כשבגדים לא מרגשים כבר אף אחד

זו לא תהיה הפעם הראשונה שתשמעו אותי מתריע על גוויעתו של ה"הוט קוטור", האופנה העילית המקדשת את התפירה המורכבת, עבודות מלאכת היד והשזירה המרהיבות, כמו גם את חומרי הגלם המשובחים והיוקרתיים ביותר. הסיבה לכך, היא לא רק העובדה שאותן הנשים שיכולות להרשות לעצמן את תענוג רכישת הדגמים הצטמצם לכ200 במספר("מועדון ההוט קוטור"), גם לא הצורך התרבותי שלנו בסיפוקים מהירים ממגמות אופנה שנעלמות כאילו לא הייתה אחרי עונה אחת ומותירות אותנו עם ערמות בגדים זולים וחסרי כל קסם בעיננו. בעוד כמה שנים נוכל לומר כי הקוטור פס מהעולם כיוון שאותם בעלי מלאכה שרכשו את מיומנויות התפירה העילית ועבודת היד מאבותיהם במשך עשרות שנים, עוזבים גם הם את עולמינו בשיבה טובה.

בתחילת החודש, התכנס המעגל החברתי האליטיסטי ביותר בעולם האופנה כדי לחלוק כבוד אחרון לפרנסואה לאסז' שמת בהיותו בן 82. לאסז, היה אבי הרקמות והעיטורים (Beading & Embroidery) של עולם ההוט קוטור הפריזאי. קרל לגרפלד אמר פעם ש"לא תתכן תצוגת אופנה בלי עיטורי רקמות וחרוזים, ולא יתכנו עיטורי רקמה וחרוזים בלי לאסז'". יכול להיות שזו הייתה גם הסיבה שבגינה החליט בית שאנל לרכוש את בית לאסז' בשנת 2002 (בכך הצליחו להגן על לאסז' ולהבטיח את המשך פועלו בזמן שהם קונים לעצמם בלעדיות מסוימת מהקרם דלה (דה לה)קרם של הקוטור הפריזאי). הוא גדל על בירכיה של מאדם וויונט (שהייתה מעסיקה של אימו) ועבד עם כל הקוטוריירים הגדולים (כמעט) ללא יוצא מהכלל (פרט לאלכסנדר מקווין, שאינו חבר הפדרציה להוט קוטור, אך בכל זאת העיז להישאר מחוסר שביעות רצון משמלה בודדת שיצר עבורו לאסג'. מאז דרכיהם נפרדו). אפרת קליג, שעבדה באטליה ההוט קוטור של כריסטיאן דיור, סיפרה לי פעם כיצד בתי האופנה העילית היו מוציאים סקיצות לבתי מלאכה חיצוניים כדוגמת לאסג', ולאחר מאות שעות עבודה, אלפי חרוזים, פאייטים, באגטים, קריסטלים, פנינים, נוצות יען, סרטי משי, קטיפות ושאר חומרים אקזוטים אחרים, היה חוזר המוצר המוגמר אל הוריו וגולש היישר אל תצוגות העילית. היצירות היו מרהיבות וכך גם המחירים; ג'קטים בכ60,000$ ושמלות ב100,000-150,000$. אחת משמלות הנשף הידועות לשמצה שעזבו את שעריו של בית לאסז', הייתה בעלת שובל של כ20 מטר ועלתה לבעליה 1.6 מיליון דולרים עבור 11,000 שעות העבודה שגזלה מצוות בית המלאכה. ב91, הגיע לאסג' לשפל כלכלי ונאלץ לפטר כמחצית מעובדיו בתקופת מלחמת המפרץ (היות ורבות מנשות מועדון "ההוט קוטור" מתגוררות באיזור החיוג המפוקפק של המזרח התיכון או בשאר האמירויות הערביות). לאחר שהתאושש, כשנה מאוחר יותר, הקים פרנסואה את בית הספר לשזירת חרוזים ומלאכת יד על מנת להכשיר בעלי מלאכה ולשמר את גחלת ההוט קוטור כמו גם את עתיד העסק שלו.

ראיון עם פרנסואה לאסז' משנת 1987

ומעניין לעניין באותו העניין: ברביעי האחרון, פרסמה טלי קושניר, בעלת בוטיק "המחתרת" לפרטי וינטג' ויד שניה, כי לאחר שנה קשה, היא מחליטה שהגיע הזמן "לסגור את הבאסטה". מדובר ללא ספק בלא פחות ממוסד תל אביבי, אבן פינה בתרבות ובאופנה התל אביבית. מאז 1993, המחתרת אומנם עברה מספר גלגולים והחליפה כמה קורות גג, אך בניגוד לשמה, מעולם לא נשארה מתחת לרדאר וניתן לומר שמשכה אליה את המבינים, האופנתיים והמשפיעים שבמחוזותינו. המחתרת בלטה על פני שאר חנויות היד השנייה לא רק משום שהייתה בין הראשונות שהציעו את הז'אנר עוד לפי שהפך לכל כך "היפ" והוביל לפתיחתן של חנויות דומות בכל רחבי העיר (והפריפריה) כמו פטריות אחרי הגשם. המקצועיות והידע הרב של קושניר, כמו גם הערכתה העמוקה לאופנה בכלל ואופנה עילית בפרט, הם שהבדילו אותה מבליל החנויות המתחרות. כך לדוגמה, על חלק מהבגדים ניתן היה למצוא תגיות המתארות באיזו תקופה עוצב ומאילו חומרים הוא עשוי.
שמלת הנמר מעוטרת החרוזים והפיאטים שיצר לסז' עבור קולקציית ההוט קוטור של ז'אן פול גוטייה ב1998 לאחר 700 שעות של עבודה מפרכת.
לאסז' אצל שאנל הוט קוטור לחורף 2010/11.
אומנות על אומנות; דגמים שיצר לאסז' עבור תצוגת ההוט קוטור של איב סאן לורן לקיץ 1988 שעוצבה בהשראת ציוריו של ואן גוך.

אני זוכר איך לפני כמעט 10 שנים, בתקופת התיכון, היה גורר אותי חברי נ. בסיבוב הקניות הקבוע שלנו (שנקין ->קינג ג'ורג' ->סנטר) ולעולם אינו מוותר על עצירת הקבע "במחתרת". למרות שלא תמיד הצלחתי להתחבר לריחות הבגדים הישנים, המחשבות על בעליהם הקודמים או לטעמם של האנשים שלבשו אותם, זכיתי לצפות בדרך שעברה החנות במשך השנים וגם רכשתי לעצמי כמה פריטים קלאסיים. באותה תקופה, בזמן שבראד פיט, וינונה ריידר וגווינת פלטרו לבשו ז'קטי עור וינטז' של גוצ'י, שמלות ערב היסטוריות שעיצבו בעצמם כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן (בהתאמה), נהנו להם אותם האנשים שאנו מכנים כיום "היפסטרים" מהמחשבה, כי גם הם זוכים להתפלש בכל ה"טוב"מהעבר בעודם רוכשים אפודה אפורה בבוטיק המחתרת, ממש כמו מקביליהם ה"מגניבים" מL.A. המחתרת- צולם ע"י גילי יובל

אבל מה שהיה נחשב אז ל"בון טון", כנראה שאינו רלוונטי כיום; את רחובות החנויות והבוטיקים, החליפו קניונים ממוזגים ורשתות אופנה מהירה המציעות את "הצעקה האחרונה באופנה"- אומנם בביצוע קלוקל, אך במחיר מעולה. היום, במקום סוודר "תוצרת הארץ" משנות הצנע שהציעה המחתרת, ירכוש ה"היפסטר" את חולצת הפלאנל המשובצת בגווני ירוק אשוח ואדום פרג בסניף הH&M הקרוב לביתו באותו המחיר כמעט (ויתכן מאוד שבפחות). המראה ה"ישן" פשוט אינו מצטייר יותר טוב בבבואת העין כפי שהוא עשוי היה להיתפס בעבר. רכישת פרטי יד שנייה אמורה לפתח אצל בעליו קשר רגשי כלשהו כלפי הבגד והיא גם מקנה לבעליו מידת אינדיבידואליות הודות לייחוד שלו על פני בגדי התקופה בה נרכש בשנית. אולם כל אלה לא יספיקו אפילו להתפתח בעידן המודרנית בו הרשתות האופנה הקמעוניות מציעות דגמים העונים לסטנדרטי איכות נמוכים ועוקבים אחרי טרנדים שבמילא לא יחזיקו עד השנה הבאה. המחיר הזול מאפשר לנו לזרוק אותם לפח עוד לפני שפיתחנו כלפיהם רגשות ובטרם יהפכו לשלג דאשתקד.

בבית האופנה של לאסג' מינו את הובר ברר, שהתחנך על בירכיו של פרנסואה, למנהל האומנותי החדש אשר ימשיך להוביל את דגל בית המלאכה. קושניר, מתכוונת להמשיך באיסוף פרטי וינטג' ולהציע אותם באופן אקסקלוסיבי ללקוחות פרטיים (במסגרת "תאום מראש") בסטודיו של בן זוגה הצייר. על הפרק עומדות גם התוכניות להקים ארכיון אופנה שישמש את הציבור. השיפט הזה ממכירה המונית של בגדים ישנים לאוצרות של פרטים ייחודיים, עשוי לשקף שינוי תודעתי בתפיסה שלנו את האופנה, כך גם מבול תערוכות דגמי האופנה ההיסטוריים שפקד את המוזיאונים ברחבי העולם. סנטימנטים הם השורה התחתונה בכל העומד מאחורי מגמה זו, אבל סנטימנטים אי אפשר ללבוש, וחבל שכך. כל שנותר הוא לקוות שיצירות המופת של לאסז' ימשיכו להיראות ברחבי העולם לא רק מאחורי ארונות זכוכית ותאורה חמה אלא גם בעסקים לניקוי יבש.

שבוע אופנת קיץ 2012, תל אביב; כי אפילו לאזרבייג'ן יש שבוע אופנה, וגם בו משתתפת גלית לוי.

