקריא ייטיב: רונן לוין
-סטיילינג: אלעד בראון

עוד תמונות.

פלסטיק

הניתוחים הפלסטים תפסו חלק מרכזי ובלתי נפרד מתרבות היופי והטיפוח בחברה המודרנית. אם פעם, מתיחות פנים היו נחלתן של בנות 70+ עשירות ממיאמי, כיום, פרוצדורות התערבותיות כמו "מיני-פייס-ליפטינגס" הן עניין חלק בלתי נפרד מההכנות לטקסי השטיח האדום בהוליווד.
לתעשיית הקולנוע והזוהר יש חלק נכבד בכך דוגמניות צעירות בעלות עור מתוח ממלאות את שערי המגזינים ודוחקות הצידה את הכוכבות הוותיקות והמוכשרות. כך לדוגמה, מריל סטריפ, כוכבת עטורת שבחים ופרסים, התלוננה רבות על הקושי של השחקניות "מתבגרות" בהוליווד, והייתה מובטלת כעשור עד שהסכימה להיענות ולהופיע בכל תסריט שהוצע לה (ע"ע "מאמא מיה"), תוך כדי שהיא מותחת, מזריקה ומשפצת כל תא בפניה (בכל סרט חדש שלה, אני מגלה גומת חן חדשה שנעלמת אח"כ או שיתוק שלא היו). גם גולדי הון, בט מידלר, קטרין זיטה ג'ונס, סוזן סרנדון, ג'וליה רוברטס ועוד כוכבות אהובות-פינו את מקומן לבנות עשרה- חסרות הזהות ונטולות כשרון משחק, העיקר שעורן חלק, ישבנן מוצק ושדיהן זקורים.
מי שלא מנותחת לא עובדת. ומי שמנותחת נראת כמו תxx....הרבה מהפרוצדורות הופכות את האשה לקריקטורה של עצמה. סופיה לורן נראית כמו שק החבטות של הפלסטיקאי שלה, לאליזבת טיילור לא נשארו שרירים חופשיים שאינם משותקים, ונראה שכל פניה של שרון סטון הם תא אחד בודד שנמתח עד קצה היכולת. גם זמרות כמו שר, ומדונה שומרות את המנתח הפלסטי שלהן בחיוג מהיר. והאישה הממוצעת, עקרת הבית, "גב' ז'ליבנסקי" אם תירצו, מה נותר לה לעשות? למשכן את הבית כדי לקבל את שדיה של קטי פרי? למכור את האוטו כדי לזכות בעורה החלק של מיילי סירוס? לשבור את תוכנית הפנסיה כדי לחייך כמו בר רפאלי? גם אם יש בידן את ההון הכספי הזה, התוצאה לעולם לא תהיה מספקת ולא תעלה על הציפיות. בשורה התחתונה, כל הלחץ הזה והדגש על ההופעה החיצונית המושכת כגורם מכריע המגדיר את האדם או הגיל הצעיר שמעניק לו ערך גבוה וחיוניות והתווים המושלמים- משאירים את הקהל הרחב מתוסכלים ומלאים ברחמים עצמיים.
עוד משחר ילדותינו , חינכו אותנו שכדי להיות יפים צריך לסבול וששנות העשרים הם השנים היפות בחיינו (תרתי משמע), שלאנשים יפים "יותר קל בחיים" ולמה אנחנו לא נראים יותר כמו הבת של השכן או לפחות כמו ירדנה ארזי. ואף מילה על ברבי.


מתי נפסיק להכניס את ילדינו למעגל הקסמים הזה? מתי באמת נאמין שיופי לא קונה כלום. הוא רק יופי. כמה פעמים הסתנוורנו, הוטעינו והלכנו שולל אחרי ההופעה החיצונית? מתי נדע להעריך את עצמינו לפי מה שאנו ולא איך שאנו נראים.
לפעמים אני שומע תירוצים כמו: אני עושה את זה בשביל עצמי...בשביל עצמי- אני קורא ספר, לומד שפה חדשה, הולך לחוג, עושה ספורט, רואה סרט. בשביל עצמך אתה לא מזריק רעלנים המיוצרים ע"י חיידקים לעור, דוחף חומרים סינטטיים לשדיים או עובר ניתוחים קיצוניים ומסכני חיים כדי לשאוב רקמות שומן או למתוח עור.
תחשבו על זה....

