!Just (don't) shoot me

"יושבי השורה הראשונה", אותם סטייליסטים, עורכי אופנה ואנשי חברה שזוכים לשבת בשורות הראשונות בתצוגות האופנה, כבר מזמן זוכים לתשומת לב לא פחותה מזו המכוונת לעבר המסלול. כמעט כל אתר אופנה שמכבד את עצמו שומר רובריקה המוקדשת ל "The Front Raw" , אם לא בתור מדור קבוע, אז לפחות בתור כתבת התייחסות אקראית בהזדמנות כזו או אחרת. הם לא דוגמנים, גם לא שחקנים, ולמרות שהייתי מצפה מהם שייהנו מכל תשומת הלב הזו, מתוך הנחה שמדובר בחבורה של אקסביזיוניסטים נקרסיסטים שאוהבים להתלבש ולהתמנגל בפרהסיה, רעבים לחשיפה- הם כנראה לא. התמונות לא יכולות אומנם להעביר את הבקשה שלהם שלא להצטלם, אבל שפת הגוף שלהם מדברת בעד עצמה.

("Not more than stuffed animals". עדיף שהיו שולחים בובות במקום. יושבי השורה הראשונה אליבא דה מוסקינו, בתצוגת אופנת הגברים 2009. ברקע: "כלי נשק לתיעוד רצח אופנתי")

אז ברגע שהבחנתי בזה במהלך תקופת התצוגות האחרונה (שהרי כל הצצה על קולקציה חדשה מתחילה במבט על מה שלבש הקהל מתוך הקולקציה הישנה), כבר היה מאוחר מידיי כדי לעצור: כל פיגורה שישבה בשורה הראשונה נראתה לפחות פעם אחת משכלת את ידיה בצורה מתגוננת, משלבת זרועותיה בחוסר שביעות רצון או מצליבה את האמות כאות לפסק זמן. לרוב, המחוות האלה נראו כניסיון לחפות על פרטיותם ולהסתיר את גופם בחוסר אונים מהצלם המכוון לעברם את העדשה אם זה בשילוב מינימלי של כפות הידיים או הצלבה שמתחילה כבר מאזור המרפק. אלה אינם גינוני נימוסים של לידי נאווה, גם לא פעולה פונקציונאלית כמו סיכול רגליים לשם הצנעת החלציים שעשויים לבצבץ מבעד לחצאית בתנוחת ישיבה. בסוף התצוגה, כשעוזבים האורחים את האולם, הם נוהגים להיעמד בלית ברירה מול שורת הצלמים, שממש כמו "כיתת יורים" נותרים חדורי מוטיבציה ונאמנים למשימתם למלא את מדורי החברה בתמונות של פגרים מסכנים.

(לחצו להגדלה. אנה וינטור מצליבה מרפקים וקומצת אגרופים, גברת בשמלת שאנל לבנה משכלת ידיים אחוזת בהלה, אמיש בולס וקתרין בהבה לא נהנים לשתף פעולה ועוד כמה אנשים שמנסים להסתיר עד כמה הם לא מרוצים.)

הברנז'ה האופנתית אינה האוכלוסייה היחידה שחשה מאוימת מול המצלמה, ישנם שבטים שלמים באפריקה שמאמינים כי כאשר אדם מצטלם, נלקחת ממנו חלק מנשמתו (כשחושבים על זה יש עוד כמה נקודות השקה בין שתי הקבוצות אבל זה כבר לפוסט אחר. למילה "Shoot/shot" יש לא מעט משמעויות: ירי, כוסית, פגיעה, קליעה, קליע, ניסיון, מכה אחורית, מנת הזרקה/זריקה ואפילו סוג של משי. אבל זו הקשורה לעניינינו היא צילום, photoshoot. אז נהנתי להיות קצת "רוביק רוזנטל", והחלטתי להתחקות אחר האטימולוגיה של המילה. מסתבר שהתיעוד הראשון לשימוש בביטוי Shoot בקונטקסט זה, נרשם ב1890, במקביל להתפתחות הטכנולוגית בעולם הצילום. אזל הצורה המקובלת יותר לשימוש במילה Shot היא בקולנוע, ושם גם תמון הקשר שבין היירי לצילום: כשהקולנוע רק הכל לעשות את צעדיו הראשונים, הצלם היה אוחז במסרטה בעזרת מעיין ארכובה ותפעולה היה דומה לתפעול תת מקלע. כך, כאשר אדם כיוון מצלמה לעבר אדם אחר, זה היה נראה כאילו הוא מכוון לעברו כלי נשק. המונח הושאל מאוחר יותר כשם גנרי וצילום ומתאר גם את צילומי הסטילס.

