כיצד הלכה מוצ'יה פראדה לאיבוד בדרך להמציא את עצמה מחדש? # שבוע אופנת קיץ 2013, מילאנו.

אין אף תירוץ שיכול להצדיק את המראות הקשים בקולקציית הקיץ האחרונה של פראדה. לא ה"ניסיון לפרוץ דרך ולהכתיב אסתטיקה חדשה" ולא "הרצון להתגרות בפקעיות הטעם של חובבי האופנה"- לא ישכנעו אותי להאמין שכרגיל, יתכן ומדובר ב"טעם נרכש". הפעם, אולי בניגוד לתצוגות קודמות, מדובר ללא ספק בטעם רע, פשוטו כמשמעו והשאלה היחידה שמעוררים בגדים אלה בראשי היא מי יהיה מוכן לשלם את הכסף עבור הבגדים הללו? ומדוע? מדובר מעין שילוב של הלוק של אדי סדוויק קצוצת השיער, פטי סמיט והדפסי פרחי המנדרינט של אנדי וורהול משנות השבעים, יחד עם הסגנון השטוח והפשטני שלקוח משנות התשעים. עוד במכלול הרפרנסים, עולים במוחי גם השראות מעולם הג'ודו או הקרטה, שהופיעו בתצוגות קודמות של מעצבים אחרים כמו תומס מאייר (לבוטגה ונטה) או האחיות אולסן ל"The Row", וברגע שהעיצובים שלך מזכירים את אלו של האחיות אולסן, צריך להיות לך ברור שהפעם, עשית טעות. עוד קולקציה שהדהדה ברע בזמן שעברתי על התמונות מהתצוגה, הייתה זו שעיצבה ריי קוואקובו עבור קום דה גרסון לחורף 2013, ובפרט מוטיבי הפרח (שזכו להתייחסות נרחבת בביקורות של עיתונות האופנה העולמית) והצללית הכללית של הבגדים.

   

(המוזיקה של Megumi Satsu שהתנגנה ברקע התצוגה הייתה יפה...זה כן)

אבל למרות המינימליזם הגרפי של הדגמים ואיורי הפרחים עליהם או הגיאומטריות של הגזרות והקשירות הרבות, שהיו סתמיים וזכו להתייחסות רק בזכות זהותה של המעצבת העומדת מאחוריהם, הנעליים- היו אלה שכבר הצליחו להצית אותי ממש. פראדה, שידועה בזכות נעליה המעוצבות למשעי, האיכותיות להפליא והנחשקות עד אין קץ, הצעידה את הדוגמניות בלא יותר מאשר גרביים מרושלים, לעיתים על גבי סוליית פלטפורמה עבה ובעיטור סרטים מגושמים ליצירת טוטאל לוק שהזכיר את הגרביים הדקורטיביות שנוהגים לתלות הנוצרים על האח בחג המולד. מעבר לטעם הרע ולסגנון הכושל, הגימור והביצוע היה מבזה ומרושל אפילו יותר. גם רוב אביזרי העור שהדוגמניות נשאו על ידיהן, לא הצליחו אפילו למלא על כל הקריטריונים כדי להיות ראויים להיקרא "תיקים". מדובר בסלים! כאלה שניתן למצוא בבוטיקים של מעצבים ישראליים צעירים, בדוכנים שבנחלת בנימין או בשוק המעצבים של דיזנגוף סנטר (ואני לא רוצה אפילו להתחיל ולנסות לנחש כיצד יתמחרו את הפריטים בעלי העיצוב הסתמי הזה בחנויות המותג במילאנו או בפריז).

(Prada Spring 2013 Backstage)

סה"כ, מדובר בקולקציה שתקסום כנראה רק עבור קורבנות האופנה שבנינו, היות והדבר היחיד שעשוי להצדיק את הקסם שימצאו הלקוחות בבגדים אלה לא יהיו העיצובים עצמם, אלא התגית אשר נושאת את שם המותג- לבן על גבי אדום. אם בעונות קודמות הייתי נותן אמון בכישרונה של הגברת מוצ'יה פראדה וסומך על כך שהיא יודעת מה היא עושה, תוך הכרת הכבוד המגיע לה, וחותם את הפוסט הדן בתצוגה שלה בהבעת הציפייה לראות את הוריאציות והתרגום של הדגמים על ידי רשתות כמו זארה H&M בעוד חצי שנה, הרי שהפעם הדברים השתנו. הפעם, אני סבור כי מוצ'יה הלכה לאיבוד בדרכה להמציא את עצמה מחדש ואין לי ספק שהתרגום המחודש של הדגמים שלה (על ידי הרשתות שצוינו לעיל) יהיו אפילו מוצלחים יותר מהמקור.