דת אופנה ומדינה.

(ז'אן פול גוטייה קוטור קיץ 2006)

לרעיון של "אופנה פוליטית" חשפה אותנו הגברת הראשונה של USA, מיסיס אובמה, עוד במסע הבחירות של בעלה. לא רק שהופעותיה החיצוניות סוקרו בכל אמצעי התקשורת גם המעצבים שלבשה ולבחירות הבגדים שלה הייתה משמעות- החל מזהותו ולאומו של המעצב ועד לגזרות בגדיה והעדר הרשמיות כמו גם הקבלות לג'קי O.
מעצבים רבים נסחפו עם הזרם והחליטו להצטרף לחגיגה- ז'אן ז'אק דה קסטלבלזק, היה הבולט מביניהם, שייצר קולקציית שמלות שיפט מפייטים בדמות אובמה, אותה לבשה קטי פרי בטקס הEMA בשנה שעברה. כוכבים רבים אחרים גם הם לא התביישו לשאת את דמותו של המועמד האהוב על סיכת דש הבגד כמו אנדרה לאון טלי, המנהל האומנותי של ווג האמריקאי, או על T-Shirt פשוטה כמו בראד פיט ועוד.
אבל עכשיו כשהנשיא כבר נבחר, זכה בפרס נובל לשלום והספיק למשוך כמה פרצופים עקומים בגלל השיגו, נראה שאת מקום הפוליטיקה תופסת הדת. בעבר, לדת הייתה השפעה מכרעת על האופנה וסגנון הלבוש. הדת היהודית לא חסרה דוגמאות: כיסויי ראש, חצאיות ארוכות, טלית, מעילי חסידים ועוד. גם הכנסייה הנוצרית בתקופת הבניים והרנסנס הכתיבה את קוד הלבוש והאיסלם קופה על בנותיו ללבוש רעלות פנים במגזרים השמרניים עד היום. בעבר, הלבוש החיצוני היה סממן ואינדיקטור למוצא הדתי של האדם. ביהדות עד היום ישנו קוד לבוש שונה לכל חצר חרדית במאה שערים, והמתבונן ברחוב יכול להבדיל הין המקורות השונים (אמנון לוי אפילו כתב ספר בנושא).

(קריס ון אש חורף 2009, ג'יבנשי קוטור חורף 2009)

התרחקות מסממני הדת נתפס בחברה המודרנית והמערבית כנעלה יותר. ביטול סממנים דתיים מעיד על קדמה, אינטליגנציה, פתיחות ומעוף מחשבתי עצמאי.
לעיתים מבלי שאנו שמים לב, מצליחים הסממנים הדתיים לחדור לאופנה המודרנית גם כן. לפעמים רק בגלל שמשעמם לנו לרדוף אחרי משהו חדש, שטרם נראה ואנו מעדיפים לחזור לאלמנטים מוכרים שבטוח ונוח לנו איתם. לעיתים אלה הם תהליכים חברתיים או דתיים שמחזירים אותנו בעשרות שנים בזמן.

כך הייתה הקפייה טרנד ענק לפני כשנה שנתיים, וולנטינו הצטייד באחת לאחרונה כאשר כשנכך במסיבה שארגן לכבוד סרטו ""The Last Emperor ב Standard Hotel. ריקרדו טיסי, המעצב הראשי לבית ג'יבנשי, משתמש באלמנטים דתיים כמעט בכל קולקציה שלו ובמיוחד בתצוגות הקוטור 2009 לחורף הזה של המותג. לאחרונה, העלו בקלואי דוגמנית עוטת כיסוי עליון גדול, שהדמיון בינו לבין טלית אינו יכול להתקבל על משקל "מיקרי בהחלט". ב1978 ייצר איסי מיקי קולקציה בשם east meets west"" ובה דגם שמזכיר גם הוא טלית- לא רק הבדג עצמו אלא גם בתנוחות הדוגמנית המדגימה אותו ישנן מחוות המזכירות תפילה או טקס דתי. קריס ון אש, שמתפקד גם כמנהל האומנותי של Dior Homme"", גם הוא השתמש הכיסוי ראש ואזכורים מהלבוש המוסלמי המסורתי כמו גלביות ושכבות.

