לחמניה על הראש/ THE BUN

ויקטוריה בקהם, אושיה וסוגיה אופנתית בפני עצמה, סעדה במסעדת Cecconi’s הלונדונית המפורסמת עם לא אחר מאשר Marc Jacobs . ויקטוריה, שכיכבה בעבר בקמפין של ג'יקובס, לא התבלבלה באשר לבחירת התסרוקת ההולמת לאירוע, והחליטה ללכת עם הרעיון הראשון שעלה בראשה: קוקו מגולגל וגבוה: "The Bun". יתכן והייתה זו החלטה מחושבת ומושכלת בהתחשב בעובדה שתסרוקת זו עיטרה את ראש הדוגמניות בתצוגת חורף 2009-20010 של ג'יקובס ללואי ויטון, אבל גם בתצוגות אופנה רבות ואחרות. עד כמה שאני יודע, היא מכונה בעברית בשם הלא סקסי בעליל- קוקו עגבניה (שמעתי את זה לפני 15 שנה כשאחותי היתה בגן, תקנו אותי אם אני טועה).
הגרסה שבחרה בקהם היתה דומה יותר לזו של YSL: משוחה בג'ל ועטופה ברצועת עור. ג'יקובס צוטט מאחורי הקלעים של התצוגה שלו ללואי ויטון מודה בכך שYSL המנוח היווה את ההשראה לקולקציה- כך שהתאום לא יכל להיות מושלם יותר.
אודרי הפבורן מהווה מוזה אופנתית מוצהרת של בקהם- בהשראתה בוחרת את מלבושיה ובהשפעתה עיצבה את שמלות השיפט עבור המותג הנושא את שמה, כעת השלימה בקהם את המטמורפוזה עם התסרוקת המתאימה.
היתכן ועלינו על הטרנד הבא בעיצוב השער?
ועוד הארה קטנה: כשחושבים על השם האנגלי לתסרוקת : "The Bun- אפשר להניח שזה הכי קרוב שגב' בקהם מגיעה לפחממות.

תכשיטים ששווה לנצור לנצח...

אחת האטרקציות המושכות ביותר של רח' דיזינגוף הן חנויות התכשיטים העתיקים הפזורות כמו פנינים מוצפנות באוקינוס שיש בו כל טוב. אני נוהג להתעכב ולהתבונן דקות ארוכות כמעט על כל ויטרינה של חנות כזו (חלקן טובות ומעניינות יותר וחלקן פחות). העושר העצום של הסגנונות קלאסיים, הדוגמאות, האסטטיקה העיצובית והאיכות שידעו לייצר רק פעם באימפריה האוסטרוהונגרית, צרפת או בריטניה. את החוויה אפשר לתאר ממש כמו להתבונן בתיבת אוצרות מבעד חלון הזכוכית. הפנינים העגולות או המאורכות, הזהב על כל גווניו השונים (אדום, צהוב, לבן), הקורצים הענקיים בחיתוכים קלאסים או האלמוגים בצבע האדמדם והמשגע. לא פעם, אני נשבע שאם הייתי מעצב תכשיטים, הייתי משתמש רק בעזרת חלקי תכשיטים ישנים.
Victoire de Castellane, מי שגדלה כילדה על ברכי סבתא בפאריס והעריצה את אוסף תכשיטיה העתיקים, הפכה לאחת ממעצבות התכשיטים המוצלחות והמסקרנות ביותר. חלומות על אוצרות אבודים, פיות ואגדות קסומות שהשתלבו במשיכה לאוצרות האמיתיים שעל שידות האיפור של אימה וסבתה- היוו את היסודות ליצירותיה כיום. ויקטור למעשה החלה את דרכה כדוגמנית, היא הספיקה לדגמן לבתי האופנה הגדולים בצרפת עד שהפכה למעצבת תכשיטי הקוטור של שאנל- זאת לאחר שכבשה את ליבו של "הקיסר", קרל לגרפלד, איתו עבדה בצמוד ובהצלחה מס' שנים. לאחר שצברה את הניסיון והביטחון הדרושים- בנוסף להצלחות שבאמתחתה, מונתה למעצבת הראשית של קו התכשיטים היוקרתי לבית דיור: Dior Fine Jewellery"". בין הפריטים הבולטים בעיצוביה הן טבעות משובצות קורצים, אבנים יקרות צבעוניות ויהלומים על טבעות זהב מעוטרות בפיסולים ופיתולים- מצופות אמייל בצבעי הקשת. רוב עיצוביה מאופיינים במימדים ופרופורציות ענקיות, כמעט כמו טבעות על אצבעותיה של ילדה קטנה או ענקים על צורה הדק. הקפדה על הפרטים הקטנים וסגנון ציורי, פיוטי והומוריסטי הופכים את תכשיתיה למוצלחים כל כך. נושאים כמו טיול בגן פרחים מלא חיפושיות, דבורים ופרפרים, תכשיטים בהשראת שושלות מלוכה ואריסטוקרטיה, מצולות האוקיינוס, דת ופולחן או ערפדים- כולם היו למושא השראתה של המעצבת בקולקציות שונות ומרהיבות. יש אפילו קולקציה הנקראת "Coffret de Victoire" ("התיבה של ויקטור"), המשלבת את כל היצירות, הנושאים והסגנונות האהובים על המעצבת.
הקולקציה החדשה של ויקטור לבית דיור נקראת: " "Kings & Queens. התכשיטים, המיועדים להיענד בזוגות, כוללים טבעות ותליונים. הקולקציה משלבת אבני טורקיז, אופל קורצים ואבנים וולקניות- כולן מפוסלות בצורת גולגולות ומעוטרות בכתרים, שרשראות, ואפילו עגילים מניטורים מיהלומים. את ההקפדה על הפרטים, איכות הגימור והמקוריות אי אפשר לתאר במילים, פשוט יצירות אומנות! גם הקונספט העומד מאחורי הקולקציה פיוטי ומרגש לא פחות מהתכשיטים עצמם: “As we are temporary, the jewels we wear last through time and centuries”: , לדברי המעצבת.