(From the unofficial manual for the front row attendees; "Rule#46: When asked to be photographed, just cross your hands and put on a happy face)

למרות שעברו מאז כבר יותר ממאה שנים, והמצלמות של היום נראות יותר כמו קופסאות טונה מאשר כלי נשק מכל סוג, יש מי שעדיין מרגישים נבוכים מול האמצעי התיעודי הזה. אולי בגלל יכולתו לתפוס אותנו לא מוכנים, חסרי שליטה בצורה בה אנו מוצגים, משוללי זכויות בנוגע לבחירת התנוחה שתשרת אותנו בצורה הטובה ביותר. התמונה שנוצרת משקפת למעשה את האופן בו אדם זר חווה אותנו ואולי זו הסיבה לאנטגוניזם. אבל כמו בכל כלל, גם כאן יש גם יוצאים מהכלל; אנה דלו רוסו, שהייתה היחידה שלא צולמה אפילו פעם אחת "בשיכול". אבל בחרתי שלא לרדת לפסיכולוגיה בגרוש בניסיון לתתהסבר לחריגה בתצפיות האנתרופולוגיות ופשוט להכיר בעובדות: אנה דלו רוסו היא חובבת פלשים, "מופקרות עדשתית" אם תרצו. בעבר היא הודתה שבשלב מסוים החלה להתלבש רק עבור הבלוגרי המצלמים את אופנת הרחוב. מאוחר יותר היא אף הרחיקה לעשות ופתחה בלוג על שמה כמו כל בת עשרה מהשורה שנהנת להצטלם בבגדים מארונה ולספר לכל השכונה. יש לי הרגשה שאם היא תוריד את המסיכה של הליצן, יהיה לה גם משהו מעניין להגיד בנושא. בינתיים נמשיך לחכות לספר האוטוביוגרפי. בקוצר סבלנות? לא ממש.

( ועוד.)

זה לא סתם פרינג', זה הוט קוטור!

זה לא יהיה נכון לדבר על טרנדים בהוט קוטור. הרי מדובר בנישה שמטבעה דוגלת בייחודיות, איכות וסגנון נטולי תאריך תפוגה. עולם שבו קדושת ההוויה הטרנדית מחווירה על רקע האסטטיקה האל זמנית שמאפיינת את העיצובים הנכללים בז'אנר. מדובר בבגדים שלא רק נתפרים למידותיה המדויקות של הלקוחה, אלא גם מותאמים במיוחד לטעמה האישי (לאחר רקונסטרוקציה של קולקציית המסלול שהציג הקוטורייר). "טרנדיות" או "מגמתיות" באופנה מייצגים את הצורך שלנו "בשבטיות", הכמיהה להרגשת שייכות. הוט קוטור לעומת זאת, הוא מסמל את האינדיבידואליזם ואת ההכרה בחשיבותו של הסגנון האישי. היות ו"מועדון הקוטור", החברה הסגורה שמונה רק כ200 נשים אשר מסוגלות להרשות לעצמן את פריטי העילית והודות לקשרים הנכונים זכו גם לקבל את הגישה אליהם - מן הראוי שהגיוון יהפך לאלמנט המרכז בכל הסיפור. הוט קוטור הוא סוג של כת שמאמיניה סוגדים למספר מצומצם של מעצבים העומדים בראש בתי האופנה הגדולים. אותם המעצבים הם גם אלה המספקים את הקייטרינג לקרייבינג האופנתי של לקוחותיהם. אולם מכיוון שאף אחד מהם אינו מנותקים מאתרי מתחזיות האופנה, גם בקוטור ניתן למצוא מגמתיות בחתך עונתי. הלקוחה תחשף לדגמים כשתשב בטריבונות שלצד מסלול התצוגות, אנחנו, נאלץ להמשיך להשקיף מהצד בפה פעור בעודנו מדפדפים במגזיני האופנה או אתרי סקירת התצוגות באינטרנט. הבעיה היא שעל אופן ההגשה של המנה שלנו אחראים סטייליסטים או עורכי האופנה שסיננו ובחרו את הפריטים שיוצגו להמונים.
פרינג'ים, הוא התירוץ הרשמי לשמו התכנסנו כאן היום. גווילי משי שקובצו קומות קומות ונשזרו לצד נוצות, רשתות, קריסטלים ותחרות. אם תשאלו את האדם הפשוט ברחוב, הוא יומר באסרטיביות: "מדובר בעיטורים לוילונות", מצד שני, טפטא 350 גרם תזכה בפיו לאותו הכינוי בדיוק. בהפקות אופנה שונות שבהן נתקלתי, הקפידו עורכי האופנה להציג את אותן השמלות באופן מרושל ופשטני. קחו לדוגמה את אניה רוביק מתפלשת על הרצפה בשמלת האטלייה של וורסצה או נמרחת על הכיסא בג'יבנשי קוטור. דוגמנית אחרת, גם היא בשמלה של ג'יבנשי, נראית ככלב המנסה להתנער מהכסות השעירה והיוקרתית שלגופה. אבל למה לה? ומדוע קייט מוס צריכה ללבוש וסט אופנוענים מעור מעל לשמלת משי בתפירה עילית (ג'יבנשי 2008)?

