אם יצא לכם להכיר אותי קצת דרך הבלוג, ודאי למדתם כי אני נמנה בין החסידים הקונסרבטיביים וההדוקים ביותר של בית ורסצ'ה. לכן, זה ודאי לא יפתיע אתכם אם אספר עד כמה רבה הייתה ההתרגשות למשמע הידיעה כי דונטלה, הואילה לשתף פעולה עם ענקית האופנה הקמעונאית, H&M. כבר חודשים ארוכים שאני לא מספיק לדבר על הקולקציה ועל כמה אני רוצה לשים את ידי על הפריטים מתוכה. הייתי מוכן לקנות את כולה עוד לפני שידעתי בכלל איך נראים הדגמים. היום, פתחו H&M את האתר הרשמי המציג את כלל פרטי הקולקציה, ובהתאם לכך, הוצפו כל מגזיני האופנה ברשת באותם הפריטים. ואני, נרקומן של גלאם-שיק היסטורי-היסטרי שכמותי, מיהרתי להרכיב לעצמי מלתחה נובורישית לתפארת עוד לפני שהצלחתי לעכל את ערכה הקלורי ומחיר הכבוד העצמי שיהיה עלי לשלם.
VERSACE + H&M, Shopping List
בחרתי בפריטים הכי אייקוניים, אלה שמייצגים את ג'יאני ורסצ'ה יותר טוב מג'יאני ורסצ'ה עצמו, פריטי הארכיון של הארכיון. אחז בי מין בולמוס; רציתי כל פריט, ובלבד שיהיו בו ניטים, עור, זהב או הדפסי בארוק ודוגמאות מנומרות. אבל לפתע גיליתי שאני מתנהג כמו פשניסטה בולמית ונחנקתי מהקיא של עצמי. מצאתי את עצמי מתבוסס בשלולית של פריטים חצי מעוכלים שנפלטו מאוסף נושן כל כך עד שהספיקו להיות מועתקים אפילו על ידי הבסטיונר האחרון בשוק הכרמל. לא, לחלוטין אינני מפחית מערכו של כל פריט עיצובי. אני מאמין אמונה שלמה בנכונותה של דונטלה, להכניס את אנשי העולם כולו לארכיון העיצובים של אחיה ואני לא מפקפק לרגע באותנטיות של העיצובים, אבל המחירים הגבוהים, הארכאיות שבחגורות עור עבות אבזמים או בג'קטי אופנוענים (בומבר) מעוטר בניטים זהובים בספירלה גיאומטרית, הפך אותי לאנורקסי. התחלתי לצמצם ולערוך את הרשימה, הנחתי שאת מחצית הפריטים מאותו הסגנון, אוכל למצוא גם בחנות הוינטג' הנידחת ביותר שאעלה על דעתי באלנבי או בקינג ג'ורג (צעיפי המשי המנומרים או חגורות הניטים) ושאת הדגמים המינימליסטים (כמו חליפות מונוכרומטיות) אפשר יהיה לקנות בכל רשת קמעונית אחרת גם בלי שיתוף הפעולה, שהרי הם במילא לא נושאים מאום מאופיו של המותג. חלק מהדגמים בקולקציה, פשוט אינם אטרקטיביים מספיק, הדפסי הדקלים או הדוגמאות בשחור לבן, יכולים להישאר בחנויות הרשת. ההכרה בכך שלא מדובר בפריטי המותג המקוריים, אלא בראינטרפרטציה שלהם, על ידי מי שהייתה לעיתים המוזה ולעיתים האחות המופקרת שנושלה בסופו של דבר מחלקים נכבדים מהירושה- גרמה לי להמשיך ולצמצם את רשימת הקניות, אולם רק במידה מעטה. כך, נשארתי עם הנעליים- המשלבות את רצועות העור האייקוניות ואבזמי הזהב אופנתיים מספיק ונושאות תגית מחיר סבירה יותר; החולצות השחורות- מינימליסטיות עם נגיעה של זהב, שמץ של נובורישיות מערב אמריקאית. את שאר הפריטים בעמוד הציפו סימני שאלה גדולים כיוון שהם שעשויים למצוא את עצמם ב"ארכיון הפרטי שלי" (קרי, לא יראו את אור היום שמחוץ למדף העליון בארון הבגדים). [אבל חוסר ההחלטיות והתשוקה למעט "שבבי אפר מג'יאני", גורמים לי להמשיך ולהתעקש: אולי חולצה מודפסת, אולי בכל זאת חגורה ואולי מעיל צמר עם שרוולי עור, שירד לעת עתה מרשימת הקניות הרשמית בעיקר בגלל הציפייה והחשש מתגית המחיר. לאחר שעם ישראל יטביע את חותמו וטעמו, ירוקן את מדפי הרשת ויגרום לבעליה לתמחר מחדש את הקולקציה, אוכל לשקול את הכל מההתחלה].