*כתבה זו פורסמה גם באתר Bamoda.

רוחות חדשות ב Dior Homme

Dior Homme, by Hedi Slimane Fall 2006

Dior Homme, by Hedi Slimane spring 2006+2007

הקסם שהצליח לייצר הדי סלימן בעת היותו המנהל האומנותי של קו הגברים בבית האופה "Dior Homme" החזיק כמה עונות והתפוגג כאילו לא היה. סלימן, הצליח לכבוש את ליבם של כל בעלי הזיקה לאופנה, לא רק הגברים, אולי אפילו בעיקר הנשים. הסקיני ז'ינס האייקונים של דיור שהפכו חלק בלתי נפרד מכל מלתחה עכשוית , פק"ל בכל ארון, ו הסגנון שבזכותו נסק המותג והפך לכל כך מצליח ונחשק: זה של נער האורבני, עדיין, פרובינציאלי משולי החברה, בעל פרופורציות צנומות ולא כל כך גבריות, עם הזיקה לרוק ושמץ של תנהגות הרסנית. עיצוביו התאפינו בקווים גרפים וחדים ושידרו סקס אפיל בלתי מרוסן. סלימן, עזב את המותג בשיא הצלחתו, עבר להתגורר בלוס אנג'לס, שם הוא מתעסק בצילום כאומן פרילנסר. בן היתר, הוא גם מצליח לייצר שמועות על התעסקות עם נערים העונים על התיאור הנ"ל ולמטפח בלוג יפיפה, ובו הוא מציג את צילומיו מעוררי ההשראה.
יורשו של סלימן לבית דיור הום, קריס ון אש הבלגי, דאג לשמר את הקו של קודמו בתפקיד למשך שלוש עונות בדיוק, מאז מינויו לתפקיד לפני שנתיים בדיוק. ון אש, ידוע בעיצוביו המופשטים והרדיקלים, הצליח לרסן את אישיותו ואמירתו האישית שלא התבטאו ביצירותיו לדיור, אך הקפיד לבטאם בקולקציות שעיצב עבור המותג הנושא את שמו.

העונה (בתמונות למעלה), גדשו את המסלול בדיור בגדים בעלי גזרות לא שגרתיות וקיצוניות, שעברו דקונסטרקציות ומניפולציות שונות. הטוקסידו היה מוטיב חוזר בקולקציה: וסטים בהשראת עניבות פפיון, חולצות צווארון עשויות בד רשת דקה (החושפות את סילואטת גופם של הדוגמנים) מעל חלקי חולצת הטוקסידו- הסינר, ז'קטים מופשלי שרוולים ומכנסים מחויטים שישבו רפויים על הגוף ונמוך על המותן. ון אש ריכך את הגזרות החדות של סלימן, והפך אותן לרכות כמו חמאה: וסט עם חלקו הפנימי המתנופף בכוח ושכבות של בדים שהיו כל כך קלילים והתבדרו בחלל לכל תנועה של הדוגמן כאילו היו נטולי משקל שידרו נינוחות ורוגע. שחור ולבן היו הצבעוניות הבלעדית בעיצובים העונה עם נגיעות של אפור ובז'.
בשורה התחתונה: הייתי צריך לצפות בקולקציה 3 פעמים עד שהתחלתי לחבב אותה, עם הדי סלימן זה היה קורא ממבט ראשון.