(מימין לשמאל: Valentino, Givenchy, Atelier Versace- Haute Couture Autumn/Winter 2010-11)

מה רע באסטטיקה הקלאסית, כזו המציגה את היופי כפי שהוא, על רקע כרכובי זהב או אח בוער למשל? קלאסיקה מטבעה היא נחלת העבר. היא אינה מתחדשת אלא נותרת סטטית. היחס אל פרטי ההוט קוטור כאומנות- הוביל במרוצת השנים לתפיסתם כפריטים הראויים להישמר מאחורי ויטרינת זכוכית במוזיאון תלבושות. הקיבעון וההתנגדות לקבל את החדש, "להסתנכרן עם ההווה"- מיגר את ההוט קוטור רחוק ממרכז הסצנה האופנתית כבר בשנות ה60 וה70. קוקו שאנל בזה לחצאיות המיני ומכנסי ג'ינס ולכן לקרת סוף ימיה נחשבה לארכאית ומיושנת. CHANEL N5 היה הדלק היחיד שהמשיך להניע את גלגלי בית האופנה שלה במשך שנים. רנה גרואה, שהיה מאייר כרזות בצרפת של סוף שנות ה40, הצליח להפיח מעט ברק של נעורים בעולם שנחשב לנחלתן של זקנות עשירות וסנוביות. האיורים שיצר עבור דיור או ג'יבנשי, הצליחו לעורר אפיל חדש ומודרני בסגנון היבש שאפיין את מודעות הפרסומת בתקופתו. גב חשוף, עיניים החתוליות (אה לה בריג'ית בורדו) והדוגמניות הצעירות שאייר עזרו לשמור על הרלוונטיות של בתי האופנה העילית. מאוחר יותר, עבר גרואה לארה"ב והחל לעבוד בעיקר עבור מגזינים. כך, הנשים שקנו את השמלות המשיכו להיות אותן הנשים העשירות והסנובות, אבל הבגדים הצליחו לדברו לכולם. בארה"ב, לדוגמה, פעלו בתי מלאכה שהיו רוכשים את הדגמים ומייצרים את ההעתק המושלם שלהם. ביל קונינגהם, צלם אופנת הרחוב של הניו יורק טיימס, עבד בצעירותו בבית המלאכה Chez Ninon שסיפק חיקויים חוקיים לשמלות של דיור או ג'יבנשי. קונינגהם סיפר בעבר כי אחד הפריט בלתי נשכחים שיצר היה שמלת בלנסיאגה אדומה וז'קט עליון תואם שרכשה הגברת ג'קי קנדי. אותה השמלה חזרה לבית המלאכה בניו יורק עם בקשה להיצבע בשחור, כדי שרעיית הנשיא, שהפכה בדיוק לאלמנתו, תוכל ללבוש "סמי בלנסיאגה" בהלווייתו של בעלה. אפשר לומר שזה היה ה"זארה" הראשון.

