האלמנה השחורה

אין דבר שאני אוהב לעסוק בו יותר בבלוג זה מאשר שערוריה טובה ועסיסית, כזו המשלבת מעצבי על, אופנה, כסף, אהבה, תשוקה וחטא. כן, זה נשמע כמו מתכון מצוין לטלנובלה, אבל יש כבר מי שראה את הפוטנציאל המלודרמטי בעלילות השקרים, הבגידות או הירושות והשכיל לעשות על כך לא מעט סרטים דוקומנטריים. אחרי שדנתי ללא הפסקה בתולדות בית ורסצ'ה או הגורל האכזר של איזבלה בלואו בבלוג זה, נתקלתי השבוע בסיפור מרתק לא פחות, שטרם הספקתי להעשיר בו את קוראיי. אבל פרשיה אחת הושמטה מעל דפי בלוג זה. הייתה זו מעשיית הרצח של מאוריצ'יו גוצ'י על ידי אשתו, פטריציה רג'יאני, שבמקרה (או לא) גם חגגה בתחילת השבוע יום הולדת 64 מאחורי סורג ובריח. בתוכנית האומנותית: האסירות העובדות ופטריציה צופה מהצד, בתפריט: עוגה להכנה במיקרו, על פי מתכון של מרתה סטיוארט (שלא בזבזה זמן ואספה לא מעט מתכונים בתקופה שישבה בעצמה בכלא), במחלקת המתנות: פצירות של שאנל, סרבלים כתומים מבית הרמס ואזיקונים אלקטרוניים של ג'יבנשי. אבל לא באמת. 

(שיק!) 

מאוריציו, נכדו של מייסד המותג, גוצ'יו גוצ'י, שייסד את החברה ב1921, היה אחד המנכ"לים שקידמו ותרמו למיצובה ופיתוחה באופן המשמעותי ביותר. כידוע לכולם, מאז שנות ה40, נהנה המותג שמטהו ממוקם בפירנצה, איטליה, להצלחה כבירה; הוא שגשג מבחינה כלכלית ומוצרי העור האיכותיים שלו נישאו על ידי אושיות אופנה וסלבריטאים כדוגמת ג'קי קנדי, גרייס קלי, לייזה מינלי, מריאן פייטפול, ברברה סטרייסנד, הנסיכה דיאנה ועוד. עד שנות השמונים, איבד המותג מעט מזוהרו. יש הטוענים כי החיכוכים וחוסר ההרמוניה בין מנהלי המותג, שהיה אז בבעלות משפחתית (אלדו ורודולפו, בניו של גוצ'יו, בניו של אלדו ומאוריציו בנו של רודולפו), היו אלה שהעיבו מבפנים החוצה ובלמו את צמיחתו. הרוחות בישיבות ההנהלה נהגו להיות סוערות וחברי מועצת המנהלים העזו להפוך שולחנות לא פעם על מנת להוציא את רצונם לפועל (ליטרלי אנד פיגורטיבי). מאוריציו מכר 50% מהמותג לחברת אחזקה בחריינית ובהמשך, בתחילת שנות השמונים, עשה את הצעד פורץ הדרך ששינה את פניו של המותג, כאשר שכר את שירותיהם של מנהל בלומינדיילס לשעבר, דון מלו ודומניקו דה סול, שמינו את טום פורד למנהל האומנותי ב1991, ומאז הכל היסטוריה.

(גוצ'י- תמונות ארכיון)

אבל ב1995, התחוללה הדרמה האמיתית, כאשר מאוריצי נרצח בבוקר יום עבודה שגרתי מיריית אקדח על פאתי בניין ההנהלה של החברה במילאנו (4 יריות בגוף ואחת בראש, אם זה מעניין מישהו). המשטרה האיטלקית, שלמדה כנראה הרבה מהצרפתים, לא הלכה רחוק מידי בחקירת הרצח ודבקה במשפט המפורסם "שרשה לה פם" ( או נכון יותר: "("Cherchez la femme. ב1998 נעצרה פטריציה, שהייתה נשואה למאוריצ'יו במשך 12 שנה והפכה רשמית לגרושתו 4 שנים לפני כן, באשמת הזמנת הרצח של בעלה ובית המשפט האיטלקי גזר עליה 29 שנות מאסר (,) אותו היא התחילה לרצות שנה אח"כ. (שנה לאחר מכן).  

