התחבר לחברבורות שבך

חוזי הטרנדים אי שם באירופה הרחוקה כנראה שמעו כי חפצה נפשי בפריטים מנומרים, שלחו קומוניקט וסידרו שלל אופציות לחובבי חיות (הכוונה לאלה שחובבים ללבוש אותן). טרוסרדי לדוגמה, יצאו בשלל אופציות מעוטרות חברבורות למין שקופח שנים: מעיל דמוי פרוות הנמר, שמזכיר לי את שמלת ההוט קוטור שעיצב מיסייה דיור בשנות בחמישים (מפרווה אמיתי כמובן), נעליים מנומרות חגורות ואפילו תיק.

(מימין, 3 דגמים לבית טרוסרדי, קולקציית קיץ 2011. משמאל: לואי ויטון קיץ 2011)

האם יתכן כי בקיץ הבא יעזו גברי העולם שאינם לוקים בתסביך מיגדרי- לצאת כך מהבית? אם נשפוט לפי כמות החצאיות ובפרט, אלה המנומרות של ג'יבנשי שנלבשו מעל גרביונים תואמים, ייתכן והעונה נוצר גבר מזן חדש.
בית האופנה ג'יבנשי התמקד באלמנטים השבטיים ובאסוציאציה האפריקית שמעורר הדפס הנמר. אי אפשר היה להבליט זאת בצורה טובה יותר מאשר להציג את "הקונספט" על דוגמן אפרו אמריקאי מגולח ראש בעל גוף שרירי ומנופח העונד שרשרת שחורה מחודדת. אופציה נוספות- ההולמת את ה"בחור העירוני": שרוולים מנומרים המציצים מתחת לחולצה לבנה מכופתרת ששולבה עם מכנסיים שחורים למראה "עורך הדין הביישן" או "פקיד השומה היהודי" בתוספת שרשרת מטאלית דוקרנית. מקטורן וחולצת צווארון מכופתרת מנומרים שנייהם או צרוף של מכנסיים קצרים מעל לגרביונים באותה הדוגמה, יכלו להוות תחפושת מושלמת לפורים שלפני שנה, אך היום- מוצגים בקולקציה לבישה של בית אופנה נחשק.

( ריקרדו טיסי- לג'יבנשי, יצא לטיול בספארי של אפריקה- וחזר עם אופציות לבוש אוטנטיות אך הציע גם תרגום לוריאציות לבישות עם אג'נדה מגדרית מבלבלת)

כריסטיאן לבוטון, גורו הנעליים, נתן את האינטרפרטציה העוקצנית לנעלי "סליפר" מנומרות עם ניטים מזהב. יתכן וכוונת המשוררר הייתה לתת גימור מחוספס לנעליים רכות, חסרות עמוד שדרה בדוגמה נשית, אך בפועל נוצר מראה מוגזם הגורע מהיופי שבעניין.
קן, בן זוגה של ברבי, הוא אולי לא אוטריטה לסגנון לבוש גברי (או כל דבר גברי אחר) אבל הבוב הכי "גיי פרנדלי" שיש הולבש על ידי יוצרי הסרט "צעצוע של סיפור 3" בבגד מנומר גם כן. מדובר בחולצה בצבע כחול עליה מוטבעות חברבורות נמר שחורות לצד נגיעות של זהב. חולצה מכופתרת זהה, קנה אחד מחברי בטופ שופ במהלך ביקורו לונדון לפני כשנה. במודעות הפרסומת של סטודיו 54, מככב צעיף הדומה באופן מפליא לזה של קן.

(קצת אקססוריז לקראת סיום: תיק של ג'אן פרנקו פרה, נעלי הניטים של לבוטון לצד המעצב וקן- הרכש החדש ב"צעצוע של סיפור 3")

הדוגמה האפרפרה, המזכירה את פרוותו של התן, הייתה הצעת ההגשה מטעם לואי ויטון והופיעה גם בקולקצייה של טרוסרדי. מראה מעניין, שזכה לאנטרפרטציה של חברות עממיות כמו M&H וקסטרו בעבר, אך לא הצליחו להותיר רושם מיוחד.

