מכת חושך

לפתיחת התערוכה לזכרה של לאה גוטליב במוזיאון העיצוב בחולון, לבשתי גולף לבן ומכנסי כותנה עם פנסים בגזרה גבוהה, שגיהצתי למשעי לכבוד האירוע. רציתי ללבוש משהו לבן, נקי ומינימליסטי, משהו שיזכיר לי את הים ויתחבר לקווים המלוטשים ולפשטות המסוימת שאפיינה את דגמיה של גוטליב (ואולי גם את אופייה) ויוצגו בתערוכת הרטרוספקטיבה לכבודה. כפי שאתם וודאי יודעים, אינני נוהג לדון בבלוג זה במה לבשתי ולמה עשיתי זאת, אולם הפעם, החלטתי לספר על מה שעבר במוחי שלי לפני שהגעתי לתערוכה, מתוך המחשבה שאולי זה יוכל לעזור לי להבין מה עבר במוחם של שאר המבקרים שנכחו בה (סוג של מחשבה מאגית שכזו). 

מקור: Clochic

זו לא הפעם הראשונה שמוזיאון העיצוב מעלה תערוכה שמוקדשת לאופנה, וכמתבקש, מציג לראווה גם בגדים אמיתיים. מה שמאפיין את האופן בו המוצגים מסודרים בחללי המוזיאון, הוא אולי הקרבה הרבה שהוא מאפשר בינם לבין המבקר- בניגוד למוזיאוני תלבושות באירופה או ארה"ב, שם הדגמים מוצגים מאחורי זכוכית, בחולון ראווה או מאחורי מעקה. בחולון, מקבלים המבקרים את ההזדמנות להלך בין המוצגים ולבחון אותם מקרוב ומכל זווית אפשרית, דבר שעשוי להיות מבורך, אם יודעים כיצד לקבל זאת. ואכן, זאת גם אינה הפעם הראשונה שאני יוצא מזועזע מהחופש והחוצפה שבה אנשים מרשים לעצמם לגעת במיצגים. רבים מהם, מעולם לא היו מרשים לעצמם לנהוג כך מחוץ לגבולות ישראל, וגם אם כן, היו ננזפים במהרה רבה כל כך עוד לפני שהיו מספיקים לתרגם ולעבד את הקלט החושי שבמגע. ההתנהגות החשוכה הזו של רבים מהמבקרים, הדגישה את הפרובינציאליות הישראלית, שהתכתבה עם בגדי הפולקלור הכפריים בצד אחד של האולם ועם סיפור ההגדה ו"מכת חושך" שהזכירה לי קולקציית מצריים מהצד השני.   

(קולקציית "עדיי הנילוס" (1995) וקולקציית "נפרטיטי" (1999))

בתערוכה הנוכחית, הדבר צרם והפריע לי עוד יותר, ראשית כיוון שמדובר בארכיון בגדים שנוצרו לפני כ20-30 שנה, הם עדינים, מתקלים ואין שני להם. בתקופתה השנייה בגוטקס (לאחר שהחברה נקנתה והיא עזבה ושוב חזרה), הקפידה הגברת גוטליב לאסוף דגם אחד מכל עיצוב אותו יצרה לאחר ניסיון מר, כאשר הבעלים החדשים החליטו בטיפשותם לזרוק את כל הארכיון רב השנים שלה. כתמי האצבעות השמנוניות ואת האזורים הדהויים שהותירה החומציות והלחות שלהן, שאינה מורגשת כעת, יותירו חותם רק בעוד זמן רב על הדגמים הללו ויחתימו דגמים יקרי ערך בעלי חשיבות תרבותית והיסטורית בסיפור התפתחות האופנה הישראלית. ההתנהגות החטטנית (שיכולה להתפרש בנסיבות אחרות גם כסקרנות בריאה) ומשולחת הרסן הזו, אפיינה רבים מהמבקרים, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל או מעמד סוציו אקונומי. 

(קולקציית "ירושלים של זהב")

אבל הבורות של המבקרים, הייתה רק רמז לבורות של האנשים שבידם הופקדה המורשת של גב' גוטליב, אוצר רב ערך תרבותי וחברתי. מנהלת הארכיב מטעם גוטליב עצמה, שלחה את כל הדגמים לניקוי יבש, כפי שסיפרה לי טלי קושניר (בעלת חנות היד השניה "המחתרת" ומומחית בבגדי וינטג' ולבוש תקופתי בחסד ולא בזכות- שגם התנדבה לסייע בהעמדת התערוכה הנוכחית). את הנזק הבלתי אמצעי בהווה (הרס הקאפים, פרימת תפרים ופגיעה ברקמות ובחרוזים שעל הדגמים), נאלצה קושניר לשקם בעצמה במשך שעות. קושניר גם התעקשה שכל הנוגעים בדבר העמדת התערוכה ובאים במגע פיזי עם הבגדים ילבשו כפפות, דרישה שלמרות שנראית לגיטימית ומקצועית, התקבלה בחוסר הבנה על ידי הצוות שאיתו עבדה. 