(פטריציה ומאוריציו גוצ'י בימים טובים יותר - למרות שלפי הפרצוף שלו, יתכן והוא היה חולק על זה...) 

אישיותה והאופן בו היא התבטאה בתקשורת היו אלו שהפכו את כל הסיפור למשעשע ומסקרן. על פי פרוטוקול המשפט, בין מניעי הרצח ניתן היה לכלול את התנהגותו הבוגדנית של מאוריצ'יו, שהיה נשוי לפטריציה במשך 12 שנה ונטש אותה 10 שנים מוקדם יותר למען מאהבת צעירה ולא חזר יותר לביתם מעולם (הוא התגרש ממנה באופן סופי רק 6 שנים מאוחר יותר). על פי הסכם הגרושים, קיבלה פטריציה פנטהאוס בבית מילאנזי מהמאה ה18 ו"דמי כיס" בסך 500,000 דולר לשנה, סכום נמוך מספיק על מנת להניע כל אריסטוקרטית אמיתית לרצוח את מי שהרחיק אותה מהעושר אליו היא הייתה רגילה. המשפט המתוקשר שהתנהל במשך שנה בלבד, זיכה אותה בכינוי הסקסי- "האלמנה השחורה". הערעור שהגישה ביתה בשנת 2000, בטענה שהרצח בוצע בהשפעת הגידול המוחי ממנו סבלה אימה שנה לאחר הגירושים (אך הוסר בהצלחה). הערעור הוביל להפחתת עונשה ל26 שנות מאסר, דבר שלא עודד את פטריציה והיא ביצעה באותה השנה ניסיון אובדני כושל על ידי תליה. 

(התיקים-קרוקודיל, הדמעות- תנין! פטריציה ובנותיה בהלוויה של מאוריציו גוצ'י)

"אני מעדיפה לבכות ברולס רוייס מאשר להיות מאושרת על אופניים", היה אחד הציטוטים המפורסמים והאוויליים ביותר שהשיקו שפתיה של גב' גוצ'י, והתייחסו לשאריות המזומנים שבעלה הואיל להותיר לה. פטריצ'יה, שכפי שאתם כבר מבינים, לא הייתה אישה פשוטה, כזו שלקשה לרצות, והיא נותרה מאוכזבת גם מהאופן בו ניהל בעלה את החברה המשפחתית. יתכן שהחליטה לקחת את המושכות לידיה ולהצהיר בעלות על גורל החברה המשפחתית.

 

(למען קוראי דוברי האיטלקית...)

בשנה שעברה הוצע לפטריצ'יה, 64, הקלה בעונש וקיצוץ משך שהותה בכלא San Vittore, בתנאי שתעבוד באחת מהעבודות השחורות אותן מציעים בתי הכלא האיטלקיים לאסיריהם. פטריציה, ששריצתה אז 13 שנות מאסר, דחתה את ההצעה ואמרה "מעולם לא עבדתי בחיי אני ממש לא מתכוונת להתחיל עכשיו". כך, הצליחה פטריציה להתעלות על לינדה אוונג'ליסטה, שתמחרה את יום העבודה שלה ב10,000 דולר בעוד שזו, לא מוכנה לצאת מהמיטה גם לא במחיר החופש שלה! את ימיה בכלא היא מעדיפה לבלות כמו כל אשת חברה אמיתית: בטיפוח עציצים והכלב הקטן שלה (שלא בדיוק ברור איך הגיע לשם...). אולם זו, לא מתגוררת בכלוב מזהב, אלא מברזל.