*עדכון:

במבט שני על הקולקציה (כשעתיים לאחר שהמילים לעי"ל נכתבו), זה כבר היה נראה לי פחות נורא. היתכן וגם אני קורבן אופנה?! 

הנעליים, אגב, עדיין נראות זוועה.

תצוגות האופנה לקיץ 2013 מניו יורק ושאר אירועי השבוע

השבוע נקלעתי לאחד הרגעים האלה, בהם אתה מרגיש עד כמה דל עולמך ועלובים הם חייך. מה גרם לי להרגיש כך? המחשב שלי שבק חיים וסירב להראות כל סימני חיוניות. מיד צפה האמת לגבי התלות שלנו בעולם המקוון, הבריחה שלנו למציאות אלקטרונית והעדפתה על פני החיים בעולם האמיתי. קבצים, תמונות ומסמכים- הפכו בעולם המודרני לקניין היקר ביותר שברשותנו וסביר להניח שהמחשב האישי הוא הפריט הבודד שרבים היו בוחרים להציל מביתם, אילו היה עולה בלהבות. כמובן שכל זה קרה בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק, התקופה העמוסה ביותר עבור חובבי האופנה. מיד מצאתי את עצמי מנסה לגשש בין שפע של מכשירים אלקטרוניים אחרים בתקווה לקבל מנה של "פאשן"- באייפון, במיני לפטופ של ספי או במחשב הנייח של אחותי- אבל אף אחד לא יכול היה להחזיר לי את התחושה הנוחה וההנאה שהייתי מקבל מהשימוש במחשב שלי, זה שכבר התרגלתי אליו.

(טכנולוגיה- צילום מקלדת דרך אפליקציית קליידוסקופ באייפון)

למזלי, לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי להישאר מעודכן בשבוע האופנה. למעשה, אי אפשר היה להוציא את הצוואר מהמיטה השבוע מבלי שיוטחו בפרצוף המחובר אליו, אינסוף עדכונים ומראות מהתצוגות עצמן או מאחורי הקלעים שלהן בניו יורק. אם פעם הינו צריכים לפשפש בStyle.com בתקווה לזכות בהצצה חטופה משבוע האופנה שהיה מתנהל בשקט תעשייתי, הרי שהיום לא קיימת אף צורה של מדיה עיתונאית או חברתית שאינה מוכתמת בענייני היום הקשורים בו. הFeed של הפייסבוק או האינסטגרם, הטמבלרים והטוויטר, הפינטרסט והפוליוורים, היו מלאים כולם בעדכונים שוטפים על כל הגיג או פיסת בד שהייתה קשורה לשבוע האופנה. רכילות מאחורי הקלעים, מהשורה הראשונה, מהמסלול, תמונות המתלבשים שדרכו על כל לבנה ממדרכות ניו יורק, סרטוני תצוגות, ראיונות ועוד- אפשר את הכל ניתן למצוא ברשת.

(עדכון בזמן אמת- מתוך האינסטגרם של מירוסלבה דומה)

גם אופנת הרחוב, כתופעה, יצאה מכלל שליטה וניכרת אינפלציה רצינית בתחום. עורכי האופנה נאלצו לדדות העונה ברחובות ניו יורק, שהיו עמוסים לעייפה באנשים לבושי בגדים מוזרים ובצלמים חובבניים שמנסים לתפוס את הלוק ה"ייחודי". כך, ניתן היה להיתקל בתמונות של ביל קנינגהם מצלם את מירוסלבה דומה מצלמת אותו מצלם אותה- לצד תמונה של שניהם ביחד מבעד לעדשתו של צלם שלישי. ורק גרייס קודינגטון, סירבה להיקלע למרוץ העכברים הזה ונצפתה רושמת הערות על ספר הביוגרפיה עב הכרס וכתום הכריכה שלה, בזמן שהייתה ישובה בשורה הראשונה בתצוגות האופנה (או שאולי היה מדובר במחברת מתוחכמת...). עומס המידע היה כה מעיק עד שרבים מאסו בשבוע האופנה עוד לפני שהוא הספיק להתחיל (ובל נשכח את "Fashion Night Out", שנחגג בניו יורק ערב לפני שהושק שבוע האופנה). אך עם זאת, היות והמעמד המחייב, כוח ההרגל או הקווים האובססיביים באישיותי, המשיכו עדיין לעורר בי את הכמיהה והצורך לעוד ועוד מידע- ובלבד- שיהיה עדכני ו"און ליין".