("אם אין אנסטגרם- לא היית שם"- מימין- פראו, משמאל- איור של מולי גראד)

האופן בו הייתה מוצגת התערוכה מצא חן בעיני מאוד; בגלריה העליונה הוצגו בובות טורסו שחורות חסרות פנים שהולבשו בעיצובים הצבעוניים והרבגוניים של לאה גוטליב וחולקו לקבוצות נושא לפי שנים והשראות. הן הזכירו לי את בובות הפלסטיק הדו ממדיות שניצבות היום בחלונות ראווה של חנויות הפזורות בדרום תל אביב (רחוב יפו/אילת/עליה) ונחשבו לברירת המחדל לפני 30 שנה, בתקופה שבה "ויזואל מרצ'נדייסינג" עדיין לא נחשב למקצוע. מדף עצום השתרע לאורכו של קיר הסמוך לכניסה לגלריה והציג את אוסף ספרי האומנות, העיצוב והאופנה הפרטי והעצום של הגב' גוטליב, מה שלא הותיר ספק לגבי מקורות ההשראה של הדגמים שניצבו מנגד. דגה, ואן גוך, גוגן, מונה, מצאו את דרכם להדפסים על בגדי ים ויריעות בד שעוצבו לפראו. בין הספרים הוצגו גם תמונות ממוסגרות מאלבומה האישי של המעצבת ותיבלו את האומנות בטעימות מסיפור חייה. משהו בצורת ההעמדה של הדגמים היה מאוד קורקטי ופשוט, אבל לא פשטני, משהו דידקטי ומסודר, נטול ראוותנות מיותרת וגימיקים מאוסים, שהיו חסרים לרבים מהמבקרים שהתרגלו לתערוכות הגרנדיוזיות במטרופולין. היעדרם תאם את המקום כמו גם את הנושא לתערוכה. 

(עוד אנסטגרם- מימין- מדף הספרים, משמאל- תצוגה מהעבר)

העובדה כי גוטליב שאבה השראה מעולם האומנות, מפולקלור של תרבויות מקומיות או אחרות (קולקציית "צ'רדש" בהשראת הונגריה, "נפרטיטי" בהשראת מצריים או "ירושלים של זהב"), כמו גם בבגדים עצמם, שיקפו את התמימות המסוימת, הצניעות והפשטות של "ארץ ישראל הטובה" הרחוקה מהקפיטליזם ותעשיית הטרנדים הנדושים. יתכן כי היותה שונה, ייחודית ומגובשת כל כך מבחינת סגנונה, הצליחה גוטליב לפרוץ את גבולות ישראל ולהפוך לשם דבר בעולם כולו. כיום, הרצון של מעצבי ארצנו לישר קו עם העולם מבטל את הצורך למקוריות וייחוד, דבר שעשוי להיות המכשול העיקרי שגם מונע מהם באופן פרדוקסאלי לזכות בהצלחה הבינלאומית הנכספת. המירוץ של מעצבים ישראל להצלחה מעבר לים וההתחקות  אחר דרכם של מעצבי על כדוגמת גליאנו או מקווין, גוזל מהם את חדוות היצירתיות והמקוריות ומונע מעניהם לראות את האור שבדרכם של מעצבים מקומיים שהצליחו בעבר ומהווה אולי מכשול בדרכם.  מעצבים שישכילו לקבל את המסר הזה מהמורשת שהנחילה לנו גוטליב, עשוי להשתכר בתהילה שקרובה לזו שאפיינה אותה בעצמה.  

ענייני נומנקלטורה-

בערב פתיחת התערוכה, שתנעל אגב ב4 למאי, קושטה רחבת המוזיאון בפרחים מלאכותיים גדולי מימדים בדמות חרציות שהתכתבו עם שם התערוכה, "הגברת עם החרציות". השם, נלקח מסיפור חייה של גוטליב, שבתקופת השואה, הייתה נוהגת לבקר את בעלה, ארמין, נצר למשפחת יצרני מעילים שנשלח למחנה עבודה, כשהיא נושאת זר חרציות ענק אליו תחבה את ראשה על מנת שלא יזהו אותה. כשעלו השניים לארץ, נאלצו להתאים את השניים את משלח ידם לתנאי המציאות והאקלים הישראלי, וכך שונה "הספציאליטה" ממעילי גשם לבגדי ים. המשך הסיפור (ההצלחה העולמית וכו') כבר ידוע לכולנו. 