(פטריציה ריג'אני- אלקסיס/ג'ואן קולינס כמודל חיקוי, או להפך)

זה נכון שמדובר בפשע מתועב של אישא שהיא רודפת בצע אכזרית וחסרת מצפון, אבל משהו בסיפור הזה הופך אותו לרומנטי. למעשה מדובר באישה שלוקחת את גורל חייה לידיה (ובדרך גם את חייו של בעלה) ומנסה לשנות אותו. היא עומדת על עקרונותיה בקנאות ושומרת על תדמיתה בקנאות מרשימה לא פחות. אני חושב שמה שהכי הרשים אותי בפטריצ'יה, שסבלה על פי כל הסימנים מהפרעת אישיות גבולית, היה הכבוד העצמי, האסרטיביות, העמידה על העקרונות בהם היא מאמינה והאצילות בה היא מתנהלת מהמקום אליו הגיעה, נמוך ככל שיהיה (זאת אם אנחנו מתעלמים מהמעשה האובדני, למרות שמדובר במאפיין מרכזי בהפרעת האישיות שממנה לכאורה היא סובלת). כל אלה בולטים על דרך הניגוד כשמסתכלים על התנהגותם של הפוליטיקאים הישראלים אשר מהרגע שבו הם מתחילים לרצות את המאסר על עברותיהם, לא מפספסים כל הזדמנות לנגן על מיתריו של הנשיא, השופט, הציבור הרחב או כל גורם אחר שיכול להקל בעונשם ולקצרו, גם במחיר של השפלה עצמית והתנהגות פתטית. אולי גם בגלל זה, כל הסיפור הפיקנטי הזה, כמו גם היוקרה, הכסף, המזימות, השקרים, הבגידות והדמויות המעורבות, עתידים לשמש חומר נהדר לסרט המתבסס על הפרשיה, כפי שהצהיר רידלי סקוט ב2007. את פטריציה תגלם פנלופה קרוז.

 שיר לסיום:
דולי פרטון מתחננת בפני המאהבת של הגבר שלה בתקווה שתניח לו להיות איתה. פטריציה גוצ'י, לעומתה, לא יורדת על הברכיים בשביל אף אחד. היא פשוט רוצחת אותו.

 

תם עידן "גסקייר לבלנסיאגה"// ועכשיו מה?

אמש, סגר מאחוריו ניקולה גסקייר את דלת סטודיו העיצובים של בית האופנה בלנסיאגה  בפעם האחרונה, לאחר 15 שנה בהן שימש כמנהל האמנותי בו. בהודעה הרשמית שפרסם PPR, תאגיד המרכז בידיו את השליטה בבית בלנסיאגה, נכתב כי מדובר ב"משאלתם המשותפת של שני הצדדים", ועם זאת, היא הותירה יותר שאלות מאשר תשובות. ההחלטה פורסמה לכל כחודש ימים בלבד לאחר שהציג את קולקציית הקיץ שלו לשנת 2013, אשר זכתה אגב לתשואות המבקרים, וכחודשיים לפני המועד בו סיים גסקייר את תפקידו. ההצלחה המסחררת של הקולקציות שמעצב גסקייר, תרומתו העצומה למיצוב שמו ומעמדו של המותג, כמו גם הפופולאריות הרבה שממנה הוא נהנה- נזקפים כולם לגסקייר ולכן הופכים את עזיבתו לתמוהה.

(משמאל-גסקייר, מימין- גסקייר, כפי שאייר אותו צוות דיסני בעת שהוא מעצב את האאוטפיט של מיקי מאוס)

קארין רויטפלד, כמקור ראשון, העידה בראיון כי גסקייר מחפש "שינוי" במשך תקופה ארוכה ולכן היא סבורה שמדובר במהלך צפוי מראש. אולם יתכן כי הצורך של בית האופנה, אותו שירת נאמנה במשך תקופה ארוכה, היה זקוק לשינוי בעצמו, הרבה יותר מגסקייר. האופנה בזמנינו, כמו בכל זמן אחר, משקפת את פני ההווה ולכן, בעולם המתנהל בקצב מסחרר, אל לה לקפוא על שמריה. מגמות נולדות רק כדי להפוך ללא רלוונטיות יומיים לאחר מכן, רשתות אופנה ומותגי על קמים ונופלים ומעצבי על מתחלפים עוד לפני שהספיקו להותיר את חותמם. המתחרים של גסקייר בשנים בהם נאבק על מנת לבסס את מעמדו כבר אינם- איב סאן לורן נפטר, אלכסנדר מקווין התאבד בתליה וגם גליאנו נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. המנהלים האומנותיים שמונו בדיור, איב סאן לורן ומקווין, לא פחות מדור מעצבים צעיר שמצליח בתקופה האחרונה לחדור לשוק המותרות ולגזור נתח כבד ורציני מבתי האופנה האגדיים ששלטו עד כה בתעשיית היוקרה, מכתיבים חוקי משחק חדשים. לתפיסתי, השינוי בבלנסיאגה, הוא לא יותר מאשר תגובה טבעית לתנאי המציאות ופני ההווה, כי מי שישן במערכה, עשוי להתעורר מאוחר מידי ולהפסיד במלחמה על ליבו של צרכן האופנה.