שבוע האופנה של תל אביב, להלן TLVFW, שהתקיים השבוע במתחם התחנה, הזכיר לי בדיוק את מה שאין לנו: אין לנו מעצבים מקוריים שיודעים לתפור בגדים איכותיים ברמות גימור מעולות, אין לנו דוגמניות רזות מספיק כדי ללבוש שמלות שיפון שקופות או מקצועיות מספיק כדי ללכת בעקבים בגובה שמעל ל5 ס"מ. אין לנו מדינה המאמינה בפוטנציאל הכלכלי/מדיני/תיירותי שבאופנה, אין לנו יכולת ארגונית טובה מספיק ובסופו של דבר גם אין לנו כבוד עצמי. כן, ביקשו ממני כבר לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה, להיות פחות מריר (משוקולד הלינדט שחולק בדליי מתכת מגושמים על שולחנות אולם קבלת הפנים לפני הכניסה לתצוגות ונחטף תוך שניות על ידי עמך ישראל, שהקשר בינו לבין אופנה הוא מקרי בהחלט), אבל אי אפשר. ברגע שאתה ממצב את עצמך באותה השורה יחד עם שאר בירות האופנה בעולם (כפי שהתיימר לעשות הקמפיין הפרסומי של שבוע האופנה הישראלי), אתה לא יכול להרשות לעצמך לספק פחות מ100%. (פינת "הידעתם?"; מוטי רייף ביקש מהעיתונים הגדולים סכום של 100 אלף יורו- בדיוק אותו הסכום שביקשו מארגני שבוע האופנה בניו יורק לפני כ18 שנה בתקופת הקמתו). באופנה האמיתית, עולם בו איכות היא מילות המפתח; זה או הכל או כלום, פרטץ' לא מתקבל בבית ספרינו. אבל אנחנו, כמו בני 3, מנותקים מלהיות מודעים ליכולותינו או לכישורינו ויוצאים בקול בטוח עם הצהרות גרנדיוזיות שלרובן לא היה כיסוי (ע"ע- "פרנקה סוזני, העורכת הראשית בווג איטליה, נשארה בבית). העיתוי היה גם הוא גרוע ביותר; מדוע להציג אופנת גברים בנובמבר כשלושה חודשים לאחר שהעולם עשה זאת? (ובעיצומה של תקופה צחיחה בכל הנוגע לאופנה העולמית).

בעוד שבעולם, בין נותני החסות נמנות חברות תעופה, יצרני שמפניה ומכוניות יוקרה, בישראל, בחרו להתעטף בתמיכתו הכלכלית של יצרנית המסטיקים "5", פן סימבולי שעזר להגדיר את שבוע האופנה הישראלי כפי שאני תפסתי אותו. וכך, במהלך 3 ימים, היה ניתן לראות את נציגי העיתונות המקומית והזרה, כמו גם בכירי המשק וסתם אנשים שנזדמנו מהרחוב לועסים, בולסים ולבסוף יורקים מסטיקים בטעמי אגס, אבטיח ומנטה עדין (ביום השלישי סירבתי בכל תוקף לקחת אפילו מסטיק נוסף אחד, וזאת למרות הפצרותיהן של הנערות, הלא חינניות, שחילקו אותם).

למרות ההזדמנות לחוות שבוע אופנה תובעני מבוקר ועד ערב, נכחתי רק בתצוגות שהתקיימו לאחר 17:00 מהסיבה הפשוטה שיש לי "Day Job", וכפי שזה נראה מפה, זו הייתה החלטה טובה לא לוותר עליה...כיוון שלא ניתן לבקר דבר מבלי לנסותו, אבסס את דברי רק על סמך התצוגות שבהן נכחתי:

יום שני, 21.11.11:

יוסף- התצוגה של יוסף התחילה ב5 דגמים שעוצבו בהשראת נותנת החסות שכולם (חוץ ממני) למדו לאהוב, מותג המסטיקים "5" (והיו למעשה דגמים של יוסף עשויים מבד סאטן שעליו הודפסו התמונות מאריזות המסטיקים והן הוצגו על בובות במתחם במשך שאר ימי התצוגות). עצם הרעיון הספיק כדי להוציא כל עניין שהיה לי בעיצובים הבאים שהציג יוסף. על הבמה, על רקע ירח מלא שהופיע על גבי המסך שניצב מאחוריה, עמדה נינט, בפן דליל וחלק מאי פעם, ושרה את השיר "Crazy" של Gnarls Barkley. באותם הרגעים, הרגשתי שאני המשוגע היחיד באולם, זה שניחן ביכולת לראות עד כמה המציאות מסביב מעוותת, בעוד שהשאר משולהבים בהתקף טנטרום פשניסטי קדחני מנותק מכל ביקורת עצמית. בשאר התצוגה, צילמתי את ספי, מעדכנת את העולם שמחוץ לאולם באמצעות האינסטגרם בדגמים שצעדו על המסלול וגם צייצתי כמה משפטים בטוויטר על מורת רוחי מהתצוגה. העיסוק ב"סמארט-פון" בזמן התצוגה היה ההזדמנות היחידה להרגיש קצת "חו"ל בארץ", (כפי שהבטיחו המארגנים), כי אחרי הכל, זה מה שכולם עושים היום בתצוגות האופנה בעולם. ממה שכן ראיתי, בלטו ערמות של טול גזור, צבעים מטאליים, תכשיטים גסים וגזרות פשוטות ובנאליות שראינו כבר בקולקציות עבר שלו או של מעצבים אחרים, כאלה שאין טעם לטרוח ולפרט במילים.

משמאל: קולקציית מסטיקים, מימין: ספי, עסוקה בעידקון העולם ע"י האינסטגרם. תצוגת האופנה של יוסף.

ג'ודי, שהצטרפה גם היא לחגיגת תיעוד התצוגות, הסתובבה כמו ממטרה בעודה מצלמת את תצוגת האופנה של אלון ליבנה באייפון שלה.

תצוגת האופנה של רוברטו קוואלי- הייתה גולת הכותרת של האירוע והזכירה לכולנו עד כמה פתטי ופרובינציאלי יכול להיות עמינו אשר בציון. את הישראלי המכוער אפשר היה לאתר כבר בכניסה לאזור קבלת הכרטיסים, מצטופף ונדחף בין ההמון. אחד העיתונאים של Ynet (שמו- שם אחת מעונות השנה...) הגיע למקום וסרב לעמוד אפילו שנייה אחת מיותרת. בשעה שלצידו עמדה נורית בת יער (עיתונאית האופנה הראשונה ואחת הנחשבות בישראל) ועיתונאים זרים רבים עמדו וחיכו בסבלנות לתורם להיכנס, הוא לחש לעצמו "איפה הכניסה לעיתונאים?", (רציתי לענות; "כאן, אידיוט!") כשהבין שאף אחד לא מתייחס, חזר על המשפט עד שהגיעה היח"צנית ופילסה לו את הדרך. אחריו התעורר נימרודי, שאיבד גם הוא את סבלנותו והכניס איתו שני גברים ושלוש נשים (בניהן מגישה משעממת של תוכניות בוקר ואירוח מערוץ 2 שאת שמה אני לא זוכר אך היא מרבה להגיע לאירועים מסוג זה).

אולם התצוגה היה מלא עד אפס מקום והמעברים היו גדושים באנשים שביקשו להיכנס ללא כרטיס, רק כדי לראות דגמים שהוצגו כבר על המסלול במילאנו לפני כשלושה חודשים. הדוגמניות שלבשו את הבגדים לא עזרו לשיפור המורל באירוע; על המסלול, לא נראתה ולו דוגמנית אחת שיכלה לשאת חליפת מכנסיים וג'קט טוקסידו זהובים ללא חולצה; ברבורה סינדרובה (שהשתלטה כבר מזמן על כל ההפקות האדיטוריאליות במגזינים), נחלצה לעזרה ונאלצה למלא את התפקיד. ברבורה צעדה קצת על מסלולי מילאנו ופריז כשהייתה בת 17, אבל בראיון שערכתי עימה בעבר סיפרה, כי היא חדלה לעשות זאת כיוון שלא הייתה רזה מספיק, "צריך להיות רזה כמוך", אמרה לי. סינדרובה לבשה גם את כל "הסטייטמנט פיסס" של המעצב, שאר הדוגמניות המקומיות דידו בהליכה עקומה ומאומצת על נעלי העקב. חצאיות הפליסה והפאנלים השקופים, ההדפסים הפרחוניים והפסיכודאליים או שפע הזהב של הקולקציה הנוכחית שהוצגה כאן, לא הצליחו להפיח בי עניין כצופה. לעומתם, דגמי העבר של המעצב, שחתמו את מפגן הראווה הזה של קוואלי, הוכיחו מדוע היה נחוץ כל כך לשלם לו 600 אלף דולר רק כדי שיגיע לישראל.

משמאל; דגמי הקולקציה האחרונה של קוואלי. במכרז; ברבורה כברבור. מימין; דגמיו של קוואלי מעונות קודמות.

יום שלישי, 22.11.11

גלית לוי- את מבחר הדגמים שהציגה גלית לוי, קשה לכנות קולקציה כיוון שלא היה אף קו שקישר בין שמלה אחת למשניה- פרט להרבה תחרה (שנראתה גסה וסינטטית), תפירה גרועה (מחשופים עקומים וחוטים פרומים שריחפו מאחורי הדוגמניות כמו שובל סילון אווירי), סגנון לא מלוטש וטעם רע. אופיים "הפרטני" והלא אחיד של הדגמים שהציגה לוי הוא פועל יוצא מאופיו של המותג שלה, המספק שמלות בהזמנה והתאמה אישית עבור לקוחותיה, לרוב כלות. אולם בעוד שלכלה מקובל לחכות ביום חתונתה, האיחור בתצוגה של גלית לוי, שעמד על כחצי שעה, היה פחות מקובל. הניסיון ליצר אווירה פריזאית, בין אם על ידי השנסונים שהתנגנו ברקע ובין אם בעזרת תמונת גני ורסאי שהוקרנה על המסך מאחור, הבליטה את דלותם של הבגדים, שנראו כאילו נתפרו יומיים לפני כן. העובדה כי הדוגמניות צעדו על המסלול בנעליים מ"זארה", הפכה את הכל למפגן חובבני וחסר טעם. אילו מידת רגלה של לוי לא הייתה 36, סביר להניח שהייתה משתמשת באוסף הנעליים מארונה הפרטי (ואולי היה מוטב כך).

