יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

מאתמול דיאטה!

תמיד האמנתי ש"דברים טובים באים במנות קטנות" בדיוק כמו בושם, כשעוברים את המינון המדויק זה הופך מ"או דה טואלט", למיים מהמשתנה הציבורית איי שם בדרום ת"א. בעולם של שפע ואינסוף אפשרויות הפרופורציות מתעוותות. לצרכנים רבים בעידן בו אנו חיים אין את הידע וגם לא את הצורך להבחין בין שמלת שיפון מקורית של דרס וון נוטן לבין החיקוי שלה, על הקולב בסניף זארה הקרוב לביתם (עשויה פוליאסטר סינתטי מתוצרת טורקית). הקפדה על איפוק, איכות ושמירה על דיוק סולידי בבחירות האופנתיות מקבלת חשיבות רבה יותר היום דווקא בשל נסיבות אלה.

אם דג זהב היה נותן לי 5,000 שקל לבנות בהם בגדים (רק בגדים, לא לתרומות או הצלת בע"ח וכו') הייתי מעדיף לקנות בהם פריט אחד, נגיד מעיל צמר של "ברברי", כזה שכל תפר פנימי בו מחושב בקפידה, שצמר הקשמיר ממנו הוא עשוי לא הכיר מגע של סיב סנטטי מעולם. עם בטנת סטן בצבע לא שגרת, כפתורים מעוטרים וכיסים נסתרים. מעיל שגזרתו עשויה כך שתפר הכתף מונח בדיוק בין הישורת שממשיכה את עצם הקולר לבין הקו האנכי של הזרוע, כזה שכאשר אתה לובש אותו, אתה מייד מיישר גו, ומשרבב חזה קדימה בטבעיות אצילית שכזו. מנגד, לא חסר אנשים שהיו מעדיפים לפוצץ את הארון בשלל פריטים יקרים הרבה פחות בחסות המשפט "כל המרבה הרי זה משובח".

("האיכות הלכה לעולמה", נשארנו עם זר שיבולים ירק, שיום אחד ינבל גם הוא)

בשלב מסוים בחיי, החלטתי שאני לא קונה יותר "סתם". אין דבר יותר משכר מאשר להתמלא בכמיהה לפריט שמוצא חן בעינך: הפנים מתמלאות בסומק בוהק, הלב מתחיל לפעום בחוזקה והרגשת האדרנלין שנשפך מיותרת הכליה וממלא את הדם מוביל אותך להחלטה :"זה חייב להיות שלי". מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך? זה לא קורה הרבה. הסיבה לכך היא בדיוק אותו השפע, כולנו עברנו את סף הרוויה, איבדנו את היכולת להעריך פריטי לבוש ולהרגיש מסופקים במה שאנחנו לובשים. אנחנו רוצים עוד ועוד ועוד וככל שיש לנו יותר אנחנו מרגישים שחסר לנו כפליים.

(תארו לעצמכם איזה חור יש לכולנו בלב אם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים כל כך הרבה סמרטוטים)


סף הרוויה שדיברתי עליו, קיים גם לגבי חושים נוספים לחוש הריח ל"חוש האופנתי". כך לדוגמה, אחרי שאוכלים חפיסת שוקולד, בשלב מסוים הוא הופך דוחה כך שאפילו מרנג קליל ומתקתק או קציפת פירות אוורירית יקבלו טעם של רסק מלפפונים חמוצים טפל שאכילתו מקבילה לבעיטת פיל באזור הקיבה. כדי להחזיר את אותו "סף רגישות" חמקמק איזון התקין ולכייל מחדש את הטרמוסטט, צריך לעשות סטופ קטן. בפרויקט "דיאטת האופנה" בו אשתתף ב10 הימים הקרובים, אשתדל להוכיח שכן, אפשר גם אחרת. לא צריך שפע וגם לא ממון, צריך סגנון. בשנות השישים, התקופה שהייתה אחת המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האופנה לאשנים היה מספר מצומצם של אאוטפיטים. קחו לדוגמה את "מד מן" של שנות ה50-60, לעומת "גוסיפ גירל" שב אלף השלישי. הנשים של שדרות אבניו לא מתביישות ללבוש את אותו הבגד פעמיים, אולי כייוון שאין להן יותר מידיי, אבל מצליחות לעשות בו מהפכות חסרות תקדים באופנה ובכלל. כחלק מהפרויקט, בחרתי 6 פריטים אותם אלבש בשבוע וחצי הקרובים לא כולל אקססוריז ונעליים (כשאני חושב על זה, לטיול האחרון שלי בפריז העמסתי הרבה יותר). אתם כמובן יותר ממוזמנים לעקוב אחרי החוויות והרשמים שלי ושל עוד 4 בלוגרים המשתתפים בפרוייקט באתר onlife .

7 תגובות:

Mirelle אמר/ה...