 

אבל אם נחזור לנקודת מבטו של המעצב הפורש, תסכולו של גסקייר ממידת החופש המוגבלת שקיבל בבית האופנה היה זה שהוביל לפיצוץ במשא ומתן על המשך תפקידו, על פי עדויות מקורביו. יתכן והיד החופשית שקיבל הדי סלימן, המעצב החדש במותג "איב סאן לורן", הנמצא גם הוא בבעלות PPR, עוררה את תאוותו וקנאתו של גסקייר (סלימן שינה את שם המותג, החליף את הלוגו ההיסטורי שלו והעביר את מטהו מפאריז ללוס אנג'לס). 

(ניקולה פותח את דלתות סטודיו העיצובים שלו לצוות האל הצרפתי חורף 2008-9)

גסקייר, 41, החל את דרכו בעולם האופנה כבר בגיל 14, כמתמחה במותג AGNES  B, בהמשך התמחה גם אצל ג'אן פול גוטייה ועיצב עבור מותג הסריגים Pôles. כשהגיע לראשונה לבלנסיאגה, שימש כמעצב קו האופנה עבור השוק האסיאתי, תפקיד שעורר סלידה רבה אצל גסקייר שנאלץ לעצב "חליפות למשחקי גולף ושמלות להלוויות", כפי שתיאר זאת. כשעבר לעצב את הקו המרכזי של המותג (בתמיכתה של הסטייליסטית אמלי סובה ונטלי מרק שהייתה אחראית על הצד העיסקי), הצליח להפיח רוח חדשה בבית האופנה שנותר מנומנם מאז נפטר מייסדו, כריסטובל בלנסיאגה, ב1972. היכולת לתרגם את המבניות הארכיטקטונית המזוהה עם עיצוביו של כריסטובל בלנסיאגה לבגדים מודרניים, חיזקה את מעמדו שלו, כמו גם את זה של בית האופנה. הגזרות המהפכניות, הנפחים המרתקים, המימדים החדשים והאסתטיקה הייחודית של גסקייר, זכו לביקורות מהללות מדי עונה והיו למקור השראה וחיקוי עבור מעצבים ובתי אופנה מתחרים. שימוש בטקסטילים חדשים ושילוב של אלמנטים שהושאלו מענפי ספורט כמו רכיבה על סוסים, צלילה וסייף בקולקציות שעיצב, הפכו לכמה מסימני ההיכר שלו.

(האנשים שעשו את "בלנסיאגה" כפי שאנחנו מכירים אותו כיום: Marie-Amelie Sauve, Nicolas Ghesquière, Nathalie Marrec,)

זהות מחליפו של גסקייר נותרה לוטה בערפל עד היום וגם המועמדים המובילים לתפקיד, כפי שהוגדרו על ידי התקשורת, התחלפו מדי שבוע. ה"רשימה קצרה" והסודית של מחליפים פוטנציאלים, עליה הצהירו מנהלי המותג, תפחה עד מהרה למגילה ארוכה. על פי השמועות, בין המועמדים נמנו גוזף אלטזורה ולזרו המנדז וג'ק מקלו (מהמותג פרוהנזה סקולר) האמריקאים,Bouchra Jarrar , הצרפתי, Kostas Murkudis, הגרמני מרי קטרנצו וJ.W. Anderso הבריטיים. מועמדת נוספת הראויה לציון היא נטשה רמסי (Natacha Ramsay) ששימשה כעוזרת הראשונה של גסקייר טרם פרישתו.