(Jacqueline Kennedy at the 1963 funeral Balenciaga pret a porter s/s 2011)

עד לפני שבוע ניתן היה עדיין למצוא את פריטי קולקציית הנשים שעיצב אלבר אלבז לH&M זרוקים בחדרי המדידות או במקרה הטוב, תלויים על קולבי חנות המותג בעזריאלי עם תגית של 20% הנחה. הסיבה: "אין לי לאן ללבוש אותה" אמרו הנשים שצפו בברק המטאלי של הסאטן ובקריסטלים שהודבקו לרשת באזור המחשוף. איבדנו את העניין בפומפוזיות היוקרתית. בבלמן סגרו את קו ההוט קוטור כבר לפני שנים וחליפות קשמיר או שמלות טול הוחלפו בT-shirts הדהויים ובג'ינסים הקרועים של קריסטוף דקרנין. ניקולה גסקייר, החליט העונה למרוד בכל מה שהיה בבית בלנסיאגה לפני כן (כולל דגמי העבר שלו עצמו). הוא לקח את בדי הפיפיטה והטרטאן (שהפאנק אימץ כלבוש המבטא את המחאה כנגד של המוסכמות) ושילב אותו עם וניל מבריק ונעלי גברים בסגנון גראנג'י ומלוכלך. קו הקוטור של כריסטובל בלנסיאגה נסגר גם הוא מזמן, אבל מבחר מרשים מהפריטי הארכיון בעיצובו מוצגים בימים אלה בתערוכה- אי שם בניו יורק.

(מימין, גדעון אוברזון על המסך בסרטו של עמוס גוטמן. גם ב 78 הוא התעקש על "קוטור". במציאות הוא הגיע לסרט בליווי אישתו באיחור של רבע שעה ונראה די מהורהר בסופו. משמאל: וילון פרינג'ים, "לא קוטור", שהיה צריך אולי לרדת בדיוק באותה הסצנה)

ביום חמישי האחרון הוקרן סרטו של עמוס גוטמן, שהיה סוג של אומנות במסווה סרט דוקומנטרי שביקש לתעד את האופנה בישראל בשנת 78. בסרט נחשפים עיצוביהם של מעצבים וותיקים מאותה התקופה כמו רוג'י בן יוסף, פיני לייטרסדורף (משכית), לאה גוטליב, רוז'י בן-יוסף, אבל גם הקולות הצעירים שפעלו באותם ימים, בהם גדעון אוברזון, תמרה יובל-ג'ונס ואבי טנצר (שרק לנורית בת יער ולאתי רוטר מקסטרו היה מושג מי זה). העיצובים של אוברזון היו הבולטים ביותר: בעוד שלייטרסדורף דיברה על החיבור לארץ ובריאה של משהוא חדש שהקנינים לא ראו קודם במילאנו, העיצובים של אוברזון ניגנו שיר אחר, שירם של יוצרים אחרים כמו YSL או אוזי קלרק. כדי להמחיש את התמונה, הייתי אומר שהכל היה נראה בערך כמו הקולקציה האחרונה של מרק ג'ייקובס. גם בקטע הראיון הקצר איתו הוא המשיך להתעקש בריש מתגלגלת שהבגדים שהוא מעצב הם "קוטור" (קוטורררר'). היום בחנות שלו ניתן למצוא משהו שנראה יותר כמו אמפריו ארמני או קלוין קליין שדוף.

הפכנו לחברה הרבה יותר טרנדית: את מאיירי הכרזות החליפו סטייליסטים והנשים, שהסתפקו בעבר בתפקיד "הגברת הראשונה", החלו למלא את כיסאות בתי הנבחרים. זהבה גלאון נהגה ללבוש את ה knockoffs של זארה לג'קט הטוויר של שאנל ורוחמה אברהם נראתה זוהרת מתמיד במעיל הצמר הלבן של גוצ'י מ2003, שהיה כמובן גם הוא תוצרת זארה. היום, אף אחד כבר לא רוצה קוטור, גם לא את החיקוי שלו (ואני לא רוצה לדבר על זה שלפחות ל-85% מהאנשים אין מושג בכלל במה מדובר). חוץ מזה, שום דבר לא ממש השתנה.

