כסף מסובב את העולם - שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2012

ההוט קוטור החל את דרכו כסקטור באופנה המשרת את אותם האנשים שהתברכו בהרבה (מאוד) כסף והציע להם שמלות ייחודיות, עשויות מחומרי הגלם המשובחים ביותר ומותאמות בדקדקנות מדהימה את מידותיה של הלקוחה. מאוחר יותר המשיך ההוט קוטור לשרת את בתי האופנה עצמם, כאמצעי להוכיח את יכולותיהם, עושרם הכלכלי ומעמדם (או כפי שאפרת קליג, שהספיקה לעבוד בקו הקוטור של כריסטיאן דיור, ז'אן לואי שרר ולנהל בעצמה בית אופנת קוטור תיקני ופריזאי, הייתה מגדירה זאת- "להוכיח את מוטרפות המעצב"). בשנות ה90, תקופה בה שגשג בית דיור, השווה גליאנו את ההוט קוטור לתמצית המרוכזת ביותר של הבושם, "Parfum Le", היות והוא משמש כצלם שבדמותו יוצרו שאר קווי האופנה הפשוטים והזולים יותר של המותג ויימהלו בכוהל זול עד לאחרוני המשקפיים והמטפחות שמציע בית האופנה- כולם ברוח ההוט קוטור. כיום, ממשיך הסקטור להתנהל סביב מוטיב הכסף, והפעם, אין הכוונה לפאייטים המטאליים והמבריקים של לאסז'. היום החוקים הם פשוטים; כשיש כסף עושים קוטור וכשאין כסף- אז לא. היות וחומרי הבסיס, לרבות הבדים, העורות והחרוזים למיניהם יקרים להפליא, שעות העבודה ממושכות ודורשות כוח עבודה מיומן שיספק את גחמותיהם המופרכות ביותר של קומץ מצומצם והולך ופוחת של אנשים בעלי הון היכולים ונכונים להרשות לעצמם את התענוג. בהתאם לכך, קווי אופנת הקוטור הולכים ומצטמצמים גם הם; מכ60 בתי אופנה שפעלו באמצע המאה ה20, נשארנו עם כתריסר בדדים. מנגד, קווי הPrêt-à-Porter הופכים למתוחכמים, איכותיים ומורכבים הרבה יותר משהיו וכך הגבול שבין ההוט קוטור והרדי טו וור מטשטש. במקביל, נולד המושג והקונספט של ה Prêt-à-Porter Deluxe (כמובן שבהתאם, פערי המחירים גם הם מתקרבים ונושקים זה לזה).

CHANEL Haute Couture, S/S 2012

בשאנל, בית האופנה היחיד המסרב לחשוף את נתוניו הכלכליים מתוך הנחה שהם נהנים משגשוג ושפע בלתי נדלה, תצוגות ההוט קוטור ממשיכות להיות בגדר מפגן ראווה עונתי- מסורתי, לו ממתינים בשקיקה כל כלי התקשורת, לרבות ערוץ 2 ובכללו גם "סיכום עולמי" (הערה- כשחושבים על ההדיקות בה מסתיר בית שאנל את נתוניו הפיננסיים, הדבר נראה מגוחך, שכן ההיגיון הבריא אומר שרק למי ש"אין"- "יש" במה להתבייש. אבל אצל שאנל, הלוגיקה עובדת אחרת ואין טעם להתיימר להבינה). העונה, נערכה תצוגת ההוט קוטור של שאנל בהיכל הקבוע, הגרנד פאלה בפאריז. אולם במקום אריות מונומנטאליים, מקטורני טוויד "שאנליים" אימתניים, גנים גרנדיוזיים או קרוסלות ענק שאליהם התרגלנו מתצוגות האופנה הקודמות, נאלצו הפעם מספר האורחים המצומצם להסתפק בתפאורת הפנים של מטוס לא מרווח במיוחד שהותקנה באולם שולי של המבנה (רשימת המוזמנים הייתה כה מצומצמת עד שעיתונאים אחדים נאלצו להתעדכן ממש כמונו באמצעות תמונות מהStyle.com כיוון שנשארו ללא כרטיס, גם לא במעבר שליד השירותים...). הבגדים לעמת זאת לא השתנו כלל; אותם הז'קטים עשויים טויד בגווני שחור ולבן, עם אותם הצווארונים, אותן החצאיות עם הכיסים אליהן נדחפו ב"לגרפלדיות" מושלמת כפות ידיהן של הדוגמניות. ה"דאון גריידינג" של בית האופנה הנחשק ביותר על מפת המותגים העולמית, צרם עוד יותר לנוכח העובדה כי את תצוגת הקרוז במאי 2007, הציג בית שאנל בהאנגר 7 של נמל התעופה בסנטה מוניקה, לוס אנג'לס, על רקע מטוס פרטי עליו הוטבעו אותיות שם המותג ובנוכחות 500 אנשי עיתונות + קניינים + סלבריטאים. אם עד לפני כמה שנים היה מוכן בית שאנל לשפוך הון תועפות על קולקציית הקרוז (הקיקיונית שלו), הרי שהיום, על ה"קרם דה לה קרם" שיש לו להציע, הוא מסוגל להשקיע הרבה פחות ולספק רק את תפארת "מחלקת התיירים", על כיסאותיה הצפופים והמקומות המוגבלים. עצוב.