בקיצור, מבחינתי- תארזו לי הכל! היפוטתית הייתי יוצא לבוש בפריטים אלה מהחנות מרוב השמחה. בהחלט חלק אינטגרלי מרשימת הקניות בטיול הבא שלי לפריז.
ובקשר לשאלה האם באמת הייתי לובש אותם?

אולי כשיהיה לי אומץ.

התחקות אחר מקורות ההשראה של דונטלה

דונטלה ורסצה הציגה השבוע במילאנו את קולקציית הגברים לקיץ 2011 בהשראת שנות ה50-60. רוק אנד רול של מעילי עור שחורים עם פרינג'ים, נעלי לקה שחורות ומחודדות לצד חולצות משבצות בכחול, לבן אדום. מכנסים מקופלים המגיעים עד הקרסול ותסרוקות בלורית משומנות בגריז עידנו מעט את הגבר הולגרי של ורסצ'ה. אומנות הפרינג' הגברי מעולם לא הייתה מפותחת כל כך כמו בקולקצייה זו. דוגמן, שגופו מכוסה בקעקועי ענפים ופרחים לבוש מכנסי עור צמודים ופרינג'ים מתבדרים בצידיהם, יכול היה להיות בקלות תוצר אחת מעבודות האומנות של וים דלווי. דלווי, אומן המגדל חזירים בחווה שהקים בדרום סין, נוהג למקעקע על עורם בין השאר איורים של "דיסני". לקרל לגרפלד נראה שהיתה גם כן השפעה כמוזה בקולקציה זו, אם נשפוט לפי המיקטורן השחור והארוך שנלבש מעל חולצה לבנה מכופתרת, עניבה שחורה ורחבה ושתי שרשראות כסף גותיות האופיניות למעצב המפורסם.

(מימין: פרינג'ים מרתקים, אה-לה- כריסטופר קיין. משמאל: וים דלווי יוצר אומנות ולמטה חזיר מקועקע במוטיבים מהסרט "בת הים הקטנה")

ניתן היה לסכם כי כל מראה בקולקציה יכול היה להיות תלבושת הדמויות מסט הסרט "נער משום מקום", המספר את סיפורו של ג'ון לנון הצעיר טרם הקמת הביטלס. ואולי היה זה קריסטופר קיין, הרכש החדש של דונטלה, שבצלמו ובדמותו נוצרה הקולקציה? קיין, שמצא חן בעיני דונטלה, קיבל תחילה תפקיד בעיצב אביזרים במותג אך התקדם אחרי עונה אחת והפך למעצב הקו הצעיר בורסצ'ה, VERSUS. עור, פרינג'ים, עיטורי כסף על שרשראות או חגורות וג'ינסים דהויים, היו אלמנטים בולטים בקולקציות עבר של המעצב עבור קולקציות הנשים למותג שלו והפכו למזוהים עימו. האם יתכן שידו הייתה גם בקולקצייה זו, או שהייתה זו רק הרוח שהביא איתו?

את סוף התצוגה היו חייבים להרוס גברים לבושים חלוקי חוף מתנופפים בהדפסים גיאומטרים של שחור ולבן. אחד מהם, היה לבוש במה שיכול היה להיראות כמו טלית...
לסיכום, קולקציה מעניינת עם כמה פנינים מבריקות בים מלא כתמי נפט.

That 70's (resort) show!

חליפות מכנסי פה-דאלפאן בצבע קאמל, קומבינזונים קצרים עם הדפסים גיאומטריים, חצאיות מקסי וצווארוני גולף על שמלת אורנומנט סובייטית היו חלק מ"מופע שנות השבעים" שבלט בקולקציות הריזורט לשנה הבאה. מכנסונים בגזרה גבוה, אפקט הבטיק על שמלת מקסי ומכנסיים רחבים מתחת קפטן בלבן, היו המשך המגמה שנראתה גם בתצוגות החורף האחרונות (חורף 2011). הקטיפה שכיכבה על אותם המסלולים, חזרה גם כעט בעיצוביו של פיליפ לם, אך נראתה תלושה לנוכח ייעודם של הבגדים להילבש על שפת הים או על סיפון אוניה בשיט קיצי.

