"It's Ma'am, as in ham, not Marm as in farm"

שבועות ארוכים של ציפייה וספקולציות מיותרות לגבי מעצב השמלה של קייט מידלטון, הדוכסית מקיימבריג' ורעייתו של יורש העצר, הגיעו אמש לסיומם כאשר נחשפה הכלה ונודע כי את השמלה עיצבה שרה ברטון, מ-"אלכסנדר מקווין בע"מ". אבל עבורי המתח נשבר כמה דקות קודם לכן, כאשר המלכה האמיתית בכל הסיפור הגיע אל כנסיית וסטמינסטר והחלה לצעוד על הטיח האדום. לבושה בחליפה, מעיל עליון וכובע תואם בצבע חמאה או צהוב בהיר כפי שרבים יתארו אותו, היא בירכה את הבישוף שהיה לבוש הוא גלימה זהובה. הכל לקולות המחצרצים שעל המפרסת גם הם לבושים Butter cream. זו אינה הפעם הראשונה שהמלכה בוחרת ללבוש את הגוון המדובר והיה זה גם הניחוש הראשון שלי לגבי הצבע אותו תבחר לאירוע. בסיור שלי בארמון בקינגהם לפני כמה שנים (הפתוח למבקרים בזמן שדיריו יוצאת לחופשת הקיץ שלם בווילס), החדר שמצא חן בעיני ביותר היה חדר הציורים הצבוע באותו גוון צהבהב בדיוק.

("Say Cheese"- מימין: המלכה על רקע גלימת הבישוף, בניסיון כנה לחייך. משמאל- החדר הצהבהב בארמון בקינגהם)

מעבר לעובדה כי צהוב הוא הצבע הקרוב ביותר לזהב מלכותי, מה שהיה כל כך נפלא בלבוש שבחרה אליזבת הII היא הקלילות הנונשלנטית שהשתקפה מהופעתה. בעוד ששאר המוזמנים, לרבות החתן, הכלה וויקטוריה את דויוד בקהם, ודאי עמלו שבועות בהכנות הנוגעות במערכת הלבוש שלהם לאירוע, היא בחרה בצבע קיצי שניתן לתארו כגוון הקר ביותר מבין פלטת הצבעים החמים. בשעה שאת צווארן של דוכסיות ורוזנות שישבו על ספסלי הכנסייה הונחו מחרוזות פנינים בגדלים שלא יבישו ביצי שליו, המלכה ענדה על צוארה מחרוזת פנינים מזעריות ב3 שורות, גודלן כגודל גרגיר אורז. לכובען פיליפ טרייסי היה ייצוג נכבד באירוע, כיאה לכל אירוע בריטי רשמי. טרייסי חתום על כ100 מהכובעים שכבשו המוזמנים על ראשם, בניהם ויקטוריה בקהם והנסיכה ביאטריס (שנראתה כמו חזרזירה- במעיל ולנטינו ורוד וכובע מעוטר סרטים שנראו כזנבות חזיר מסולסלים). המלכה לעומת זאת, הגיע כשעל ראשה כובע צהבהב דמוי מגבעת בעלת שוליים רחבים שנראה יותר כמו עוגת חתונה, אומנם צנועה יותר מזו של הזוג המלכותי, אך מעוטרת בעלי כותרת פרחוניים. ואם כבר בעוגות המותאמות לשמלות עסקינן, הרשו לי להזכיר את הקולקציה של איזק מזרחי שכולה רויאל אייסינג המותאם לרויאל דרסינג.

(המלכה- כי מישהו חייב לקחת את המושכות לידיים! Queen Elisabeth II attends Harcourt Developments Queen's Cup, UK, June 2010)

המלכה הצליחה להעביר בצורה ברורה כי אומנם הצטרפותה של חברה חדשה למשפחת המלוכה היא חגיגה גדולה לאומה, אולם עד שלא הוכיחה את עצמה, היא אינה יותר טובה מכל שועל אחר שגררו גורי הקורגי שלה ביום צייד אביבי. ממש כמו שהתייחסה לדיאנה, פרגי, קמילה או כל פרוצה אחרת שהתיימרה להתעלק על כספי משפחתה, גם מזו- ל-HRH, אין מה להתרגש. אחרי הכל, מישהו חייב לשמור על שפיות בשעה ששאר בני המשפחה מאבדים את הראש.

