לא רק כלבה חסרת לב

מלכת הקרח, כפי שאוהבים לכנות אותה, היא ללא ספק אחת הנשים המשפיעות ובעלות הכוח הרב ביותר בעידן בו אנו חיים. היא עומדת בראש המגזין המשפיעה ביותר על הדרך בה מתלבשים מיליוני אנשים ברחבי העולם ושמה הפך למוכר ממש כמו מקדונלדס או קוקה קולה. מי שכבר בתחילת דרכה היא סימנה לה את המשרה בווג כמטרה וממש כמו טיל מבויית, הצליחה לפלס לשם את דרכה אליה לאחר תפקידים ועריכת עיתונים כמו הרפרס בזאר, האוס אנד גרדן, ווג הבריטי.

כעורכת הווג הבריטי, זכתה לכינוי "Nuclear Wintour"

היא אחראית להצלחתם המטאורית של ג'ון גליאנו, (סידרה לו מימון לימודים ואת הג'וב בדיור) מרק ג'יקובס, פרוהנזה שולר (סידרה לאחד מהם את ההתמחות במרק ג'יקובס לאחר שהעביר לה פתק במסיבת קוקטייל), פיליפ לים ועוד רבים אחרים. היא זו שזיהתה את הפוטנציאל השיווקי של סלבריטאים, והייתה הראשונה שהציבה אותם בשערי עיתון אופנה, מהלך שדחק את מעמדה של הדוגמנית (סוף עידן האמזונות). היא זו שהכניסה את גזרת "השיפט" לאופנה, הפכה את הפרוות לרלוונטיות ואת הרכבת משקפי השמש במבנה סגור לאקט לגיטימי. וינטור משלבת נשות פוליטיקה בירחון, והייתה הראשונה להציב את הילרי קלינטון על השער של המגזין. בהמשך גם לורה בוש זכתה לכתבה אבל הבעת תמיכה נרחבת וגלויה במישל אובמה במהלך מרוץ הבחירות של בעלה וגם בתקופת היותו סנטור, תרמה אולי לבחירתו לנשיא. כל זה עוד הרבה לפני שקרלה ברוני הפכה למוקד תשומת הלב.
מזג הרוח האסרטיבי, הענייני והישיר כמו גם דעתה ההחלטית, הסטנדרטים הגבוהים שהיא מציבה מעובדיה והביקורת הנחרצת שהיא לא מתביישת למתוח, מרתיעים אנשים רבים, אולי בגלל זה היא נתפסת כאישה קרה ושתלטנית (או בקיצור, כלבה). אולם, יתכן וכינוי זה דבק בה מעצם היותה אישה, שכן אילו במקומה היה עומד גבר, היינו מעידים עליו כי הוא איש עסקים ממולח ומקצועי שיודע את עבודתו ואינו מהסס "לחתוך בבשר החי".

The chinchilla BITCH ( אלפי צינצילות ברחבי העולם משקשקות מאימת רוחה של ונטור, משמאל: התמונה משמאל לקוחה מהפקה שצילם מריו טסינו לווג פריז ה2007)

ווג האמריקאי, הוא כבר לא "כוס התה" שלי, אני מוכרח להודות. מבחינה אומנותית, המסחריות שלו כמו גם הויז'ואל של "האישה האמריקאית" המופיעה בעמודים ובהפקות בו כמו גם חיבוק התעשייה בניו יורק, כבר לא עושים לי את זה יותר. אולם זהו עיתון שעליו גדלתי, על כך יעידו 20 הגליונות של ווג USA שאספתי במשך השנים, החל מאוגוסט 2001. יתכן שכורח הנסיבות הוא שהכתיב את צביונו של העיתון בשנים האחרונות. המשבר שפקד לאחרונה את תעשיית המגזינים בארה"ב, והביא לצמצום המהדורות המודפסות יצר את הלחץ הסלקטיבי למסחריות הזו של ווג. וינטור, צלחה ביד רצה תקופה קשה בעולם ההוצאה לאור, העיתון ממשיך למכור עמודי פרסום, לתדלק את התעשייה ולקדם מעצבים צעירים, הרבה מעבודה זו, היא עושה בעצמה בשטח. למעשה, אי אפשר שלא להעריך אותה על מקצועיותה ועל ההשגים שלה בתחומה. היא פשוט יודעת את העבודה.

(הדבר האמיתי מימין והחיקוי של ווג פריז משמאל)

אני מאוד מעריך וינטור, כפי שכתוב בפרופיל, אני גם מחבב את נעלי המונולו שלה, את הטאון האוס שלה בניו יורק ואת שרשראות הקוורצים הצבעוניות שהיא אוספת- כחלופה מודרנית לשרשראות הפנינים שלדעתה כנראה הפכו לבנאליות ומזוהות עם גברות אחרות (ג'קי אונסיס), אך אינני בטוח כבר שהייתי רוצה להיות במקומה. באשר לתפקידה: כן! הייתי גם מאחל לעצמי את האסרטיביות הקריזמה, הענייניות והביטחון העצמי שלה.