(צללים- אנה וינטור צופה בתצוגת קיץ 2013 של מרק ג'יקובס)

(המאחור של המאחור- גב הדוגמניות מאחורי הקלעים בתצוגה של אלכסנדר וואנג)

דיאן פון פירסטנברג היא דוגמה למעצבת שלא הסתפקה בחשבון אינסטגרם, עמוד פייסבוק או לוח פינטרסט ולקחה את "החיים און ליין" צעד אחד קדימה. מבלי לשאול את רצונו של אף אחד מאיתנו, הכניסה פירסטנברג את כל העולם לעולמה האישי שלה- כשלבשה את משקפי המצלמה החדשות של גוגל וצילמה את יום התצוגה. החומרים, נערכו בהמשך לסרטון You Tube המשקף את כל מה שעבר על המעצבת באותו היום, כולל המראות שהקליטו משקפי המצלמות שהרכיבו הדוגמניות בסרט ניתן להתרשם מההשקפה המיוחדת (והבריאה, ראוי לציין) של פירסטנברג על החיים ולזכות בכמה טיפים של חוכמת חיים מפי לא אחרת מאשר נשיאת אירגון המעצבים האמריקאים. אבל כל האור והנצנוצים הטכנולוגיים האלה, רק מסיטים את תשומת ליבנו מהדגמים, שהיו מסחריים ולא שונים מהעונות הקודמות: פלטת צבעים מתקתקה ומגוונת, שמלות והדפסים גיאומטריים. ואם כל הנ"ל לא הספיק על מנת לגרום לכם להרגיש שמדובר ב"תוכנית ריאליטי של ממש", יומיים לאחר התצוגה, הודיעו על הדחתו של המנהל האומנותי במותג של פירסטנברג, איוון מיספלר.

(DVF + GOOGLE GLASSES, NY FASHION WEEK 2013)

אלכסנדר וואנג, שהיה בין המציגים הראשונים בשבוע האופנה, הציג קולקציה שלמה בשחור ולבן עם נגיעות של דוגמאות קרוקודיל וזברה. חולצות לבנות גבריות בגזרת אוברסייז, לעיתים עם רוכסן בקדמתן, שנלבשו כשמלות או טוניקות רחבות, לצד מכנסיים ושמלות עשויות מטלאים שחוברו באופן רופף על רשת שקופה ונראו כאילו צפו על גופן של הדוגמניות. את המראה השלימו מעילים נוקשים וסנדלים עשויים ארבע רצועות שהקיפו את השוק באופן מרווח עד גובה הברך. העובדה כי העתיק שניים מהאלמנטים המוצלחים ביותר בקולקציה שלו ממעצבים אחרים, כמעט ולא הספיקה להפוך אותה לפחות נחשקת ממה שהייתה. את השמלות עם רצועות הבד המרחפות העתיק וואנג, על פי החשד, מקולקציית החורף 2012 של המעצב דיון לי ואת הסנדלים מקולקציית קיץ 2012 של טופי דיוק. גם השביל שחצה את שערן של הדוגמניות בתצוגה וכוסה ברצועת עור, יתכן שעוצב בהשראת האמנית הצרפתייה מישל למי, רעייתו של המעצב ריק אוונס.

(Alexander Wang Spring 2013)