(את המשפט המופיע בכותרת הפוסט שמעתי לראשונה בסרט "המלכה" ואח"כ הוא חזר והופיע גם ב"נאום המלך". אם היו צריכים לכתוב אותו מחדש, כנראה שאת הנקניק הייתה מחליפה הגבינה, או משהו כזה...).

אינסטינקט בסיסי

השנה חוגג מותג היוקרה גוצ'י 90 שנה להיווסדו, אולם את ההכרה בו כמותג יוקרה, כמו גם הסיקור התקשורתי שהוא זוכה לו (בטח שבבלוג זה), חייב בית האופנה לאדם אחד; טום פורד. פורד הוא המעצב שהצליח לעשות היסטוריה לא רק בזכות העובדה שהחזיר למותג גוצ'י את כל היוקרה שאבדה ממנו, אלא גם בזכות האופן בו שינה את הגישה בנוגע לעקרונות השיווק, התדמית- המיתוג. את עקרונות אלה, הוא ממשיך ליישם גם היום במותג של עצמו. לאחר שביצע גיחה קצרה לעולם הקולנוע, החל פורד את הקאמבק שלו בקו משקפיים ובשמים (שתכליתם הייתה בעיקר גיוס מזומנים עבור "הדבר האמיתי"), המשיך בקו גברים וכיום, חתום גם על קו הנשים הנחשק ביותר בניו יורק. למרות שהעיצובים בפני עצמם אינם פאר החדשנות ורובם נושאים אלמנטים מובהקים שנראו כבר בקולקציות שעיצב בעבר עבור גוצ'י או YSL, הם ממשיכים לסקרן ולעניין את כולנו.

(מודעות פרסומת מתקופתו של פורד- מימין למעלה- באמצע המדבר, חורף 2000; קמפיין משנת 1997 שבו צולמו קטעי וידאו בסטילס, בדומה לאחת ההפקות שהופיע לאחרונה בגיליון מרץ 2011 של ווג פריז- האחרון של קרין רויטפלד; משמאל- חורף 1996, קולקציה אייקונית שסומנה בפי רבים כפריצת הדרך של פורד וגוצ'י; למטה- הקמפיין השנוי ביותר במחלוקת שיצר טום פורד עבור גוצ'י. פורד, מזל בתולה ופרפקציוניסט, רצה שהכל יהיה מושלם וגילח את ערוות הדוגמנית בעצמו)

הגדולה של פורד עשויה להיות היכולת להבין שעל מנת להגיע לקומץ מצומצם של האנשים שיכולים להרשות לעצמם את בגדיו, עליו לכבוש קודם את ליבו של הציבור הרחב. הרבה לפני שכולנו הכרנו בכוח של H&M וזארה, פורד סימן את כוחו של הפשיזם בעידן הקפיטליסטי. כולנו רצינו לחיות את הפנטזיה שהציגו הפרסומות נוטפות העושר, הסקס והנעורים שיצר יחד עם קרין רויטפלד ומריו טסינו. אולם כיוון שאת שמלות הג'רזי הלבנות שהציג ה1996 וכבשו את לב נשות חוג הסילון והאלפיון העליון, יכול להרשות לעצמו רק אותו האלפיון, נאלצו שאר השכבות לכוון את תשוקתן שלהם לכיוון בקבוקי הבושם הזולים או מחזיק מפתחות עם סמל הG הכפול. הצורך בשייכות הוא שקנה את כולם. הרצון להגדיר את עצמך כחלק ממשהו שאולי רחוק מהמקום בו אתה נמצא הוא זה שמניע נשים מכל רחבי הארץ ללכת ולקנות תיק קנבס מעוטר באותיות המונוגרמה של LV או GG. העובדה כי הוא אמיתי או לא, אינה רלוונטית, כולנו מחפשים משהו חומרי שיגדיר רעיונות מופשטים כמו נזקקות, ערך עצמי, הצלחה או הישגיות.