VERSACE Haute Couture, S/S 2012

הכסף האוזל של שאנל לא הצליח לקחת את אורחי המותג מסביב לעולם, גם לא לגרום לצופים בתצוגה מהבית להמריא בדמיונם בעזרת הדגמים שהוצגו בה. לעומתם, מאגרי המזומנים שהצליחה לצבור דונטלה ורסצ'ה הודות לשיתוף הפעולה עם H&M, יחסי הציבור המשותפים של בית האופנה ושל ענקית הבגדים השוודית ובעקבותיהם גם העניין הגובר והמתחדש להם זוכה המותג - אפשרו דונטלה להציג את דגמי קו "האטליה" היוקרתי שלה על המסלולים, לראשונה מזה מספר לא מועט של שנים (לפחות 7). התצוגה עצמה לא הייתה שגרתית וגררה גם היא לא מעט מרמור בקרב כמה עיתונאים; תחילה הוזמנו הצלמים ואחר כך העיתונאים שצפו בדוגמניות לבושות בשמלות צרות וצמודות מכוסות קריסטלים כסופים או רקמות חרוזים בצבעים מבריקים של צהוב וכתום, מחוכים מובנים ועקבים גבוהים- עולות ויורדות (מי בכוריאוגרפיה טובה יותר ומי בפחות) מעל לגרם מדרגות מוזהב. הצפייה בקימתה של דונטלה מהקרשים, משמחת כמעט כמו החלטתה לאשפז את עצמה במוסד לגמילה מקוקאין לפני כ4 שנים. לאחר תצוגת הגברים, היא דיווחה כי השנה, חלה עליה ברווחי המותג וזאת למרות קולקציה נועזת שהוצגה הן עבור הנשים והן עבור הגברים (כולל קולקציית הגברים לחורף 2012/13 שהוצגה לפני כשבועיים). בהקשר זה, אציין כי ביקור בחנות המותג (המתנשאת על פני כשש קומות!) במילאנו (כחלק מהטיול שלי בעיר-הפוסטים בדרך...), אישר כי דונטלה יצרה את קולקציות הקיץ שלה עבור המותג באותה הרוח בה עיצבה את הדגמים עבור H&M (ואולי צריך לומר את ההפך...). מעבר ל"בראבו" המגיע לדונטלה, בואו נקווה שהמזומנים ימשיכו לזרום בבית ורסצ'ה כמו בימים הטובים מתקופתו של ג'יאני.

JEAN PAUL GOULTIER Haute Couture, S/S 2012

כעת, לאחר שנתתי את הדעת לעניין הממון, אפשר להתפנות לבגדי אופנת העילית עצמם. היחיד שהצליח לרגש ולהצדיק את כל הפיאסקו הזה, שהפדרציה הצרפתית מתעקשת להמשיך ולקרוא לו "הוט קוטור", היה ז'אן פול גוטייה. כפי שכנראה כבר שמעתם, גוטייה בחר לעצב את קולקציית ההוט קוטור שלו לקיץ 2012 בהשראת אמי ווינהאוס. לומר "הוט קוטור" ו"אימי ווינהאוס" באותו משפט זה כמו לבקש המבורגר בצ'יפס במסעדת גורמה עם 3 כוכבי מישלן ברו רויאל שבפאריז, אבל מסתבר שכל לכלוכית יכולה להשרות קולקציית אופנה שתהלום את סינדרלה. התצוגה החלה בצלילי שירה של ווינהאוס, "Back To Black", בביצוע קוורטט זמרים, שעמד בתחילת המסלול. המנגינה שהתנגנה כבר בתצוגת הנשים לחורף 2011/12 של המעצב (העונה הנוכחית), הפכה גם לרינגטון של הצלצול בפלאפון שלי לתקופה לא קצרה ומן הסתם, היה נחמד לשמוע אותה שוב, ברקע לדגמים המצוינים שעיצב גוטייה. באותה התצוגה, כיכבו גם תסרוקות ה"בי-הייב" המזוהות עם ווינהאוס, רק בצבעה הלבן של שיבה- אליה לא זכתה הזמרת להגיע. גזרה גבוהה, מחוכים נוקשים, טרנצ'ים, חליפות גבריות שקיבלו ראינטרפרטציה נשית, חצאיות מידי ומותן גבוהה, היו ההכלאה המושלמת בין סגנון הפינאפ הטראשי של ווינהאוס לבין חותם ידו האופייני של גוטייה. שמלה לבנה עם צווארון בעל פסים אדומים וכחולים שנראתה כחולצה שנלבשה הפוך בעלת לוגו עגלגל, הייתה אזכור משעשע לקולקציה שהספיקה לעצב הזמרת עבור המותג "פרד פרי" וראתה אור רק לאחר מותה.