(המועמד המוביל-ואנג)

כריסטופר קיין, הפך בשלב מסוים למועמד המוביל ועזיבתו את המותג VERSUS (בו שימש כמעצב הראשי) בסמוך לכך, רק חיזקה את החשדות (בהמשך נודע גם כי PPR מעוניינים להשקיע במותג העצמאי שברשותו וכי סיום תפקידו בורסוס נובע מהרצון של דונטלה ורסצ'ה לקיים שיתופי פעולה עם מעצבים עולים ואושיות סטייל אחרות- כמו המעצב J.W אנדרסון או הראפרית M.I.A). הכוכב העולה, אלכסנדר וואנג, הפך לאחרונה גם לכוכב המנצנץ ביותר במפת היורשים של גסקייר שהתגלתה כקשה לקריאה יותר מאשר כל מפה אסטרולוגית. סגנונו של ואנג, הידוע בהיותו אורבני, מחוספס ופשוט יותר, חריג כל כך מהחותם שסיגל גסקייר עבור בלנסיאגה. דווקא מסיבה זו, מינויו של ואנג לתפקיד עשוי להיות המתאים ביותר כדי להוביל את בית האופנה אל העתיד. המסחריות של ואנג, הפופולאריות של עיצוביו והסגידה לאקססוריז שהוא מעצב מדי עונה, שמהווים נתח עיקרי מאוד ברווחי כל בית אופנה מודרני, רק תומכים בהחלטה. על פי השמועות, ההחלטה להעסיק את וואנג נפלה בבוקר יום שישי וההודעה הרשמית על כך תימסר במשך השבוע הקרוב (יום שני אם לדייק). [ואם כבר מדברים על מעצבים ש"אינם מתאימים לתבנית נוף מותגם", אולי כדאי לציין גם את המהפך בדיור ומינויו של רף סימונס- בעל הסגנון המינימליסטי שהוא גם ההפך הגמור ממה שהכרנו מימי גליאנו. התנאים שאפשרו זאת היו כלכליים כמובן: מעט הרווחים שהצליח לייצר עבור ג'יל סנדר (140מיליון דולר לעומת 240 בתקופתה של סנדר עצמה) הובילו את מנהלי המותג להחזיר את סנדר עצמה לתפקיד המעצבת הראשית, דבר שהותיר את סימונס פנוי עבור דיור (בתקווה ששם כן יצליח לייצר את הרווחים אליהם הם רגילים)].

(כולם אוהבים את Lariat bag"" של בלנסיאגה- בין ה- IT BAGS   המוצלחים ביותר. אחד ההסברים לבחירתו המשוערת של ואנג לתפקיד המעצב הראשי בבית האופנה מתבסס על ההצלחה המפוארת שלו במחלקת האקססוריז. אחרי הכל, כולנו יודעים כי אקססוריז יכולים להציל או להכשיל כל מותג אופנה. תמונה: מתוך ווג פריז, 2003).

באשר לעתידו של גסקייר עצמו, דיווחה סוזי מנקס, עיתונאית האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, כי ברנרד ארנו, העומד בראש התאגיד LVMH (היריב לPPR) ומרכז בבעלותו מותגי על מתחרים כמו לואי ויטון וכריסטיאן דיור, כבר פנה לגסקייר עם ההצעה להקים מותג עצמאי משלו. בשבוע שעבר הוא גם נראה מסתובב עם אנשי התאגיד אחרי שעות העבודה. במקביל, סימן אותו הווג הבריטי כמועמד אפשרי לאייש את משרת המעצב הראשי במותג "שיפרלי", שנמצא בימים אלה בשלבי הקמה אחרונים, כשמאחורי היוזמה עומד איש העסקים דייגו דלה וולה. ספקולציה נוספת שהציע הגרדיאן הבריטי, מעלה את האפשרות שגסקייר יהיה זה שירש את מקומו של קרל לגרפלד כמעצב הראשי של בית שאנל לאחר שזה יחליט שהגיע פרקו לפרוש.