הוט קוטור חדש, צעיר ובועט

אלקסי מביל, הקוטורייר הצעיר והמבטיח בעולם ההוט קוטור הפריזאי, בחר העונה להציג את דגמיו בסלון התה היוקרתי "אנג'לינה" על בובות. בית התה/פטיסרי, הממוקם בRue de Rivoli , הוא אחד המקומות הוותיקים והיוקרתיים ביותר בפריז אולם גם אחד העמוסים שבהם, עובדה המבליטה על דרך הניגוד את דגמיו הסולידיים והאקסקלוסיבים של המעצב. מביל, שנהג בעבר לשלב את בגדי הקוטור שלו עם בגדי פרט אה פורטה, בחר להתמקד הפעם בבגדי קוטור הניתנים ללבישה בחלקים.

(מודולרי, סולידי ומעוטר במינון מדוייק- ההוט קוטור של מביל לחורף 2010)

עליונית משי אורגנזה בצבע אפרסק חיוור עם שרוולי שכבות של טול ואורגנזה עוטרה בשני סרטים בהירים על באזור החזה קיבלה אופי שונה כאשר שולבה עם חצאית מקסי שחורה לעומת מכנסי צינור שחורים. שמלת קטיפה בעלת מחוך מורכב נרקמה בגזירים דמויי עלי כותרת בצבע ורוד נוגה לצד אורנמנטים בכסף וזהב לקבלת מראה של קוטור מאופק. עליוניות ארוכות שרוולים בתכלת או ורוד עדין שנרכסו בקשירה היו בקונטרסט מושלם לשמלות מקסי שחורות בגזרת בת ים.

(החזית ב"אנג'לינה" ומנת הדגל של המקום: Mont Blanc -קרם ארמונים ווניל המצפה בסיס של מרנג! ואם כבר מדברים על יוקרה, הסעדים במקום מקבלים גם כיסא מיוחד להנחת תיק הנשיאה שלהם)

מביל מאפשר ללקוחותיו להזמין כל אחד מהדגמים עם עושר רב או דל יותר של עיטורים, מעשי ידיו של ססיל הנרי. כך, המעצב בעל התשוקה והמחויבות לקוטור המסורתי, מצליח להמציעה את שמלותיו בתקציב סביר יותר.

גוטייה והאנטומיה של הקוטור

"ז'אן פול גוטייה תמיד עושה לנו שמח", היו מילותיה של הילרי אלכסנדר (עורכת האופנה של הדיילי טלגרף) בקור המקפיא של פריז (6- מעלות) לאחר תצוגת ההוט קוטור של המעצב בפברואר האחרון. אז, עמדתי מחוץ למטה החברה וצפיתי באורחים ברי המזל שזכו להכנס במטרה לחמם את רגליהם הקפואות בחום ההסקה שבבניין ולמלא את ליבם באושר השראה מצפיה בבגדים שהוצגו על המסלול.
קולקציית ההוט קוטור של ג'אן פול גוטיה, שהוצגה בשבוע שעבר, התאפיינה באיזון המדוייק בין הוט קוטור, תפירה עילית וחדשנות. הקולקציה שיקפה נאמנות את מופרעותו וייצירתיותו הבלתי נדלית של המעצב, אך הייתה גם אפופיה אוירה מודרנית מבחינה סיגנונית.
גוטייה, שפינה את מקומו כמעצב הראשי בהרמס לChristian Lemaire, מעצב הבית של לקוסט, המשיך בשלו ועיצובו את קו הקוטור למותג הנושא את שמו. העונה, נושא ההשראה היה שנות ה40 הקסומות. עם מינונים מדוייקים של סקסיות מפתה, אצילות מתונה ויוקרה לא מנקרת עיניים, גוטייה יצר את הקולקציייה בדיוק מאותם המוטיבים האהובים עליו תוך שימוש באלמנטים המוכרים מתצוגות העבר שלו.