 (המפעל)

שם התערוכה הוא גם, "מיסנומר" של הרומאן הרוסי, "הגברת עם הקמיליות" שכתב דיומא, מה שלא אפשר לי לברוח מהאסוציאציה למעצבת אופנה אחרת, הפעם בינלאומית, שהפכה את פרחי הקמיליה לסימן ההיכר שלה וקורותיה, בניגוד לאלה של גוטליב, ידועים לכולנו היטב, בין אם בזכות סרטי האופנה האינסופיים או הפוסטים הרבים שהקדשתי לה. כפי שבוודאי ניחשתם, מדובר בקוקו שאנל. וזו לא ההקבלה היחידה, מעבר למורשת האופנתית שהצליחו להותיר אחריהן (כל אחת במימדים אחרים ובתרבות שלה), לשתיהן נמצאו "ממשיכי דרך"; אולם בעוד שקרל לגרפלד ממשיך לפזר פרחי קמיליות על כל פריט עיצובי שעוזב את שערי הסטודיו של בית שאנל, מולי גראד (המעצבת הראשית לבית גוטקס) מנסה להרחיק ולבדל את בגדי הים אותם היא מעצבת כמה שיותר מכל הקשור לגוטליב או לפרחי החרציות שלה. גם בתערוכה הופרדו גוטקס בתקופתה של גוטליב וגוטקס כיום לשתי גלריות נפרדות, באחת מוצג מפעל חייה של גוטליה, ובשניה, איוריה של מולי גראד. 

(הגברת גוטליב)

ואם כבר הזכרנו את סיפור ההגדה, אז...

חג שמח!

כוכבים נופלים בשמי פריז- שבוע האופנה לחורף 2013/14

ישנם לא מעט דברים שמוטב היה אילו היו נשארים בתקופה בה הם קרו וממשיכים להיות נחלת העבר בלי לחזור שוב לעולם. הסגנון האופנתי שאפיין את שנות השמונים, הוא ללא ספק דוגמה טובה לכך. זה נכון שבתקופה האחרונה אנו עדים לחזרתן של חלק מהגזרות והפריטים שאפינו את התקופה (כמו הג'מפרים, הטרנינגים והכתפיים המודגשות), אבל כמו בכל תחום בחיים- דברים טובים באים במנות קטנות. אוליבייר רוסטנג, מעצב הבית של בלמן, הוכיח בדיוק את טענה הזו באמצעות קולקציית חורף 2013/14 שהציג בפריז השבוע. התרגום המילולי והנאמנות למאפייני הלבוש באותו עשור נורא, בו גם נולד המעצב הצעיר בן ה27, יצר מלתחה שלמה שנראה כאילו נלקחה מהסדרה "דלאס" או "שושלת"- המקוריות, לא גרסת ההמשך. כריות כתפיים (שיצרו צללית רחבה, רחבה מאוד...רחבה כמו גורילה), מכנסי הרמון, פנסים במכנסיים או חצאיות מותן גבוהה, בדים עם דוגמאות מעויינים וריבועים בצבעי פוקסיה מטאלית (מתוקה עד כדי בחילה), ירוק זרחני רעיל, כסף וזהב, היו "פלאש בק"- רע וחסר טעם- אל העבר.

 

 "שושלת" זה אולי רפרנס רחב מידי, אפשר לצמצם את ההשראה ששאב רוסטנג למלתחה של אלקסיס (ג'ון קולינס) בלבד...

"מחזור 1984"- מאחורי הקלכים בתצוגת האופנה של בלמן לחורף 2013/14 (צילום: סוני ונדולדה)