לא ניתן היה להתעלם מהדמיון לקולקציות של דולצ'ה וגבאנה, אלי סאאב ואפילו ניסיון לגנוב כמה רעיונות מ"הקוטוריירית הישראלית" אפרת קליג ["הטול אילוזיון" של גלית לוי, (טול דק ביותר בצבע גוף שמשמש בשמלות בעלות מחשופים נדיבים], בניגוד לזה של קליג, היה כל כך עבה עד שנראה כאילו היה אמור להילבש על ידי פיל). היות ולא ציפו ממנה ליותר, הגניבה הרעיונית לא ריגשה אף אחד באולם. את עיניהן של הדוגמניות כיסו תחרות, אולם בניגוד לתחרות הסולטיס הדקיקות הנהוגות להילבש באופן זה בנשפים אירופאים ומסיבות תחפושות, התחרות של גלית לוי היו עבות ומלאכותיות, ספק אם היא בכלל מודעת להבדל.

תמונת הפתיחה (ימין) והסיום (שמאל) בתצוגת האופנה של גלית לוי.

קרן וגדעון אוברזון- גדעון אוברזון הוא אחד המעצבים המהווים את אבן הפינה המשמעותית במורשת האופנתית של מדינת ישראל. חסד נעוריו זה הוא ששומר את הגחלת החלשה והרפה שעדיין בוערת לרגלי המותג, אבל אם נודה באמת, העניין בו כמעצב בהווה נכבה מזמן. מדוע החליט להצטרף אוברזון לחגיגות האופנה הישראלית שבועיים (!) טרם פתיחת שבוע האופנה(ולתפור קולקציה שלמה בחיפזון בהול כולל דגם לסטלה עמר, שהגיעה לארץ לצורך המדידות רק יומיים לפני התצוגה)? כי זה סוג של פרסומת, היא עולה 25,000 שקל, יש בה אלמנט סימבולי שב"להיות חלק מ" (חלק מהתעשייה, או "הענף", כפי שהיו מכנים את זה בזמנו..., חלק מלאום, שלא היה מספיק חשוב כדי שיתגייס לצבאו ויגן עליו כשהיה בן 18 וכו'...), אבל בעיקר כי הוא יכול להרשות לעצמו. הבגדים, שניכר היה כי הם נתפרו בזמן קצר, היו מינימליסטיים בגווני שחור-לבן ואופיים, היה אופיו של העשור האחרון בו ניתן היה למצוא עיתונאים שיואילו להרים עט כדי לכתוב עליו; שנות ה90.

אוברזון, התמונות פה רק לשם האחידות...

יום רביעי, 23.11.11

אלון ליבנה- תצוגת האופנה של אלון ליבנה הייתה זו שהצילה את כבודם של שלושת ימי התצוגות. בין קריאות הפליאה ומחיאות הכפיים לדגמים שצעדו על המסלול היה ניתן לשמוע את הקהל מנסה לעלות אסוציאציות למקורות ההשראה לעיצובים; לאחד הזכירה שמלת שיפון בכחול עם חלק עליון אטום שנכרך סביב הצוואר דגם של לנוון, לאחר הזכירו הפיתוחים שבטופ לבנבן עם צווארון גופרה את הסגנון של אלכסנדר מקווין. לאחרת הזכירה שמלת לורקס זהובה ארוכה וצמודה מקולקציית עבר של גוצ'י, ואני התרשמתי במיוחד מהאזכורים לניטים הזהובים על רקע הבד הלבן והאטום מהקולקציה האחרונה של דונטלה ורסצ'ה, שאת חיבתו למעצבת חשפתי כאן בעבר. מעבר לעובדה כי "קבלת השראה" ממעצבי על לא מפתיעה או מרגשת כבר אף אחד (ביחוד בהקשר זה של אלון ליבנה), האסוציאציה הזו למותגי על עולמיים מסבירה מדוע הדגמים נראו אופנתיים, מסקרנים ומוצלחים כל כך. ההבדל בינו לבין גלית לוי הוא האיכות, שהייתה (כמעט) מושלמת (גם אצלו היה "טול אילוזיון", אומנם דק, אך עם רוכסן בולט ועקום), נוסף לסגנון אחיד ועדכני שנעדר מדגמיה של לוי. ההשוואה הזו מלמדת אותנו כי גם כשמחליטים לקבל השראה, צריך לדעת ממי לקבל אותה וכיצד ליישמה.

.Like a whore in church @ Alon Livne.

לסיכום, כדי להמחיש את כל האמור לעיל, חשבתי שלא תהיה דרך טובה יותר לתאר את האישה של שבוע האופנה הישראלי, TLVFW, מאשר מילות השיר שכתב יאיר לפיד (כבר התחלה מפוקפקת..) ובוצע על ידי להקת מנגו; היא "גרה בשינקין, שותה בקפה תמר, רוצה לעשות גם סרט קצר… היא כל כך מסובכת, לובשת תמיד בשחור", (וזה הזמן לציין שגם שחור צריך לדעת ללבוש ובאיזה שעות של היום עדיף לעשות זאת...). לעומתה, האישה שתמצאו בשבוע האופנה של פאריז, משאירה סביבה הרבה סימני שאלה אבל דואגת שהכל יהיה מושלם. כפי שתיאר אותה פיטר סוסנר. הבגדים שלה כולם נתפרו ע"י פייר בלמן, לא "שוגר דדי"...

It's All About Editing!

אם יצא לכם להכיר אותי קצת דרך הבלוג, ודאי למדתם כי אני נמנה בין החסידים הקונסרבטיביים וההדוקים ביותר של בית ורסצ'ה. לכן, זה ודאי לא יפתיע אתכם אם אספר עד כמה רבה הייתה ההתרגשות למשמע הידיעה כי דונטלה, הואילה לשתף פעולה עם ענקית האופנה הקמעונאית, H&M. כבר חודשים ארוכים שאני לא מספיק לדבר על הקולקציה ועל כמה אני רוצה לשים את ידי על הפריטים מתוכה. הייתי מוכן לקנות את כולה עוד לפני שידעתי בכלל איך נראים הדגמים. היום, פתחו H&M את האתר הרשמי המציג את כלל פרטי הקולקציה, ובהתאם לכך, הוצפו כל מגזיני האופנה ברשת באותם הפריטים. ואני, נרקומן של גלאם-שיק היסטורי-היסטרי שכמותי, מיהרתי להרכיב לעצמי מלתחה נובורישית לתפארת עוד לפני שהצלחתי לעכל את ערכה הקלורי ומחיר הכבוד העצמי שיהיה עלי לשלם.

VERSACE + H&M, Shopping List

בחרתי בפריטים הכי אייקוניים, אלה שמייצגים את ג'יאני ורסצ'ה יותר טוב מג'יאני ורסצ'ה עצמו, פריטי הארכיון של הארכיון. אחז בי מין בולמוס; רציתי כל פריט, ובלבד שיהיו בו ניטים, עור, זהב או הדפסי בארוק ודוגמאות מנומרות. אבל לפתע גיליתי שאני מתנהג כמו פשניסטה בולמית ונחנקתי מהקיא של עצמי. מצאתי את עצמי מתבוסס בשלולית של פריטים חצי מעוכלים שנפלטו מאוסף נושן כל כך עד שהספיקו להיות מועתקים אפילו על ידי הבסטיונר האחרון בשוק הכרמל. לא, לחלוטין אינני מפחית מערכו של כל פריט עיצובי. אני מאמין אמונה שלמה בנכונותה של דונטלה, להכניס את אנשי העולם כולו לארכיון העיצובים של אחיה ואני לא מפקפק לרגע באותנטיות של העיצובים, אבל המחירים הגבוהים, הארכאיות שבחגורות עור עבות אבזמים או בג'קטי אופנוענים (בומבר) מעוטר בניטים זהובים בספירלה גיאומטרית, הפך אותי לאנורקסי. התחלתי לצמצם ולערוך את הרשימה, הנחתי שאת מחצית הפריטים מאותו הסגנון, אוכל למצוא גם בחנות הוינטג' הנידחת ביותר שאעלה על דעתי באלנבי או בקינג ג'ורג (צעיפי המשי המנומרים או חגורות הניטים) ושאת הדגמים המינימליסטים (כמו חליפות מונוכרומטיות) אפשר יהיה לקנות בכל רשת קמעונית אחרת גם בלי שיתוף הפעולה, שהרי הם במילא לא נושאים מאום מאופיו של המותג. חלק מהדגמים בקולקציה, פשוט אינם אטרקטיביים מספיק, הדפסי הדקלים או הדוגמאות בשחור לבן, יכולים להישאר בחנויות הרשת. ההכרה בכך שלא מדובר בפריטי המותג המקוריים, אלא בראינטרפרטציה שלהם, על ידי מי שהייתה לעיתים המוזה ולעיתים האחות המופקרת שנושלה בסופו של דבר מחלקים נכבדים מהירושה- גרמה לי להמשיך ולצמצם את רשימת הקניות, אולם רק במידה מעטה. כך, נשארתי עם הנעליים- המשלבות את רצועות העור האייקוניות ואבזמי הזהב אופנתיים מספיק ונושאות תגית מחיר סבירה יותר; החולצות השחורות- מינימליסטיות עם נגיעה של זהב, שמץ של נובורישיות מערב אמריקאית. את שאר הפריטים בעמוד הציפו סימני שאלה גדולים כיוון שהם שעשויים למצוא את עצמם ב"ארכיון הפרטי שלי" (קרי, לא יראו את אור היום שמחוץ למדף העליון בארון הבגדים). [אבל חוסר ההחלטיות והתשוקה למעט "שבבי אפר מג'יאני", גורמים לי להמשיך ולהתעקש: אולי חולצה מודפסת, אולי בכל זאת חגורה ואולי מעיל צמר עם שרוולי עור, שירד לעת עתה מרשימת הקניות הרשמית בעיקר בגלל הציפייה והחשש מתגית המחיר. לאחר שעם ישראל יטביע את חותמו וטעמו, ירוקן את מדפי הרשת ויגרום לבעליה לתמחר מחדש את הקולקציה, אוכל לשקול את הכל מההתחלה].

