הטלנובלה לבית ורסצ'ה - 15 שנה למותו של המעצב האגדי ג'יאני ורסצ'ה

בשבוע שעבר מלאו 15 שנים לרצח המסתורי של מעצב העל ג'יאני ורסצה. בני משפחה וחברים קרובים, בניהם כמה סלבריטאים מעולם הקולנוע ותעשיית האופנה שזהותם לא נחשפה, ציינו את התאריך באירוע פרטי. אחותו, דונטלה ורסצ'ה, ששמשה לו כמוזה וכיום, ממשיכת דרכו כמעצבת הראשית של המותג הנושא את שמו, נשאה דברים לזכרו בנוכחות ביתה, אלגרה ורסצ'ה ואחיה סנטו. כשבועיים קודם לכן, הציגה דונטלה את תצוגת ההוט קוטור של המותג במלון הריץ' בפעם הראשונה מאז מותו, שם הציג ג'יאני את תצוגות האופנה האחרונה שלו, שהייתה ראוותניות לא פחות מקודמותיה ובכיכובן של דוגמניות על כדוגמת נעומי קמפבל, קלאודיה שיפר, לינדה אוונג'ליסטה, סינדי קרופורד וקרלה ברוני (הרבה לפני שהייתה האישה הראשונה של צרפת).

("מבזק מיוחד": ככה זה נשמע בזמן אמת...)

ב15 ליולי 1997 (כשהיה רק בן 50), נמצא ג'יאני בפתח אחוזתו אשר במיאמי ביץ', לוס אנג'לס; שרוע על מדרגות הכניסה שהיו מגואלות בדם לאחר שנורה למוות. מספר צעדים ממנו נמצאה יונה לבנה שספגה גם היא את הכדור ועיתון (אותו יצא לקנות יחד עם הקפה כפי שהיה נוהג מדי בוקר). היונה חלפה כנראה בנתיב הקליעה שירה הרוצח וספגה אותו גם היא. סיבת הרצח נותרה עלומה עד היום: ההנחה הרווחת בתחילה הייתה, כי ג'יאני נרצח בעקבות חובו למאפיה האיטלקית. אולם השמועות הופרכו מהר מאוד, לאחר שהתגלתה זהותו של הרוצח, אנדרו פיליפ קונאן, בן 27, שהיה נער שעשועים פסיכופט, שרצח בנוסף לג'יאני לפחות ארבעה גברים נוספים. המניעים לרצח טרם פוענחו; בין ההשערות שעלו הייתה הקנאה לג'יאני בהיותו "גיי אייקון" או רומן נכזב שאולי ניהל עימו (כפי שניהל עם שאר הגברים שרצח). קונן התאבד בעצמו כשבוע לאחר הרצח.

(התצוגה האחרונה של ג'יאני הוצגה כשבועיים לפני מתו, הוט קוטור חורף 1997/8)

טקס ההשכבה של ג'יאני היה ההלוויה האופנתית והמסוגננת ביותר מבין הלוויות מעצבי האופנה שחיו בתקופתי. הסטייל האלגנטי והמוקפד של האורחים והפרופיל הגבוהה שלהם, הפכו את אירוע זה לעילוי אופנתי מבחינתי. שמלות שיפט שחורות וחצאיות עיפרון וג'קטים מוייטים שולבו עם תיקי הקרוקו ואבזמי הזהב של ורסצ'ה או נעלי סטילטו עם שפיץ אופנתי. יותר מהלווייתו של ג'יאנפרנקו פרה האיטלקי (שמת משווץ ב2007), או מהתווייתו של איב סאן לורן הצרפתי(שמת בנסיבות מוזרות ב2008) ואפילו יותר מההלוויה של אלכסנדר מקווין (שהתאבד ב2010), זו של גיאנני התעלתה על כולם, במותו כמו בחייו. בין האורחים שנכחו בהלווייתו של ג'יאני ורסצ'ה, נמנו אלטון ג'ון ובן זוגו, דיוויד פרניש, הנסיכה דיאנה, שהייתה לקוחה וחברה נאמנה ונהרגה בעצמה חודש וחצי בדיוק לאחר רציחתו של ג'יאני. דוגמניות העל שנהגו לצעוד עבור ג'יאני, כמו קייט מוס, קרלה ברוני, אווה הרציגובה, ונעומי קמפבל, הגיעו גם הן לחלוק כבוד אחרון בשמלות ומשקפי שמש שחורים, בדומה לבכירים בעולם האופנה, כמו פרנקה סזני, עורכת הווג האיטלקי, אנדרה ליאון טלי מהווג האמריקאי, קרל לגרפלד, ג'יאורג'יו ארמני, ג'יאנפרנקו פרה, ולנטינו וסלבריטאים שהיו גם חברים קרובים, כדוגמת סטינג ורעייתו טרודי או הכוכבת אליזבת' הרלי.