ז'אן פול גוטייה עושה אימי ווינהאוס שעושה פרד פרי - גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012

הדגמים שופעי העליצות הוצגו על ידי דוגמניות שהתנהלו ברוח "שטות" ונעו בין רפרנס שטוח ו"תחפושתי", כמעט שחזור מדויק של בגדיה של וינהאוס והתנהגותה "תחת השפעה", לבין שמלות ערב שהקשר בניהן לאימי- מיקרי בהחלט. הסוג האחרון, לדעתי, היה המוצלח יותר כיוון שהעיד על תהליך יצירה ועל אופן שאיבת ההשראה מעודן ובוטה פחות (כמובן שהאיפור והשיער לא הותירו ספק בשאלת האסוציאציה עם ווינהאוס, אך ספק אם הייתה מסכימה ללבוש 100% מהדגמים מרצונה החופשי). הם גרמו לי להיזכר באחד העקרונות המנחים את מעצב הגברים יוסי קצב (איתו יצא לי לשוחח בראיון לכתבה שהכנתי עבור מגזין ישראלי), לפיו בכל קולקציה על המעצב להישען בנקודת השראה, "קונספט", גם אם הצופה לא בהכרח מודע או מצליח לזהות ולהצביע עליו בתוצר הסופי. היוצר צריך לשאת בעורפו רעיון אשר בדמותו יצק את הדגמים (את עקרון זה, רכש קצב בסטאז' שביצע ברשת הסופרים וההלבשה הבריטית, "מרקס אנד ספנסר", עוד בתקופת לימודיו בשנקר). אם נחזור לקולקציה, לטעמי, לא ניתן להסתכל על התצוגה גרידא כ"מחווה לאיימי ווינהאוס"; הפאות או נקודת החן בקצה השפה לא היו אלה שהפכו את התצוגה לכל כך מוצלחת- אלא הבגדים והסגנון המיוחד של גוטייה עצמו, אשר הוצגו לנו הפעם על מצע של "כוכבת רוק שהפכה גם לאייקון אופנה".

גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012 - מימין לשמאל; גוטייה בתדריך "איפורשיער", Work in process, דוגמנית מסניפה ב"אימיווינהאוסיות" מושלמת קלאץ פאיטים אדום.

דמותו של גוטייה, רץ כילד מלא שמחת חיים אל עבר הדוגמנית שהייתה לבושה בשמלת המחוך מסאטן ואגן נפוח על מנת לנשק את שפתיה מתחת להינומת התחרה, כמיטב המסורת, חתמה את האווירה ההומוריסטית והתוססת האופיינית לו. זו שהוא מצליח להפיח מדי עונה בתצוגות הוט קוטור שלו, תחום שרבים נוטים לקחת כל כך ברצינות. הילרי אלכסנדר אמרה *לי* פעם (כן, דיברתי איתה אישית...) לאחר תצוגת ההוט קטור שלו לקיץ 2010 ש"גוטייה תמיד גורם לנו לצחוק", ואולי זהו גם סוד קסמו. התצוגה הפיחה את השעמום וגרמה לי לחשוב: "I'll have whatever he's having", וכך בדיוק הייתי ממליץ לשאר המעצבים שעדיין מתיימרים להציג הוט קוטור.

הפינאלה בתצוגת ההוט קוטור של גוטייה לקיץ 2012- מימין למעלה, שמלת הכלה המסורתית שסוגרת את התצוגה, למטה, גוטייה "במירוץ ל(שמלה שבטח עולה) מיליון" ומשמאל, גוטייה והכלה.