The Versace Family Portrait- משמאל: אוגוסט 1988- בשורה האחורית משמאל לימין: סאנטו, ג'יאני ובעלה של דונטלה דאז, פול בק. מקדימה: דונטלה אוחזת את אלגרה הקטנה לצד אישתו של סנטו עם ילדיהם פרנצ'סקה ואנטוניו. מימין: לונדון, 1992- דונטלה, בעלה ושני ילדיהם, דניאל ואלגרה, בתצוגת אופנה למען הצלת יערות הגשם.
ההתבוננות בפרטים בהפקות האופנה מערכתיות, אתרי האינטרנט או הקטלוגים של החברה, כתיבה עליהם ואפילו שימוש בהם בהפקות, מסבים לי אושר עילאי! אבל הפנטזיה האוטופית על משפחת ורסצ'ה וסגנון החיים שמתאפשר רק לבני עשירים ומפונקים, הובילה אותי להתנגש בקירות המציאות הפרקטיות, בה שיקולים כמו מחיר, תועלת ושימושיות הבגד, הם המובילים את הדיון האופנתי. בעולם ההוא, אני איזבלה בלואו, שקונה את כל הקולקציה שהיא פרי שיתוף הפעולה (ולא אכפת לי שגילו כבר את ג'יאני ורסצ'ה בשנות השבעים ושהוא הספיק למות יחד עם המותג שלו לפחות 9 פעמים מאז). אבל בעולם האמיתי, אני בלוגר, עורך אופנה, שמשתדל בכל הכוח ללמוד דבר אחד או שניים לא רק בכתיבה אלא גם בעריכה. עריכת התמונות והמילים שאני מעלה למרחב זה וגם עריכה של הרצונות שלי בהתאם לתנאי המציאות: המרחב בעמוד וגבולות כרטיס האשראי.
משמאל: VERSACE Fall/Winter 1993, staring model: stephanie seymour, photographed by Richard Avedon.
מימין: Sigrid Agren & Parker Gregory for Magazine Antidot, Photographed by Giampaolo Sgura
במקביל להתחבטויות וההתלבטויות, המהולות בהתרגשות לקראת השקתה של הקולקציה, שוטטי לי בגבולות האינסופיים של המרחב האינטרנטי והבחנתי בהפקת האופנה הזו של הגיליון ההאחרון של "מגזין אנטידוט". העתק מושלם של קמפיין המאסטרו ג'יאני לחורף 1993. דבר אחד השתנה מאז רציחתו של ורסצ'ה- החיקויים/המחוות נהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, הן בתעשיית מותגי היוקרה והמותרות והן בעולם המגזינים.