הדגמים המורכבים שהצעיד ג'וזף אלטזורה על המסלול נראו נאמנים יותר לסגנונה של דמות אופנתית אחרת יותר מאשר לסגנונו של המעצב. מהתבוננות בקולקציה ניתן לטעות ולחשוב כי הבגדים נלקחו מארונה הפרטי של קרין רויטפלד, שהשיקה בערב התצוגה את המגזין החדש שלה. דפדוף בלוקבוק הזה של אושיית הסטייל הבלתי מעורערת (שהספיקה לעלות 5 ס"מ בהיקף המותן מאז נהייתה סבתא והתחילה לרקוד בלט) יעזרו לכם אולי להבין על מה אני מדבר. Rag & Bone שיציגו את הקולקציה שלהם פעם נוספת גם בשבוע האופנה של לונדון בשבוע הקרוב, דבקו בצבע הכתום הזרחני שהופיע כבר בקיץ הקודם, אליו נוסף העונה גם ירוק המרקר והם שולבו בשמלות או מעילי פורקה דקים. יחד עם זאת, גוונים שלווים יותר כמו לבן, תכלת ושחור, היו אלו שבלטו בקולקציה והפכו אותה להרמונית. המלתחה הניו יורקית והפרקטית שהציע הצמד, הורכבה משכבות של חולצות מכופתרות וגבריות שנלבשו עם מכנסונים מעוטרי תחרה, חצאיות או מכנסי עור ארוכים וג'קטים באורכים משתנים.

(Altuzarra Spring 2013)

ג'יסון וו בחר לאתגר את הסגנון המזוהה עימו ותיבל את התחרות העדינות ושמלות הערב האציליות שלו במעט S&M על ידי שילוב רתמות ורשתות, דבר שהפך אותם כמעט ללא לבישים עבור מישל אובמה, מעריצה מספר אחת של המעצב. אוליבייה טסקינז, נשאר לעומתו נאמן לעצמו בלבד, כשהחליט כי שערן של הדוגמניות שילבשו את הדגמים שעיצב עבור המותג "Theory", יעוצב בדיוק כמו שיערו החדש שלו. המעצב הבלגי שהחליט לאחרונה לקצוץ את שיערו הארוך לקארה, טען כי לא מדובר במשבר וכי היה בכוונתו לעשות זאת בעבר, מיד לאחר שעזב את משרת המעצב הראשי במותג הצרפתי "נינה ריצ'י", אבל פחד ש"אנשים יתחילו לדבר". על פי טסקינז, הרכוש היקר ביותר שנמצא ברשותו הוא גופו שלו והמותרות האולטימטיביות שלו היו שיערו. העובדה כי החליט לוותר על חלק ניכר מהמותרות האישיות שלו- לא הפריעו לו לעצב קולקציה מינימליסטית, שהתאפיינה בגזרות בסיס עם מידה של תחכום אך עושר עצום של טקסטורות וטקסטילים מיוחדים. התספורת החדשה הספיקה בחודש האחרון להפוך לטרנד לוהט, על פי הדיווחים של "ווג און לייו".

(מימין למעלה- אוליביה טסקינז הפינאלה של התצוגה שלו עבור Theyskens' theory, דוגמנית מתוך התצוגה, האנה גאבי אודיל, קארן אלסון, לילי קוונג ומרגריטה מיסוני. למטה- מאחורי הקלעים בתצוגה)

קולקציית קיץ 2013 של אוסקר דלה רנטה, שחוגג השנה את גיל 80, הייתה הדבר האמריקאי שהגיע הכי קרוב להוט קוטור פריזאי (אחרי הכל, הנ"ל התמחה בצעירותו אצל פייר בלמן). שמלות קוקטייל, שמלות נשף וחליפות חצאית מעוטרות ברקמות ועבודות חרוזים מרהיבות ומורכבות (שנראו די מינימליסטיות יחסית לפוטנציאל שבקרבן), הופיעו גם העונה והן ישתלבו בלי בעיה במלתחתה של כל אחת מבין נשות החברה הניו יורקיות שנמנות בחוג הלקוחות של המעצב. ועם זאת, לחיכה של כתבת הניו יורק טיימס קטי הורין, הם לא היו ערבים. הורין ביקרה את הדביקות המוגזמת והראוותנות של דלה רנטה וקראה לו "נקניקיה". דה לה רנטה לא נשאר חייב והראה לה מי בעל האון וההון, כאשר פרסם מכתב תגובה במודעה שקנה בניו יורק טיימס (העיתון בו היא כותבת). במכתב הוא מגנה את הביקורת האישית שלה כלפיו וקורא לה המבורגר בן 3 ימים. הורין, שהורחקה בעבר מתצוגתו של המעצב והוחרמה על ידי מעצבים נוספים כמו ארמני, דולצה וגבאנה, הלמונד לנג וקרולינה הררה, טענה שמדובר באי הבנה והסבירה שהמונח "נקניקיה" הוא ביטוי שלקוח משפת הסלנג שהייתה נהוגה בקרב גולשים בשנות השישים ומתארת ספורטאי שיכולתו להשפריץ מים גדולה מאשר יכולותיו הטכניות.