(העיתון שג'יאני היה חייב לראות- ככה זה נראה ב"ניו יורק טיימס" של היום שאחרי ההלוויה)

לאחר הרצח, ירשה דונטלה את משרת המעצבת הראשית ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה, הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני שבעקבותו החליט לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. אחייניו, שני ילדיה של דונטלה (מהנישואים לדוגמן האמריקאי פול בק) ושתי בנותיו של סנטו, היו קרובים לג'יאני בחייו יותר מכל נפש אחרת. למעשה, הוא גידל והתייחס אליהם כאילו היו ילדיו שלו. בצוואתו, הורה ג'יאני להעניק לאחייניתו אלגרה, ביתה של דונטלה, את החלק הארי מהאימפריה שבנה: 50 אחוזים בחברה (שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18), את אחוזתו האיטלקית באגם קומו ודירת פאר במנהטן. אלגרה, הסובלת מאנורקסיה ותת תזונה במשך שנים, בחרה עד לא מזמן להתרחק מעולם האופנה ומאימה (איתה הייתה מסוכסכת גם כן) וללמוד דרמה בארה"ב. לאחרונה, היא חזרה לחיק משפחתה ואף עיצבה יחד עם אימה את קולקציית הקוטור האחרונה שהוצגה בפאריז. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של ג'יאני. מדובר בירושה צנועה, אך כלכלית ואטרקטיבית לא פחות, שהוערכה במאות מיליוני דולרים (ורובה כבר הספיק להימכר). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. אנטוניו דאמיקו, דוגמן עבר והמאהב של ג'יאני במשך 15 שנה עד למותו, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל הפנסיה החודשית בסך 26 אלף הדולרים שהותיר לו אהובו המנוח והזכות לבחור כל אחת מאחוזותיו המפוארות (מיותר לציין כי ג'יאני היה בעל טעם עשיר ורהבתני).

לצפיה בסרט דוקומנטרי העוסק בנושא, ליחצו על הלינק.

(פורטרטים משפחתיים)

הפוסט נכתב בהמשך לפינה שלי בפרק מספר 44 של התוכנית "פאשן.נט", ערוץ האופנה הישראלי.

זה היה השבוע שהיה

השבוע האחרון היה גדוש באירועים והתרחשויות אופנתיות אשר בחלקן יצא גם לי לקחת חלק. בתחילתו, הציגו 33 בוגרי מחזור האחרון של שנקר את פרויקטי הגמר שלהם וסיכמו 4 שנים של עבודה קשה ולילות נטולי שינה. מהשורה השנייה באולם סטואה, קיבוץ געש, קל היה להבין כי לרובם המוחלט של הבוגרים לא תהיה בעיה להשתלב בתעשיית האופנה, בין אם בתור עצמאיים ובין אם בתור שכירים במותג בגדים מקומי וניכר היה כי ביכולתם להציע בגדים פונקציונאליים אך מעניינים, לבישים ונאים. יחד עם זאת, העיצובים שהוצגו השנה היו נטולי היכולת להדהים ולרגש או לאתגר ולגרות את דמיונם של הצופים, תוך ניפוץ המקובל והצעת אלטרנטיבה אוונגרדית לקיים ועל כך מאוד הצטערתי.