מבט פילוסופי על אופנה

הסופר Alain de Botton , שיצר כמה תוכניות מרתקות על עיצוב, אדריכלות ותרבות הצריכה עבור הBBC (שחלקן אף שודרו בערוץ 8 בישראל), התראיין למגזין המכוון Style.com. בראיון מסביר דה בוטון את היופי העומק והמורכבות שהצליח לגלות באופנה ושלא היה מודע לקיומם עד הבחין מכרה שלו לובשת שמלה של "Chloe" בעיצובה של Phoebe Philo, ביופי, בשלמות ובהרמוניה שבין השמלה לגברת.
השאלה האם אופנה היא אומנות? האם היא רק עיצוב הנופל מאומנות? מה החשיבות של המראה החיצוני? האם עיסוק בו ובלבוש הם אכן דבר רדוד ושטחי?- כולן שאלות שאני ובודאי גם אתם, מתחבטים בהם רבות.
אני הגעתי למסקנה שהתשובה תלויה באופן וברמה בהם הדיונים בנושאי אופנה נעשים. גם איכות העיצובים והקונספטים שמאחורי עיצוב הבגדים יכולים להיחשב לאומנות במקרים מסוימים.
תמיד נחמד לשמוע אדם רציני, מתחום הזר לאופנה, שמעיד על עצמו שהתאהב באופנה ושעבורו היא פועל יוצא מאומנות.

Valentino מעולם לא נראה אפל, קודר ובוגר כל כך

“Young, fragile and dangerous” היה האופן בו תתארן את קולקציית הקוטור המעצבים החדשים לבית ולנטינו:Maria Grazia Chiuri ו- Pier Paolo Piccioli. זו קולקצית הקוטור השנייה של המעצבים שירשו את מקומו של ולנטינו ג'רווני כמעצבים הראשיים בבית האופנה הנושא את שמו (לאחר עזיבתה של אלסנדרה פשנטי). שמירת הרוח והקו העיצובי המאפיינים את דגמיו של המעצב, תוך הרחבת קהל היעד- לצעיר יותר והצעדת המותג אל העתיד הוא המוטו שחרטו השניים על דיגלם.
ההשראה לקולקציה הייתה "Black Ascot" , מרוץ הסוסים השנתי שנערך ב1910 לאחר מותו של אדוארד ה7 (אביה של אליזבט מלכת בריטניה של היום), ולכן כל הנוכחים בו לבשו בגדים וכובעים רחבי שוליים בצבע שחור. הדגמים, שהוצגו כמה ימים לפני התצוגה בפני עורכי אופנה, כתבים וצלמים נראו כצילומי רנגן מנימליסטים על רקע פואיה המעוצב בסגנון רוקוקו פריזאי והצליחו להעביר את "כוונת המשורר". הקולקציה כללה שמלות שחורות קצרצרות, תחרות, טול וסאטן. שמלות נשף מדוגמות בצבעי nude רכים עם שסע עד למוצא הרגל ומשחקים של שקיפויות וניגודים בין טול ותחרות שחור וצבע העור שנחשף מתחת לרשת- הגדירו לקוחה צעירה, אסרטיבית שלא מפחדת לחשוף מעט את חלקי גופה. ולמרות זאת, "ולנטינו" מעולם לא נראה אפל, קודר ובוגר כל כך. הפפיונים, הבדים הנשפכים, צבעי הפסטל והאדום בלטו בהעדרם. גם התכשיטים המצועצעים והנעליים או התיקים מעוטרי היהלומים לא נכללו הפעם בתצוגה. היא הייתה שלוה רגועה, קרה ומודרנית יותר, קלילה יותר במידה מסוימת, חסרת הפומפוזיות והתחושה המאולצת. קולקציה אסרטיבית- שאפילו ולנטינו ב65 שנות עבודתו כמעצב לא הצליח להגיע אליה.
היצירות המפוסלות שעיטרו את ראשן של הדוגמניות היו פרי עיצובו של Philip Treacy. Head Pieces, כפי שהיה מכנה אותן המעצב, עשויות מתחרה ורשתות שונות.

נעלים שחשקה בהן נפשי

בשבילי, קנית נעלים זה עניין של תשוקה. ריטואל שלם המערב פרץ של אושר וסיפוק (אני בטוח שרבים מכם מבינים בדיוק את כוונתי). נעליים, בניגוד למה שאימי מאמינה וניסתה ללמד אותי: לא מחפשים (כשהישנות מתבלות ונוצר הצורך), נעלים מוצאים. הן מוצאות אותך. בדיוק ברגע שלא ציפית לכך, אתה נתקל בתדהמה בזוג המושלם ששובה את ליבך. כולנו מכירים את פרץ האדרנלין והאנדורפין הממלא את דמינו כאשר זה קורה, זו נקודת אל חזור: חייבים לקנות. בכל אופן הנסיבות הללו הן הנסיבות המוצלחות ביותר לקניית נעלים עם הרכישות האהובות, השימושיות והמספקות ביותר. הגרסיונר- בלוג אופנה גברית, הנכתיו ע"י סהר שלו ואייל דה ליאו צמד רווקים בעלי הטור הדו שבועי "מועדון הג'נטלמנים" במוסף "גלריה שישי" של הארץ, הקדישו השבוע טור שלם לנעלי הגברים- כפי שבאמת מגיע להן. הטור השרה אותי להגיב על הדברים הכתובים בו- בבלוג, ולהביא לכם כמה בחירות חביבות עלי מהאתר asos ו oki-Ni .
(הסתיגות- אני מת על שילוב העור נחש בנעל, לא על נעלי הסירה...)