(מתוך שבוע האופנה לקיץ 2013 בניו יורק)

ג'רמי סקוט, שזוכה להתייחסות בסיקורי שבועות האופנה בניו יורק בבלוג זה, הרבה יותר מאשר השפעתו היחסית על עולם האופנה, הציג גם העונה קולקציה קונספטואלית, מאתגרת מחשבתית ומרתקת לא פחות מקודמותיה. תחת הכותרת "Arab Spring", צעדו דגמים עמוסים בעיטורי בארוק מוזהבים על רקע שחור או כחול, חליפה ומגפיים גבוהים תואמים עשויים עור פיתון סגול, בורקות טול שקופות או מעוטרות פאייטים, הדפסים מנומרים והדפסי כאפייה. המראות, שלא היו קלים לעיכול, הצליחו לעורר בי את החשש שמא הקולקציה של VERSACE ל H&M, עתידה לחזור לחנויות. אולם למעשה, היה מדובר בקולקציה שנשאה אמירה קונספטואלית ומתיחת ביקורת בנוגע כוחו העולה של העולם המוסלמי וההון העצום (מול הטעם ה"מאתגר") המרוכז בארצות איחוד האמירויות הערביות. כחלק מכך, אגב, משפחת המלוכה של קטאר רכשה לפני מספר חודשים את המותג "ולנטינו" והיא גם בעלת השליטה בכלבו הלונדוני היוקרתי "Harrods", שהיה שייך קודם לכן למוחמד אל פאייד, (אביו של דודי אל פאייד, בן זוגה של הנסיכה דיאנה, שנהרג יחד איתה בתאונת הדרכים).

(Jeremy Scott spring 2013)

הבגרות, התחכום והמינימליזם הזני (שהזכיר את הידר אקרמנן) בקולציה של האחיות אולסן ל"The Row" , ראוי לציון בסיקור מסוג זה, כמו גם החלקלקות המרעננת של המותג "בלסטף" (שהציגו לראשונה בניו יורק). שתי קולקציות נוספות שבלטו השבוע היו זו של צמד המעצבים למותג פרוהנזה סקולר (ופס הקול המשובח של Fatima Al Qadiri) וזו של האחיות לבית רודרטה (לרבות הדפסי המוח שעל חלק מהדגמים ומוטיב ימי הביניים). הטענות כי הקולקציות הללו הושפעו יתר על המידה מעיצוביו של ניקולה גסקיר עבור בלנסיאגה, לא גרעו מהן במאום ורק הוסיפו לכבודו של גסקייר, שכן מעצבים גדולים מטבעם, משפיעים על הקולגות שלהם, מעצבנים את מבקרי האופנה בתצוגות שלהם ומאתגרים את טעמם של לקוחותיהם (עיין ערך, אוליבייה גסקייר, אוסקר דלה רנטה וג'רמי סקוט).

(פרוהנזה סקולר, קיץ 2013- בגלל פס הקול של פטימה אל קדירי)

עבור מי שרוצה לקבל את מירב האינפורמציה בצורה מרוכזת וברורה ומעדיף לקרוא רק את השורה התחתונה- פסים, קוביות וטלאים, הדפסי נופים גרפיים, מוטיבים הודיים, שנות השישים, שסעים כפולים בחצאיות (שסע לכל רגל), תחרות גופרה עבות, עורות פיתון צבעוניים, ירוק רעל, שמלות עם רוכסן קדמי, סנדלי גלדיאטורים, אלמנטים פטישיסטים ופלטת הצבעים הזו- היו הטרנדים שהכתיב שבוע האופנה בניו יורק לקיץ 2013.

נכתב בלית ברירה מהמחשב החדש שלי :/

גם החורף נלבש פרווה. למה? כי אנה אמרה!

"Is there a way to wear fur in this winter?", שאל כתב צרפתי את אנה וינטור בדקה ה4:52 של הסרט הדוקומנטרי "גיליון ספטמבר", שהציג כידוע את דמותה המיתולוגית של העורכת שנחשבת למשפיעה ביותר בעולם האופנה (לא לפי הדרוג האחרון של פורבס...), בעת שהיא עמלה על גיבוש גיליון ספטמבר 2007. ""There is always a way to wear fur!, ענתה לו וינטור כשחיוך שובב מרוח על פניה ועיניה מנצנצות כיהלומים. את גיליון ספטמבר האחרון, רכשתי כבר בשבוע שעבר, אולם 916 העמודים שבו, מהם 652 עמודי פרסומות ורק 258 עמודי תוכן שנדחסו ל2 ק"ג נייר, לא עוררו בי את החשק לאסוף אותו לחיקי ולעבור עליו מיד כשהגעתי הביתה. נאלצתי לחלק את החוויה ל"תשלומים", ובו בזמן התגבשה בי ההרגשה שווג היו צריכים אולי לשלם לי.