(הפינאלה בתצוגת הבוגרים של שנקר)

כמדי שנה, היה מרתק לראות מאילו "מעצבי על" שאבו הצעירים את השראתם ואילו בתי אופנה עולמיים מנחים את הקו עבור המעצבים המתחילים הפועלים בצד האחר של הגלובוס. כך, ניתן היה לזהות את גזרות הסטרפלס של מרי קטרנזו, בשמלות של אלכסנדר מקווין (כולל קולקציית עולם המים מקיץ 2010), קצת מהידר אקרמן (שהיה כנראה "הסוד הגלוי" מאחורי קולקציה העונה לאותו השם, בעיצובה של נועה גור, שהייתה לדעתי ההרמונית והמרשימה ביותר מבין אלה הוצגו השנה), ריקרדו טישי ואפילו ז'אן פול גוטייה והרמס. תשומת הלב המיוחדת שנתנו חלק מהבוגרים לעבודות מלאכה ואומנות מנואליות תאמה את המגמה המקבילה הבולטת בתחום תעשיית המותרות והאופנה העולמית (מרק פסט, בוטגה ונטה, ברברי מהקיץ הקודם ועוד). כך מלאכת "הארטס אנד קראפטס" ששילבו חלק מהמעצבים, כדוגמת עבודות קרושה ותחרות (של רעות מרלי), פרחים שנקלעו מרפיה או קש (של לי קודו), הדפסים וצביעה ידנית (בקולקציות רבות) וסריגה של צורות תלת מיימדיות (מור רז), סימנו את הקולקציות בהן שולבו כהצלחה.

(Christian Dior Haute Couture Fall 2012/13)

באותם הרגעים בהם ישבנו ופיהקנו בעוד דוגמניות של הבוגרים המסיימים חולפות על המסלול שלפנינו, במקום אחר בעולם, פריז, התקיימה תצוגת ההוט קוטור הראשונה שעיצב רף סימונס בחייו, שהייתה גם תצוגת הביכורים שלו כמעצב הראשי של בית דיור. תמונות של פייר קרדן, אזדין אליה, אלבר אלבז (שצולם בעודו מתאמץ להבין את הדגמים באופן מעמיק), דונטלה וורסצ'ה, ריקרדו טישי, מרק ג'יקובס, אוליבייה טסקינז וקריס וון אש ישובים בשורה הראשונה של אולם שקירותיו חופו בפרחים, החלו לדלוף בפייסבוק ובאינסטגרם. מרבדים של שושנים ורודות, סחלבים לבנים, אפונה ריחנית בגוון ירקרק ופרחים כחולים וקסומים, שציפו את קירות כל אחד מבין חדרי הבית הפרטי בו נערכה התצוגה, מילאו אותי בהתרגשות וציפייה לקולקציה מלבבת בהשראת מיסייה דיור האגדי. הנ"ל, נודע כחובב פרחים בעצמו ושאב מעולם הבוטניקה את ההשראה לקולקציית הבכורה שלו עצמו, שעוצבה בצורת כותרת פרחים אך זכתה לכינוי "הניו לוק" בפי המבקרים והובילה מהפכה של ממש בעולם האופנה.