קוקו שאנל אמרה פעם, שאישה ללא בושם, לעולם לא תוכל להיות נאהבת. שאנל, הידועה בזכות משפטי הקאלט שלה (שהפכו במרוצת השנים לקלישאות חבוטות, חלקן באמת נאמרו על ידיה וחלקן יוחסו לה לאחר שהושאלו מקוטוריירים אחרים כדוגמת YSL או פייר בלמן- וויסה ורסה), ידעה דבר אחד או שניים בבישום, אבל בשיווק היא ידעה הרבה יותר. למרות הדעה הרווחת כי מדובר ב"פמיניסטית חסרת תקנה", קוקו שאנל, המדמואזל הניצחית, בנתה את האימפריה שלה על גבם של גברים. סיפור חייה הוא דוגמה מצוינת לאופורטוניזם-שוביניבטי של נשים מסוימיות, המאמינות בלב שלם כי אישה לא יכולה להצליח בלי גבר עשיר שיתמוך בה. למרות ההצלחה הכבירה של האסטרטגיה הזו, לקוקו שאנל זה עלה בסופו של דבר במפעל חייה המשגשג, כאשר איבדה אותו לאחד ממאהביה. אבל שאנל ידעה כבר אז ש"נזקקות" הייתה ערך עליון. המדמואזל הקוקטית (קיצור של הצירוף "Kept Women") הבינה את הצורך של אישה להיות מחוזרת, להרגיש שיש לה יעוד גם פרט לעצמה- עבור גבר שנמשך אליה, אוהב ומעריץ אותה, כזה שגם יהיה מוכן לתת לה את זרעו ולהביא עימה ילדים באחד מן הימים (דבר שאליו היא עצמה לא זכתה).
Vogue Paris February 07 by Mario Testino
כיום, 90 שנה בדיוק לאחר השקת Chanel No5, ההשגות של שאנל עדיין עומדות במבחן המציאות, אך הן נושאות אופי מתכתי, אלקטרוני, טכנולוגי וניצבות על רקע תפאורה שונה לגמרי. לצד המגע האנושי והצורך באהבה, קרבה ונזקקות במערכות הבין אישיות שלנו, אנו מקיימים עולם מקביל של מערכות יחסים- מערכות יחסים וירטואליות. אנו מתקשרים בפייסבוק עם אנשים שלעולם לא הכרנו פנים מול פנים (היי אורית בנצקי), מוצאים את דרכינו לסיפורי אהבה שפורצים את גבולות הרשת (אני חושב שמיותר להביא דוגמאות, עם כולנו התחילו כבר דרך הפייסבוק. אחרי הכל ככה התחיל כל הפורמט...), אנחנו מצייצים על אירועי היום בטוייטר ומעלים באופן אינסטינקטיבי ומהיר את התמונות מעולמינו באינסטגרם. את שיחות החולין הטראנסאטלנטיות בטלפון, החליף הסקייפ ואת הציטוטים בבית הקפה החליף המסנג'ר. אבל כולנו נשארנו בני אדם, כמות הלייקים אותם אנו סופרים בקנאות על כל סטטוס, תמונה או לינק שאנחנו מעלים, ממשיכה לספק לנו את אותו הסיפוק שאנו חווים מתחושת הנזקקות הבינאישית בעולם המיתי והפרהיסטורי שבו חיה קוקו שאנל. קרולינה הררה השיקה לאחרונה את הבושם החדש שלה לגברים, VIP MEN212. על תפקיד האף (בעל המקצוע המרכיב את הניחוח) הופקדו הפעם שניים (נחיריים), דוויד אפל ואמלי קופרמן, גבר ואשה. בעוד שהדיון שהוביל אפל בנוגע לבושם סבב סביב הרגשת הגבריות והגברים של ניו יורק, הנושא שהובילה קופרמן, התמקד ביכולת לפתות ובאלמנטים שהופכים גבר לנחשק בעיני אישה. המהלך הגאוני הזה שבמתן במה לזווית הנשית מול הגברית, מהווה למעשה יישום משוכלל יותר של העיקרון של שאנל. הגבר ייתן את הטון לגבי מה שגבר מעוניין להרגיש בבואו לכבוש את ליבה של בת המין השני ואילו האשה, תעטוף את תמצית הבושם בניחוחות המעוררים את המשיכה של בנות מינה. התוצאה של סיעור מוחות אינטנסיבי זה היא קוקטייל