לבן אבל מלוכלך...

אלי סאאב חרג ממנהגו, ובניגוד לשאר הקולקציות שהוא נוהג להציג לא הציג בגדים מהסגנון שאנו רגילים לראות ברחוב אלנבי. עיצוביו של סאאב נוטים בד"כ לטעם ים תיכוני ואפילו מזרחי יש לומר: הם ראוותניים, קלאסיים מידיי, שופעי סאטן משי, אורגנזה, עיטורים וסגנונם מעט פרימיטיבי. העונה, הציג סאאב תחכום ועידון מסוים בקולקציה מונוכרומטית שעיצב בלבן בלבד. למרות שעדיין נראו שרידים המאפיינים את הקולקציות הקודמות- שמלות ארוכות בגזרת אמפיר ואחרות כבדות ומוגזמות, היו גם עיצובים הראויים להיקרא קוטור, מעבר לאיכות התפירה, אלא גם בזכות העיצוב, התדמיתנות והגזרות. שמלות אמזונה, שמלות קצרות אסימטריות עם שרוול או כתפיה אחת, ג'קטים עם הדגשה של כתפיים, חליפות חצאית בעלות מבניות ארכיטקטונית ואפילו מכנסיים. הרבה עבודה הושקעה בעיטורים: פרחים עשויים משולים חשופים של דיסקים וטול, טלאים מנוצות יען בודדות וקריסטלים נוצצים. רצועות בדים קלועות, השחלות חרוזים והדבקות- ממש שיעור מלאכה. אבל כמו תמיד, חייב להיות כאן איזשהו טעם לפגם. סאאב אינו הראשון שהציג "רק לבן", קרל לגרפלד הקדים אותו ועשה כן עבור שאנל קוטור בינואר השנה, אפילו באותו האולם. מה חשב לעצמו אלי? שאנשים לא ישימו לב? האם הרגיש מספיק נוח לעמוד בהשוואה המתבקשת? האם הוא מנסה להוכיח משהו? מחפש תפקיד חדש? לרשת את מקומו של מישהו?? תהיו בטוחים שהוא הצליח לבדר כמה פשניסטות אכזריות שישבו אצלו בקהל!

יפה כמו בסרטים

JPG הזכיר העונה לכולם על מה מדובר כאשר משתמשים בצמד המילים "הוט קוטור"- שהפכו לסתם צמד חבוט של מילים שנאנס ע"י רוב בתי האופנה העונה. הקוטורייר הוותיק החיה מחדש לא רק את רוח הקוטור, אלא גם את "הזוהר ההוליוודי". סרטי מסך הזהב משנות ה60'-40' והכוכבות הנוצצות של אותה התקופה היו הבסיס לקולקציה שקיבלו פרשנות עדכנית, אולי אפילו עתידנית.
החל מתסרוקות שהזכירו את אלה של Catherine Deneuve, הגבות של Greta Garbo, השפתיים של Marilyn Monroe ופס הקול שכלל קטעי קול של כוכבות מסרטי שנות ה40' נאנחות וממלמלות משפטים שבטח הפכו לקאלט (אבל לא אומרים לי אישית שום דבר...) כולם היישר מהוליווד.

כל אחת מהשמלות בתוכנייה של התצוגה הייתה בעלת אזכור של סרט הוליוודי- אני אינני בקיא בז'אנר, אבל את ההרגשה הכללית יכול להבין כל הדיוט. שמלות מחוך, חליפות מכנסיים (שמסתמנות כטרנד חוזר העונה) ואוברולים או טראנצ'ים מעור רך ככפפה או עור קרוקודיל, אימרות פרווה עיטרו את הצוארונים וסיומת הבגדים כמו בבגדיה של קתרין הפבורן. בגד גוף עשוי מטראנץ' בליווי מגפים ארוכות או מחוך סגלגל מטאלי עם פאנלים נפוחים, שהזכיר לי קולקציית עבר של ג'רמי סקוט, מעילים ועליוניות עשירות וראוותניות המגיעות עד הרצפה עשויות פרווה או בד- סיפקו בדיוק את מה שהינו מצפים מאופנת עילית.
למרות שחלק מהבגדים הזכירו עבודות קודמות של טרי מוגלר או דולצה וגבנה לא היה בכך מספיק כדי להפוך את הקולקציה למעוסה. בפינאלה, הופיעה הכלה כאשר על מסך הרקע הופיעו פניהם של כוכבות סרטים מהעבר וכל אחד מהן הוקרנה בתורה על פרצופה של הכלה (שנאלצה לכן ללכת בליווי ותמיכתם שנים ממפיקי התצוגה בגלל הסינוור).
הדבר היחיד שלא ברור לי הוא מדועה עלה JPG לפינאלה כאשר הוא מלקק בתאווה והנאה שלגון גלידת שוקולד?

