"אם אין סאטן, שילבשו ג'ינס"....

אני חייב להודות שאני דיי אמביוולנטי לגבי הרעיון של בתי אופנה נחשבים למעצבים בגדים העשויים מבד הדנים (ג'ינס). מצד אחד מדובר בבד זול ויום יומי, ששימש בעבר פועלי מכרות פחם, פחחים ובנאים (בשל עמידותו לאורך זמן וחוזק סיבי הבד שבו), והפך מאוחר יותר לסמל של אופנת רחוב. בתחילה היו אלה הצעירים של שנות ה'60 (ג'ימס דין וגריז) אח"כ פאנק ('70) והיפ הופ ('80), עד שהפך למזוהה של מינימליזם ופשטות בשנות ה-'90 ("ג'ינס וטישרט").
מדי פעם בתי האופנה והמעצבים הגדולים מנסים להפוך אותו ל"הוט קוטור". לאחרונה זהו אלבר אלבז, שהכה גלים עם החלטתו לשלב בגדים מדנים בקולקצית הResort 09 עבור המותר האליטיסטי ל"נוון". כמו גם שיתוף הפעולה שלו עם מותג הג'ינסים הטרנדי "Acne". ג'יין לנוון בטח מתהפכת בקיברה.
מצד אחד אני מעריך את הגזרות, איכות התפירה, עבודת הנמלים וההקפדה על הפרטים הקטנים ביותר של פריטים המיוצרים ע"י מעצבי העל ומדובר על בד ג'ינס יפני, האיכותי ביותר עם צפיפות סיבים גבוה. מצד שני, זה רק ג'ינס, והוא זמין גם במחירים נמוכים יותר מ3,000 שקל לשמלה. (דיי מנקר עניים בימים אלו של מיתון).וכנראה שמי שתלבש את אותה השמלה תצטרך להצהיר באופן ספונטני "כן, זה לנוון" גם מבלי שנשאלה.
עיון בגיליון האחרון של ווג הצרפתי גרם לי להרהר בסוגיה הנ"ל מזוית שונה. באחת מהפקת באופנה, מככבת מילה ג'ובוביץ לבושה במכנסי ג'ינס וז'קטים מעור, עור פיתון או מטליים של גדולי המעצבים. המראה הכללי הוא רטרו שנות ה'80. שוב, יקר עם זול, ולא סתם זול, גינס (כמובן שהכל יחסי שכן הג'ינס של "ליויס"). אהבתי, יש בשילוב ובמראה הזה המון אפיל, מעין נון שלנטיות אלגנטית.
נראה לי שהפשרה ההולמת תהיה לומר, שעדיך להשקיע כסף בפריטי מפתח, קלאסיים, שישמרו לאורך זמן ועדיין יהיו לבישים ואופנתיים. לגבי הג'ינסים: למי שיש מספיק כסף, שייהנה, ולמי שאין, שיסתפק בתחליף שמציעים קסטרו או זארה. שבטח כבר הספיקן לייצר העתקים דיי מדויקים של המקור. אם רק האיכות נפגעת, אז לא נעביר לנחדים...
נ.ב
אם לומר את האמת, די נמאס לי כבר מג'ינס- בכל צורותיו, ועד שחשבתי שיש תמימות דעים לגבי אתנחתה זמנית מהבד הזה שמצוי שזוכה ליתר הערכה ויתר שימוש (over use & over estimation), אז....
אוף.