(Ford moments at Gucci. מתוך הספר של טום פורד- מימין למעלה: המוזה-קרין רויטפלד 1999, באמצע ניו-יורק...199 ציטוט של טום פורד, אזיקי גוצ'י 1998, מדונה בטקס פרסי הMTV 1995, כרמן קאס בתצוגת חורף 2003 של גוצ'י, G - String, קאובוי מנגב את השאריות של "האחרי" 2000)

אחד הדברים המרשימים ביותר אצל טום פורד הוא הדיבור לאינסטינקטים האנושיים: שימוש באלמנטים מופשטים המתקשרים אל הצד פראי של האדם, אותו אנו מנסים לעדן כלפי חוץ, לדוגמה סקס או כוח. אלה, שהפכו את גוצ'י למותג "וולגרי" אך בו זמנית גם "נערץ". הפרוות ששילב בקולקציות עצמן וגם על רצפת מסלול התצוגות, אבזמי המתכת המבריקה שהוסיף לשמלות חשופות, בדי קטיפה טקסטורליים וגם האיפור המונוכרומנטי והמבריק שיצר מראה רטוב מצד אחד או קודר מהצד השני- דיברו היישר אל התת המודע שלנו. השימוש הבוטה בסקס שהופיע על מודעות הפרסומת, יצר אולי הרגשת אי-נוחות אך הבהיר גם את הכמיהה לפריטי הקולקציות. הפרסומות פנו באופן מובהק אל הגבר ההומוסקסואל, אסטרטגיה נבונה בהינתן כי קהילות הגייז הפכו בעשורים האחרונים למובילות דעת קהל בכל הנוגע לתרבות ולאופנה.

(Standing Ovation- תצוגת האופנה האחרונה של טום פורד כמעצב הראשי בבית גוצ'י)

ממש כמו שעשתה אנה וינטור עם הווג האמריקאי כשהחלה להציג סלבריטאים על שערי המגזין, גם טום פרד הבין את כוחם של הסלבריטאים והחל לצייד אותם בבגדי המותג. כשמדונה לבשה חולצת משי בצבע טורקיז לטקס פרסי הMTV בשנת 95 והכריזה בריש גלי כי היא שייכת ל"גוצ'י, גוצ'י, גוצ'י", פורד ראה בכך את ההתחלה. את קולקציית הנשים הראשונה שלו השיק באוקטובר השנה בפני קומץ מצומצם של כ-100 אורחים. בין דוגמניות העל שהציגו את הדגמים האיכותיים שיצר היו נשות חברה ושחקניות- כולן ידידותיו הקרובות של פורד (לרבות ביונסה). והיו גם פרובוקציות, כמובן, שבעידן החטטני-צדקני של היום- ישיגו לך מקום של כבוד על שער של כל עיתון יומי או במהדורת חדשות סוף שבוע (לפחות לסיכום עולמי).

(המודעה המדוברת- ממש "זיל הזול")

עם הזמן, הפך פורד עצמו למותג, כזה המזוהה עם הצלחה, עושר, יוקרה ואיכות. ויש מי ששמח לנצל את האסטרטגיות שלו כמו גם את התדמית. לאחרונה התפרסמה בקנדה המודעה הנ"ל, כאשר עסק למכירת מכוניות משומשות החליט לקום ובמקום לנצל את המוניטין של המוסטנג או הפררי, בחר לרכב על פורד (ללא רישיון או רשות כמובן).

Back to Black

יש הטוענים כי שחור אינו צבע, אחרי הכל, מדובר בהעדר מוחלט של צבעים. בבגדים שחורים אין אולי שום דבר מיוחד, אבל דווקא בגלל זה יש בהם הכל. הדברים תקפים גם אם נתרחק מהקלישאה של "השמלה השחורה הקטנה", שאגב, יש הטוענים כי קוקו שאנל הרשומה על זכויות היוצרים של פק"ל המלתחה הזה, גנבה אותה ממאדם ויונט (קוטוריירית שעבדה במקביל לשאנל באותה התקופה). "כשאישה לובשת שחור, היא יכולה להיות הכי נעלמת או הכי בולטת" אמר לי פעם ויוי בלאיש ואני, לבוש שחור "הד טו טואו", יכולתי להתחבר בדיוק לרעיון אליו התכוון. האדם הוא שמעצב את אשר שמשתקף מהשחור שהוא לובש. הצללית הסולידית והנקייה שמגדירה המונוכרומטיות הכהה הזו יוצרים מראה שתמיד ידבר סטייל, לא אופנה. משחקי טקסטורות וטקסטיל, נוסף לאישיות של מי שלובש אותם, הם שהופכים את ה"טוטאל בלק לוק" למעניין.