האם פספסתי את הנחליאלי שלפני הגשם?

לימדו אותנו בגן שבואו של הנחליאלי מבשר על הגעתו של הסתיו- ריח היורה, הרוחות, הגשמים והאור המעומם שמאפיין את החורף. כשהיינו ילדים, אני ואחותי נהגנו לחפש אחר הנחליאלים הללו בדרך לבית הספר. חורף תמיד היה העונה המועדפת עלי מהסיבות הברורות: "קר, קר, קר" ויש גם הרבה יותר הזדמנויות וסיבות "להתלבש". זאת בניגוד לקיץ- שבמהלכו כל מה שמתחשק לעשות הוא להתפשט או להיכנס לאיזה כוך עם מזגן ולא לצאת לעולם.

(לא נחליאלי אבל כן עורבים: מספיק חורפי בשבילי. משמאל למעלה, סשה פיפוברובה מבעד לעדשת מצלמתו של פיטר לינדברג, היצקוק מבעד לעדשת מצלמתו של היצקוק, ברבי היצקוק, עורב של היצקוק שהתנגש במשקפת הצלילה של ריצרד צ'אי במסיבת ליל כל הקדושים של סטרדי נייט ליב, "עורבים על הראש" אצל גליאנו 2008, וגם בווג הום יפן, אנה דלו רוסו- "קוקו אמיתית" ו"ביג ברד" בשחור אצל מקווין 2009)

השנה, לא ראיתי את הנחליאלי. יכול להיות שהוא לא בא, אבל יתכן גם שלא הבחנתי בו כיוון שבחצי השנה האחרונה הייתי פחות או יותר סגור בבית. מה לעשות, בשביל (תואר) כבוד צריך לעבוד. אבל השבוע, במעט הפעמים שבכל זאת יצא לי לצאת אל האוויר הצח, הבחנתי בכמה עשרות האנשים שהסכיתו ושמעו לקולות החזאים שבישרו על "הצניחה בטמפרטורות" (קרי, לא חום כבשן, אלא סתם חום). הם הוציאו את הטוויד, המגפיים, מעילי הצמר ועליוניות הניילון, צעיפי הקשמיר וכל פריט אחר שפנטזו עליו במשך כל הקיץ "חם (והלא) מגניב" שהיה לנו- ויצאו במפגן מעורר רחמים. ככה סתם, באמצע המזרח התיכון, הסתובבו להם השבוע כמה אנשי שלג על מדרכות האספלט- מתחת לעצים שבקושי הראו סימני שלכת.

(לא נחליאלי, אבל כן תוכי: דנה אינטרנשנל בבולרו נוצות ארה ארגונית שעיצב לה גוטייה לכבוד הארוויזיון, מעניין איפה זה היום. פירטים אצל קסטלבלז'ק, "קבר אחים" של ציפורים צבעוניות על ראש דוגמן, שלוש ציפורים במכה אחת: שני קקדו עם ציצית צהובה ואחת גוליאן מור עם ציצית אדומה בפרסומת לבולגרי)

"אז איפה אתה נחליאלי"? היום, "בעידן של קידמה טכנולוגיות", הצלחתי לאסוף כמה "נחליאלים" וציפורים אחרות אפילו בלי לצאת מהבית. ככה, ממש על הספסל (ליד סאשה פיפוב) מתחת לאף (בתצוגה של מניש ארורה), על הראש (של ריקל צימרמן) או על המשקף (של ריצרד צ'אי). בשבת חורפית ראשונה שכזו, אני קורא לכל הציפורים הנודדות מאורופה (יש לבטא במבטא פולני כבד) לבוא לארצנו הקטנה שבלבנט: יש כאן נוף מדברי, צחיחות מעיקה וטמפרטורות חדר נוחות. אולי אם הן היו באות קודם הקיץ סוף סוף היה מסתלק.