(8 הדקות בסרט גיליון ספטמבר. אהבתי גם איך שוינטור מתעללת בסטפנו פילאטי [דקה 6:06])

ולמרות שהעלעול בגיליון דורש ריכוז רב, שכן על מנת לדלות את התוכן המערכתי משלל התמונות והסלוגנים השיווקיים מצריכים מיומנות עילאית, לא יכולתי שלא לעצור בעמוד 632, המציג את הדוגמנית אריזונה מיוז במעיל העשוי טלאים משושים של פרווה טבעית ששולבה באופן גרפי עם רצועות פרווה שנצבעו באדום או כחול נייבי, (של "סלין"), לצד הכותרת "New Sensations". כותרת המשנה מבטיחה ללמד כל קוראת קלולסית כיצד לנער את ה"פלצנות" מהפרווה וללבוש אותה באופן מודרני. הטקסט שנפרס על פני שני עמודים מתובל בהצעות ההגשה של מעצבים נוספים, בהם קוסטלו קסגליוני ל"מרני" ונרסיקו רודריגז. במרחק פרסומת של מותג תכשיטים זול אחר כך (עמוד 636), מופיעה הכתבה על תחייתו המחודשת של מותג הפרוות האגדי, Revillon, (Révillon Frères), שהוקם ב1723 כבית אופנה שהציע פרוות עילית ומוצרי יוקרה לעשירי צרפת והעולם. הטקסט העוקב מתאר כיצד מצליח אנדרו היטר, שמונה למנהל האומנותי של המותג באוקטובר 2011, (אין ספק שרק לאחר בירכתה של וינטור), מצליח באמצעות עיצוביו להוציא את האליטיסטיות המרושלת מהפרווה. קשה להתעלם מהאסטרטגיה המובהקת של וינטור והמאמצים להפוך את הפרווה ל"צעירה, נחשקת וקולית" גם במילניום השלישי. למורת רוחם של כל המתנגדים לתופעה, כנראה שלבסוף, היא גם תצליח. אחרי הכל- הבחירות של אובמה לנשיאות, הוכיחו שאין מנהלת קמפיין או לוביסטית מוצלחת יותר ממנה.

("בית קברות לחיות - גן עדן לפאשניסטות" – מגוון מעילי פרווה ממזרח אירופה.)

לא רחוק משם, במרווח של שמינית גזע עץ של יער גשם אפריקאי כלשהו, בעמוד 694, מופיעה הכתבה בעלת הכותרת הבומבסטית "Style Ethics" ותמונה של הדוגמנית הסינית לי מן (שמופיעה גם בהפקה נוספת בהמשך ובאייטם על דוגמניות סיניות- מה שמסתמן כטרנד), לבושה במעיל שירלינג לבן של המעצב דרק לם (שירלינג הוא פרווה של טלה רך שנשחט סמוך מאוד ללידתו). המעיל שולב עם פונצ'ו קשמיר של Rag&Bone וחצאית אתנית של סלבטורה פרגמו. הטקסט הקצר המתאר כיצד נרתם לם למען החיות והשתמש בפרווה שהיא תוצר לוואי של תעשיית המזון הטורקית - כלומר- השאריות שנותרות לאחר שחיטת הטלה בטקס דתי-מוסלמי כזה או אחר. יתכן שוינטור מנסה להעביר את העיקרון שאם אהרוני מכין טלה צעיר ביין וכולנו מוכנים ללקק את העצמות שנותרות, מדוע שלא לעשות מעיל מהשאריות האחרות?! (אני בטוח שאהרוני, שליווה השבוע את דביר בר, עורך מגזין הגייז FOD, לכל אירוע אפשרי, לא היה מתנגד ללבוש אחד כזה...).

(לפני-אחרי- מימין- שועל שנתפס במלכודת ציידים, משמאל- אנה וינטור, נסיכת הקרח, מתעטפת בפרווה.)