קדחת בתא המדידה! "Fever in the Cabine"

מאמר מוסדר: בדיור כנראה התבלבלו, ובמקום להציג את קולקציית ההוט קוטור של בית האופנה לחורף 2010, הם העלו מין מישמש של פלשבקים ודגמים מעונות קודמות ומקולקציות קוטור קרוז או רדי טו וור מהעבר. אל תבינו אותי לא נכון, העיצובים מדהימים, מורכבים ומעניינים, אבל זה לא ה"קוטור" שאנו מכירים, בטח לא של ג'ון גליאנו! נראה שמשהוא התפספס פה, אולי הבעיה היא הציפיות הגבוהות והיחס בין רף העיצוב והעלות. יתכן והשילוב של ביגדי הלבניפם הוריד "מההוט" (העילית) שבקוטור. הייתי מצפה מגליאנו משהוא חדש מדי פעם. למחזר זה טוב כשזה נוגע לנירות.

ועכשיו לקולקציה:
דמינו לעצמכם את Monsieur Dior עומד במרכז הסטודיו שלו בחברתה של דוגמנית צרת מותניים, כאשר סרט מדידה וכריתסיכות בידו והוא מבצע את כל ההתאמות והמדידות לשמלתה בכבודו ובעצנו. תמונות משנות ה50' המתארות את הסיטואציה הנ"ל היו ההשראה מאחורי הקולקציה העונה שהוצגה ממש באותו הסטודיו בו עבד דיור ב- the Avenue Montaigne. ג'ון גליאנו כינה את הקולקצייה: ""‘cabine’ fever.חצאיות שנלבשו עם חזיות מעוצבות למשעי בגוון גוף, ז'קטים עם מחוחים וביריות או תחתוני תחרה פריזאים שחורים. אפילו שמלת הנשף הוורודה כללה שסע עמוק בחלקה התחתון מבעדו הציצו לבניה של הדוגמנית. השימוש בלבנים המחטבים ובמחוכים שימש את גליאנו בצורה דיי מתוחכמת כדי להדגיש את צורת "שעון החול" המאפיינת את עיצוביו האייקונים של דיור וה- "New Look" שהמציא. גליאנו יצר קונטרסט חד בין העדינות של חזיות בצבע הבז' או תחתוני התחרה השחורים לבין עיצובי הבגדים הכוחניים והגזרות החדות בצבעים אלקטריים. הקולקציה לא העבירה תחושה גסה או וולגרית, הזונות שאפינו קולקציות עבר של גליאנו- נשארו הפעם בבית. התצוגה נפתחה בז'קט "bar" אייקוני של דיור בצבע מגנטה עם עיטורי פרחים ואבנים יקרות, מהודק בחגורת מותן. מעיל סגול או שמלת קלוש מצמר בצבע כתום עם אימרה מעוטרת פרחים, לצד שמלות שיישבו הדוקות על הגוף בפוקסיה ואדום או הדפסי חיות. חצאיות פליסה קלילות, שמלות וז'קטים מבדי רשת מנוקדים וטול על גבי מחטבים או חזיות ומחוחים הוצגו גם הפעם- כהרגלו של גליאנו. ז'קט צהוב עם עיטורי פרחים לבנים בסגנון לואי ה14 מצא חן העני במיוחד, כמו גם שילוב של בד רשת מנוקד מעל דש של מקטורן אפור שהיה מהודק על מותנה של הדוגמנית בחגורת לק שחורה. ההלבשה התחתונה פלשה גם לעיצובי הנעליים- הרצועות עוצבו בהשראת הביריות וכתפיות של חזיות. שאפו, לסטפאן ג'ונס על הכובעים המדהימים! לא ציפיתי לפחות מזה.

גם כאן הורגש המצב הכלכלי הקשה: בית האופנה וויתר על האולמות המפוארים והתצוגות האקסטרווגנטיות הומות המוזמנים וסלבריטאים שהינו רגילים לקבל מדיור- הפעם הם הלכו על תצוגה צנועה ואינטימית יותר בסטודיו המעצב.Bernard Arnault , יושב ראש ומנכ"ל LVMH, החברה שבבעלותה בין היתר בית האופנה דיור, לא חשב לרגע לוותר על התצוגה, לדבריו, קולקציית הקוטור היא לב המותג, הקודקוד שבפירמידה, וממנה נגזרים שאר הקווים. הדוגמניות אולי לבשו לבנים, אך את הבמה קישטו סידורים מכ-4,000 ורדים.
מעניין מה יחשבו 120 הלקוחות הפוטנציאלים ("מחוג הקוטור") על הקולקציה. מנהלת דיור קוטור, הגברת Madame Catherine Riviere, הבטיחה שיהיה ניתן להשיג את הג'קטים עם חצאיות תואמות, את החצאיות עם ג'קטים תואמים ולבקש בטנה לדגמים השקופים.

Christian Lacroix Forever?