The Versace Family Portrait- משמאל: אוגוסט 1988- בשורה האחורית משמאל לימין: סאנטו, ג'יאני ובעלה של דונטלה דאז, פול בק. מקדימה: דונטלה אוחזת את אלגרה הקטנה לצד אישתו של סנטו עם ילדיהם פרנצ'סקה ואנטוניו. מימין: לונדון, 1992- דונטלה, בעלה ושני ילדיהם, דניאל ואלגרה, בתצוגת אופנה למען הצלת יערות הגשם.

ההתבוננות בפרטים בהפקות האופנה מערכתיות, אתרי האינטרנט או הקטלוגים של החברה, כתיבה עליהם ואפילו שימוש בהם בהפקות, מסבים לי אושר עילאי! אבל הפנטזיה האוטופית על משפחת ורסצ'ה וסגנון החיים שמתאפשר רק לבני עשירים ומפונקים, הובילה אותי להתנגש בקירות המציאות הפרקטיות, בה שיקולים כמו מחיר, תועלת ושימושיות הבגד, הם המובילים את הדיון האופנתי. בעולם ההוא, אני איזבלה בלואו, שקונה את כל הקולקציה שהיא פרי שיתוף הפעולה (ולא אכפת לי שגילו כבר את ג'יאני ורסצ'ה בשנות השבעים ושהוא הספיק למות יחד עם המותג שלו לפחות 9 פעמים מאז). אבל בעולם האמיתי, אני בלוגר, עורך אופנה, שמשתדל בכל הכוח ללמוד דבר אחד או שניים לא רק בכתיבה אלא גם בעריכה. עריכת התמונות והמילים שאני מעלה למרחב זה וגם עריכה של הרצונות שלי בהתאם לתנאי המציאות: המרחב בעמוד וגבולות כרטיס האשראי.

משמאל: VERSACE Fall/Winter 1993, staring model: stephanie seymour, photographed by Richard Avedon.

מימין: Sigrid Agren & Parker Gregory for Magazine Antidot, Photographed by Giampaolo Sgura

במקביל להתחבטויות וההתלבטויות, המהולות בהתרגשות לקראת השקתה של הקולקציה, שוטטי לי בגבולות האינסופיים של המרחב האינטרנטי והבחנתי בהפקת האופנה הזו של הגיליון ההאחרון של "מגזין אנטידוט". העתק מושלם של קמפיין המאסטרו ג'יאני לחורף 1993. דבר אחד השתנה מאז רציחתו של ורסצ'ה- החיקויים/המחוות נהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, הן בתעשיית מותגי היוקרה והמותרות והן בעולם המגזינים.

ניחוחות של נחשקות

קוקו שאנל אמרה פעם, שאישה ללא בושם, לעולם לא תוכל להיות נאהבת. שאנל, הידועה בזכות משפטי הקאלט שלה (שהפכו במרוצת השנים לקלישאות חבוטות, חלקן באמת נאמרו על ידיה וחלקן יוחסו לה לאחר שהושאלו מקוטוריירים אחרים כדוגמת YSL או פייר בלמן- וויסה ורסה), ידעה דבר אחד או שניים בבישום, אבל בשיווק היא ידעה הרבה יותר. למרות הדעה הרווחת כי מדובר ב"פמיניסטית חסרת תקנה", קוקו שאנל, המדמואזל הניצחית, בנתה את האימפריה שלה על גבם של גברים. סיפור חייה הוא דוגמה מצוינת לאופורטוניזם-שוביניבטי של נשים מסוימיות, המאמינות בלב שלם כי אישה לא יכולה להצליח בלי גבר עשיר שיתמוך בה. למרות ההצלחה הכבירה של האסטרטגיה הזו, לקוקו שאנל זה עלה בסופו של דבר במפעל חייה המשגשג, כאשר איבדה אותו לאחד ממאהביה. אבל שאנל ידעה כבר אז ש"נזקקות" הייתה ערך עליון. המדמואזל הקוקטית (קיצור של הצירוף "Kept Women") הבינה את הצורך של אישה להיות מחוזרת, להרגיש שיש לה יעוד גם פרט לעצמה- עבור גבר שנמשך אליה, אוהב ומעריץ אותה, כזה שגם יהיה מוכן לתת לה את זרעו ולהביא עימה ילדים באחד מן הימים (דבר שאליו היא עצמה לא זכתה).

Vogue Paris February 07 by Mario Testino

כיום, 90 שנה בדיוק לאחר השקת Chanel No5, ההשגות של שאנל עדיין עומדות במבחן המציאות, אך הן נושאות אופי מתכתי, אלקטרוני, טכנולוגי וניצבות על רקע תפאורה שונה לגמרי. לצד המגע האנושי והצורך באהבה, קרבה ונזקקות במערכות הבין אישיות שלנו, אנו מקיימים עולם מקביל של מערכות יחסים- מערכות יחסים וירטואליות. אנו מתקשרים בפייסבוק עם אנשים שלעולם לא הכרנו פנים מול פנים (היי אורית בנצקי), מוצאים את דרכינו לסיפורי אהבה שפורצים את גבולות הרשת (אני חושב שמיותר להביא דוגמאות, עם כולנו התחילו כבר דרך הפייסבוק. אחרי הכל ככה התחיל כל הפורמט...), אנחנו מצייצים על אירועי היום בטוייטר ומעלים באופן אינסטינקטיבי ומהיר את התמונות מעולמינו באינסטגרם. את שיחות החולין הטראנסאטלנטיות בטלפון, החליף הסקייפ ואת הציטוטים בבית הקפה החליף המסנג'ר. אבל כולנו נשארנו בני אדם, כמות הלייקים אותם אנו סופרים בקנאות על כל סטטוס, תמונה או לינק שאנחנו מעלים, ממשיכה לספק לנו את אותו הסיפוק שאנו חווים מתחושת הנזקקות הבינאישית בעולם המיתי והפרהיסטורי שבו חיה קוקו שאנל. קרולינה הררה השיקה לאחרונה את הבושם החדש שלה לגברים, VIP MEN212. על תפקיד האף (בעל המקצוע המרכיב את הניחוח) הופקדו הפעם שניים (נחיריים), דוויד אפל ואמלי קופרמן, גבר ואשה. בעוד שהדיון שהוביל אפל בנוגע לבושם סבב סביב הרגשת הגבריות והגברים של ניו יורק, הנושא שהובילה קופרמן, התמקד ביכולת לפתות ובאלמנטים שהופכים גבר לנחשק בעיני אישה. המהלך הגאוני הזה שבמתן במה לזווית הנשית מול הגברית, מהווה למעשה יישום משוכלל יותר של העיקרון של שאנל. הגבר ייתן את הטון לגבי מה שגבר מעוניין להרגיש בבואו לכבוש את ליבה של בת המין השני ואילו האשה, תעטוף את תמצית הבושם בניחוחות המעוררים את המשיכה של בנות מינה. התוצאה של סיעור מוחות אינטנסיבי זה היא קוקטייל מתפרץ של וודקה עם מנטה קפואה, קוויאר ליים המעניק נופך מעט פירותי ואלגנטי, עץ הקינג-ווד שמספק נגיעה טרופית מוזהבת ויוקדת ותבלינים תוססים. המחיר: 520 ₪ ל- 100 מ"ל ומיותר לציין כי ניתן להשיגו בפרפומריות המובחרות וברשתות הפארם במחוזותינו. (אני כן חייב לציין כי הוא מזכיר לי בושם אחר ומוצלח לא פחות, WOMENITY של מוגלר, שמכיל גם הוא קוויאר ופירות מתקתקים (תאנים) וזכה גם הוא לקמפיין- וירטואלי וגשמי- שלא יבייש את זה של הררה).
זירת ההתרחשויות העומדת ברקע הבושם, נבחרה להיות העיר ניו יורק. 212, הוא למעשה הקוד האיזורי של מנהטן. למה? בחוברת המלווה את הבושם נכתיו, ואני מצטט: "בניו יורק, מישהו משעמם, יכול להפוך למעניין וכיפי". קרי, התבשמות בניחוח של 212, האיזור, או הבושם, תהפוך אותך למגניב ונחשק. "Are you on the list", אותו משפט קאלט מקמפיין בושם הנשים מהשנה שעברה, ממשיך ללוות גם את בושם זה, ופורט על מיתרי אותו הצורך הנצחי שלנו להרגיש נחשקים ומקובלים על ידי החברה.

"Party Time" - From the Book "I Know You From New York"

לחצו להגדלה.

קרולינה הררה ג'וניור (אגב, גם לבן של אוסקר דלה רנטה קוראים דלה רנטה ג'וניור...מעניין. שניהם קולומביאנים), שמונתה על פרויקט שיווק הבושם בחרה לתעד את חיי הלילה התוססים של ניו יורק והשיקה ספר אקסקלוסיבי, ב1,500 עותקים (בלבד, //עם קרוס כפול//). הספר מציג את אושיות האופנה וכוכבי תרבות המועדונים של העיר, אותם אנשים שמגדירים עבורנו את כל מה שניו יורק מייצגת, כל מה שהיינו רוצים לעשות בעיר או את מי שהיינו רוצים (לפעמים) להיות. האנשים הללו, שחיים את עולם האופנה או חיי הלילה, הפכו למעניינים יותר מלחיות את חיי הלילה בעצמם, במילא כולנו נהיה עצלנים מידי כדי לעזוב את המחשב והחדר הממוזג בקיץ או את שמיכת הפוך בחורף ולצאת לחוות הכל בעצמינו. נעדיף לצפות בכל דרך המסך (וחוץ מזה, מרחוק הכל נראה תמיד כל כך הרבה יותר מעניין מהדבר האמיתי). כדי לסמן V על אספקט ה"הריאלטי" ההכרחי והמתבקש, התמונות כולן צולמו בידי נציגי אותה תרבות מועדונים אופנתית בכבודם ובעצמם: Hanuk, JD Feruson, Jeremy Cost, Derek Blasberg, Gerard Estadella. אולם למרות הטון העוקצני שחלקכם עשוי לחוש בין השורות, מדובר בספר מוצלח ביותר, המצליח לתפוס את שביב החיים והברק העליז בעיניהם של אותם האנשים עליהם אנו נהנים לקרוא במגזינים- בעודם טורפים את העיר האגדית, ניו יורק. החיות שבצילום והעובדה כי הוא מנסה לתת את התמונה האותנטית ביותר ובכך לקרב את המתבונן בו לסיטואציה היא גדולתו. עבורי, סיפקו התמונות של המיש בולס, אנדרה ליאון טאלי או ג'וליה רויטפלד שהופיעו בספר, את הריגוש וההרגשה "האינית" שקרולינה ניסתה להשרות באמצעות הפרויקט. הדוגמן שנבחר לקמפיין, ודאי זכור לכם מ8 העונות בהן כיכב במודעות של טום פורד (חלקן היו באקסקלוסיביות) נוסף לתפקיד בסרטו, "A Single Man", בתור הבחור שגרם לקולין פרת' התקף לב והיה גם בחיר ליבו של ג'נטלמן נוסף –אל גור, בקמפיין של "פרוייקט האקלים שלו" בספרד ואמריקה הלטינית.