(הכי קרוב לנחליאלי: הציפורים של פיליפ טריסי בתצוגה שהקדיש מקווין לאיזבלה בלואו ב2008 ועוד נוצות מאותה התצוגה. גרת' פיו קיץ 2010. משמאל למטה: כמו הברבור של ביורק אבל לא, מרק ג'יקובס מחופש ליונה במסיבת ליל כל הקדושים שלו לפני כמה שנים וציפור בקן של שיער)

EDITOR'S NOTE:
השבוע שוחחתי עם עורכת אופנה אחרת (הפעם אמיתית ודווקא דיי מוצלחת יש לציין). בפגישתינו היא הסכימה לשתף אותי בהשקפת עולמה בנוגע לאופנה: "אני מאמינה במרקם" אמרה. מכיוון שאני משתדל ללמוד גם מאחרים, החלטתי לנסות לרדד קצת מדי פעם את הרף הגבוה שהצבתי לעצמי בנוגע לפוסטים ולהוסיף לבלוג קצת טקסטורה של חול, יום-חול. לכן, למרות שהכנתי פוסטים ככבדים כמשקל קילוגרם עופרת, החלטתי לפרסם היום פוסט במשקל קילוגרם נוצות. אבל תמיד אפשר יהיה להפריח מפה את הנוצות בקלות רבה יותר מאשר את העופרת...

life in plastic, is it so fantastic?

עולם האופנה מנהל רומן עקלקל שנע על כמו על פנדולום בין אהבה לשנאה ביחס לכירורגיה הפלסטית. מצד אחד, אף אחד לא רוצה להראות זקן או לא אטרקטיבי, מצד שני, גם לא להצטייר כפתטי. המלחמה בכוח הכובד והחיפוש אחר החזה המושלם, ההתנגדות לתהליכי השחיקה והזדקנות עור פנים או ההתכחשות למטען גנטי כמו גם החיפוש אחר פרופורציות אלטרנטיביות לאברים נבחרים- הם אתגרים שלעולם לא יושגו. אם אלוהים ברא אותנו בדמותו ובצלמו, למה שנשאף למשהו יותר טוב מכך? על חטא הגאווה הזה אנו משלמים, וביוקר. המרדף אחר הסימטריה הנשגבת או השילוש המקודש "90-60-90" מסנוורים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו ומובילים אנשים רבים למסכת עינויים בלתי נגמרת.
אופנה מטבעה מושתת על סממני הופעה חיצונית, "הלוק" הוא שם המשחק. אבל מאחורי כל עמודי היופי עומדים גם אנשים, כאלה שנפגעים בתאונות דרכים או חווים אסונות אחרים. עורם אינו עור פיל, גם לא פלסטיק של בובות ראווה. גריס קונינגטון, היא דוגמה חריגה: בצעירותה היא איבדה את יופייה כאשר נפלה מסוס דוהר. יחד עם קרירת הדוגמנות שלה אבד כנרה גם הצורך לשלמות ההופעה החיצונית. זה מסביר אולי מדוע הופעתה חריגה כל כך על רקע שאר עורכי האופנה: שערה האדמוני מקורזל ופרועה, לרגליה הבצקתיות היא נועלת סנדלים שחורים שטוחים ואת פניה החיוורות מלאות הנמשים, מעטרים קמטים, קמטי חן, ממש כמו שמה. השאר, מחליפים הבעות פניהם, משנים את זווית הגבות, את קו השיער, את קונטור השפה ואת מידת בלט עצמות הלחי מדי כמה חודשים. זה כמובן לא מפריע להם להתייחס בביקורתיות בכלל הנוגע לנושא באמצעות הפקות אופנה או כתבות מערכת הסוקרות את התופעה, לאו דווקא מהכיוון החיובי.

(כאן, כל מה שצריך לעשות כדי לקבל "הגדלה" הוא ללחוץ על התמונה.)

פרצופו של תום פורד מסגירות את העובדה כי הוא יודע בדיוק איך זה מרגיש כשפניך עטופות בתחבושות והמוח מסומם ממשככי כאבים עד שכרון חושים. את האפיל שבאסטטיקה- המקדשת את המזוכיזם הסדיסטי הזה הוא מנסה להנחיל לקוראי ווג פריז בגיליון האחרון שערך עבורם.