(הפרחים בדיור)

אולם כשנחשפו תמונות הקולקציה באתרי האינטרנט, אפפו אותי תחושות החמצה, חוסר הבנה וניתוק. בשניות, נמחקה המורשת שהותיר אחריו ג'ון גליאנו, קודמו של סימונס בתפקיד המעצב הראשי של דיור (מאז 1997 עד השנה שעברה) ונקבעו סטנדרטים חדשים: מינימליזם, איפוק, תחכום וענווה. לאקסטרווגנטיות הגרנדיוזית והתיאטרלית שאפיינה את עיצוביו של גליאנו עבור המותג, כמו גם את התצוגות שבהן הוצגו, לא נותר אף זכר. אם לשפוט על פי הבגדים ואלמלא היה נאמר מראש, קל היה להתבלבל ולחשוב שמדובר בתצוגת רדי-טו-וור שנתפרה לעילא ולעילא. הפרחים על קירות האולם היו התזכורת הויזואלית היחידה לעובדה שמדובר בקולקציית קוטור, אופנה עילית- אקסטראורדינרית ולרוב עוצרת נשימה. קיומם, הוא שיצר את האווירה האליטיסטית והקל באופן משמעותי על האסוציאציה בין הדגמים שעיצב סימונס לבין בית דיור. מדובר בקולקציית קוטור שאינה קלה לעיקול, הן מהבחינה הסגנונית והן מהבחינה הקונספטואלית. יתכן ומדובר בטעם נרכש ולכן נאלץ להיעזר בסבלנות. המבקרים, לעומתי, היו די מבסוטים מהקולקציה החדשה של המעצב. לטעמם, התחכום המודרני של סימונס הניח את אבני היסוד והציב את הסטנדרטים החדשים שיובילו וינחו את עולם ההוט קוטור בשנים הבאות, ואולי אף יצילו אותו מההכחדה שהם צופים לו (כבר משנות ה70).

(Giambatista Valli Haute Couture Fall 2012/13)

המעצב האיטלקי, ג'יאמבטיסטה וואלי, שרק בשנה שעברה החל להציג בפאריז כאורח בשבוע אופנת הקוטור לאחר שהוזמן על ידי חברי הפדרציה של השמבר סינדיקל (שמוצצים את דמם של כל מעצב אחר בטרם נותנים לבגדיו את הזכות לשאת את תוויות ההוט קוטור), המשיך לשחק את חוקי המשחק הקיימים, זאת בניגוד לסימונס. וואלי הציג קולקציה מרהיבה עשירה בגזרות קקון, סטרפלס ומותן צרה שהייתה עשויה מבדים מודפסי פרחים. המראה האצילי שהעניקו יצירותיו שלו לדוגמניות, התנועה של הבד, הנפחים המעניינים והגזרות המיוחדות היו בדיוק הדבר שעבורו מוכנות נשות "מועדון ההוט קוטור" לשלם את הסכומים הגבוהים של הדגמים (שמלה יכולה להאמיר עד למחירה של מכונית יוקרה). לדעתי, אין מתאים מוואלי לרשת את גליאנו ולהוביל את בית דיור למקום יוקרתי, מודרני ונכון יותר לזמנינו, תוך יישום ושימור העבר המפואר של בית האופנה ומורשת ההוט קוטור בכלל. לדאבוני, ברנרד ארנו (בעל המאה) ואנה וינטור (בעלת הדעה) לא חושבים ככה, חבל.

(הגלריה העליונה והמרשימה יותר בתערוכה של יממוטו, מוזיאון העיצוב חולון)