מתפרץ של וודקה עם מנטה קפואה, קוויאר ליים המעניק נופך מעט פירותי ואלגנטי, עץ הקינג-ווד שמספק נגיעה טרופית מוזהבת ויוקדת ותבלינים תוססים. המחיר: 520 ₪ ל- 100 מ"ל ומיותר לציין כי ניתן להשיגו בפרפומריות המובחרות וברשתות הפארם במחוזותינו. (אני כן חייב לציין כי הוא מזכיר לי בושם אחר ומוצלח לא פחות, WOMENITY של מוגלר, שמכיל גם הוא קוויאר ופירות מתקתקים (תאנים) וזכה גם הוא לקמפיין- וירטואלי וגשמי- שלא יבייש את זה של הררה). זירת ההתרחשויות העומדת ברקע הבושם, נבחרה להיות העיר ניו יורק. 212, הוא למעשה הקוד האיזורי של מנהטן. למה? בחוברת המלווה את הבושם נכתיו, ואני מצטט: "בניו יורק, מישהו משעמם, יכול להפוך למעניין וכיפי". קרי, התבשמות בניחוח של 212, האיזור, או הבושם, תהפוך אותך למגניב ונחשק. "Are you on the list", אותו משפט קאלט מקמפיין בושם הנשים מהשנה שעברה, ממשיך ללוות גם את בושם זה, ופורט על מיתרי אותו הצורך הנצחי שלנו להרגיש נחשקים ומקובלים על ידי החברה.
"Party Time" - From the Book "I Know You From New York"
לחצו להגדלה.
קרולינה הררה ג'וניור (אגב, גם לבן של אוסקר דלה רנטה קוראים דלה רנטה ג'וניור...מעניין. שניהם קולומביאנים), שמונתה על פרויקט שיווק הבושם בחרה לתעד את חיי הלילה התוססים של ניו יורק והשיקה ספר אקסקלוסיבי, ב1,500 עותקים (בלבד, //עם קרוס כפול//). הספר מציג את אושיות האופנה וכוכבי תרבות המועדונים של העיר, אותם אנשים שמגדירים עבורנו את כל מה שניו יורק מייצגת, כל מה שהיינו רוצים לעשות בעיר או את מי שהיינו רוצים (לפעמים) להיות. האנשים הללו, שחיים את עולם האופנה או חיי הלילה, הפכו למעניינים יותר מלחיות את חיי הלילה בעצמם, במילא כולנו נהיה עצלנים מידי כדי לעזוב את המחשב והחדר הממוזג בקיץ או את שמיכת הפוך בחורף ולצאת לחוות הכל בעצמינו. נעדיף לצפות בכל דרך המסך (וחוץ מזה, מרחוק הכל נראה תמיד כל כך הרבה יותר מעניין מהדבר האמיתי). כדי לסמן V על אספקט ה"הריאלטי" ההכרחי והמתבקש, התמונות כולן צולמו בידי נציגי אותה תרבות מועדונים אופנתית בכבודם ובעצמם: Hanuk, JD Feruson, Jeremy Cost, Derek Blasberg, Gerard Estadella. אולם למרות הטון העוקצני שחלקכם עשוי לחוש בין השורות, מדובר בספר מוצלח ביותר, המצליח לתפוס את שביב החיים והברק העליז בעיניהם של אותם האנשים עליהם אנו נהנים לקרוא במגזינים- בעודם טורפים את העיר האגדית, ניו יורק. החיות שבצילום והעובדה כי הוא מנסה לתת את התמונה האותנטית ביותר ובכך לקרב את המתבונן בו לסיטואציה היא גדולתו. עבורי, סיפקו התמונות של המיש בולס, אנדרה ליאון טאלי או ג'וליה רויטפלד שהופיעו בספר, את הריגוש וההרגשה "האינית" שקרולינה ניסתה להשרות באמצעות הפרויקט. הדוגמן שנבחר לקמפיין, ודאי זכור לכם מ8 העונות בהן כיכב במודעות של טום פורד (חלקן היו באקסקלוסיביות) נוסף לתפקיד בסרטו, "A Single Man", בתור הבחור שגרם לקולין פרת' התקף לב והיה גם בחיר ליבו של ג'נטלמן נוסף –אל גור, בקמפיין של "פרוייקט האקלים שלו" בספרד ואמריקה הלטינית.
