יום חמישי, 3 ביוני 2010

בולם זעזועים: האם היכולת "להעז" בסגנון הלבוש הוא סינונים לסגנון לבוש מוצלח?

שלשום, בין פלאפל על תלולית של חומוס לבין צלע טלה טבולה בשלולית של טחינה בגביע מרטיני השיקו את אירוע ה"ביוטי סיטי", פסטיבל שהתיימר לספק לקהל אופנה לוריד, יח"צ לסופרפרם והרבה כסף למשתתפים בו. גולת הכותרת הייתה תצוגת אופנה של שמלות מעצבים משבוע האופנה בלוס אנג'לס, בהפקתו של מוטי רייף שעשה עבודה מרשימה בהחלט. השמלות, קיטשיות ומוגזמות אבל רוויות בניחוח בנאלי נטול חדשנות.
אנשי עסקים, עיתונאי אופנה, רכילות וסלבס לא מוצלחים במיוחד לבשו את מיטב מחלצותיהם ויצאו כדי להרשים את מקס ריאן, שיובא במיוחד עבור הטקס, והוצג בתור "כוכב הסרט סקס והעיר הגדולה". בפועל, הוא בסה"כ הצליח לחרמן את במנטה שסבלה בסרט מיובש גיל הבלות בעקבות החרמת המוצרים הטבעיים שנטלה במטרה לשכנע את גופה לחשוב שהיא צעירה ב10 שנים. בקיצור, הייתה לו זקפה וראו לו את הישבן. זהו, על זה כל הבאז.

(מימין למעלה, עם כיוון השעון: ולדי ואחותו, טל ברקוביץ, נראתה בדיוק כמו בקי גריפין מאחורי הקלעים, תכשיטים של ליטל קלמנסון, עדי נוימן, אמרה שאת שמלת העור שהיא לובשת נתן לה "הלבנוני" והיא עלתה 3000 יורו, של ברברה בואי, אפרת דור בטרנד הנוצות, מקס- נראה שלחות גורמת גם לכוכבי על להזיע...)


אבל מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה הוא לא השעמום התהומי שפקד אותי באירוע וגרם לי לדבר עם היחצ"ניות בו וגם לא האופנה שגרמה לי לעזוב את התצוגה אחרי 10 דגמים בלבד. הייתה זו הערה של אחד האורחים, שהביאה אותי למסקנה כי רבים טוענים כי "להעיז, פרושו להתלבש נכן". הערתו של הסטייליסט האישי, נזרקה לעבר ולדי בלייברג (מקום 2 בכוכב נולד, וזמר רוסי עולה) שהיה לבוש מקטורן משובץ, מכנסים שחורים, נעליים בצבע ירוק זרחני ועניבה תואמת מעור. אחותו הייתה לבושה בשמלת חדרנית שחורה עם צוארון לבן בעיטור תחרה ותסרוקת שהשלימה את הופעת "ילדת ההרשוקו היפנית".
אבל מה עניין שמיטה להר סיני? האם לזעזע פרושו להתלבש טוב? מאחורי לבוש נועז, צריכה לעמוד אמירה חזקה, מסר או אסטטיקה חדשנית וסולידית שתעניין את הצופה ולא סתם פרובוקציה זולה. אני מבין מאיפה באה ההנחה השגויה. לידי גאגא או קטי פרי, לובשות בגדים לא קונבנציונלים שדוחקים את התפיסה שלנו לגבי אופנה לבישה קדימה וגורמים לנו לערער מהם גבולות הטעם הטוב. אבל הן תמיד אסטטיות, עם היד על "דופק" האופנתי. אותו "סטייליסט" נוהג ללבוש חולצות בעלות דקלטה (מחשוף) עמוק החושף חזה זיפי שפיספס תור בפילציה או מכנסים קצרים מעל לגרביונים בצבעים זועקים. לא אמשיך לפרט כיוון שקצרה היריעה מלהכיל וגם כי אינני רוצה לחשוף את זהותו.
אסכם ואומר כי כל "עז" יכולה "להעז", אך לא כל אחד יכול לסקרן בעזרת סגנון הלבוש שלו, לרגש וליצור הרגשה נינוחה בו זמנית מבלי לעורר אנטגוניזם או להראות פתטי. תעוזה היא דבר יחסי, לי לקח הרבה זמן עד ש"העזתי" ללבוש ג'קט מחויט, מאוד רציתי, זה מאוד התאים לסגנון הלבוש שלי, אבל הרגשתי מגוחך, למרות שלא נראיתי כך. למישהו אחר, לחבוש עציץ על הראש, יראה לגיטימי ובנאלי. אז מה הקשר בין תעוזה להופעה טובה?! אין. תחפושות זה לפורים.

2 comments:

sefi אמר/ה...

כבר מזמן אמרתי שאתה צריך לכתוב ביקורת על מתלבשים. זה עושה אותך מרושע ומגניב כמו שאני אוהבת. הכתיבה שלך הרבה יותר מרגשת אותי כשיש בה את אלמנט הרשע הזה.
אני טסה היום בלילה ואפילולרגע לא שקלתי להגיע לאירוע המחריד המתואר כאן.
נשיקות!

Aya Rosen אמר/ה...

כשקראתי את הפוסט היה לי פלאשבק מוזר לשיעורי לשון בכיתה י' (לא רוצה אפילו לחשב לפני כמה זמן זה היה) אחר הדברים שהמורה ללשון אמרה הוא שלדבר נכון זה לאו דווקא לדבר בשפה גובהה אלא לדבר במשלב הלשוני המתאים לשיחה שאתה נמצא בא - ככה שבמפגש עם ילדים בגן משחקים, בהרצאה לדוקטורנטים, בקניות בסופר או בארוחה אינטימית נדבר בעצם במשלב לשוני אחר בכל פעם. יש אפילו מילים מסויימות בעברית שלא יהיו הבחירה הנכונה בסיטואציה אחת אבל יהיו לגמרי נכונות בסיטואציה אחרת.

נראה לי שזו הגאונות של הנשים הצרפתיות שכל כך קשה להגדיר - אין איזה תעוזה ענקית או אופנתיות יתרה או הפתעות, פשוט מאוד ברור בחברה הזאת מה לובשים לעבודה, מה לובשים ליציאה בערב, מה לובשים ללקחת את הילדים לפארק או לחתונה (ולחתונה ביום בניגוד ללחתונה בערב, ולחתונה בכנסיה בניגוד לחתונה באולם) וכו' וכו'.

אני דווקא אהבתי את מה שולאדי ואחותו לבשו זה נראה לי מאוד הולם לאירוע רעשני, יח"צני ושאמור לרכז את שיא האופנטיות והסלברטי ברגע נתון.