למרות היעדרותו הצורמת של חתן השמחה, ביום רביעי האחרון, נפתחה התערוכה המדוברת של יוז'י יממוטו במוזיאון העיצוב חולון. כך, חודשים ארוכים של הכנות ופרסומים הותירו את מארגני התערוכה נבוכים. ההברזה של יממוטו היא אינה תעודת העניות היחידה עבור המוזיאון, שהעמיד תערוכה שאפתנית שנכשלה לעמוד בסטנדרט שמציבות תערוכות האופנה בלונדון, פאריז או ניו יורק. אולמות התצוגה של המוזיאון היו כנראה קטנים מידי כדי להכיל את יצירותיו של המעצב וכך, נדחקו להם בצפיפות 80 פרטי לבוש בשלושה חדרים ולא הותירו אפשרות להתרשם מהם כנדרש. בחלל אחד (הגלריה העליונה), הוצגו כ10 פריטים שהלכו לאיבוד על רקע מיצב התאורה הגדול והמיוחד שניצב במרכז החלל והאיר אור במבע שהשתנה לאורך היום (בבוקר אדום, בלילה צהוב). בחלל אחר (הגלריה התחתונה והמעבדה) נדחקו להם עשרות דגמים בצפיפות. נוסף על כך, יתכן והשפעתו של יממוטו עצמו על עולם האופנה, הפכה את עיצוביו ל"שגרתיים" עבורנו, שכן מעצבים רבים כבר הספיקו לשאוב ממנו השראה וליצר את הפרשנות שלהם לבגדים שהוצגו, דבר שהותיר אותם משוללי היכולת להותיר רושם (חלקם נראו כמו עוד פריט של מעצב ישראלי כדוגמת ששון קדם או דורין פרנקפורט). אם בכל זאת חשקה נפשכם בעיצוב של יממוטו, תוכלו להשיגו בחנות ה"פופ אפ" שבמתחם "בית בנמל" של "קום איל פו", המציע פריטים כמו חולצת רשת אדומה ופשוטה, שמחירה מעל ל2000 שקלים או מעיל עור בכ-20,000 שקלים.

(הבלונים האשומים והמשקפיים שפוזרו בשדרות רוטשילד)

הבוקר, השיק המותג "Ray-Ban" פרוייקט יחודי שהצליח להעלות שאלות רבות הנוגעות לאופנה בת זמנינו, שחלקן כבר עלו בפוסט זה בהקשר אחר. מדובר בפעילות גרילה במסגרתה חולקו עשרות אלפי זוגות משקפי שמש דמויי "ריי-בן", בכל רחבי תל אביב. התושבים שיצאו לרחובות הבוקר נתקלו ב"מוקאפים" (כפי שהם מכונים בשפה המקצועית) של משקפי הטייסים המפורסמים של המותג אליהם חוברו בלונים אדומים עם הלוגו שלו. על המשקפיים הודבקו מדבקות עם הכיתוב: "באמת חשבת שמישהו ישכח את משקפי הRay-Ban" שלו?" (הקרדיט לפרויקט שמור למשרד הפרסום "טרגט מרקט"). מטרת הקמפיין היא לקדם מכירות כמובן, אבל היות וצורת המשקפיים שחולקו זהה לצורת המשקפיים המקוריים ובקדמתם אף מצוין כי הם מסננים עד 400UV, אינני רואה סיבה מדוע שלא להרכיב את האלטרנטיבה החינמית? האם תווית מקורית על מוצר המספק מענה לאותה הפונקציה הופך אותו לשווה יותר? אילו לואי ויטון היו מחלקים תיקים מזויפים, האם היינו רצים לקנות את המקורי? האם יש טעם לקנות גופיית רשת של יממוטו כשאפשר לקנות עיצוב דומה ב1/25 מאותו המחיר? האם העובדה כי פריט נושא תווית "הוט קוטור" של דיור, הופכת אותו ל"הוט קוטור" נאמן? ולהפך? האם שמלות מינימליסטיות בעלות מותניים צרות ואגן מודגש "אה לה ניו לוק" משרתות את המותג עבורו עוצבו? ומה הבדל בניהן לבין דגם זהה שעיצב מרק ג'יקובס ללואי ויטון או מרגרטה ון דן בוש לH&M? 30 מתוך עשרות אלפי האנשים שיקבלו את המשקפיים והבלון, יזכו בהזמנה לסור לחנות במרכז תל אביב ולבחור לעצמם משקפי שמש אמיתיות של המותג. כמה ברי מזל הם על כך שלא יצטרכו להתחבט בכל השאלות הללו.

לקריאת הכתבות על "שנקר" ו"דיר" שהכנתי עבור האתר ifeel לחצו על הקישור המתאים.