(בלנסיאגה, פיליפ לים, פוצ'י- בסבנטיז מאוד לא אופיני למותג, טורי בורק, ג'יבנשי- בסגנון הגבעתרון שחזר בשנות ה70)

מיסוני, שסייעו להגדיר את אותו עשור בעזרת דוגמת שריגי הזיגזג, הלורקס והצבעים העזים שבעיצוביהם, הוציאו קולקציה שלמה של הדפסים בשחור לבן עם הבלחות צבעי קשת קולידוסקופית. דיאנה וון פרסאנברג, שכוכבה דרך גם הוא בשנות השישים והשבעים, בזכות אותה שמלת המעטפת המפורסמת, המשיכה לרכב על הסוס המנצח ויצרה אוברול מאותו השטנץ שהוצג עם מצחייה תואמת. מקבצי הצמידים הגודשים את האמה, הפכו בעונות האחרונות למצרך חיוני בכל הפקת אופנה או צילומי קטלוג, והופיעו גם כעט, גם הם סממן השואב השראה מאותו העשור. בלטו בהיעדרן: נעלי הפלטפורמה המזוהות עם שנות השבעים יותר מכל, ואולי טוב שכך!

(דיאנה וון פירסטנברג, שאנל- בצבעי בחילה, YSL- במראה המורה ללשון, סלין-בריסורט היפי משובח, מיסוני- בצורות מרצדות, שוב שאנל- במראה נורא עוד יותר)

אלבר אלבז עושה דנה פרימן...

מאז קליאופטרה שלטה על מיצריים לא היה לתספורת הקרה השחורה הזו אפיל כה רב כמו היום. הבוב זכה לתהילת עולם לפני שלוש שנים, אנה וינטור היא אולי הדמות הבולטת ביותר שהסכימה לעטר את ראשה בוורסיה הברונטית לשיחוק הזה ששורשיו בגדות הנילוס. מי שאחראי להחזיר את השיגעון לעשור הראשון של האלף השלישי הוא לא אחר מאשר אלבר אלבז, שהדהים וכבש את כולנו בעזרת הדוגמניות בעלות תספורת הקרה השחור שעלו על מסלול תצוגת החורף של לנוון 2011.

(מימין למעלה: אליזבת טיילור בתפקיד קליאופטרה בסרט משנת 1962, אמה תורמן בפוסטר לסרא "ספרות זולה", מיגן פוקס לגיליון האחרון של מגזין "אינטרביו")

דנה פרימן היא האושיה המקומית שהצליחה להרגיל את עיננו הישראלית לתספורת הקריה, החדה, המסותת והזוויתית הזו. עור לבן וחיוור בצרוף אודם אדום, מדמם ובשרני יחתמו את המראה הקריר והאסרטיבי הזה, ששורשיו עוברים גם אצל אומה תורמן מ"ספרות זולה" שיצא לפני 16 שנה.

( דנה פרימן כמוזה לתצוגת קולקציית חורף 2010 של לנוון)

זולה, ביקור שבועי לפן במספרה וגיזום חודשי הם בגדר תנאי הכרחי לכל המעוניינת לאמץ את סודות השיער של קליאופטרה. מצד שני, כדי להרשים את יוליוס קיסר, צריך להשקיע בטיפוח השיער.

תרבות פסיכודלית

כיום, בישראל, שיעור המעשנים בישראל הוא כ23%. באירופה מדובר על כ20% והארה"ב 13%. על הנזקים של הסגריות כולנו שמענו בחצי אוזן בדרך זו או אחרת. יש רק 2 הנחות לגבי לתועלת שבעישון סיגריות: סיגריות נמצאו מקלות על מחלת מעי דלקתית (בשם אולצרייטיב קוליטיס, אך יש גם טענות סותרות) והן גם משפרות את הריכוז.

