אם תבקשו מעשרה אנשים
להגדיר "מהי מוזה?", סביר להניח שתקבלו 10 תשובות שונות. עבורי, מדובר
בדמות המהווה מקור של השראה. סוג של לוח שעם חי ונושם, שמתפתח ומשתנה עם השנים
ומהווה מקור בלתי נדלה המצליח להצית רעיונות
יצירתיים חדשים במוחם של "נאמניו". בעולם האופנה, שידוע בהיותו שטחי
במידת מה, המושג "מוזה", הפך למילה נרדפת לאדם בעל טעם טוב, אופנתי,
שסיגנון הלבוש שלו מהווה השראה מתמדת לגזרות ועיצובים עבור קולקציות אופנה
אינסופיות. בניגוד למילות השיר, המוזות אף
פעם לא שותקות, גם לא כשהתותחים רועמים (ובמיוחד לא אז); יש להן אישיות מיוחדת,
טמפרמנט כובש, השקפת עולם מרתקת או תפיסה שונה של המציאות, המעשירות ומשרות את
המתבוננים בהן לא פחות מאשר הופעתה החיצונית.
קרין רויטפלד - האישה, חצאיות העיפרון, הגרבון עם הפס, הסטילטו והדמיון לאיגי פופ
מדובר במושג די
מיושן, המתקשר אולי לאיב סאן לורן שאימץ לעצמו את קתרין דנוב, Lulu de la Falaise או Betty Catroux כמוזות, או ליחסים בין הובר
דה ג'יבנשי ואודרי הפבורן. אולם גם כיום, ניתן למצוא לא מעט דוגמאות להמחשת
הקונספט. עבורי, קtרין רויטפלד, שבמקרה גם חוגגת היום יום הולדת 59 (!), היא הדוגמה
האולטימטיבית לכך, ולא רק לדעתי. טום פורד, פיטר דונדס (אמיליו פוצ'י), ריקרדו
טישי (ג'יבנשי) וג'וזף אלטוזורה (שהציג העונה בניו יורק, בפעם השלישית ברציפות,
קולקציה שנראתה כאילו נתפרה במיוחד עבורה), הם רק חלק קטן (אבל הבולט ביותר) מבין
המעצבים שמצאו ברויטפלד מקור להשראה. חצאית עיפרון (שמגיעות קצת אחרי הברך +/- שסע
נדיב), חולצת צווארון (גברית מכותנה, משי או שיפון), שרשרת של אלזה פירטי או קמע
של סזר, גרביונים שחורים (של פוגל) וסנדלים על עקב (לרוב עם קשירה), שיער סתור וכהות
סביב העיניים, הם סממני החותם המאפיינים את הופעתה החיצונית של הגברת. גם תפקידה
של סטייליסטית-עורכת אופנה, מסייע לה להפיץ את משנתה ברבים, לא רק באמצעות
המאמינים הנאמנים ההולכים בדרכה, או הפקות האופנה שהיא מציגה במגזינים (שלה, V
או הרפרס בזאר) אלא גם באמצעות מותגים ששוכרים את שירותי ההלבשה שלה- כפי שניתן
לראות בקמפיין החורף של דיאן פון פירסטנברג, טום
פורד, מקס מרה ומקס ספורט, סלבטורה פרגמו או שאנל.
Carine Roitfeld by Mario Testino for Dazed & Confused, August 1997
לא פחות מ"טעם
טוב", "משהו טוב לומר", הוא חלק בלתי נפרד מהדרישות הבסיסיות המתבקשות
מתפקיד המוזה. ולכן, אספתי כמה ציטוטים שנטמעו עם השנים עמוק בנבכי זכרוני, מתוך
ראיונות עם קארין רויטפלד:
על "מה פריזאי
בעינייך"?