פולחן אישיות; A kolidoscope of Jon Kortajarena

לא רק לקוקו שאנל; גם לאימא של קורטג'רנה היו השגות לגבי אהבה... מתוך הסרט A Single Man.

לא פעם הצהרתי שאת הצפייה בתמונות מהתצוגות האחרונות במהלך שבועות האופנה העולמיים, אני מתחיל בצפייה במוזמני השורה הראשונה. השינוי שחל בשנים האחרונות בתחום צילום האופנה בכלל, נזקף לכניסתו ושגשוגו המטאורי של הז'אנר "צילום אופנת רחוב". העניין הגובר בסגנון הלבוש של העיתונאים, העורכים, הסטייליסטים ושארי אנשי התעשייה המוזמנים לתצוגות האופנה, מצליח להאפיל לעיתים על התצוגות עצמן. רשימות המתלבשים הטובים ביותר על השטיח האדום לא רק החיו מחדש את הקרירה של ג'ון ריברס, אלא גם שינו לחלוטין את אופן הסיקור בטקסי הפרסים בטלוויזיה ובמגזינים. השאלה "WHO ARE YOU WEARING" הפכה מהצרוף שאל לו להישמע מפיו של אדם תרבותי ומנומס- לעניין שבשגרה. טומי טון, מהבלוג JAK&JIL, בעל בלוג אופנת הרחוב המוצלח ביותר והבחור הקנדי שהצליח להדיח את סקוט שומן (הסרטוריאליסט) מכסא המלכות הנוח שלו באותה הנישה וכן מתפקידו כצלם של ווג, GQ וstyle.com, הוא שם שלא ניתן שלא להזכיר בהקשר זה.

סרטון הפרסומת של הבושם

את הספר המוצלח מלווה בלוג שכולל ראיונות עם הנפשות הפועלות מאחורי הספר ועוד כמה אספקטים הנוגעים בבושם. אולם ה"בלוג" יכול היה להיות בקלות גם סתם "אתר". בלוג יהיה הרבה יותר "נחשק", עניין של סמנטיקה. מדובר במערך שיווקי שלם המגבה את הפרסום הקונוונציונאלי על ידי מודעות פרסומת ושלטי חוצות גם בפעילות אינטראקטיבית המשתפת את הצרכן באינטרנט (נוסף לגוון האופנתי שבספר "לשולחן הקפה"). מדובר במהלך המקביל לשינוי בפניו התקשורתיים של סיקור האופנה, אשר העביר את עצמו בשנים האחרונות, כמעט באופן טוטאלי, מהפרינט היישר אל אתרי האינטרנט ובלוגים. האופן בו מוצג הבושם באחת התמונות שלעיל, מזכיר מאוד את הטאמבלר המעולה והאובססיבי-קומפולסיבי ביותר ברשת, things organized neatly, עניין שמחזיר אותנו להשפעה העצומה ולאופן שבו מזינה המדיה החברתית החדשה את עולם הצרכנות, השיווק והפרסום הארכאי.

למי שלא שבע ממסיבות; Party All The Time By Eddie Murphy

למרות נטייתי החזקה לתבל את דבריי בציניות המתבקשת, אני חייב להודות שיש בי את ההערכה הרבה כלפי מי שמצליח לתפוס, לנתח, ליישם ולרתום לתועלתו את המגמות התרבותיות בתקופה בה הוא חי, בין אם זו שאנל או הררה.

!Put your Smartphone in the Air

סוזי מנקס מזוהה לא רק עם הכרבולת המסולסלת שלה, אלא גם עם מצלמת הפילים החד פעמית איתה הייתה נוהגת להגיע לתצוגות האופנה. הסיבה; כפי שהסבירה מנקס בראיון עבור ידיעות אחרונות ב2006, הייתה רצונה להתריס כנגד המצלמות הדיגיטליות שצמחו בידי היושבים בשורה האחרונה או הצלמים שבקצה המסלול כמו יבלות בטירונות קרבית. אלה, הביאו את התמונות מהתצוגה היישר אל אתר האינטרנט הקרוב לאצבעותינו אנו, היושבים מאחורי מסך המחשב בלי צורך לחכות לפיתוח בחדר חושך והדפסת המגזינים בחדרי אור. הייתה זו סוג של אמירה אליטיסטית, התבדלות מכוונת מכל מה שנראה היה כהמוני וחסר טעם. באמצעות הדיגיטליזציה של המצלמה, כולנו קיבלנו את הפריווילגיה לראות את הפריטים מתצוגה אחת היטב ומקרוב (עם ZOOM IN, ZOOM OUT ושאר פלאי הטכנולוגיה) עוד לפני שהתחילה התצוגה הבאה. פעמים רבות, איכות התמונה והיכולת להבחין בפרטים אפשרו למתבונן בהן מהמחשב הביתי הזדמנות להתרשם מהבגדים בצורה טובה יותר מאשר הנוכחים באולם התצוגות עצמו. במילא כולם באים לשבוע האופנה בשביל האפטר-פרטיס.

פפרצי לפנים- סוזי בהשקת קו התכשיטים של פיט דוהרטי, דצמבר 2010.

היום, המצלמה נגישה לנו יותר מאשר הייתה אי פעם, היא נמצאת למעשה ממש בקצות הפלאפון הסלולרי שהפך ל"תהליך תופס מקום" (מונח רפואי מעודן לתאר "גידול") הצמוד לאפרכסת או לכף ידינו. כל אחד שם אייפונו אל עבר הרקיע ומפיץ באינטרנט את הבשורה החמה לעונה הבאה בטוויטר, בבלוגר, בפייסבוק, בטמבלר, במיי ספייס וכו'. עוד לפני שהקופים והבננות של פראדה עלו על פס יצור המוני במפעלי המותג אשר באיטליה, מאות ידיים סיניות עמלות החלו לתפור את אותם הדגמים עבור H&M. כך עשו גם הידיים הטורקיות עבור זארה (הרומנים אגב, שמהווים את יצרני "ההוט קוטור" של "הרשתות המהירות", עבדו על הקולקציה של ורסצ'ה באותו הזמן). היום, אפילו סוזי מנקס לא מתביישת לשלוף את הלפטופ ולהשתמש בו כמשטח קשיח כדי לכתוב את ההערות בפנקס הספירלה שלה ואולי לתקתק כמה שורות כדי לחסוך זמן בכתיבת הטור ליום שאחרי.
במקרה, השיקה בשבוע שעבר ענקית האינטרנט, גוגל, את אפליקציית כרטיס האשראי, זו שתהפוך את הטלפונים החכמים שלנו לגאונים ותאפשר לכולנו לקנות את עליוניות הטוראדור של מוסקינו או נעלי המכוניות של פראדה היישר מהנייד, בלי צורך בכרטיסי פלסטיק.

!Put your Smartphone in the Air

מימין- אצל ג'וליאן מקדונלד, משמאל- אצל מידם קירכהוף.

מקרא: חצים- סלולרים, כוכבים- סוזי מנקס.

מותג העל ברברי, הידוע בזכות הכרתו בכוחה של הטכנולוגיה והאינטרנט באופנה לא פחות מאשר בד הטרטן בגוון הבז' שלו, הצהיר כי העונה בחר כריסטופר ביילי (המעצב הראשי) למקד את הזרקור לא רק לרחש בחש שסבב את התצוגה (קרי, השטיח האדום, מאחורי הקלעים, הסלבס שבשורה הראשונה וכל היוצא בזה), אלא בעבודות המלאכה שהושקעו בבגדים עצמם. מעילים ארוגים בדוגמאות אתניות ובגווני חול צבעוני שניתן למצוא במכתשים אקזוטיים או עליוניות שזורות בחרוזים בצורות גיאומטריות נתנו את התו אליו התכוון המשורר. אולם בפועל סרבו בעלי המותג בכל תוקף להפנות את עורפם לטכנולוגיות החדשות. זאת הודות ליכולת שלהן לשלהב את מעריצי בית האופנה שבתפוצות כדי לקנות את הבגדים: התצוגה, כמדי שנה שודרה בשידור חי באתר האינטרנט הרשמי של מותג ובעוד 300 אתרים נוספים, בעמוד הפייסבוק או בחשבון הטוויטר שלו וכמובן גם ביותר מ45 חנויות ברברי ברחבי העולם. אם זה לא מספיק, אז כריסטופר ביילי השתלט על חשבון הטוויטר של ברברי ביום התצוגה ושוחח עם העוקבים באופן אינטראקטיבי. הקולקציה שהוצגה על המסלול עמדה למכירה מיד לאחר מכן באתר ברברי ותסופק לרוכש תוך 8 שבועות, שזה בעצם עמוק בתוך החורף. חבל שהבגדים לא היו מוצלחים מספיק כדי שמישהו יתלונן על זה שלא ניתן לקבל אותם קודם.