לצערי, המשבר הפיננסי והצרה הכלכלית אליה נקלע בית האופנה של לקרואה ניכרת בקולקציה שעיצב. איך אפשר לחלום על ממלכות קסומות ולעבוד עם דברים עליזים כל כך כמו פייטים, נוצות, בדים מבריקים בצבעים בוהקים כאשר אתה שקוע בחובות וחרב פשיטת הרגל וירידת מפעל חייך לטמיון מרחפת מעל ראשך. בית המשפט הקצה ללקרואה 3 שבועות למצוא ספונסר, אחרת יסגר בית האופנה באופן סופי. לפניו עומדים 3 משקיעים פוטנציאלים ויועציו הכלכליים יעצו לו שלא להציג את הקולקציה. נראה שהאירועים שעוברים על לקרואה באמת השפיעו על עבודתו,אך הוא עדיין הצליח להמשיך מכוח האינרציה, ההתמדה והנאמנות ללקוחותיו עובדיו ומעריציו. עצם העמדת הקולקתיה היא בגדר נס, מי לא נרתם למשימה: התופרות עבדו בחינם, בדי המשי והתחרה הובאו מהמחסנים, הנעליים נתרמו ע"י Roger Vivier. המאפרים ומעצבי השער, עבדו תמורת מחיר "סימלי", המקום (בו הוצגה הרטרובפקטיבה ללקרואה בעבר), Musée Les Arts Décoratifs, אשר ב ,rue de Rivoli- נתרמה בחינם. אפילו הקפה השכונתי של לקרואת תרם את הכיבוד למזנון- מים מינרלים ירקות ופירות. בשביל השכר עבור הדוגמניות נאלץ להתחנן בפני מנהליו\הממונים על העסק מטעם בית המשפט.
לבסוף, הוצגו 24 דגמים. הפעם ויתר לקרואה על כל "הפרו-פרו" ויצר דגמים שנראו כתרגום מדויק של רישומים בפחם שחור וקר. היה ניתן להבחין בברור בכל הסילואטות והגזרות שלקרואה אהב להעניק לדגמיו מאז 1987, כאשר פתח את בית האופנה שלו- אך הייתה זו האופציה המתונה, המעודנת והסולידית יותר. הפעם, בלטו בהעדרם המאפיינים האנטרקונטיננטלים של יצירותיו- היה מיעוט השפעות סובייטיות או ספרדיות או רומיות- במרכז הקולקציה עמדה הנערה הפריזאית הקוקטית והצנועה החיה במוחו של המעצב. שמלת בלון קלאסיות עם גב חשוף ושושנת קטיפה שחורה החובקת את חזה הדוגמנית פתחה את התצוגה. שמלות פריזאיות אמיתיות, "מעילי שמלה" עם מותן נמוכה מצמר וצווארוני פרווה ועיטורים עדינים של תכשיטים הגיעו אח"כ. את ה"pouf skirt" המפורסמת של המעצב החליפה הפעם חצאית לבנה ופשוטה. משחקים של דגמים מחויטים וגזרות נשפכות יותר, שמלות קרפ אסימטריות בצבע כחול כהה עם כתף אחת ודיגום חופשי שולבו עם ורדים בודדים או סרטי פפיון מסאטן כתום ושחור. מקטורנים מחויטים, חצאיות עם שכבות של טול, סאטן ותחרות יצרו את המראה הפריזאי שניסה לקרואה להעביר. שמלת הכלה הייתה בדיוק מה שהינו מצפים מלקרואה הישן והטוב. פינה מוכרת, דגם ברוח אותם העיצובים שבזכותם זכה לתהילה: זהב, סאטן משי לבן, תחרה ועיטורי פרחים. הדוגמנית שלבשה אותה, Vlada Roslyakova, היא אותה דוגמנית הלובשת את השמלת הכלה בפינאלה של התצוגה מזה 4 עונות.
מדי עונה, מונחים על כסאות המוזמנים פרחי ציפורן, אותם הם אמורים להשליך על המעצב בסוף התצוגה כאשר הוא צועד בפינאלה לצד הדוגמנית לבושת שמלת הכלה- במידה ואהבו אותה. הפעם, הפרחים לא חיכו על הכיסאות, אך עובדה זו לא מנעה מהם לקום על רגליהם ולהריע תוך מתן חיבוקים ונשיקות למעצב המובך. בסוף המסלול נראו שתי עלמות אוחזות בשלט " Christian Lacroix Forever".

כאשר אני חושב על מהות הקולקציה הזו, עולות בי שאלות וספקות: האם באמת היה נחוץ כל כך להציג את הקולקציה הזו- על כל מאפייניה- דווקא עכשיו? אם בית האופנה ייסגר, האם זו התמונה שירצה לקרואה להשאיר עם מעריציו- קולקציה שהיה בה חסר ניכר של הצבעוניות והרפתקנות שמאפינות את יצירותיו? ואם לא ייסגר, אז בטח נזכה לראות קולקציות מוצלחות יותר בעתיד- לכן מדוע דרושה תעודת עניות ודמורליזציה שכזו דווקא עכשיו בשעה שיש להנץ ניצנים חדשים?
בשורה התחתונה- ללקרואה לא מגיעה תצוגת פרידה כל כך מלנכולית. הוא עצמו הכחיש והתנגד להגדיר את בגדיו כ"בגדי אבל". לקרואה התעקש לתאר את צבעי הכחול נייבי והשחור שאפינו את הקולקציה כמו גם המטפחת השחורה שנכרכו סביב ראש הדוגמניות כמו ברדס הדוק- כ"בגדים שניפלא לעבוד בהם", לדבריו., למרות הקולקציה הצליחה לתפוס ולהעביר את קיסמו ורוחו של יצירותיו ואישיותו, עדיין אלה אינם בגדי המסיבות, החתונות המלכותיות והנשפים העליזים שאנו רגילים ומצפים וזוכרים ללקרואה.