(משמאל למעלה: כמה מהדוגמניות המשפיעות ביותר בהפסקת סיגריה, מדונה בגליון מאי של "אינטרביו" השנה, "מדונה מעשנת" ציור של האווי גרין מ2004, דוגמנית מתצוגת חורף 2009 של דיסקוורד, דריה ורבוי בעמוד טיפוח ווג הצרפתי האחרון, רקל צימרמן בווג יפן אוקטובר האחרון)

לאחרונה כמה מהמגזינים המובילים בעולם, בינהם ווג הצרפתי ואינטרביו פרסמו דוגמניות מעשנות. בעבר, אימג'ים כאלה הופיעו על שערי ווג האיטלקי והצרפתי. אפילו המעצב הישראלי יוסף, העלה באותה הרוח את מלני פרס על המסלול לבושה לנג'רי שחורים וסיגריה בידה בתצוגת חגיגות העשור שלו בשבוע שעבר. הצלמת מירי דוידוביץ, התלוננה שמחקו סיגריה שעישנה דוגמנית בפריים שצילמה להפקת אופנה. עישון נחשב בעבר ל"קול", סינונים לסקס אפיל ועוצמה. הנשים, אימצו את הסיגריה בשנות 30-40 בדרך להדבק את הפער ולהוכיח את שוויון "הזכויות" שלהן עם הגברים. אבל אז, החלו להופיע המחקרים והעדויות על התחלואה בסרטן ריאות, והבסטה החלה להיסגר. עד היום, מתקשות הנשים להדביק את הפער מבחינת התחלואה והתמותה מעישון וסרטן ריאות. אולי הדרך של העם החזק לצמצם פערים הוא לגייס דוגמניות כדי "נשוף ממקלות הניר הבוערים", דווקא כשהחברה מצליחה להוקיע את המנהג המגונה הזה ממנה.

(כריסטיאן דיור, חורף 2002, ג'ון גליאנו כנראה היה ממש מסטול...)

ואם כבר אנו דנים בחומרים נשאפים, השבוע נוכחתי לדעת שגליאנו, שמסתבר גם כבחור ביישן למרות הנטייה להפוך כל פינאלה לתיאטרון, הוא בין הצרכנים הכבדים ביותר של אלכוהול, סמים. הוא וחברו סטיבן רובינסון, "אנגלי שמן ומלוכלך", שרוב האינטראקציה היצירתית ב"דיור הוט קוטור" מתנהלת סביבם יושבים כל היום ומעשנים נרגילות, צורכים סמים ואלכוהול. רובינסון מת, כנראה ממנת יתר, לפני כשלוש שנים. מי שחשב שהתצוגות של גליאנו "פסיכודאליות", הגדיר למעשה בדיוק את ה"מחקר" או "ההשראה" שעמדה מאחוריהן.

(אופנת קיץ פסיכודאלית, מימין:מרי קרנטצו, בסו וברוק, פרוהנזה שולר, ורסצ'ה)

זה לא סוד שמריחואנה ידועה כמגרה את החושים ומעוררת השראה יצירתית. נראה ש"המחסור החמור" בה בימים אלה, משפיע על עבודותיהם של כמה אומנים ומעצבים נודעים בת"א כיום. אלברט הופמן, ממציא את הLSD, השתמש בו בדיוק לאותה מטרה. כשגילה את השפעותיו ב43, לאחר התנסות מיקרית, הוא תאר אותה במילים הבאות: מגרה ביותר את הדמיון. במצב דמוי חלום, ובעניים עצומות (כיוון שאור היום נהיה בוהק באופן בלתי נעים) חוויתי זרם בלתי נדלה של תמונות נפלאות, צורות בלתי רגילות ומשחק קולידוסקופי של צבעים עזים". מאוחר יותר, הוא חילק אותו לחבריו הרופאים שהעבירו אותו ל"בוהמינים" כדוגמת סופרים. בשנות ה60, החומר נחשב לחוקי, וההלוצינציות או האילוזיות הקלידוסקופיות שהוא הישרה עומדים בבסיסם של כמה מאבני התווך בעולם בתרבות או האומנות.
מעניין, שחומרים הנחשבים למשחיתי הדור או עוכרי בריאות, הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות, המנסים להיאחז ולדבוק בה שוב. ואני לגמרי מתעלם מכוחות השוק ותעשיית הטבק העולמית שכל פריים ב"ווג" שיש בו רק אזכור לעשן מפה של דוגמנית, עושה להם את השנה הקרובה מלאה בדולרים ירוקים וריחניים שהמעשנים רבים לא יזכו להינות ממנו.

