קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.

עור נחש איטלקי

פרנקה סוזני, מכהנת כעורכת האופנה של הווג האיטלקי כבר 22 שנה. היא ואחותה קרלה, הצליחו להשתלט על התחום ולהטביע את חותמן על האופנה האולמית: האחת כקברניטת הווג המשפיע והנחשב ביותר בעולמם והשנייה כבעלת הכלבו "10 קורסו קומו", מעיין בוטיק שהפך לאוטוריטה של טעם טוב, חדשנות ואיכות. שתיהן נתפסות כפטרונות של מעצבים צעירים, אופנה עילית ועיצוב משובח. הן גם מאוד דומות זו לזו והחזות החיצונית שלהן קורנת טוב לב ומזג נעים. אבל באופנה, כמו באופנה, הרבה מהמציאות הוא סוג של אחיזת עיניים, או לייתר דיוק "ריטושי פוטושופ" מקצועי.

(כנראה שהיא נראית כמו כל דבר שהיא עומדת לידו, סוג של זיקית... מימין- קרלה ופרנקה, משמאל- אנה וינטור ופרנקה סזני)

ויקטור בלאיש סיפר לי בראיון שערכתי עימו בעבר על חוויותיו באיטליה, כמעצב העומד בראש המותג הנושא את שמו. בתצוגה הראשונה שלו השתתפה דוגמנית העל מריהקרלה והחברה איתה היה חתום היא זו שעומדת מאחורי אנטוניו בררדי. למרות הרעש שהצליח לעשות המותג שלו במשך 3 השנים בהן היה קיים- בלאיש מעולם לא סוקר בווג האיטלקי. כל מגזין אופנה איטלקי אחר הכתיר אותו למעצב המבטיח בתקופתו: באחד הדרוגים הוא עקף את אלבר אלבז שעיצב אז לקריציה, בדרוג אחר, הוא מוקם אחרי פנדי ופראדה או לצד ארמני ורוברטו קואלי- שם עשה את הפריצה הגדולה שלו (עבור עצמו אבל גם עבור קואלי). מדוע התעלמה סוזני מבלאיש? לטענתו הסיבה נעוצה בכך שההתיחסות לבלאיש עשויה הייתה לא לצתוא חן בעיני רוברטו קואלי שזעם על כך שבלאיש עזב את המותג שגידל אותו. היותר וקואלי הוא בכל זאת אחד המפרסמים בווג, החלטתה של העורכת הוכרעה בזכות השיקולים המסחריים שהביסו את כל שאר המשתנים המתערבים. ההתעלמות ההפגנתית הזו של סוזאני בלטה עוד יותר כאשר נודע לו כי היא הייתה זו שהמליצה עליו כמעצב הראשי בבית ג'יאנפרנקו פרה (שם החזיק 3 חודשים, עוד בתקופה בה פרה היה חי). הצביעות המרתיחה הזו של סוזני, מספר בלאיש, הייתה בין הסיבות שגרמו לו לקחת את הפקלח שלו ולחזור למולדת.

(תמונות להמחשה: Victor Bellaish spring RTW 2001)

מהדורת הווג האיטלקי לחודש מרץ, שעליו שמתי את ידי רק בחודש שעבר הגיע כחבילה כבדה שכללה שלושה גיליונות: הווג הרגיל, ווג אקססוריז ו- ווג קוטור. וכידוע לכולם: אנחנו כאן בשביל הקוטור. בעודי מדפדף בגיליון הקוטור- שסוקר את הקוטור הפריזאי המסורתי אבל גם את התפירה העילית מהתוצרת האיטלקית (זו המוצגת ברומא כחלק משבוע האופנה של אלטהרומה)- הפתיעה אותי העדרו של מעצב בולט בתחום: ז'אן פול גוטייה. התעלמות ממעצב בגדי Ready-to-wear, הייתה יכולה לעבור מתחת לרדר בלי בעיה. אבל כשמדובר בקוטור, המס' המצומצם של המעצבים שממשיכים לייצר ולהציג אותו הופך את ההתעלמות מ-1/9 מהם למשמעותית ביותר. ושוב נשאלת השאלה למה? אני לא חושב שראיתי פרסומת שלו בעיתון. ואם זו אכן הסיבה, עולה השאלה בנוגע ליושר, מידת הנאמנות לקוראים והמקצועיות של עורכת הווג הנחשב שיותר בעולם...

(חווית עריכה מתקנת: Jean Paul Gaultier Couture Spring/Summer 2011)

וכאשר מגיעים לדיון במקצועיות של עורכי האופנה, לסזני דווקא יש מה לומר! "הם חושבים שישיבה בשורה הראשונה והתבוננות בעין בוחנת כאילו בידך ההחלטה על גורלו של מעצב כזה או אחר- היא מהות תפקידו של העורך" צוטטה פרנקה בנוגע למינויה של אמנועל אלט לעורכת הווג הפריזאי. "האטיטוד הזה שגוי לחלוטין. מה שנחשב זה מה שאתה עושה עבור המגזין. כל אחד יכול להוציא מגזין, ממש כמו שכל בגד יכול להופיע על המסלול. אבל חייב להיות קונספט. וזה נכון שאנחנו הולכים אחר האימג' (חזות), אבל לא תיתכן חזות ללא חזון. ברצינות, אני לא חושבת שלסטייליסטית יש את החזון המספק כדי לנהל מגזין כמו ווג". אז חזון יש לה, אבל כנראה שבזה זה נגמר.