וינטור שלא הסתפקה בהקרנה הפרטית של הסרט הדן בקורותיה ואישיותה, נהגה ללכת ולצפות בו גם עם ההמון- רק על מנת לחוש את האווירה והתגובות שדמותה מעוררת בזמן אמת. קשה להעריך כמה פעמים יצאה וינטור בתחפושת הסוואה (שכללה ג'ינס, טי-שירט ומשקפי שמש- כפי שנתפסה תחת עדשות הפפרצ'י) לבתי הקולנוע העממיים והתפלשה עם פשוטי העם חסרי הטעם האופנתי באולמות נודפי שמן קוקוס, עטיפות ממתקים זולים ופופקורן שרוף. יתכן וצפייה חוזרת בסרט לאחרונה, הייתה זו שהציתה במוחה את הרעיון להמשיך ולקדם את הפרווה בגיליון גם השנה (הכותרת מדברת בעד עצמה). גם הפקות האופנה במגזין שופעות מעילים וצווארוני פרווה. מדי שנה, מוקדשים עמודים לא מעטים עבור חברות כדוגמת SAGA FURS"" או "NAFA" המספקות פרוות עבור מעצבי אופנה בכל העולם. קידום הפרוות הפך לאחת האג'נדות העיקריות שוינטור בחרה לקדם, ממש כמו טניס או אידיאל גוף "בריא".

"She had it coming!")- אנה וינטור שניות לאחר שטעמה מפאי הטופו שהושלך לעברה. אאוץ'.)

העובדה כי אנה וינטור נמנית בין אנשי האופנה שנותנים את הפייט לPETA והפכו את המאבק ל"לגליזציה חברתית" של הפרווה לסוג של משימה צלבנית מיסיונרית, אינה חדשה. גם הסיפורים על פאי הטופו שהושלך לעברה לאחר אחת התצוגות בפאריז על ידי פעילי העמותה או השועל המת שהונח בצלחתה בזדון בעת שסעדה במלון 4 העונות עם אוסקר דלה רנטה (רק כדי שהיא תפנה את מבטה הצידה מכיוון הצלחת באלגנטיות), כנראה שאינם חדשים לאף אחד מקוראי בלוג זה. כשהארי ברנט (חצי מצמד האחים Harry and Peter Brant II, ילדיהם של דוגמנית העל סטפני סימור והמיליונר והמוציא לאור של מגזין "אינטרביו", פיטר בראנט- שהפכו לit boys של השעה) אמר בראיון שהעניקו השניים לניו יורק טיימס- "You're nobody until PETA either loves you or hates you," , לא יכולתי שלא לחשוב על אנה.

(הדוגמניות בקמפיין חורף 2012/13 של Zadig & Voltaire כבר מוכנות לעוגות הפאי שיזרקו עליהן פעילי זכויות בעלי החיים- מימין: המעיל המדובר- פרוות ארנב- 5240 ₪. משמאל: ווסט שטרם הגיע לחנות- פרוות דביבון- 4900 ₪.)

או על נטלי קורצ'מן, 40, ביתה של הלגה גוטסדינר-קוק, בעלת הבוטיק הנחשק "הלגה דיזיין" בכיכר המדינה, שהחליטה לייבא בעצמה את המותג הצרפתי הפופולארי, ""Zadig & Voltaire ולמקם אותו באותה הכיכר, לא רחוק מהבוטיק של אימה. השבוע, כשנכנסתי לבוטיק, לא יכולתי שלא להימשך ישירות אל מעיל זנבות/רצועות פרווה שנסרגו ברשת צמר, ליצירת דוגמת זיגזג בגווני שחור וקאמל. קורצ'מן, הסבירה שזו אכן פרווה אמיתית, אך נזהרה מאוד בדבריה וסייגה אותם באמירה: "יש אנשים שאוהבים ויש כאלה שלא" ואני הוספתי- "אבל העיקר שפרווה- יש". מיותר לציין שקורצ'מן, כמוני, נמנית בקבוצה הראשונה, ממש כמו אנה וינטור. וכל עוד אנחנו באותו המחנה, כולם יכולים להיות בטוחים שגם בעונת התצוגות הבאה, לחורף 2013/14, ימשיכו להלך על המסלולים המעטפת הנימוחה, הרכה והאצילית, בתקווה שתפשט מבעלי חיים בצורה פחות אכזרית..