Karl Lagerfeld Revealed

היום בשעה 23:00 לפי שעון ישראל, יציג קרל לגרפלד את קולקצית ה"Haute Couture" של Chanel לחורף 2010. דיור ואלקס מביל, הציגו כבר אתמול, ארמני ג'יבנשי וקריסטיאן לקרואה (בשעה טובה!) הציגו היום. מחר יציגו גם גוטייה, ולנטינו ואלי סאב. עדכונים והרחבות כבר בדרך...ואני מבטיח לפרסם בסוף השבוע (אני כותב כעט על דיור, ואת לקרואה, בטח שאין לי כוונה לקפח!).
ובינתיים, מעניין לעניין באותו עניין: קצת רכילות על קארל לגרפלד, רק כדי להישאר מחוברים. (הפעם באנגלית עבור הקוראים

האנגלוסקסים של בלוג זה... ).

Karl Lagerfeld has an unique & spetial charecrer in the fhashion design world. He's uber talented, designing for Fendy, Chanel and his oun brand. He also has a publishing company, book store, and he is also renown as a fhotographer. But I guess that having a "super talent: has it's price. Lagerfeld’s ex-employee Arnaud Maillard, dishes about Lagerfeld’s narcissism and his new book “Merci Karl!” which he wrote two years ago.
Maillard on Karl Lagerfeld:

“He’s an unbelievable narcissist. He needs an eternity to get ready in the morning. He takes photos of himself at every photo shoot and puts them everywhere. He surrounds himself with a kind of royal court, nobody disagrees with him. Wherever he goes, there is Pepsi-Cola in a Baccarat crystal glass waiting for him and it gets replaced every 30 minutes. It’s like the 18th century.”

עוד על לגרפלד...

It's all about the accessories

קולקצית ביגדי הגברים של המותג Bottega Veneta לקיץ הבא בלטה על רקע התצוגות המשעממות יותר של שאר בתי האופנה ולכן, זכתה לביקורות משבחות בסיקורים של עורכי אופנה שונים. פלטת הצבעים השגרתית של המותג: צבע חול ים, בז' חרדל וחונים למינהם נכחו גם השנה אך היה גם גיוון. בקולקציה נעשה שימוש בצבעם כמו אדום העז, ירוק וסגול כמו גם כתום ופוקסיה, שנראו עזים ובולטים יותר לצד צביעת טאי-דאי של הצעיפים והקרדיגנים (שפחות מצאו חן בעני) והיו מרעננים לאומת אפור ושחור ששלטו בתצוגות אחרות העונה. Tomas Maier הצליח להגיע לאיזון מדויק בין לבוש פורמלי וקג'ואל: הוא הציג חליפות מחויטות עשויות למשעי, עם דגש על כתפיים מחודדות(!!!) לצד ג'ינסים ומכנסים קצרים מבדים קלילים. הקפדה על הפרטים הקטנים היא מאז ומתמיד תמצית המהות המניעה את המותג, וגם העונה ניתן היה להרגיש בתשומת הלב לדקויות ולאיכות הגבוהה של הבגדים, תיקי העור הקלועים והנעלים. אני חייב להודות, שבעבר היו קולקציות שמצאו חן בעני יותר והעונה, עיקר האפיל של הקולקציה היה באקססוריז, או ליתר דיוק: בנעליים. נעלי הלאופרס הקלאסיות זכו לשדרוג מפתיע- בצבעים עזים כמו אדום, ירוק או כחול-טורקיז ובגימור לקה. תיקים מעור קרוקודיל צבוע בכחול עז, כמעט אלקטרי או תיק עסקים מעור יען גרמו לי להזיל ריר. תיק אחד שבלט במיוחד- היה זה תיק בעל הצורה המשונה, מעין אוזן המן כזו- עשוי עור כבד ואיכותי בצבעי אדום או חקי עם תפרים בולטים.

The weather is very hot, BUT the close are not!