ברברי קיץ 2012

האינטרנט הפך גם לזירה נגישה ונוחה לצרכני האופנה, כך שאין זה מפתיע שמותגי העל הפנימו ורתמו זאת לשירותם. הספקת קולקציית הקיץ בהזמנה אינטרנטית 3 חודשים לפני הגעתה לחנויות באופן רשמי, מרמזת על אופיים של הלקוחות דורשי הסיפוקים המידיים שהפכנו להיות- בעולם המתנהל במהירות מטורפת (ככל שספק האינטרנט הביתי מאפשר) ובמרדף אחר המחר. החשיפה העצומה לקולקציה שתראה אור רק בעוד 6 חודשים הולידה את הכמיהה אליה כעת. במציאות כזו, מן הראוי להגיב בהתאם ולתת ללקוח את רצונו. ברברי- הפנימו ויישמו.
המפגן התקשורתי הזה, שעושה שימוש כה רדיקלי בסוגי המדיה החדשים, מלמד אותנו על כוחו של הצרכן הפשוט ודל התקציב, זה שיושב בביתו וחולם על מעיל הטרנץ' האגדי של המותג ולכן רץ ביום שלמחרת וקונה את הבושם הזול שלו (או במקרה הטוב יותר- חולצת פולו באאוטלט), רק כדי להתבשם בעננה היוקרתית והאופנתית של המותג הבריטי. אבל מה שניתן היה להשיג בעבר באמצעות פרסומות כרומו מבריקות במגזינים או שלטי חוצות ענקיים באיילון, אינו בר ביצוע כעת, כך נראה. את הריק שהותירו נתיבי הפרסום הקונוונציונליים, תפסו האינטרנט והמדיות החברתיות. ברברי, כמו גם מותגים אחרים כדוגמת פראדה, גוצ'י ושות', כבר הכירו במציאות החדשה וכדאי שנעשה כך גם אנחנו, אולם כיוון שאתם כבר קוראים את שורות אלה, למותר לציין כי אתם כבר במקום הנכון ובזמן הנכון!

ואיפה זה פגש אותי?

(קסטרו חורף 2011/12, מימין לשמאל-דיסקו, "שאפות" ברוח הדיסקו, ראשה של הילה רהב צופה בשמלת קסטרו ברוח ורסצ'ה, כשברקע, עברי לידר שר דיסקו)

בתצוגת האופנה של קסטרו, אירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו, בער בי הצורך לדווח לציבור, קרי קהל המנויים לדף הפייסבוק של בלוג זה, היישר מהשורה השנייה בה ישבתי. אחת מעורכות האופנה במגזין ישראלי גערה בי פעם בהקשר הפן הזה של תפקידי ואמרה: "אבל אתה בלוגר!", וכבלוגר, יש לי מחויבויות כלפי האומה. אז שלפתי את האייפון, אבל בטרם הספקתי לצלם 6 תמונות, הבחנתי במצלמה המרחפת ששוטטה מעל הטריבונות שמולי וכוונה לעברי. מחמת הבושה שבלהיות "השלישי מימין ששלף את האייפון בהתלהבות משולחת רסן והחל לצלם בהיסטריה תמונות מתצוגת האופנה של אחד ממותגי האופנה החזקים ביותר בארץ ולכן גם המושמצים שבהם"- חזר האיפון חיש מהר לכיסוי הקרוקודיל השחור שלו.

שבוע האופנה בניו יורק, קיץ 2012

"האמריקאיות ממש למדו איך להתלבש, יש על מה להסתכל", אמרה לי ולחברתי אחת מהיחצניות באירוע השקת מותג הלבשה צרפתי בכיכר המדינה, בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק. מה שיש לי לומר בעניין הוא: כדאי שיאחזו טוב בסגנון הזה, כי איך שזה נראה מכאן, בעונה הבאה העמידו בפניהן מעצבי התפוח הגדול כמה אתגרי סטייל לא קטנים:
עדיין לא ברור כיצד תשתלב פלטת הגוונים העליזה שהייתה פזורה לאורך כל הקולקציות שהוצגו במהלך שבוע האופנה עם אורח החיים הקדחתני והטמפרמנט הציני, הקר והשמרני של הניו יורקרים. צבעוניות עזה של כחול רויאל, כחול בלומרין, כחול פטרול, כתומים, צהוב למונגרס וצבעי פסטל כדוגמת ירוק מנטה, סגול לילך, וורוד מתקתק (כן, הם "שוב אתכם ושוב אתכם ושלום עליכם ועל כל עם ישראל"...) היו צורמים לעין כמעט כמו תצוגת הקוטור של דיור (למעשה, מדובר באותם הגוונים). כתום המרקר הזוהר שבתצוגות של Rag&Bone שימש כאקססוריז ושולב עם צבעים כמו כחול רויאל, תכלת בלומרין ולבן. אותו הכתום, היה לצבעה של חגורת מותן שחתמה יחד חצאית וחולצה באותם הגוונים בקולקציה של פטר סום ומטבעו מירקר את ההקבלה שבין הקולקציות. למרות שיש שיטענו כי מדובר בחזון אחרית הימים, גם אצל מקס אזריה ישבו הכחול והכתום יחד תחת עץ התאנה ונהנו מקולקציה גדושה בכפתנים מפוספסים.

(לחצו להגדלה; מימין לשמאל- אוסקר דה לה רנטה, פרואנזה סקולר, איזק מזרחי, פטר סום, דיאנה פון פירסטנברג, רודרטה, אלכסנדר וואנג, ג'יסון וו)

כמות הפרחים וההדפסים הבוטניים שעל הדגמים השבוע, תפסה את מקומו של טרנד אחר ששמו לא צוין על דפי בלוג זה מעולם מחמת המיאוס, (לא לציטוט: "הקולור בלוקס"). בין אם לאות אבל ובין אם לאות אופטימיות, ציון 10 שנים לאסון התאומים הוביל כנראה מעצבים רבים כל כך, לחלום על פריחת ורדים מלבלבת (פטר סום) או על האור הצהבהב והקורן של החמניות של וון גוך (רודרטי). בהקשר הזה אציין כי הדפסי הפרחים בצבעים הפסיכודליים שעל הדגמים של פטר סום יכלו להיות סמל לעתידה המלבלב של האופנה האמריקאית ולא את אלה שעל המציבה אשר ב"גראונד זירו", אלמלא היו נראים כמו דוגמאות ורדים על בדי ריפוד של ספות משנות ה80. אצל ג'יסון וו, הפכו הדפסי העלים בגווני האפור-שחור-לבן לשיחת היום, אולם מה שהטריד אותי, היו איורי כפות הידיים הקריקטוריסטים בקולקציה שנחתמה במספר שמלות בעלות גזרות טיפוסיות שהושאלו מעולם התפירה העילית. נראה היה כי וו לוקח את עצמו ברצינות ומנסה לספק ללקוחותיו אל זמניות. אולם הידיים השמנמנות הללו שהכתימו לא מעט מהדגמים- הפכו את כל הקונספט לחגיגה של טעם רע. שילוב של הומור זה דבר הכרחי באופנה, אבל למה לעשות זאת על חשבון כרטיס האשראי של הלקוחה? מוטב היה לו להמשיך ולהתרכז במה שהוא יודע לעשות טוב (קרי, שמלות שרד רשמיות לנשות נשיאים שחורות...) ולהתרחק מהניסיון לחקות מעצבים אחרים עם רזומה שופע קולקציות מודפסות בדוגמאות היתוליות (קרי, ג'ילס דיקון).

מוקדש לפתר סום: לא הבטחתי לך גן של שושנים...

קולקציית החורף המוצלחת של אלכסנדר וונג כנראה הכניסה אותו למירוץ מטורף בדרך להמציא את עצמו מחדש. אין ספק שבשלוש השנים האחרונות, הפך וונג, 27, לאחד המעצבים הנחשקים ביותר בתפוח הגדול. הלחץ הסלקטיבי והמרדף אחר שביעות רצונם של הלקוחות, המשקיעים והאימא הטיוואנית שלו (שכיוון שמדובר במשפחת מהגרים, אפשר לראותה ככל אימא יהודיה כשרה גם למהדרין), היה ההשראה לקולקציה. החיים בקצב המהיר של העיר הסואנת קיבלו יצוג בשערן הרטוב של הדוגמניות ובקסדות הפרחוניות שנשאו בידיהן, דוגמאות נצנצים על חולצות פוטבול מטול לבן, מעילי אנורק צבעוניים וחליפות מכנסיים צמודים עד הברך, היו דרכו להמחיש את הרעיון של חיים בעלי קצב מהיר במטרופולין המודרני. הרשתות השחורות (שהופיעו גם אצל Rag &Bone, דרק לם ובאאוטפיט של און טיטל, אותו שלבשה ג'יובנה בוטגויליה בדיוק כשעזבה את תצוגה זו) מעל לבגדים צבעוניים היו נקודת המפתח בקולקציה (לפחות מבחינת המבקרים הקשקשנים). הצעת ההגשה של ונג לטרנד המתהווה הזה לא הצליחה לקלוע לטעמו של כותב בלוג זה: הדוגמניות צעדו על המסלול כשידיהן טחובות בתוך כיסים במכנס ברמודה מרושת ונראו כאילו נכלאו מתחת לאופנוע דוהר שהתרסק על אחד מבתי הכלבו בשדרה החמישית.

מיקל קורס התגלה לצערי גם הוא כאכזבה. הקולקציה שעיצב הייתה ברוח הספארי, אך לא מהאספקט של אנשי העולם המערבי הנוסעים לביקור אקזוטי בסוואנה, אלא יותר כמו אנשי העולם השלישי המבקרים בשמורת טבע שכנה... קורס אומנם מצטיין הרבה יותר בקולקציות החורף שלו כבדרך קבע, אולם הפעם, הרישול שבחירור המכוון של עליוניות קשמיר, האקראיות שבשילוב בין טלאים עשויים עורות שונים בטוניקה רחבה והיעדרו הבולט של הזוהר (הגלאמור) הקורסי המזוהה איתו- הדהדו מהמסלול. כל מה שנותר הוא דוגמניות עם אביזרים גסים וגרוטסקים: תיק שליח מקנבס עם רצועת קרוקודים עבה, חגורות רחבות או סנדלי גלדיאטור מגושמים המגיעים עד הברך. המכנסיים המגוהצים מקולקציות קודמות, פינו את מקומם לדגמ"חים מוכתמים רחבים ומרושלים, חולצות בטיק זרוקות וחסרות סגנון או עליוניות פונצ'ו בצבעי הזית. אין ספק שקורס החל את השנה ה31 שלו בעיצוב אופנה עם רגל שמאל ומעט מאוד דגמים מוצלחים (בניהם בגדי הים, מעיל מעור פיתון, שמלה מודפסת הדוגמת זברה וכפתן מנומר).