מעילי הטרנץ' שהפכו לסמל ההיכר של המעצב, פתח את התצוגה בשחור וסגר אותה עשוי סאטן לבן. הדוגמנית המעשנת והטורבן שעל ראשה, היו שם כדי להזכיר לנו כי מדובר במעצב הפריזאי ביותר בצרפת. פרוות שועל ומינק לופפו סביב כתפיהן של הדוגמניות או בשולי השמלות ומעילי קטיפה צבעונית, תחרות, נוצות או אבנים יקרות יצרו על המסלול מצעד של עושר בלתי נדלה. שמלה בצבע ירוק זרחני בגזרה מבריקה או שמלות שנתפרו ממטרים רבים של עור היו בין הפריטים שבלטו על המסלול. שמלה וז'קט עור עם כתפיים נפוחות רופדו בספוג המשמש לריפוד חזיות- נראו כחליפת צלילה ושמלה עשויה מפרקים מפרקים בנוסף למחוך בצורת כלוב צלעות- ביטאו יחד את תמציתו של הקוטור: בגדים הנתפרים למידותיה של הלקוחה והופכים חלק ממנה נוסף להיותם one of a kind.

...בתוך נייר עיתון

הרבה הכנות קדמו את הצילומים שליוו את כתבת הנושא על טל בקרקוביץ "בישראל היום". לאחר שנתבקשתי על ידי הסוכנות של ברקוביץ', יולי, להלביש את טל לצילומים, התחלתי ב"איסופים" קדחתניים. הציפיות היו גבוהות, אך התוצאה שהופיע בעיתון הזרוק על המדרכות כמו סמרטוט אדום, הייתה מלהיבה פחות...

(אודרי הפבורן כהשראה, שמלה של לנוון מקוקציית חורף 2008. על הקולב :שמלה של לולו ליאם "בנות", שרשרת "אמארו", נעל של "אלדו" והשער הידוע לשמצה ב"ישראל היום").

ראשית פקדתי את הכיכר (כיכר המדינה), שם מצאתי את "הסט המנומר": שמלה מנומרת, חצאית מנומרת שהייתה אמורה להלבש עם ג'קט בסגנון טרנץ' שנתן צללית של ה"ניו לוק" אליבה דה דיור וסגנון ספארי של YSL. שרשרת פנינים שלבשה ג'קי אונסיס- גם היא נמצאה באותו הבוטיק, ג'ררד דראל. משם המשכתי לזארה, שם אספתי חצאית פרחונית דמויית שיפון, גופיות לייקרה בצבעים של ורוד ומגנטה ומעיל עור קצר. השילוב בין הקלילות הפסטלית והאוריריות של החצאית מציגים קונטרסט ומשלימים זה את זה במידה מסויימת. שלושה זוגות נעליים גם הם עזבו את זארה לכמה ימים.בטופשופ, אספתי חצאית טול, בגד גוף מתחרה ורודה, 2 בגדי גוף נוספים שתאמו לג'ינס סקיני ומכנסון קצרצר מעוטר נקודות פולקה ומכנסונים פירחוניים. את הכל השלמתי בנעלי עקב שחורות (העתק של כריסטיאן לבוטון) ושמלה שחורה שהדיפה ניחוח של אלבר אלבז אך הייתה שיכת ל"בנות" של לולו ליאם. האקססוריז: מינימליזם, שרשרת ברוקאית מ"אמארו".

(נפלו בעריכה)

אחרי כל ההתרוצצויות שנמשכו יום שלם, הכל נפל בעריכה (אין כסף ואין מקום) פרט לשני מראות: האחד, שזכה להופיעה בשער השני במוסף סוף השבוע של העיתון, היה "מראה אודרי הופבורן". הפעם, לא בנוסח ג'יבנשי (שהיה חבר קרוב של הפבורן) אלא ברוח לנוון- עם מעט וולגריות פריזאית המלווה בחן אלגנטי. את השרשרת שהוסיפה אדג' לשמלה הקוקטית ענדתי לברקוביץ הפוך. המאפר העקשן סירב לצבוע את שפתיה בצבע דובדבן עמוק, והלך על פוקסיה שזופה. את יכולות עיצוב השיער שלו החלטתי שלא להעמיד למבחן, וביקשתי את התספורת הקלאסית והפשוטה ביותר בספר.

(האם ההשראה באמת הייתה רחוקה מהתוצר הסופי? תמונה ששווה הגדלה...)

המראה השני (שצולם ראשון) היה מראה בריג'ית בורדו. בגד גוף ורוד עם הדפס לב אפור ומכנסוני ג'ינס מנוקדים- היו הסט הנלבש. הסגנון: בריג'יט בורדו. גם הפעם, מיומנותו של הספר/המאפר הותירה אותנו עם מראה "הבופון של אולמי בון בון"- פן מיושן שמיקי בוגנים הדביק לכל כלה לפני שנתיים ואיפור כבד שהסתיר את כל הנמשים שברקוביץ ביקשה להשאיר. ברקוביץ עצמה, עם כל האהבה שלי אליה, לא צריכה לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להיראות כמו חתולת מין על גג פח לוהט או הבת העסיסית של השכן- הוסיפה גם היא מ"קסמיה" לתמונה שקיבלה את אופי משל עצמה...
מרוצה, לא נשארתי. השער השני הציל את כבודי האבוד, אותו כבוד שברור היה כי ידרשו עבודות שיקום נמרצות כדי להחזירו (לא היה שער ראשי כי הגברת מצטלמת לשער של לאשה, ובעולם של ראשוניות, בלעדיות ושאר "בולשיט", אין מקום כפילויות). מקווה שאזכה להתנסויותת נוספות ומוצלחת יותר!