השניה ה00:11

האמת, לסרטים של סופיה קופולה, עדיין לא הצלחתי להתחבר. את "אבודים בטוקיו" העברתי בצפיה שטחית עם הרבה התנתקויות ובריחות למחוזות רחוקים עם המחשבות שלי. הוא היה נראה לי איטי ומיגע. אבל את סרטה, מארי אנטואנט, לא יכל שלא לכבוש אותי. בעיקר בזכות העבודה האומנותית בו, כל פרט בו היה מלאכת מחשבת של ממש (ולא מחשב, כפי שקורה לאחרונה). החל מסט הצילומים, ארמון ורסאי, העשיר באדריכלות פריזאית בסגנון הרוקוקו, ועד למאפים ודברי המתיקה המרהיבים, שהם בעצמם בגדר מעשה ידי אומן, מבית "LADURREE", האהוב עלי ביותר בפאריז (אסייג ואומר, שהמאפים בפושון טובים יותר, אבל המקרונים והעודות- לדורה).

(תמונות שצילמתי בקומה העליונה בסלון התה של לדורה ברו רויאל, פברואר השנה, משמאל למטה: תמונות של השמלות מתוך הסרט)

מרי אנטואנט כמובן לא זכתה לנשנש לדורה, שנוסדו רק ב1863, אבל אילו הייתה חיה היום, סביר להניח שהיה ניתן למצוא סניף שלהם ממש בפתח דלת חדר השינה שלה בארמון. לדורה אפילו ייצרו עוגה מיוחדת לכבוד המלכה הידועה לשמצה, ואת גירסתה המוקטנת ניתן לקנות גם היום במחיר הגבוה ביותר מבין העוגות האישיות.
עבודת ההלבשה בסרט היתה אחד המוצלחות ביותר שראיתי. כן, הבגדים המדהימים שנתפרו ברוח המאה ה18 אך לא היו לגמרי נאמנים היסטורית לתקופה. היה בהם משהו עם ניחוח מודרני והתאמה לזמנינו אנו. החל מהצבעים, שהיו צבעי מקרונים פסטלים של ירוק פיסטוק, צהוב פסיפלורה, חמאת קרמל מלוחה, לילך, פטל או ורדים.

המוזיקה הייתה רוויה בקטעי פאנק-רוק ויקטוריאני בסגנון שנות השמונים. עם טונות של דגשים בפוקסיה ושחור צורם שאיפיינו את התקופה והשתלבו מצויין עם העלילה וההרגשה שקופולה ניסתה לייצר בסרט: צעירה, פרועה שחיה את חייה בארמון המהווה עבורה כלוב של זהב. ממש כשם שצעירים רבים חיים היום את חייהם במשחקי הימורים, מסיבות ראוותניות ומשתים בבתי הוריהם באזור המיקוד 90210, LA.
אבל לחיבור של הסרט לימינו, אני לא בטוח שרבים שמו לב . סרט שמוצג כסרט תקופתי, עם מראה כולל האופייני לתקופה ותפאורה אוטנטית עד כמה שאפשר. והכל זאת, השכילו העומדים מאחורי הסרט שלא לראות אתו בשיא הרצינות ושתלו זוג נעלי "אולסטאר" (השניה ה11) בין שלל נעלי העקב התקופתיות שמודדת מרי אנטואנט באחד מערבי ההתפרעות ההזבזנים שלה עם חבריה בארמון. כן! אולסטר! הנעל שיש לכל בחורה של ימינו בארון, החל מפריס הילטון וחלה בנסיכה ממונקו. והטאץ' הקסום הזה, ראוי להערצה העיני.

בולם זעזועים: האם היכולת "להעז" בסגנון הלבוש הוא סינונים לסגנון לבוש מוצלח?