את אותה הגישה, כהצעת הגשה ל"השקפת החיים הבריאה ביותר", הייתי ממליץ גם למיטץ' וינהאוס, שהביע תרעומת וזעזוע למראה התמונות וסבר כי "זהו ניצול גס של דמות ביתו, על מנת להפיק רווחים ולמכור בגדים. אבל כנראה שמיצ'י לא מבין כלום בבגדים, גם לא בהשראות או בהומור ובטח שלא בהוט קוטור, שכן הבגדים לא ימכרו להמונים אלא למתי מעט, שיקנו אותם בסכומי עתק. אולם הודות לעלות חומרי הגלם ושעות העבודה, סביר להניח כי הם לא יישאו תשואה ורווחים לבית האופנה שיצר אותם. מעבר לכך, האווירה החיובית בצלמה יצר אותן גוטייה היא המחווה הגדולה ביותר עבור הזמרת ואין בה ציניות, אפילו לא במעט. מיץ' ציפה מגוטייה שיבקש "אישור הסכמה מראש" או לפחות שיפריש תרומה לקרן שעל שם הזמרת. אולם בהיותה דמות ציבורית, שחייה חיי חברה ונהנתה מגלי הסלבריטאות שלה, הרי שלאחר מותה, הפרסונה הפומבית שלה שייכת לכולנו בדיוק כפי שדמותה הפרטית שייכת למשפחתה. ובאשר לתרומה- אינני מבין כיצד בדיוק היא אמורה לשרת את ווינהאוס? כמה בקבוקי אלכוהול וקראק אפשר לקנות כשלא נותר כבר מזמן זכר לגופתך הגשמית? אילו היה מבין את החשיבות שבהנצחת דמותה של ביתו בלבם של המעריצים ואת ההשפעה שגלומה באופנה כערוץ תקשורת יצירתי, כפי שהבינה זאת ביתו בחייה, הוא לא היה מגיב כך כלפי ההומאז' האדיר שנשא עבורה גוטייה.

GIAMBATISTA VALI Haute Couture S/S 2012

מעצב נוסף שהפליא לעשות והציג קולקציית הוט קוטור הראויה לציון היה ג'יאמבטיסטה וואלי, חבר חדש בפדרציה. הגישה המרעננת של וואלי כלפי הוט קוטור צעיר ומודרני, יצרה קולקציה מעודנת ושמימית של שמלות, עליוניות וחצאיות קלאסיות בגוונים עדינים של בז', ורוד, שחור עם הבלחות של גוונים עסיסיים יותר כדוגמת אדום הפטל, סגול האוכמניות וחום השוקולד. רצועות בד נקשרו לכדי פפיון באזור הצוואר, גזרי בד בצורת עלי כותרת פוזרו בצפיפויות שונות על גבי חצאית או עליונית, ויצרו נפחים ופרופורציות חדשות. חגורות מותן בדמות חבלים או סרטי פפיון יצוק ממתכת, הוסיפו מימד נסיכותי לשמלות. למרות שניתן היה לזהות בקולקציה כמה רפרנסים לעיצובים של כריסטיאן דיור, קוקו שאנל ואיב סאן לורן, לא היה בכך טעם לפגם. כיוון שמדובר באבות ההוט קוטור, יתכן ומן הראוי למצוא להם מקום בכל קולקציית תפירה עילית, ממש כפי שאנו מספרים את סיפור מצרים בליל הסדר מדי שנה. סוג של הנצחה, אם תרצו. הסגנון הגיאומטרי, הצבעוניות העזה והקריצה המודרניסטית שאפיינו את קולקציית הפרט אה פורטה של המעצב הוחלפו הפעם במראה קלאסי ובקו קוהרנטי שאפיין והגדיר את וואלי כמעצב אופנה שכולם למדו לאהוב; ערמות פרחים, גזרות קקון ומראה אצילי – ויקטוריאני היו בין האלמנטים הללו. גם סלבריטאי הטראש, לרבות מרי קייט ואשלי, ויקטוריה בקהם ושאר דכפין, נעדרו מהתצוגה ובכך אולי שמרו על כבודו. זאת כמובן פרט לקמרון דיאז, שהגיעה יחד עם הפרצוף המתוח שלה לכל תצוגת אופנה כאורחת של המגזין InStyle, כהכנה לקראת הפקת "הוט קוטור" בה היא אמורה להשתתף. אולם כיוון שגיבבתי על גבי דפים אלה כל כך הרבה מילים, כדאי שאפסיק בשלב זה, בדיוק לפני שאני מתחיל לדבר (מתוקף מחויבות הסיקור) על בר רפאלי.

From Time To Time

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.