פולחן אישיות; A kolidoscope of Jon Kortajarena
לא רק לקוקו שאנל; גם לאימא של קורטג'רנה היו השגות לגבי אהבה... מתוך הסרט A Single Man.
לא פעם הצהרתי שאת הצפייה בתמונות מהתצוגות האחרונות במהלך שבועות האופנה העולמיים, אני מתחיל בצפייה במוזמני השורה הראשונה. השינוי שחל בשנים האחרונות בתחום צילום האופנה בכלל, נזקף לכניסתו ושגשוגו המטאורי של הז'אנר "צילום אופנת רחוב". העניין הגובר בסגנון הלבוש של העיתונאים, העורכים, הסטייליסטים ושארי אנשי התעשייה המוזמנים לתצוגות האופנה, מצליח להאפיל לעיתים על התצוגות עצמן. רשימות המתלבשים הטובים ביותר על השטיח האדום לא רק החיו מחדש את הקרירה של ג'ון ריברס, אלא גם שינו לחלוטין את אופן הסיקור בטקסי הפרסים בטלוויזיה ובמגזינים. השאלה "WHO ARE YOU WEARING" הפכה מהצרוף שאל לו להישמע מפיו של אדם תרבותי ומנומס- לעניין שבשגרה. טומי טון, מהבלוג JAK&JIL, בעל בלוג אופנת הרחוב המוצלח ביותר והבחור הקנדי שהצליח להדיח את סקוט שומן (הסרטוריאליסט) מכסא המלכות הנוח שלו באותה הנישה וכן מתפקידו כצלם של ווג, GQ וstyle.com, הוא שם שלא ניתן שלא להזכיר בהקשר זה.
סרטון הפרסומת של הבושם
את הספר המוצלח מלווה בלוג שכולל ראיונות עם הנפשות הפועלות מאחורי הספר ועוד כמה אספקטים הנוגעים בבושם. אולם ה"בלוג" יכול היה להיות בקלות גם סתם "אתר". בלוג יהיה הרבה יותר "נחשק", עניין של סמנטיקה. מדובר במערך שיווקי שלם המגבה את הפרסום הקונוונציונאלי על ידי מודעות פרסומת ושלטי חוצות גם בפעילות אינטראקטיבית המשתפת את הצרכן באינטרנט (נוסף לגוון האופנתי שבספר "לשולחן הקפה"). מדובר במהלך המקביל לשינוי בפניו התקשורתיים של סיקור האופנה, אשר העביר את עצמו בשנים האחרונות, כמעט באופן טוטאלי, מהפרינט היישר אל אתרי האינטרנט ובלוגים. האופן בו מוצג הבושם באחת התמונות שלעיל, מזכיר מאוד את הטאמבלר המעולה והאובססיבי-קומפולסיבי ביותר ברשת, things organized neatly, עניין שמחזיר אותנו להשפעה העצומה ולאופן שבו מזינה המדיה החברתית החדשה את עולם הצרכנות, השיווק והפרסום הארכאי.
למי שלא שבע ממסיבות; Party All The Time By Eddie Murphy
למרות נטייתי החזקה לתבל את דבריי בציניות המתבקשת, אני חייב להודות שיש בי את ההערכה הרבה כלפי מי שמצליח לתפוס, לנתח, ליישם ולרתום לתועלתו את המגמות התרבותיות בתקופה בה הוא חי, בין אם זו שאנל או הררה.