חיבתי העזה לג'רמי סקוט, כמעט והביאה אותי להכריז על תת-מדור- דו- שנתי- חד עונתי, שכולו מוקדש למעצב השנון והמוכשר הזה שמוצא את עצמו, מדי עונה, כחלק בלתי נפרד מסיקור שבוע האופנה בניו יורק (אולם בשל אילוצי עריכה, נאלץ לפצוח ולהתחיל את מדור זה רק בעונה הבאה..). אצל סקוט, הבגדים הם אף פעם לא מה שהם נראים, אלא משמשים כשופר לאמירה או רעיון שהמעצב מנסה להעביר לצופה בהם. אפשר לקרוא לזה אופנה קונספטואלית, אולם בניגוד גמור לעבודותיהם של מעצבים אחרים הזוכים לתואר זה, לרבות חוסין שלאיין, מקווין או ויקטור וראלף, והפכו שם נרדף לג'אנר, סקוט הוא המיצוי הטהור של אותו הרעיון, כלומר סוג של הפשטה שלו; וכפי שזכור לכולנו- פשוט הוא למעשה אותו המורכב לאחר שהוסר ממנו כל העודף והמיותר.

לא אכביר בסופרלטיבים על האינטליגנציה וההומור הגלומים בדגמיו של המעצב ומוסווים היטב מתחת למעטה טראשי/זול ואגש ישר לקולקציה: את רוח הקאנטרי והסגנון האמריקאי הדרומי שהקרינו הדגמים היה ניתן כנראה להרגיש גם לאחר הסנפת הספרי שהחזיק את שערן הנפוח והזהוב או הוורוד של הדוגמניות בתצוגה: הוא נאסף לשתי צמות והזכיר את דולי פרטון (לאמריקאים הוא הזכיר את ההלי ביליז... אבל אין לי מושג מה זה). אוברולים מג'ינס דהוי, עליוניות בגזרות מחוכים לגברים ולנשים או מכנסי בוקרים נטולי המפשעה עשויים עור עם דוגמאות הפרה בדווני שחור, לבן וורוד נראו כאילו נלקחו מסרט העוסק במעשייהם של פלוני ואלמונית בערמות בחציר שבחווה מבודדת- אי שם בטקסס. הדפסי משקפי שמש על רקע דוגמאות ורודות או קקטוסים פאליים ירוקים על רקע כתום זוהר היו מפגן ההדפסים מבית סקוט לעונה הנוכחית. חזיות וניל שולבו עם חצאיות מיני, חליפות פרינג', צבעים מטאליים ואנדרי פג'יק שמרו על הקלילות שבתצוגה היחידה בשבוע האופנה בניו יורק שלא לוקחת את עצמה ברצינות, בכלל.
הכל נראה כל כך זול, עד ששוכחים את העובדה כי למעשה, אנשים אמורים ללכת בבגדים הללו- נקודה שרק מעצימה את האירוניה והלעג לעם האמריקאי. כך, בשלב מסוים הופכים העיצובים של סקוט מבדיחה על מישהו לבדיחה בפני עצמם. אין ספק לכך שהם ראויים ביושר לתואר "קונספטואלים".

ג'ולין- פעם הייתי בטוח שזה שיר נבואי שג'ניפר אניסטון שרה לאנג'לינה ג'ולי שגנבה את בראד פיט, אבל הגירסה הזו מבהירה שמדובר בטראש אמריקאי אוניברסאלי. עיצוב תלבושות: פרבל גורנג. איפור ושיער: ג'רמי סקוט. תפאורה: אברהם לינקולן ללינקולן סנטר.

31 באוגוסט

תוגה פוטוגנית

ב31 באוגוסט, מלאו 14 שנים למותה של הנסיכה דיאנה. העצבות שמשתקפת במבטה של הצלע האותנטית ביותר של משפחת המלוכה הבריטית מצליחה לסקרן ולעורר עניין בקרב אנשים רבים זמן רב לאחר מותה. המועקה, הבדידות, העגמומיות שמספרות עיניה של הנסיכה דיאנה, ניכרות גם בלא מעט תמונות שלה. האמת שקורנת מהן וסיפור הרקע המלווה אותן וכולל את הנישואים הכושלים, ההתמודדות עם הפרעות אכילה, הלחץ שבחיים מתחת לעדשת המצלמה התקשורתית ובסביבה עוינת הכובלת את חבריה בחוקים שנהגו בימי הביניים ניכרים בכל תו והבעה של פניה.

("איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?"...)

אני בטוח שהיו בחייה של הליידי די גם לא מעט רגעים של אושר, אולם אנחנו מעדיפים לזכור אותה כנסיכה העצובה, המלנכולית; דמות טראגית שמצאה את מותה בבריחה מעוד צלם פפרצי שהצליח להפוך את חייה למרירים עוד יותר משהיו. דמויות טראגיות הופכות לכאלו לא לאחר שהן נכשלות אלא במהלך חייהן. הטראגיות שבחיו של הגיבור הטראגי היא עצם העובדה כי הסוף ידוע מראש והעלילה עצמה היא רק השביל שיוביל לסוף זה. הדרך שהוא עובר עד למותו, היא האלמנט הטראגי.

השיר הזה של הפטשופ בוייז מעורר בדיוק את אותן הרגשות שמעוררת ההתבוננות על התמונות של דיאנה. הוא אומנם עוסק באהבה שמתה, ולא בחיים תחת עננה אפלה אבל יתכן מאוד להיות שהנסיכה דיאנה משמשת בו רק מטפורה לטרגיות שבקיצו הידוע מראש של דבר טוב.

יום הבלוג

ה31 באוגוסט, היום האחרון בחופש הגדול, אבל הוא גם יום הבלוג הבינלאומי! וכנראה שלא מדובר במקריות. בבלוג שלי מצאתי חופש לכתוב על כל דבר שהוא "אני" בלי שאף אחד יוכל להגיד לי "על מה" "למה" או "כמה". זכיתי להזדמנויות וחוויות חדשות, הכרתי חברים חדשים, הצלחתי לאסוף מספר קוראים נאמנים ואפילו גיליתי כמה דברים שלא ידעתי על עצמי.

הפנקס פתוח והיד רושמת; יש עוד מקום להמון הערות # Fashion editor's notes

הוא אומנם החל כבלוג שנכתב באופן אנונימי ואין בו כל תמונה שלי או אזכור לשמי, אבל התכנים שהעליתי בו היו התגלמות כנה של עולמי הפנימי. בהתחלה חשבתי שאני יוצר לעצמי זהות חדשה, שם פרטי: The Eye, שם משפחה: The Mouth, אפילו חששתי "מפיצול אישיות" אפשרי בשלב מסוים. אבל עם הזמן למדתי לשלב את הבלוג עם שאר הדברים שאני עושה והבנתי שהחיים הם לא שחור ולבן וגם דברים שנראים מאוד מנותקים או מנוגדים זה מזה יכולים להתקיים בישות אחת. אין לי ספק שלפתוח את הבלוג שלי הוא בין הדברים הכי חכמים שעשיתי! ולחיי פוסטים רבים וטובים גם בהמשך.

צ'ירס

החיים בבז'

לפני כ4 חודשים כתבתי ופרסמתי על פני מרחב זה פוסט על הצבע שחור והנקודות בזמן ובחיים בהן מתעורר בי הדחף ללבוש אותו. ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש, לא מרגיש כל כך מורבידי כמו שעשוי היה להשתמע מהתעטפות בצבע כל כך קודר הנקשר לרוב לאבל ואסונות. אאוטפיט שכולו בז' עשוי לשדר בצורה מוצלחת יותר את כל הדברים שהשחור (שתמיד נשאר באופנה) אמור היה לשדר. אולי בגלל זה, בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי כמה לבגדים אחידים בצבע בז', בדרך לטוטאל לוק אנמי וחסר כל שבב של חיים. אנשים הסובלים מדיכאון מלנכולי יתארו את עולמם הרגשי כריק מתוכן, כשקוף, דל, דהוי ומשולל כל צבע. שחור, הוא גוון חזק מידי כדי שיוכל להתחבר לתיאור זה, אולם הבז', צבעו של העור היבש, או האוף-וייט, צבעה של הכותנה המעובדת והפנינה הנוצרת מהתגבשות מינרלים סביב הלכלוך החודר אל רכיכת הצדפה- מתחברים יותר אל אותה ההרגשה (למקרה שחלקו השני של המשפט נשמע לכם מוכר...).

בז' על בז' - חורף 2011/12

משמאל למעלה: Bottega Veneta, Victor & Rolf, YSL.

משמאל למטה: Louise Vuitton, Versace, Valentino.

יכול להיות שאת עולמי הרגשי כיסתה עננה אפרפרה ומצב רוח עגמומי, אבל ייתכן ומדובר גם בסתם חיבור למגמות העונה שהבעירו בי את התחושה או הצורך לחסות את גופי בבז'. קולקציית הגברים לקיץ 2012 היו רוויות בטוטאל לוק של בז', קאמל בהיר או דהוי וחקי. גם בקולקציות הנשים לחורף הבא היה ניתן למצוא מלוא החופן מהשילוב המנצח.

(שלא כמוני, ג'ף גולדבלום ואפל לא רואים את הפוטנציאל האופנתי שבבז'!)

ואם נחזור שוב לפוסט ההוא על השחור- (על מנת לשמור על ההקבלה) נסיים גם הפעם באמירה של גורו האופנה, עורכת הווג הצרפתי בדימוס ואם המשפחה שכולם משתוקקים לקרבת דם אליה, קארין רויטפלד: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר".

אליבא דרויטפלד, יכול להיות שאני סתם מזדקן.

Fashion is out, Art is what it's all about.

