Christian Lacroix Forever?

לצערי, המשבר הפיננסי והצרה הכלכלית אליה נקלע בית האופנה של לקרואה ניכרת בקולקציה שעיצב. איך אפשר לחלום על ממלכות קסומות ולעבוד עם דברים עליזים כל כך כמו פייטים, נוצות, בדים מבריקים בצבעים בוהקים כאשר אתה שקוע בחובות וחרב פשיטת הרגל וירידת מפעל חייך לטמיון מרחפת מעל ראשך. בית המשפט הקצה ללקרואה 3 שבועות למצוא ספונסר, אחרת יסגר בית האופנה באופן סופי. לפניו עומדים 3 משקיעים פוטנציאלים ויועציו הכלכליים יעצו לו שלא להציג את הקולקציה. נראה שהאירועים שעוברים על לקרואה באמת השפיעו על עבודתו,אך הוא עדיין הצליח להמשיך מכוח האינרציה, ההתמדה והנאמנות ללקוחותיו עובדיו ומעריציו. עצם העמדת הקולקתיה היא בגדר נס, מי לא נרתם למשימה: התופרות עבדו בחינם, בדי המשי והתחרה הובאו מהמחסנים, הנעליים נתרמו ע"י Roger Vivier. המאפרים ומעצבי השער, עבדו תמורת מחיר "סימלי", המקום (בו הוצגה הרטרובפקטיבה ללקרואה בעבר), Musée Les Arts Décoratifs, אשר ב ,rue de Rivoli- נתרמה בחינם. אפילו הקפה השכונתי של לקרואת תרם את הכיבוד למזנון- מים מינרלים ירקות ופירות. בשביל השכר עבור הדוגמניות נאלץ להתחנן בפני מנהליו\הממונים על העסק מטעם בית המשפט.
לבסוף, הוצגו 24 דגמים. הפעם ויתר לקרואה על כל "הפרו-פרו" ויצר דגמים שנראו כתרגום מדויק של רישומים בפחם שחור וקר. היה ניתן להבחין בברור בכל הסילואטות והגזרות שלקרואה אהב להעניק לדגמיו מאז 1987, כאשר פתח את בית האופנה שלו- אך הייתה זו האופציה המתונה, המעודנת והסולידית יותר. הפעם, בלטו בהעדרם המאפיינים האנטרקונטיננטלים של יצירותיו- היה מיעוט השפעות סובייטיות או ספרדיות או רומיות- במרכז הקולקציה עמדה הנערה הפריזאית הקוקטית והצנועה החיה במוחו של המעצב. שמלת בלון קלאסיות עם גב חשוף ושושנת קטיפה שחורה החובקת את חזה הדוגמנית פתחה את התצוגה. שמלות פריזאיות אמיתיות, "מעילי שמלה" עם מותן נמוכה מצמר וצווארוני פרווה ועיטורים עדינים של תכשיטים הגיעו אח"כ. את ה"pouf skirt" המפורסמת של המעצב החליפה הפעם חצאית לבנה ופשוטה. משחקים של דגמים מחויטים וגזרות נשפכות יותר, שמלות קרפ אסימטריות בצבע כחול כהה עם כתף אחת ודיגום חופשי שולבו עם ורדים בודדים או סרטי פפיון מסאטן כתום ושחור. מקטורנים מחויטים, חצאיות עם שכבות של טול, סאטן ותחרות יצרו את המראה הפריזאי שניסה לקרואה להעביר. שמלת הכלה הייתה בדיוק מה שהינו מצפים מלקרואה הישן והטוב. פינה מוכרת, דגם ברוח אותם העיצובים שבזכותם זכה לתהילה: זהב, סאטן משי לבן, תחרה ועיטורי פרחים. הדוגמנית שלבשה אותה, Vlada Roslyakova, היא אותה דוגמנית הלובשת את השמלת הכלה בפינאלה של התצוגה מזה 4 עונות.
מדי עונה, מונחים על כסאות המוזמנים פרחי ציפורן, אותם הם אמורים להשליך על המעצב בסוף התצוגה כאשר הוא צועד בפינאלה לצד הדוגמנית לבושת שמלת הכלה- במידה ואהבו אותה. הפעם, הפרחים לא חיכו על הכיסאות, אך עובדה זו לא מנעה מהם לקום על רגליהם ולהריע תוך מתן חיבוקים ונשיקות למעצב המובך. בסוף המסלול נראו שתי עלמות אוחזות בשלט " Christian Lacroix Forever".

כאשר אני חושב על מהות הקולקציה הזו, עולות בי שאלות וספקות: האם באמת היה נחוץ כל כך להציג את הקולקציה הזו- על כל מאפייניה- דווקא עכשיו? אם בית האופנה ייסגר, האם זו התמונה שירצה לקרואה להשאיר עם מעריציו- קולקציה שהיה בה חסר ניכר של הצבעוניות והרפתקנות שמאפינות את יצירותיו? ואם לא ייסגר, אז בטח נזכה לראות קולקציות מוצלחות יותר בעתיד- לכן מדוע דרושה תעודת עניות ודמורליזציה שכזו דווקא עכשיו בשעה שיש להנץ ניצנים חדשים?
בשורה התחתונה- ללקרואה לא מגיעה תצוגת פרידה כל כך מלנכולית. הוא עצמו הכחיש והתנגד להגדיר את בגדיו כ"בגדי אבל". לקרואה התעקש לתאר את צבעי הכחול נייבי והשחור שאפינו את הקולקציה כמו גם המטפחת השחורה שנכרכו סביב ראש הדוגמניות כמו ברדס הדוק- כ"בגדים שניפלא לעבוד בהם", לדבריו., למרות הקולקציה הצליחה לתפוס ולהעביר את קיסמו ורוחו של יצירותיו ואישיותו, עדיין אלה אינם בגדי המסיבות, החתונות המלכותיות והנשפים העליזים שאנו רגילים ומצפים וזוכרים ללקרואה.