עגילים עמוסי קריסטלים מאורכים, הזכירו את הנטיפים שעל מנורות השנדליר העצומות שהיו תלויות על תקרות מעוטרות עלי הזהב באולם והיו מצועצעות אפילו יותר מהשנדליר שנרקמה על אחת השמלות מהתצוגה של רף סימונס לכריסטיאן דיור (קולקציה שהייתה מוזרה לטעמי וכללה תיקים מעוטרי איורי רקמה בדמות נעליים או ציורים מטופשים על שמלות שלא ברור מי יסכים לקנות). גם העגילים של שושנה דמרי או עופרה חזה בשנות תהילתן עלו בהקשר זה. רוסטנג, הסביר שהמחשבה על פאריז וצרפת, כמו גם מורשת העשירה והמפוארת של בית האופנה עבורו הוא מעצב, הובילו אותו לגלוש את העבר ולשאוב השראה ממעצבים כמו פוארה וקריסטיאן לקרואה בתקופה שעיצב עבור בית ההוט קוטור פאטו. במהלך גלישה זו, עלה כנראה רוסטנג על גל גדול מידי, כזה שהוביל אותו לעצב קולקציה מיושנת, מנותקת מכל הלך הרוח המינימליסטי או התחכום שקריטי כל כך לעיצובים בהווה והותיר את בלמן בפיגור. פיגור של כ30 שנה אחרי הציביליזציה.

(זה הזמן לציין כי אילו באמת התיימר רוסטנג לעצב קולקציה המגלמת בחובה אופי "פריזאי-צרפתי אמיתי", הייתי מצפה שתראה יותר כמו זו שעיצב פיטר קופינגלנינה ריצ'י או זו של אלבר אלבז ללנווין, שהיו מוצלחות במיוחד). 

Balmain Fall/Winter 2013/14

  Cher! 

(מימין בבלמן, משמאל אצל גרת' פיו)

אלמנט נוסף, או נכון יותר, אולי אפילו "קונספט שלם", שמוטב היה לו להישכח בעבר, אך הופיע בתצוגה של בלמן, הייתה שר, הזמרת. למרות שהקשר שלה לאופנה מתחיל ונגמר ברשימת המתלבשים הגרועים והמעצב היחיד שאת שמו היא מכירה הוא בוב מקי, שגם יצר עבורה תלבושות בטעם רע מספיק כדי למקם אותה ברשימות אלה. שר נראתה לא מעט במהלך בתצוגות שבוע האופנה: פרט לתצוגה של בלמן שם חבשה כובע פרוות טלה צעיר (עם הכיתוב "רוק") ומכנסי מעויינים (מהקולציית הקיץ של המותג)- במראה הפיראט, ניתן היה לראות אותה חובשת כובע פרוות רקון בשורה הראשונה גם אצל ריק אוונס. הנוכחות החריגה של הזמרת בתצוגות האופנה הפריזאיות, גרמה לי לתהות האם מדובר במסע לקידום עצמי והתרברבות בקורס הניתוחים הפלסטיים האחרון שעברה או יוזמה של הפדרציה הצרפתית לאופנה- לקידום המעצבים המציגים בשבוע האופנה הלאומי? למרות נוכחותה הפיזית החריגה והתמוהה, קולה הערב נשמע תואם והלם את תצוגת האופנה של לנווין, כאשר השיר "It's In His Kiss", בביצועה הזמרת, החל להתנגן ברקע (הפעם ללא נוכחותה בקהל).

   

Gareth Pugh Fall/Winter 2013/14

 שר, שישבה גם בשורה הראשונה של גרת' פיו (למרות שהעידה כי מעולם לא שמעה את שמו של המעצב או צפתה בבגדים בעיצובו), לא הייתה הדבר היחיד שהפריע לי בתצוגה של המעצב. בתצוגה בלטו הגזרות הנשיות, בינהן עליוניות מעטפת ושמלות בעלות חצאיות רחבות ומלאות, כאלה שכוכבות בעלות תדמית אפלה כדוגמת אנג'לינה ג'ולי, רוני מארה או כריסטינה ריצ'י היו יותר משמחות ללבוש על השטיח האדום באוסקר של חורף 2013/14. הדגמים יצרו את הרושם כי המעצב שנחשב ל"אוונגרד", מאס העונה בדרכו החלוצית וניסה (באופן שנראה מאולץ) להתקרב אל המיינסטרים. לאחר התצוגה, חלקה שר עם העיתונאים את התפעלותה הכנה מהדגמים והביעה נכונות ללבוש אותם, "מעולם לא ראיתי עיצובים כאלה" הוסיפה- מה שהיה נכון פיגורטיבית אך גם מילולית. עוד פרסונה (הפעם נון גרטה), שהייתה שמחה ללבוש את העיצובים של פיו הוא ג'ון גליאנו, ששמלות שנראו כאילו היו עשויות מגזרים של שקיות זבל ואביזרי ראש דמויי קפוטה, קרוב לוודאי קלעו במדוייק לטעמו, כמו גם קולות הכינור שהתנגנו ברקע והזכירו מוזיקה חסידית.