הלמוט לאנג ייזכר כאחד מאבות המינימליזם. המעצב מהמוצא הווינאי, אומנם החל לעצב בארץ הולדתו קולקציות לפי מידה (made-to-measure), אולם התפרסם רק ב86, לאחר שפתח את המותג שלו באופן רשמי והציג את הקולקציה הראשונה שלו בפריז, כחלק מהתערוכה "Vienne 1880-1939: L'Apocalypse Joyeuse", במוזיאון פומפידו. בהמשך, הגזרות הארכיטקטוניות והסגנון הדקונסטרקטיבי של לאנג, הפכו לחלק בלתי נפרד מהצללית שהגדירה את שנות ה90 ומצאו ביטוי בחליפות בשחור-לבן, קולקציות ג'ינסים ושימוש בחומרים אורבניים אחרים לגזרות בסיסיות. הוא גם היה הראשון שברח מהקונספט של "התצוגה כספקטקל", רעיון שהיה נהוג באותה התקופה וטופח על ידי מעצבים כדוגמת ג'יאני ורסצ'ה, כריסטיאן לקרואה או טרי מוגלר (גם הוא וינאי, אגב) ואירועי האופנה שלו, כמו גם הבגדים שהתאפיינו בפוריטניות וצניעות. ב1999, רכשה קבוצת פראדה 51% ממניות המותג של לאנג (כחלק מאסטרטגיה להתפשטות גלובלית ובניית "מולטי מותג", רכשה פרדה גם את ג'יל סנדר). באוקטובר 2004, לאחר מחלוקות עם מנכ"ל הקבוצה, מכר לאנג את חלקו במותג הנושא את שמו וחדל מלהיות המעצב הראשי בו בינואר 2005. שנה אחת לאחר מכן, מכר תאגיד פראדה את "הלמוט לאנג" לאנדרו רוזן, מנכ"ל המותג Theory (שנמצא כיום בניהולו האומנותי של יקיר הבלוג, אוליביה טסקינז) וכיום, גם שותף חדש בבעלות על פרוהנזה סקולר ("מכונת הטרנדים" ובחיר ליבה של כל "IT GIRL" אמריקאית). באשר ללאנג עצמו, מאז שעזב את סטודיו העיצוב, הקדיש הלמוט את כל כוחותיו ומרצו היצירתי לעולם האומנות ( הוא הציג תערוכות ואפילו הוציא שני ספרים), בעוד שהמותג שלו המשיך להתקיים בניו יורק עם צוות מעצבים חדש.

Helmut Lang Fall Winter 1996/7 CNN Report

בחודש שעבר, החליט המעצב לעשות דבר רדיקלי (בלשון המעטה), וגרס/גזר/השחית/קצץ/רמס את כל (!) הארכיב שלו, המונה כ6,000 פריטים, רק כדי ליצור סדרה של מאה עמודים דמויי נטיפים עשויים papier mâché של קוטור יקר ערך [עדכון: בכתבה שפרסמה יערה קידר וכללה ראיון עם המעצב מסתבר ששנה קודם לכן, פרצה "שרפה בארכיב" המעצב וזו, הייתה כנראה הקטליזטור לכל הסיפור. פרט זה מובא המאמר מוסגר כיוון שטרם נתקלתי בו בכל מקור אחר]. כחלק ממעשה נעיצת האצבע אמצעית של לאנג בעינו של עולם האופנה (רוצה לומר ז' בעין, אבל יש לי עכבות...) הוצגו 12 עמודי כאלה בגלריה The Fireplace Project שבאיסט המפטונס תחת הכותרת “Make It Hard” במשך פחות מחודש אחד! אולם העליונות המוסרית של לאנג, אומן הנישא מעל לעולם האופנה השטחי והנחות, לא עמדה בכל מבחני המציאות; במקביל להשקת התערוכה נפוצו השמועות כי לאנג היה בין השמות שהשתרבבו ברשימת המועמדים להחליף את ז'אן פול גוטייה בבית הרמס, (נזכיר כי כריסטוף למר, אקס-לקוסט מונה בפועל ליורש). מסתבר שלא רק מעצבי אופנה, אלא גם אומנים, צריכים יחצ"נים.

אולם האם בריחתו של לאנג מעולם האופנה ומחאתו כנגד התאגידים הקפיטליסטים והיו"רים האינטרסנטים במקומה?

רבים יטענו כי אופנה היא אינה אומנות, אלא סוג של עיצוב מוצר, ספק נישה בעיצוב התעשייתי, אולם מעצבי אופנה לא מעטים הצליחו להוכיח אחרת לאחר שיצרו פריטים הראויים להיות תלויים במוזיאונים היות והם מגלמים אמירה חזקה ונושאים עימם משמעות עמוקה. כך, יצירותיו של חוסיין שליין, האופנה הקונספטואלית של ויקטור ורלף, ז'אן פול גוטייה הכובען סטפאן ואלכסנדר מקווין (ששבר שיאים מבחינת כמות המבקרים שהגיעו לתערוכה שלזכרו במוזיאון המטרופולין) הצליחו לגשר על הפער שבין אופנה לאומנות לא רק בזכות הדגמים האסטטיים והדקורציות הנאות שיצרו כפי שהיה נהוג לתפוס את דגמיהם של כריסטיאן דיור או כריסטובל בלנסיאגה כשהוצגו מאחורי ארונות זכוכית. התפעלותו של המתבונן לגבי היופי האסטטי, הגזרות המורכבות והעבודה הטכנית המשובחת התחלפה בהתרשמות עמוקה מהקונספט, אמירות חברתיות או פוליטיות ומסרים גלובליים יותר בתערוכותיהם של המעצבים בני זמנינו.

Make It Hard, תמונות מתוך מיצג האומנות האחרון והמדובר של לאנג

יתכן והמיצב של לאנג מבטא את הצורך שלו להתיר את הרסן שנכרך סביבו בתקופתו כמעצב. כמחאה על הכבלים המאפיינים את תהליך העיצוב וכוללים את האוריינטציה לשיקולים מסחריים של בעלי התאגידים, החשיבה על צרכי הלקוחה, דאגה לשביעות רצונם של בעלי המניות ושאר חישובים כלכליים יבשים. במקום זה הוא יצר תערובת מוצקה המהווה תמהיל שמסמל את המורשת שלו ומכיל בתוכו את הארכיון, אולם משולל כל צורה פונקציונלית. מדובר במעין "קפסולת זמן". אך בשונה מזו של אנדי וורהול, הקפסולה הזו חסרת כל תועלת עתידית, גזרי הבדים והחומרים המרכיבים אותה לא ישמשו שום תפקיד אחר פרט להיותם שבבים של זיכרון הבונים נטיפים מכוערים.

לאנג, חוטב עצים וחובב תרנגולים!

הפרעת חרדה היסטרית, כונתה בעבר "היסטריה" והיא תיארה אז אישה המנסה לברוח מבעלה (כיום, היא קיבלה משמעות של הפרעת חרדה- Panic disorder without agoraphobia). המיצג של לאנג, הוא סוג של ניסיון בריחה ומחאה מתוך גחמה. לנג, בדומה לאותה אישה היסטרית, כיוון שלא שינה את עצמו, רץ היישר לזרועותיו של גבר אלים אחר. השיפט מעולם האופנה לעולם האומנות לא יפתור את לאנג מהדאגות אחר מילוי רצונם של משתנים חיצוניים וריצוי הלקוחות. באומנות, ממש כמו באופנה, ליצירה יש ערך בפני עצמה והיא עומדת בזכות היותה תוצר ידי אומן, אולם כדי להיות גם רווחית למי שיצר אותה וכדי לעורר מספיק הדים, להפיץ מסר באופן נרחב אך גם לתגמל את בעליה, עליה לקרוץ ולשבות את ליבו של קהל היעד שלה. גם באומנות ישנו קהל יעד, בין אם מדובר במבקרי מוזיאון ובין אם מדובר באספנים וסוחרי אומנות המבקרים בגלריה יוקרתית.

Accessories collection séance de travail, fall–winter 2001–2002, Helmut Lang

חשיבותו של הלקוח מובנת מאליה כאשר מדברים על עולם האופנה, בעוד שכשזה מגיע לאומנות, אנשים בטוחים שהם חיים בעולם אנרכי, כחלק מתפיסה נרקסיסטית וילדותית שלפיה האומנות והיצירה משרתות את היוצרים, הדחפים של האומן עצמו והן מיועדות להוות מוצא לפורקן הרגשי והמחשבתי שלו בלבד. תפיסה זו אינה מחזיקה במבחן המציאות: בפרק "העשירים הם חברים" מהסדרה המוצלחת של ערוץ 8, "גיבורי תרבות", מסבירים אמנים שונים (בניהם עדי נס וזויה צ'קרסקי) את החשיבות שבקריצה אל ליבו וכיסו של הלקוח ומדוע גם באומנות, כמו בכל תחום אחר, צריך לפעמים לעשות גם את מה שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם האמת העצמית שלך. הם מתוודים על פשרות שהם עושים כדי לגעת בליבם ולדבר לכיסם של הקניינים וצרכני האומנות, התלות הקיומית והמקצועית שלהם הגלריסטים והאספנים שמכתיבים הרבה משגרת היום שלהם ואפילו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם מול הקנבס, גושי החמר או המצלמה. הם מציגים מציאות שונה מהאוטופיה הרומנטית שקסמה כנראה ללאנג ולפיה את האומנות הטהורה, לא יוכל לחלל אפילו הקפיטליזם.

Helmut Lang, "Next Ever After", 2007,

כדור DISCO ששימש בתחילה כפריט דקורטיבי בחנות של לאנג והפך מאוחר יותר למיצג בתערוכת האומנות שלו # רדי-מייד או סתם בלוף?

בהקשר זה בל נשכח, שבין אספני האומנות הגדולים נמנים ראשי תאגידים, מנכ"לים בחברות מונופול שונות ובעלי הון. גם פטריציו ברטלי, מנכ"ל פראדה שהחיכוכים בינו לבין לאנג עלו לשני בתואר "דיזיינר", גם הוא אספן אומנות נלהב ומוצ'יה פראדה ידועה כתומכת ופטרונית נאמנה של כל סוג אומנות באשר הם. כעת למעשה, לאחר שהסיר את העול לעצב עבורם, התפנה לאנג למלא אחר גחמותיהם ורצונם של חבריהם או סתם אנשים כמותם או אפילו הם עצמם. הצעד שעל פניו מגלם ניסיון להתרסה, הרס והבעת מחאה- אלמנטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו גם בישראל, עשוי היה להיות סתם עוד קפריזה מיותרת של ילד סורר וחסר רסן. אני בטוח שבראש של לאנג, כל הרעיון הצטייר בצורה הרבה יותר נבונה, אבל האם אכן מדובר במעשה חכם?

Time For Versace, Again

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).