הקיץ התנפל עלינו ללא שום הכנה מראש, והחום- גהנום. אי אפשר להוציא את הראש מהמיזוג! שבוע אופנת הגברים לקיץ 2010 נחתם בשבוע שעבר בפאריס. הציפיות היו גבוהות: משב רוח רענן וצונן שיגיע מאירופה הנינוחה וישמר את שערות עורפי, כמו שרק אופנה וקור יכולים לעשות. אבל זה לא קרה. ממילאנו, נחלתי אכזבה קשה. צריך לחפש בפינצטה תצוגות או דגמים מתוך ערמה של שחת וחד גוניות. הבגדים נראו יותר כמו אלה בשבוע האופנה של ניו-יורק: בטוחים, מסחריים, חסרי תעוזה או מקוריות, כאלה שאפילו ברשתות כמו רנואר או קסטרו מן לא מוכרים (כי הרי גם שם, כמו בזארה החלו להעתיק "מהגדולים").
בורסצ'ה מתכוננים ל"הישרדות 3": טום סלאמה (הוא האחראי לביקיני של זאת עם הישבן או לכובע של המישקפופר- תשלימו אתם, אני ממש לא בעניינים בראליטי ישראלי...) הסטייליסט של השרדות בסכנת הבטלה חמורה. דונטלה ורסצה- החליטה שהג'וב שלו תפור עליה, והציגה קולקציה שתתאים לכל מטייל נועז בסואנה של אפריקה, ביערות הטרופים של דרום אמריקה או בתאילנד. חולצות קלילות ונדיבות מכופתרות על גופיות כותנה מכנסי פשתן אוריריים ורחבים, חגורות קלועות ופאוצים יוקרתיים מעור כיכבו בקולקציה. כיאה לחום הקיץ-ציבעי הלבן, האפור הבהיר וצבע עור הקאמל הבטיחו לא לקלוט יותר מידיי חום ונוחות מירבית לשורדים. אביזרים שמו מספר שרשראות עור "שנטיפיות" עם טליוני מתכת, סנדלים וכפקפים השלימו את המראה החופשי. משקפי טייסים עם רפידות עור בצדדים להגנה מפני שמש קופחת גם הם הופיעו בקולקציה. אה, והיו גם טוניקות חצי שקופות עם צוארון...הקשר לVERSACEהאיאלקי מקרי בהחלט. אולי זה הversace הישראלי?

קיץ על האי אצל VERSACE spring 2010

את הגבר של D&G אפשר לתאר כמצ'ו איטלקי, קאובוי אמריקאי מודרני מהמערב הפרוע או סתם בחור מעודכן אופנתית שהגיע במכונת זמן מלפני 5 שנים. ג'ינסים משופשפים או בלויים עם חורים, מגפי בוקרים גיזעיות (הפעם בלי השפיץ), חולצות משבצות או טישרטס היו פרטי המפתח בקולקציה שהציע הצמד האיטלקי לקיץ 2010. חליפות חקי, וסטים שחורים צמודים עם פסי סיכה ומכנסי עור לא השאירו ספקות לגבי מקור ההשראה העונה. הניטים על ג'קטים וחולצות ג'ינס הוסיפו ניחוחות וולגרים ומגפי עור רחבים שנראו מגושמים למדיי היו בזבוז של עור טוב ועבודה איטלקית.

D&G spring 2010 קאוי בוי- אוי אוי אוי...

ב Gucci, מאז עזה טום פורד את גוצ'י, נראה שבית האופנה רק הולך מדחי לדחי ומדרדר. פרידה ג'יאניני, שהחלה כמעצבת תיקים עבור המותג ומופקדת על ההנהלה האומנותית מזה מס' עונות- והתוצאות עגומות. גם לנשים- אך יותר מזה לגברים.
את הקולקציה האחרונה שלה לאופנת ה"גברים קיץ 2010" היא הציגה במילאנו בשבוע שעבר. "ברזיל" הייתה ההשראה מאחורי הקולקציה, אבל פסטיבל-ממש לא היה שם: "ספורט- אלגנט" הוא הביטוי הנדוש ביותר שהומצא בארץ, וכיום הוא שגור היטב בפיהן של הגברות "דה-לה-גן העיר", אין מונח טוב יותר ממנו כדי לתאר את הקולקציה הזו. חליפות לבנות, נעלי מוקסינים לבנות, מעילי אופנוענים בלבן או שחור וחליפות סאטן מבריקות בכחול כהה שנראו כאילו היו קטנות על הדוגמנים. היו גם וסטים עם רוכסנים גסים, מכנסי גלישה מניילון וסנדלים שנראו כשל ילדים. אפילו הדיבורים של המעצבת מאחורי הקלעים על עורות קרוקודיל שעברו עיבוד עם גומי כדי לשוות להם ספורטיביות ואווירודינמיקה או על ז'קטים שבביתנתם שולבו רשתות ניילון כדי להעניק להם מבנה- לא הצליחו להוסיף אפילו שביב של יוקרתיות לקולקציה. הדיבורים על פיתוחי בדים היי-טקיים, פשוט לא עמדו במבחן המציאות. התוצאה הייתה ספורטיבית וניאנדרטלית המתאימה יותר לכותרת Made in Ramalla ולא Made in Italy.

מוקדש ל crazygal: אופנת גברים כמו שאפילו בארץ לא עושים...Gucci spring 2010

Topshop loves the USA

After opening their first flagship stor in America, the british brand comes out eith thus lovely bag. Do you think Ankle Sam's wife would have bought it?

Happy 4th of July!