בבקרים מאוסים, כאשר אני נעמד מול המראה במצב רוח ירוד, נטול כל חשק או מעוף "להתלבש", אני תמיד מתחיל בשחור- "I go back to black" . אם שחור אינו הצבע שנועדתי ללבוש באותו יום, לאחר מבט חטוף במראה- אני מייד יודע למה אני צריך להחליף. וזה עובד פלאים, מדהים איך אאוטפיט של מכנסי בז' ושריג כתום, חגורה ומוקסינים חומים יכולים להיוולד משחור שחור ועוד שחור. לא לחינם בכל פעם כאשר חברות התחזיות מחליטות להפוך גוון חדש ל"להיט העונה" (לרוב גוון של פרי או תבלין), מכריזים המגזינים על "השחור החדש", אולם ללא הצלחה. עצם העובדה כי אנו חוזרים תמיד לשחור כרפרנס הראשוני- ולא ורוד (השחור החדש מ2008) או החרדל החדש (2012) שמחליף את הכתום הישן (2011)- מעידה על יציבותו ועמידותו איתן כעמוד תווך בסכמת הצבעים של כל מעצב. למעשה שחור אף פעם לא יהיה טרנד.

(כי הלבן הוא רק טרנד- שחור, חורף 2012, מימין: ויקטור ורלף, ג'יל סנדר, YSL, אלכסנדר ואנג, ג'ילס, הידר אקרמן, ריק אוונס)

כמובן שאין בפוסט זה כל ניסיון להטיף להתלבש בשחור כדרך קבע, אלא רק להצביע על התשוקה הבוערת בכולנו לשחור הנפלא. זה שתמיד מנחם אותנו כשעלינו כמה ק"ג, כשמזג האויר הפך לסגרירי, כשלא הצלחנו להתחבר לשום צבע אחר או כשכל השאר נראה כל כך מיותר. הוא מרזה, מסתיר כתמים, סמכותי ואף אחד לא יזכור שלבשתם את אותו האאוטפיט השחור לפני יומיים. השחור אינו קדוש (כפי שרבים באופנה מתייחסים אליו). למעשה, הקדושים בעולם האופנה הם הפרופורציות, האיזון, ההיגיון והאינטואיציה- כאשר אלה כבר קיימים- הם בולטים פי כמה וכמה על רקע שחור.

ולפני פיזור ציטוט קטן: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב", קרין רויטפלד # מילה של סטייליסטית.

Long Live Viv!

לא מזמן, עלה שמה של ויויאן ווסטווד בשיחה אקראית שניהלתי עם חבר. "אין לי שום סנטימנטי כלפיה" אמר בנוגע למעצבת הבריטית והוסיף כי הוא אדיש כלפי עיצוביה, "אני לא מתחבר". שלשום, חגגה ווסטווד את יום הולדתה ה70. למרות שגם אני אינני נמנה בין מעריציו ההדוקים של המותג מאחוריו היא עומדת, אני מוקיר לה כבוד רב ומעריך את תרומתה לעולם האופנה. קשה לדמיין איך היה נראה עולם העיצוב, האופנה והפופ אלמלא הייתה נשמעת להפצרותיו של בעלה המנוח, מלקולם מקלרן (שמאחורי הסקס פיסטולס)- עוזבת את משרתה כמורה ומתחילה לעצב בגדים. וזאת למרות שלא הייתה ברשותה שום השכלה רשמית בנושא. אחרי שצברה קילומטרז' של כ40 שנה בעולם האופנה, אפשר להניח שבלעדיה, לא הייתה לגיטימציה לעבודותיו של אלכסנדר מקווין וגם לא לאלה של ג'ון גליאנו. השינוי התפיסתי שהובילה אליו בתחום התרבות והאופנה היה פורץ גבולות וסלל את הדרך למעצבים שיבואו אח"כ. למרות שיצירותיה נראות לפעמים כמו שמלות מימי הביניים החשוכים, היא הייתה זו שהצעידה את עולם האופנה למקום הרבה יותר נאור ממה שאפיין אותו לפניה.