מיתולוגיה קולוסאלית

כיכר אתרים, אחת ממפלצות הבטון שהשתלטו על חופיה הזהובים של תל אביב ידעה השמצות אין קץ. היא נהגתה בשנות השישים, פרי מוחו הקודח של יעקוב ריכטר שנהנה מהפריבילגיה של חיים בעידן רווי שפע עיצובי ועושר אדריכלי בלתי נדלה. הקולוסיאום, שהוקם ב75, יחד עם הכיכר, שימש תחילה כסניף של כלבו שלום, "דרגסטור שלום", והתאפיין בזכות מראהו הבלתי מזוהה המזכיר יותר ספינת חלל העוגנת על בסיס בטון. כעבור שנים ספורות, נסגרה החנות, והמבנה שודרג ל"קולוסאום" שכולנו מכירים היום- לאחד ממועדוני הלילה המיטולוגים של תל אביב. סמי הירש, איש העסקים שפתח את המקום, נסע המיוחד על מנת להתרשם מ"סטודיו 54" ששגשג בניו יורק באותה תקופה. עיצוב הפנים, של ישראל גודוביץ, היה גרנדיוזי: ריפוד כסוף, זכוכיות דמויות מראה שהסתירו את הפיגומים החשופים והקבלים שבתשתית המבנה והחזירו את השתקפותם של הרוקדים, כדורי דיסקו ומגלשה המחברת בין הקומות היו חלק מהאלמנטים העצוביים שהפכו את המועדון להיכל שנראה כאילו הגיע מהחלל, שיא הקדמה והסטייל. בערב הפתיחה חנכה את המקום גרייס ג'ונס, הזמרת האייקונית בעלת המראה האנדרודני. גל אוחובסקי, שהיה אז מלצר צעיר באותו המועדון, מספר בסדרה של ניסן שור, הסוקרת את תרבות המועדונים בישראל, כיצד הושיט את ידו לעבר מפשעתה של הזמרת כדי לאשש את השמועות לגבי מינה, אך התאכזב מהעדר הבליטה גברית בעודו מועף בבעיטה מהבמה ע"י ג'ונס האימתנית. הקולוסאום נסגר ב93, יחד עם החלומות להפיכת תל אביב לניו יורק של הסבנטיז והחלום האדריכלי, כיכר אתרים, שנראתה אז כהבטחה מסחררת, הפכה שוממת ומאוסה על רבים. הקולוסאום נקנה לפני כמה שנים, שופץ ונפתח מחדש. אייל קיציס נשא שם את טלי מורנו, אבל אני זכיתי לטעימה מהאגדה התרבותית הזו בזכות השקת מותג השעונים TOY WATCHES בארץ.
המבנה כיום נראה שחור ואפל. ספות ארוכות מקיפות פרוזדור המוביל אל הבר והשריד היחיד משנות ה70 הוא אולי גרם המדרגות עם מעקה כסוף ולוחות זכוכית בדפנותיו. בקומה השניה כורסאות מבד דמוי עור קרוקודיל או כונניות המחופות אותו הבד לצד ויטרינת המציגות כלי זכוכית זולים, מעניקים למקום מראה של מועדון לילה זול וצעקני, כזה המתאים אנשים גסי רוח משכבות סוציו' נמוכות.

(הרעיון להשיק מותג שעונים במבנה עגול היה הברקה, למרות שאני לא בטוח שזה היה השיקול המרכזי. לדעתי, אם הבליינים בסטודיו 54 היו צריכים לבחור שעון, הם היו בוחרים בדגם המצופה באבני קריסטל בוהקות. אני לא חושה שהדגם ניתן להשגה בארץ, כמו גם האוירה במועדון הליילה האגדי).

כולי תקווה כי יום אחד יזכה האתר בעל הפוטנציאל הזה לשיקום מוצלח ולשינוי תדמית שיהפוך אותו ללא פחות נחשק מהקולוסאום ברומא או סטודיו 54 שבניו יורק. הדבר היחיד שהמתיק את הגלולה ועידן את האכזבה מהמקום, היה שעון הכרומו השחור שקיבלתי באירוע (למרות שבעצם בקשתי לקבל את הדגם בצבע האפור).