(הצצה אל מה שצופן לנו העתיד. בחסות הצייר ג'ון קורין.)

Body Dimorphic Disorder, כמו גם שאר ההפרעות מאותה הקבוצה שמתאפיינות בטרדנות כפייתית, לא תאפשר ללוקים בה להרפות מהקיבעון בנוגע לעיוות הצורני של דמותם. לאחר הפרוצדורה הראשונה, ללא שום קשר לתוצאה, ימצא הסובל מ ממנה, פגם חדש בגופו שגם אותו ירצה לתקן. כך, במעין פרפטום מובילה, יכנס למעגל מסחרר של שיפוצים ותיקונים, מתיחות, הזרקות וניתוחים. וככל שהאדם שוקע יותר בעיסוק בגופו, כך גם מתעוותות יכולתו לראות את המציאות כפי שהיא. הדבר דומה לכניסה לחדר מאוד קטן, עם חלונות גבוהים: עד מהרה החדר הופך להיות כל עולמך והצורך להסתכל החוצה או לראות את המציאות, מצטמצם. אנשים שמתמכרים לניתוחים פלסטיים מסתכלים דרך החלונות, לעבר הנוף ורואים את ההשתקפות של המתרחש במוחם, יפים ככל שיהיו, גם לא את פני הדברים שמעבר. הסיבה לכך היא שהפגם הראשוני, הבסיסי, הניצוץ הראשון שהוביל למפץ הגדול הזה ולסחרחרת השדים הזו הוא הדימוי העצמי, ההערכה העצמית השלמות הפנימית. ברגע שהמושג לגבי הערך העצמי נסדק, אנו מוכנים לתלות את האכזבה מעצמינו בכל דבר אחר, במיוחד על מה שניתן לשנות בקלות רבה יחסית מבלי לעשות את המאמץ הכרוך בהשלמה עם המציאות או התיקון הפנימי.

(גם מנתחים קוראים מגזינים- אבל לא את המגזינים הנכונים. מימין: צולם באחד מבתי החולים המובילים בארץ. משמאל: צולם עבור אחד ממגזיני האופנה המובילים בעולם. טום פורד עורך את ווג פריז. לניתוחים הפלסטים לא היה סיכוי לברוח מהגיליון הזה)

אנשים נהנים להשלות את עצמם, למרות שאי אפשר לצאת מהסיפור הזה כמנצחים. בין אם מדובר בלוחמה בזקנה ובין אם מדובר בתוי מתאר מושלמים, גילנו יראה בכל הבאת פנים או משפט שנוציא, בכל סיפור שנספר. כשם שאף אחד לא מוכן לוותר על החוויות שצבר המהלך חיו, הניסיון, החוכמה והרגעים היפים שאסף במרוצת השנים, למה שירצה לשנות את הסימנים שהותירו כל הנ"ל על גופו? ולמה שנסכים לכפות על עצמינו מראה אחיד? כזה שמגיע בקופסה, בליווי ההוראות המנואליות של מנתח זה או אחר, ומי אמר ש "סיכום כנס ניתוחי רג'ובינציה, ברזיל, 2011" זה באמת איך שצריכים פנינו להראות? יש שימליצו להתחיל לחזק את שרירי הפנים כבר מגיל צעיר כדי למנוע את רפיון העור בגיל העמידה, אחרים ימליצו להצטייד בתכשירי הלחות שמציעים הטובים שמותגי הקוסמטיקה. אני הייתי ממליץ להתחיל ב"בדק בית", שיפוצים פנימיים, לחזק את פיגומי האגו ולטפח את הבטחון העצמי שלנו כבר מגיל קטן. כל זה על מנת שיהיה לנו נוח לשבת בתוך עצמינו בשנים הרבות שנותרו לנו. כי כשטוב בפנים אף אח לא מסתכל איך זה נראה מבחוץ.

האם באמת השאיפה של כל אישה בוגרת הוא להיות "ברבי"? ולמה לתת לגוף האנושי מרקם של חומר פולימרי סינטטי וקר למגע כמו הפלסטיק?