(צילום: יורגן טלר)

אי אפשר לדבר על ווסטוד בלי לומר פאנק. בתקופה שבה הנוער הבריטי החליט למרוד בכל המוסכמות, היא הייתה שם. כך, בד הטרטן, סמל לשורשיות ומורשת העוברת בין דורות גויס להיות סמל מאבקו של הנוער וממשיך להופיע בקולקציות של ווסטווד עד היום. הכיתובים שעל הטי-שירטים שיצרה ומכרה יחד עם בעלה דאז בחנותם המפורסמת בקינגס רוד הפכו לסיסמאות שכל אחד ידע לדקלם: "Too Fast To Live Too Young To Die" ו- "God Save The Queen". לטקס קבלת תואר הOBE שלה ממלכת אנגליה ב94, הגיעה נטולת תחתונים, וב2006 הפכה לDame. אבל למרות הדחף למרוד במוסכמות, ווסטווד נשענת בעיצוביה על ההיסטוריה. לטענתה, לא ניתן לעצב בהווה בלי להבין את העבר, עלינו לאמץ את העבר קודם. הגישה הזו ניכרת גם בתוצר הסופי שהיא מעלה על המסלולים אבל גם לאורך כל התהליך העיצוב- מעבר לשיטות התפירה והמחוכים שמשולבים בדגמים בעיצובה, ווסטווד נוהגת לעצב ולהתנסות תחילה על בובת דיגום מיניאטורית, ממש כפי שהיה נהוג במאה ה18 או ה19. הגזרות שמעלה ווסטווד הן אולי מוקצנות ומוגזמות מעט, בין היתר בזכות האיפור הכבד, השיער הגרנדיוזי והתפאורה הביזארית, אך אין מחמיאים מהם לגזרה הנשית. גזרות הקווים הלבישים שבעיצובה נשענים על עקרונות החייטות שהיו נהוגים פעם, אלה המקדשים את החיתוך המושלם ובחירת הבד שנפילתו על הגוף מחמיאה לצללית שיוצר הבגד.

פשוט

השבוע פגשתי את המעצבת דורין פרנקפורט במסגרת מראיון שערכתי עימה עבור המגזין בל מוד. במהלך השיחה, שהייתה מרתקת, ביקשתי ממנה שתעזור לי להבין את הדיסוננס שבין להיות "מעצבת" לבין להיות "מותג". במובן מסויים, התפיסה של דורין פרנקפורט כמעצבת ויוצרת לא עלה בקנה אחד עם "דורין פרנקפורט" הרשת בעלת 24 סניפים הפזורים "מהקיריון ועד אילת (כפי שהיא בעצמה הגדירה את זה), או כזו שמייצאת את פרטיה לבוטיקים ורשתות בכל רחבי העולם. לפרנקפורט זה לא היה נראה מוזר, היא ניסתה להעלות דוגמאות כמו שאנל אבל לי זה עדיין לא הסתדר. בתפיסה שלי האינטימיות שמגולמת במילה "מעצב" המשיכה להתנגש עם ההמוניות המסחרית של המותג, שאנל הייתה דוגמה טובה למסחריות.

(דורין פרנקפורט, קיץ 2011)

אני חושב שחלק ממה שלא הסתדר לי היתיה העובדה שבגדיה של פרנקפורט נראים לי לעיתים "פשוטים", יומיומיים, אולם כאשר חושבים על מעצב, מצפים להרבה יותר מורכבות או "עיצוב". ובכל זאת, למחרת הראיון, הצלחתי למצוא מעצב, שהוא גם סוג של רשת עולמית, שבגדיו הם מעוצבים אבל פשוטים ועדיין מלאי סגנון: מיקל קורס. האסטטיקה העצובית של קורס אומנם שונה מזו של פרנקפורט, אבל יש מעיין הרגשה שבכתב היד שלהם קיים מכנה משותף. יתכן וזו הפרקטיות וההרגשה הטובה שמעניקים הבגדים לאישה שלובשת אותם ואולי זהו הסגנון הכל כך מוגדר של כל אחד מהם והאומץ ללכת איתו עד הסוף.

(מיקל קורס, חורף 2011/12)

את הפאזל, לפחות מבחינת חלק מהאספקטים, השלימה עבורי דמות נוספת, שכמו קורס ופרנקפורט גם אותה אני מעריך במיוחד: אודטה. בטור שלה במעריב (שלפי כל הדיווחים פיטר אותה משורותיו) היא מסבירה באופן כל כך אלגנטי וקוהרנטי את משמעות המושג "פשוט": "כוחה של הפשטות: הערך 'פשוט' שלרוב אנחנו משתמשים בו להקטנה ולזלזול- אינו אלא מיצויו של ה'מורכב', לאחר שהופשט מכל המיותר שבו".

על זה אודטה הייתה אומרת: "כשמסבירים לי לאט, אני מבינה מהר".