היכולת של גסקייר להשתנות מדי עונה, הפכה את הקולקציות שעיצב עבור בלנסיאגה למגוונות ושמרה על העניין שמצאו הלקוחות והתקשורת במותג. היא זו שגם אפשרה לו לשמור על "חדשנות" מדי עונה. הפערים בין הקולקציות היו לעיתים כה גדולים עד שלא ניתן היה לשייך אותם לבית האופנה מבלי לדעת את מקורם. עם זאת, החוט המקשר היה תמיד מתבהר בקלות במבט רטרוספקטיבי. כמה מהקולקציות, שחלקן מצאו חן בעיני יותר וחלקן פחות, הצליחו להיחרט בזיכרוני והשפיעו רבות על הטעם שלי (ושל כולנו) באופנה. יותר מזה, כמה מהן ממשיכות להשפיע על האופן בו אני מתלבש. רשימת הקולקציות הבולטות והאהובות עליי מתקופתו של גסקייר:

קולקציית קיץ 2011, הייתה כל כך חריגה ממה שהכרנו קודם (הן מבלנסיאגה והן בכלל) שהיה ברור שמדובר בפריצת דרך, אסתטיקה חדשה שאומצה מאז על ידי פרוהנזה סקולר, רודרטי, רג אנד בון ומעצבים נוספים. 

קולקציית חורף 2008 האובר-אלגנטית, שילבה עיצוב קלאסי ובדי סקובה עתידניים שהפכו בהמשך לפק"ל בקולקציות רבות גם של המתחרים. עוד בלטו הדפסים על בדי משי, משחקי הבדים, נעלי העקב והתכשיטים האלגנטיים ויוצאי הדופן. 

בקולקציית קיץ2008, עשה גסקייר בפעם הראשונה שימוש חדשני בהדפסי פרחים על משי והשיק את ה"טוטאל לוק הפרחוני" כטרנד. הדגמים עוצבו במחווה לכריסטובל בלנסיאגה, סוג של שדרוג מודרני של עיצוביו. את הגזרות החדשות והסילואטה הנשית שנחשבה אז לאוונגרדית (שהגיחו במקביל לחזרת "שמלת השיפט" לאופנה) ניתן לראות כיום בתיקי עבודות של לא מעט מעצבים המסיימים את בתי הספר השונים לעיצוב. כמובן שגם נעלי הגלדיאטורים (שנראו בתצוגות קיץ 2013 אצל מגוון מעצבים אחרים) הופיעו קודם אצל גסקייר. 

קולקציית חורף 2007 הפכה לאייקונית בכל מובן- השימוש בצעיפים, האלמנטים המונגוליים-טיבטיים והסטיילינג החדשני, פרצו את הדרך לטרנד השיבטי, "קולור בלוקינג" והפכו את הגרביונים הצבעוניים לפריט חובה בכל מלתחה. קולקציה זו הכניסה לארונותינו גם את הפרוות, ובפרט הצבעוניות, כמו גם את הג'קט כפריט מפתח. את "נעלי הלגו" מקולקציה זו יהיה קשה במיוחד לשכוח בעתיד הקרוב. הקולקציה האחרונה של אלטזורה מאוד מזכירה חלקים מקולקציה זו. 

קולקציית קיץ 2007 הגדירה מחדש את "המראה האנדרוגני" באופן מודרני, אך הייתה שופעת גם בהשפעות קוסמיות-רובוטיות.

חורף 2006 היא הקולקציה האהובה עלי. לעולם לא אשכח את הכובעים הגבוהים והשמלות הנפוחות שעיטרו את חלונות הראווה של סלפריג'ס או את חולצת העוגן מהחלון של הרודס, אותן ראיתי בטיול שלי ללונדון באותה השנה. הפרשנות הגאונית שהעניק גסקייר לגזרות הטרפז, המבנים והנפחים שאפיינו את הצללית של כריסטובל בלנביאגה הוכיחו את כישרונו הפנומנלי ואת יכולתו לשמר את מורשת בית האופנה, אבל מעבר לכך, גם להצעיד אותו קדימה, אל העתיד. 

תמיד תהיתי מי עיצב את בגד הים שלבשה קיילי מינוג בקליפ לשיר "SLOW". תחילה חשבתי שמדובר בורסצ'ה, אולי דולצ'ה וגבאנה (על סמך הקשר שלה עם המעצבים) אבל אתמול התברר לי כי מדובר בלוק שעיצב גסקייר עבור קולקציית קיץ 2003 של בלנסיאגה. הקליפ הזה, שהפך בעצמו לאייקוני, הוא סוג של מונומנט שמשקף את חותמו של גסקייר על התרבות הפופולארית בתקופה בה עיצב עבור בית האופנה.

*פוסט זה מכיל קטעים מתוך כתבה שהכנתי עבור גיליון דצמבר של מגזין "BELLE MODE".