(דיור קוטור 2005-2006)

ג'ון גליאנו ובעיקר ז'אן פול גוטייה הציגו ב2006 קולקציות קוטור בהשראת אמא מריה וקדושים אחרים, ציורי ויטראז בכנסיות ואפילו אזכורים לישו.

ומה חוץ מאופנה?

הלכתי לחפש את אריק ומצאתי את עצמי...

אתמול בערב היתי בהקרנת הטרום בחורה של הסרט "מחפשים את אריק", ורציתי לחלוק עימכם את הרשמים שלי ממנו:

לפעמים אדם מוצא את עצמו במציאות שאינו יודע כיצד ניקלע אליה?, איך היא קשורה אליו?, למה היא מגיעה לו? ובטח שאין לו מושג איך יוצאים ממנה. אריק, גיבור הסרט, סובל מהזנחה עצמית וירידה במצב הרוח. הוא איבד אתת היכולת להנות ואינו מודע למתחולל בסביבתו הקרובה. בניו מאשתו שנטשה אותו אינם מעריכים אותו והוא אפוף רגשות אשמה והחמצה על אהבתו הראשונה אותה עזב לפני שנים. את עבודתו כדוור אינו מסוגל לבצע ואפילו בביתו שואלים אותו "מי אתה?".
חבריו מנסים להיחלץ לעזרתו, אך לא מצליחים לקדם אותו בתחילה. למעשה מי שמצליח להוציאו מהבוץ, היא דמותו של אריק קנטונה, שחקן הכדורגל אותו מעריץ הגיבור, שמופיע בדמיונו בעת שמעשן חשיש שמסתיר בנו. קנטונה מופיע כשבפיו שלל משפטים פילוסופים, פניני חוכמה ומטפורות שנראה שרק כדורגלנים יכולים להרשות לעצמם להשמיע בקול רם. אך למעשה, יש בהם המון מן האמת. הדמות, מייצגת את כוחות האגו שמוצא לעצמו אריק האמיתי, ובכך הוא בעצם מסייע לעצמו להתמודד עם המציאות אליה ניקלע באמצע חייו.
הוא אוזר אומץ וניגש אל אהבת חיו במטרה לשקם את יחסיהם, מציב לבניו גבולות ומסכים ליראות את נכונותם ולקבל את עזרתם של חבריו. הוא פונה אליהם כאשר נזקק לעזרה בהתמודדות עם עבריין שעימו הסתבך בנו וכעט מאיים ומסכן את עתידו.
לרוב אנו לא מודעים כלל לכוחות ולתושייה או לתבונה המצויים בנו. קל לנו לקבל את חוכמתנו כ"הזיות" או "צרופי מקרים". אם נאמין בעצמינו ובקרובים לנו ולא נמעיט בכוחם של האנשים האוהבים אותנו ודואגים לנו, אם נשתפם בחלק ממה שעובר עלינו- יוקל וייטב לנו.
בסרט צפיתי לבד, לאחר שידידה שקבעתי איתה ביטלה ברגע האחרון בטענה שהיא צריכה לקחת את סבתה לפסיכיאטר. הלכתי לבד, ביום חורפי, כאשר אני מלא מחשבות ושאלות. 116 דקות מהסרט יכלו להיות אולי תחליף לייעוץ נפשי. ההרגשה אחרי הסרט הייתה של "אני השלם עם עצמו". ממש כמו אריק, שכבר לא היה צריך לראות את עצמו מבעד לעינו של אליל הכדורגל שלו. הוא עצמו היה מספיק.

הבכורה של הסרט היא השבוע ב 5.11.09. קולנוע לב.