שלשום, בין פלאפל על תלולית של חומוס לבין צלע טלה טבולה בשלולית של טחינה בגביע מרטיני השיקו את אירוע ה"ביוטי סיטי", פסטיבל שהתיימר לספק לקהל אופנה לוריד, יח"צ לסופרפרם והרבה כסף למשתתפים בו. גולת הכותרת הייתה תצוגת אופנה של שמלות מעצבים משבוע האופנה בלוס אנג'לס, בהפקתו של מוטי רייף שעשה עבודה מרשימה בהחלט. השמלות, קיטשיות ומוגזמות אבל רוויות בניחוח בנאלי נטול חדשנות.
אנשי עסקים, עיתונאי אופנה, רכילות וסלבס לא מוצלחים במיוחד לבשו את מיטב מחלצותיהם ויצאו כדי להרשים את מקס ריאן, שיובא במיוחד עבור הטקס, והוצג בתור "כוכב הסרט סקס והעיר הגדולה". בפועל, הוא בסה"כ הצליח לחרמן את במנטה שסבלה בסרט מיובש גיל הבלות בעקבות החרמת המוצרים הטבעיים שנטלה במטרה לשכנע את גופה לחשוב שהיא צעירה ב10 שנים. בקיצור, הייתה לו זקפה וראו לו את הישבן. זהו, על זה כל הבאז.

(מימין למעלה, עם כיוון השעון: ולדי ואחותו, טל ברקוביץ, נראתה בדיוק כמו בקי גריפין מאחורי הקלעים, תכשיטים של ליטל קלמנסון, עדי נוימן, אמרה שאת שמלת העור שהיא לובשת נתן לה "הלבנוני" והיא עלתה 3000 יורו, של ברברה בואי, אפרת דור בטרנד הנוצות, מקס- נראה שלחות גורמת גם לכוכבי על להזיע...)

אבל מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה הוא לא השעמום התהומי שפקד אותי באירוע וגרם לי לדבר עם היחצ"ניות בו וגם לא האופנה שגרמה לי לעזוב את התצוגה אחרי 10 דגמים בלבד. הייתה זו הערה של אחד האורחים, שהביאה אותי למסקנה כי רבים טוענים כי "להעיז, פרושו להתלבש נכן". הערתו של הסטייליסט האישי, נזרקה לעבר ולדי בלייברג (מקום 2 בכוכב נולד, וזמר רוסי עולה) שהיה לבוש מקטורן משובץ, מכנסים שחורים, נעליים בצבע ירוק זרחני ועניבה תואמת מעור. אחותו הייתה לבושה בשמלת חדרנית שחורה עם צוארון לבן בעיטור תחרה ותסרוקת שהשלימה את הופעת "ילדת ההרשוקו היפנית".
אבל מה עניין שמיטה להר סיני? האם לזעזע פרושו להתלבש טוב? מאחורי לבוש נועז, צריכה לעמוד אמירה חזקה, מסר או אסטטיקה חדשנית וסולידית שתעניין את הצופה ולא סתם פרובוקציה זולה. אני מבין מאיפה באה ההנחה השגויה. לידי גאגא או קטי פרי, לובשות בגדים לא קונבנציונלים שדוחקים את התפיסה שלנו לגבי אופנה לבישה קדימה וגורמים לנו לערער מהם גבולות הטעם הטוב. אבל הן תמיד אסטטיות, עם היד על "דופק" האופנתי. אותו "סטייליסט" נוהג ללבוש חולצות בעלות דקלטה (מחשוף) עמוק החושף חזה זיפי שפיספס תור בפילציה או מכנסים קצרים מעל לגרביונים בצבעים זועקים. לא אמשיך לפרט כיוון שקצרה היריעה מלהכיל וגם כי אינני רוצה לחשוף את זהותו.
אסכם ואומר כי כל "עז" יכולה "להעז", אך לא כל אחד יכול לסקרן בעזרת סגנון הלבוש שלו, לרגש וליצור הרגשה נינוחה בו זמנית מבלי לעורר אנטגוניזם או להראות פתטי. תעוזה היא דבר יחסי, לי לקח הרבה זמן עד ש"העזתי" ללבוש ג'קט מחויט, מאוד רציתי, זה מאוד התאים לסגנון הלבוש שלי, אבל הרגשתי מגוחך, למרות שלא נראיתי כך. למישהו אחר, לחבוש עציץ על הראש, יראה לגיטימי ובנאלי. אז מה הקשר בין תעוזה להופעה טובה?! אין. תחפושות זה לפורים.