יש לי הרבה מה לומר על הפרוייקט ובכלל. אני לא הסכמתי להשתתף בו ויש לכך סיבות, פשוט זה לא המקום לפרט אותן. הפוסט הזה כתוב בצורה נהדרת ובאמת נותן מבט נכון לתרבות הצריכה שכולנו חלק ממנה. מצד שני, הפרוייקט הזה בעיני לא יפתור את הבעיה וגם לא חלק ממנה.

מה גם, שלדעתי לגבר יותר קל להתנהל עם שישה פריטים בעשרה ימים. נכון, זה מאוד סקסיסטי מצידי ואולי ממש לא לעניין אבל זו דעתי. אולי היא התגבשה, כי ראיתי את זה קורה אצל כמה גברים גם בלי פרוייקט זה או אחר.

בכל מקרה, שיהיה בהצלחה. אני בטוחה שלך לא תהיה בעיה מהסיבה הפשוטה שסגנון זה משהו שבהחלט יש לך ואנחנו יודעים, שזהו הנכס היקר ביותר.

the eye אמר/ה...

תודה מיראל,
חבל לי שלא השתתפו בפרויקט הזה יותר בלוגרים שאני מכיר (ואוהב להכיר) אבל אני יכול לתאר לעצמי את הסיבות שלכן וגם זה בסדר.
נכון שעל פניו לרוב הגברים יהיה יותר קל להתלבש במעט פריטים, אבל אני חייב להודות שכשראיתי שגב' קאופמן בחרה שמלה, שזה בעצם חלק תחתון ועליון בפריט אחד, כולי התמלאתי קנאה. אני הייתי חייב לבחור הכל זוגות זוגות.
חוץ מזה, אם הייתי אשה, הייתי בוחר 6 פריטים שחורים ומסיט את כל תשומת הלב לאקססוריז ולנעליים (שכמותם אינה מוגבלת בפרוייקט זה).

sefi אמר/ה...

האמת היא שזה פרוייקט מגניב.
מחכה לראות את איך שזה יוצא באמת,
זה יופיע בבלוג?
אני אל מאמינה שזה פרוייקט שאפשר ליישמם אותו כשעובדים במשרד כי אנשים כל הזמן מסתכלים על מה אתה לובש וזה גם מעביר את הרעיון בצורה קצת קיצונית, אבל אתגר זה משעשע.
וכן לקנות סתם זה מיותר, את זה כבר גיליתי מזמן.

אנונימי אמר/ה...

בהצלחה! אני דווקא חושבת שהאתגר הוא הרבה יותר קשה לגבר מכיוון שאצלו תחום האקססוריז הוא הרבה יותר מוגבל מאשר עבור נשים.

לגבי הפרוייקט עצמו- לפי דעתי הוא אכן פספס את מטרתו כמו שמיראל אמרה, אבל כל עוד הפוסטים יהיו טובים ומעניינים.. למי אכפת? ;-)

the eye אמר/ה...

ספי,
אני אשתדל לעדכן בבלוג, אבל תמונות של ממש תוכלי למצוא באתר onlife, יש קישור בפוסט.
אני מסכים איתך לגבי העניין של המשרד ושמח שאת לא קונה סתם. אמא שלך גם תופרת לך המון פריטים וזה לדעתי "NEW LUXERY", פריטים שיש רק לך ומעבר לזה יש להם משמעות מיוחדת עבורך.

אנונימית, 10 ימים זה באמת לא כזה סיפור, כך שלא צריך יותר מידיי אקססוריז (מ3 חולצות ו3 מכנסיים אפשר ליצור 9 קומבינציות שונות).
אני לא מבין למה הפרויקט "פספס את המטרה שלו". אני חושב שיש כאן אמירה צרכנית, חברתית- תרבותית- אופנתית מאוד חשובה.

אנונימי אמר/ה...

נהניתי לקרוא. בתור אמא עסוקה חסרת סגנון וסטייל...ומאוד רוצה שיהיה לה משהו בכיוון של סגנון אישי... מסכימה מאוד עם מה שכתבת, איכות שווה הרבה יותר מכמות. הניסוי שלכם כמובן הוא ניסוי במיקרו-קוסמוס של הבלוגים... לא ממש מיצג את ״האנשים הרגילים״. בכל זאת אעקוב - מענין.
אהבתי מאוד את התאור של המעיל.
הצעה לתיקון קל: מעתה אמור עצם הבריח ולא עצם הקולר. 

the eye אמר/ה...

אנונימית,
אני שמח שאהבת!
את צודקת, זה לא מייצג, ולמרות זאת אני עדיין חושב שיש מקום לפרוייקט כזה.
ונעבור ל"עצם העיניין"- גם הפעם את צודקת, פשוט באנגלית זו עצם הקולר, קלויקולה, לכן חשבתי שזה הכינוי הנכון גם עברית.