"When you go to a show,
Americans in New York are very proper, much more so than the French. Everything
is perfect. Their hair, the nails, everything. The look. Everything is
perfection. We're a bit more relaxed, no? And a bit more comfortable. I think
in France we don't want to be too different, because people aren't very nice
and when you try to dress a bit different[ly], everyone looks at you like...
you don't want that. So we're quite classic. My look is quite classic. You have
a trench on, but maybe you're naked under the trench. Or you don't know which
underwear you have under your dress, you don't know that you put perfume, in
this place, or this place (pointing to her chest and belly button).
To
be French is to be sexy without showing anything. It's more mental. When people
tell me "You're very Parisienne," I say, what does that mean? Maybe
it's an education -- you can always touch your hair, it's never like a helmet.
Makeup is never perfect, you can have your nails done, but maybe there is no color. You paint your toes even in the winter, when no one is going to see your feet,
it's very personal. I think everything is just for you -- or maybe someone is
going to share it with you.
I
discovered the slip dress which I think is one of the more French things because
when you take off your clothes, even when to go into a shop to buy something,
or you're going to Riccardo Tisci to try on a suit, it's like having
protection. And you never know how you're going to finish your evening. So you
have to be ready".
רויטפלד במעיל של מקס מרה, מרץ 2013
I don't change my handbag every season. I believe in the Yves Saint Laurent woman who either has her hands in the pockets of her pantsuit or is holding her lover's hand. She doesn't need a bag.
על "שחור" VS. "בז'":
If you don't want to make any mistakes, buy black clothes. That's always good. And from age 50 on, you can slowly start adding a little beige. That's softer. Every five years, you should take a critical look at your own wardrobe and, if necessary, eventually swap your bikini for a one-piece swimsuit.
על "פוטוגניות":
I learned so much from Tom Ford. I used to be very shay from the camera, but when you don't feel comfortable, you never look good. You have to be' IN LOVE' with the camera…say 'I love the camera, I love the camera'…"
(אגב, אודטה שוורץ, כוהנת הפטנטים ומוזה מקומית בפני עצמה, נתנה פעם את אותה העצה...)
על ההיררכיה שבעולם האופנה:
“I’ve never been an assistant. You don’t climb the stairs, you go down. Because when you go to a fashion show, the best walk is the first walk".
אבל יותר מההערצה שלי "לסטייל והשיק" האישי של הגברת, כמו גם עבודתה בווג פאריז ובבית גוצ'י, מרשימות אותי היכולות שלה להרים את עצמה מהעפר לאחר השמועות, הלכלוכים והסקנדלים שליוו את פרישתה הצורמת מתפקיד העורכת הראשית בווג פריז והדרך בה היא פרשה כנפיים, כמו הספינקס האגדי, והמשיכה לרחף ולעוט במרומי עולם האופנה גם בגולה, על אדמותיה של ניו יורק (שם מתגוררים ילדיה). סיפורי נפילה והשתקמות כאלה, הם שעוררו בי השראה ומילאו אותי בהערצה אמיתית כלפי האישיות שמאחורי פני הדביבון והסגנון שמתבסס על עקבי סטילטו משובחים וחצאיות עיפרון. ב9/11, לא במקרה, הושק בניו יורק "Mademoiselle C" (הכינוי שהעניק לה הקיסר, קרל לגרפלד), הסרט הדוקומנטרי העוקב אחר תקופה זו שלאחר נפילתה מצמרת ווג פריז והאופן בו הצליחה לטהר את שמה ולהפוך מדמות מושמצת למוערצת שוב (טריילר- כאן). הוא מגולל סיפור הקמת המגזין החדש שלה CR FASHIONBOOK (הבכורה הקבילה אגב, להשקת הגיליון השלישי של המגזין!), עמוס בפניני החוכמה של המדמואזל, כמו גם צילומי "מאחורי הקלעים" בתצוגות אופנה וראיונות קצרים עם מעצבי על, המדברים לזכותה של העורכת המוערכת.
